קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי גירסה לאחר תאונה: 1. עניינה של הכרעה זו בשאלות; ממה נגרמה לתובע פגיעה ביום 12.2.06? האם האירוע בו נפגע התובע הוא בהתאם לנטען על ידו? אם לאו, האם יש לדון בחלופות אחרות באשר לדרך בה נפגע? ואם יש מקום לדיון זה - האם יש לקבוע שעסקינן בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975? (להלן:"חוק הפיצויים"). גרסת התובע: 2. לטענת התובע בתביעתו, הוא נפגע בתאונת דרכים, ביום 12.2.06 בשעה 8:30, עת שטיפל טיפול דרך (ר' סעיף 2 לתביעה), ברכב רנו מ.ר. 16-224-32 (להלן: "הרנו"), בסיוע רכב אחר מסוג פורד מ.ר. 59-086-88 (להלן:"הפורד"). רכב הפורד היה נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ומבוטח על ידי הנתבעת 2 ורכב הרנו היה מבוטח אצל הנתבעת 3. לשם הנוחות יכונה להלן הרנו גם "הרכב התקוע" והפורד יכונה גם "הרכב המחלץ". 3. לטענת התובע התאונה התרחשה עת ניסה להתניע את הרנו "לצורך נסיעה" (ר' סעיף 4 לתביעה), אך כשל והמכונית נשארה תקועה. לטענתו - הנתבע, שהינו הבעלים של שני הרכבים, הגיע כדי לעזור לו להתניע את הרכב התקוע. בתחילה הם ניסו להתניעו בעזרת כבלים אך משניסיון זה כשל, ניסה התובע לקשור את הרכב התקוע לרכב המחלץ, באמצעות חבל ניילון חזק במיוחד (להלן:"החבל"), זאת כדי למשוך את הרנו אל חלק הכביש בו יש ירידה, מתוך מטרה כי הרנו יותנע תוך כדי תנועה. 4. התובע טען בתביעתו כי בעודו מנסה לחבר הרכבים באמצעות החבל, התברר לו כי החבל קצר ולפיכך הוא ביקש מהנתבע לצמצם את המרחק שבין הרכבים. "לפתע, כתוצאה מתזוזת הרכב (הכוונה לפורד, המחלץ - ע.ז.) ובעוד אצבעו של התובע מצויה בין החבל ובין -וו הגרירה של המכונית, נמתח בעוצמה החבל שנועד לקשור בין הרכב והמכוניות, מתיחה עוצמתית זו גרמה לכריתה מיידית של האצבע הרביעית ביד ימינו של התובע" (ר' סעיף 4ב' השני בתביעה). יוער כי בהתאם למסמכים הרפואיים שהוצגו לא מדובר בכריתת האצבע אלא בכריתת הראש העליון של האצבע. 5. התובע ביקש בתביעתו לקבוע כי מדובר בתאונה מעורבת, באופן שעל נתבעות 2 ו- 3 לפצותו, לחלופין יש לקבוע כי על נתבעת 2 לפצותו, שכן התאונה ארעה עקב ניצול הכוח המיכני של הפורד בגינו נמתח החבל ולחילופי חילופין יש לקבוע כי על נתבעת 3 לפצותו שכן התאונה ארעה עקב טיפול דרך או תיקון דרך או עקב דחיפת או גרירת הרנו. (ר' סעיף 5 לתביעה). גרסת הנתבע: 6. הנתבע, אשר עלה כי הינו חבר טוב של התובע, אישר בהגנתו את האירועים שקדמו לתאונה, לרבות הכוונה לחבר הרכבים עם חבל, עם זאת טען כי המרחק בין שני הרכבים עמד על כ- 3 מ' וכי בעת שהתובע קשר את החבל, לטבעת הגרירה בחזית רכב הרנו, הוא ישב ברכב הפורד כאשר המנוע ברכב זה היה מונע. בהתאם להגנתו - "התובע ניסה לחבר את החבל לוו הגרירה האחורי של הפורד ותוך כדי חיבור ומבלי שהנתבע יכל לראות את הנעשה בין שני כלי הרכב, הורה התובע לנתבע להתקדם קדימה (במקום להורות לו לחזור אחורנית שכן ובדיעבד הסתבר כי אורכו של הכבל לא היה מספיק) והנתבע התקדם כ- 10 ס"מ. לפתע שמע הנתבע צעקה של התובע, הנתבע עצר מיד את רכב הפורד, כיבה את הרכב משך את בלם היד, הוציא את המפתחות מהסוויטש, וירד מהרכב לבדוק מה פשר הצעקה וראה את התובע מתגלגל על הרצפה נאנק מכאבים כשהוא מחזיק אצבע ביד עם סימנים של דם." (ר' סעיף 7 לכתב הגנתו). גרסת הנתבעות 2 ו- 3: 7. הנתבעת 2 כפרה בחבותה, ללא שנדרשה בכתב הגנתה לפרטי ההכחשה. הנתבעת 3 טענה כי התובע לא נפגע כלל עקב ניסיון לגרור את הרכב אלא עקב סגירת מכסה מנוע הרכב על ידו. נטען כי לא מתקיימת, בנסיבות אלה, חזקת ניצול הכוח המכני של הרכב וכן כי לא מדובר בטיפול דרך ברכב, שכן הרכב חנה ליד בית התובע והוא ניסה להתניעו בסיוע הנתבע שהינו הבעלים. נטען כי בנסיבות אלה לא מדובר בתיקון שנועד למנוע או להקטין סיכון תעבורתי וכן לא בתיקון אגב נסיעה או לצורך המשכה המיידי. נטען עוד כי מכל מקום, התיקון נעשה על ידי התובע במסגרת עבודתו אצל הנתבע וגם מטעם זה לא מדובר בטיפול דרך. 8. מטבע הדברים קיימת גם מחלוקת באשר לטיב והיקף הפגיעה כאשר הנתבעות מפנות לכך שהתובע שוחרר מבית החולים לאחר כשעה וחצי. מחלוקת זו אינה רלוונטית, בשלב זה, שכן לנוכח המחלוקת בסוגיית החבות, נשמעו בתחילה ראיות רק בסוגיה זו. העדויות שנשמעו ואמינותן: 9. ביום 12.5.08 נשמעו עדויות התובע, הנתבע וכן עדות החובש, מר שוורץ. ביום 5.1.09 נשמעה עדות השכן, מר יוסי אנדלסמן וזאת מכוח החלטה מיום 7.9.08, שהתירה הבאת עדות נוספת מטעם התובע, לאחר שניתן כבר צו לסיכום הטענות. עדות התובע: 10. התובע בתצהירו שב על גרסתו. לדבריו רכב הנתבע היה אצלו כבר מיום חמישי והתאונה ארעה ביום ראשון בבוקר, עת שהנתבע הגיע עם הפורד, לאחר שדווח לו שהרנו לא מתניע. לדבריו, לאחר שניסיון התנעה עם כבלים נכשל, השניים דחפו את הרנו עד לסוף שיפוע, הסמוך למקום בו עמד ומאחר והרכב הגיע לסוף השיפוע ועדיין לא התניע, הם החליטו: "לנסות להתניע שוב בירידה ולצורך כך היינו צריכים להעלות את הרנו לתחילת החניה, אלא שבגלל שהמדובר בשיפוע, החלטנו לגרור את הרנו באמצעות הפורד. שלמה ואני סובבנו את הרנו בדחיפה, כך שהפנים שלו יהיו כלפי חוץ ואפשר יהיה לחבר אותו לפורד". (ר' סעיף 6 לתצהיר). 11. בשלב זה, הסיע הנתבע את הפורד ברוורס, לכיוון הרנו ונעשה שימוש בחבל ניילון שחור "די עבה", שהיה בארגז העבודה של הרנו. חבל המשמש להשחלת כבל טלפון. לטענת התובע הוא השחיל את החבל לתוך וו הגרירה של הרנו (שנמצא בקדמת המכונית) וקשר אותו "ואז השחלתי את החבל לתוך וו הגרירה של הפורד (מאחורה)". (שם, ס' 8א'). עת שניסה לקשור את החבל בפורד, הוא הרכב הגורר, גילה שהחוט קצר מדי ואינו מאפשר זאת ולפיכך ביקש מהנתבע שיבוא בזווית שונה, כדי שיהיה לו יותר חבל. בעת שהנתבע התקדם: "מסיבה לגמרי לא ברורה (כי החבל בכלל לא היה תפוס בצד של הפורד), החבל נמתח והוריד לי את קצה האצבע (האצבע הייתה בין וו הגרירה לחבל)" (שם, ס' 9). 12. בחקירתו הנגדית אמר התובע כי בסמוך לאירוע היו עוד שני אנשים, השכן מר אנדלסמן שהיה ממש קרוב, עת התעסק עם האוטו שלו וכן שכן נוסף שהוא חובש צבאי (ר' עמ' 4-5). עוד הבהיר כי אף שהוא מודע לכך שיש שינוי מגרסתו הראשונית שנמסרה מיידית לאחר הפגיעה (ר' להלן - החל מסעיף 14), לא מצא לברר האם מי משני הנ"ל, ראה כיצד ארעה התאונה אלא הסתפק בלדווח לבאת כוחו על עצם היותם שם. 13. בניגוד לגרסה שבתצהירו ואשר לפיה הנתבע בא עם הפורד מאחר ואמר לו שהרנו לא מתניע, (ר' סעיף 3 לתצהיר), עלה מחקירתו הנגדית כאילו רק לאחר שהנתבע הגיע למקום כדי לקחת את הרכב אותרה הבעיה (ר' עמ' 5, עת נשאל מתי גילה שהרכב לא מניע והשיב "..כשהוא בא לקחת את הרכב, הוא לא הניע פשוט עמד בחניה"). הסברי התובע מדוע שהנתבע יבוא עם רכב נוסף, אם הוא מתכוון לקחת את הרכב הסמוך לבית התובע, גם הם לא היו מספקים. (ובעניין זה, ר' עוד להלן בסעיף 18). 14. התובע הסכים כי החבל לא היה קשור בעת האירוע לרכב הפורד אלא רק מושחל בוו התפיסה, עם זאת אמר "והוא נתפס לא יודע במה וגרם לכריתה" (ר' עמ' 5 ש' 30). התובע הודה שכאשר הגיע למקום אמבולנס הוא אמר להם שנפל עליו מכסה מנוע וכי האצבע נקטעה מכך (ור' גם דו"ח מד"א - נ/1). כאשר נשאל מדוע מסר גרסה שונה בסמוך לאירוע השיב - "שכבתי שם על הרצפה חשבתי על דבר אחד וזה לגבי העבודה שלי במשטרה, פחדתי כי ביצעתי פעולה לא חוקית, גררתי רכב עם משהו לא חוקי ולכן אמרתי שנפל עליי מכסה המנוע" (עמ' 7 ש' 1-2). מהעדות עלה כי התובע משמש כסייר במשטרה, דהיינו מגיע עם ניידת למקום אירוע רלוונטי, בעקבות קריאות אזרחים בשיחת 100 ועורך דוח פעולה (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). 15. עת נשאל מתי לראשונה סיפר את הגרסה עליה הוא מעיד כעת, אמר כי זו נמסרה לאשתו כשחזר מבית החולים ולאחר שהיה בבית יומיים עם כאבים. "אשתי אמרה שצריך להגיש תביעה, הלכתי לעו"ד... הוא אמר שצריך קצת פרוצדורה, צריך לגשת לבית החולים לאתר את נהג האמבולנס..." (ר' עמ' 7 ש' 9-10). לדבריו מדובר בעו"ד שהוא מכר של האישה והפגישה עימו אינה מתועדת, שם העו"ד לא צוין וממילא גם לא נשמעה עדותו. עוד טען שאמר שאם מדובר ב"סיפור" הוא לא מעוניין בתביעה. הפגישה עם עורך הדין הייתה כשבוע עד עשרה ימים לאחר האירוע. לדבריו, עת הגיע למשטרה, למסור עדות, מסר את הגרסה האמיתית ונחקר על שינוי הגרסה, כל זאת כשבועיים שלושה לאחר האירוע. 16. כאשר התבקש להראות את החבל או דוגמא שלו השיב "פה אין לי" וכאשר נשאל כיצד יכל החבל להימתח, אם לא היה קשור עדיין בוו הגרירה השיב - "אם הייתה לי תשובה על זה לא הייתי נפגע. זה אכן לא מובן איך זה קרה" (ר' עמ' 8 ש' 6). עם זאת עמד נחרצות על כך שהמתיחה הייתה קשורה לתנועה של הרכב, שכן חטף את המכה כשהפורד התחיל לנסוע. כאשר נשאל האם מכסה המנוע של הרנו היה פתוח השיב "סגור עד כמה שאני זוכר" (ר' עמ' 8 ש' 12), אך כאשר עלה כי דברים אלה אינם מתיישבים עם הודעתו במשטרה מיום 6.7.06, שם אמר כי למיטב זכרונו היה המכסה המנוע פתוח (ר' נ/2, עמ' 2 ש' 10), התחמק באומרו שאכן הבהיר כי זה רק למיטב זכרונו. מכל מקום, הוסיף ואמר כי המכסה היה פתוח, עת שהוצאו הכבלים - "כך שמובן מאליו שבהתחלה המכסה מנוע היה פתוח אבל לא הגיוני שהוא נשאר פתוח כי היה חוסם את שדה הראייה" (עמ' 8 ש' 17-18). 17. כאשר נשאל מדוע שיינתן אמון בדבריו, כשעולה כי לטענתו שיקר למד"א, דבר המעיד כי עת שקיים אינטרס המצדיק זאת הוא בוחר לשקר, השיב: "עשיתי טעות פעם אחת, אני לא אשקר בפני חוקר של משטרה פעם נוספת, זה חוקר משטרה הוא יודע מתי משקרים" (ר' עמ' 9 ש' 1). 18. על אף שמתחילת עדותו (בניגוד לתצהירו) עלה כי הנתבע בא לקחת הרכב ואז אותרה הבעיה, בהמשך חקירתו כשהופנה לכך שהנתבע אמר שסוכם כי יבוא רק לקחת את המפתחות ולא את הרכב, אישר דברים אלה וכן אישר שלא הייתה לו או לנתבע כוונה לנסוע ברנו ,ככל שזה היה מניע. (ר' עמ' 9 ש' 12-19). כמו כן - על אף שטען שלא ברור לו המכניזם בעקבותיו נפגע, כשהוצגה לו אפשרות שמתיחת החבל גרמה להדבקת האצבע אל וו הגרירה, אישר התרחשות זו במילים "בדיוק ככה". (ר' עמ' 10 ש' 3). עדות הנתבע: 19. הנתבע אישר כי בעת שחוברו הרכבים, הרנו לא היה מונע. לדבריו, לאחר שהשאיל את הרכב לתובע הוא בא לקחת את המפתחות שלו, כדי לתת אותם לאחר. מהעדות עלה כי הנתבע הוא חבר טוב של התובע וכי הוא אף נסע בעקבות האמבולנס לבית החולים. על אף שכאמור נסע הנתבע לבית החולים, הוא טען שאינו זוכר מי פתח את התיק בבית החולים, האם הוא או שכן אחר, שנסע באמבולנס (ר' עמ' 12 ש' 23). בניגוד לאותם דברים - עלה כי בתשובה לשאלון אישר שהתבקש לפתוח את התיק במשרד קבלת החולים. (ר' נ/3 תשובה 13 - יוער כי על אף שהתשובות לא נחתמו, העד לא הכחיש בעדותו שאלה הן תשובותיו). ואכן בהמשך, כשעומת עם תשובותיו הודה עת אמר "פתחתי את התיק" (ר' עמ' 15 ש' 6). לעניין זה יש נפקות, מאחר שגם בבית החולים נרשם כי הפגיעה יסודה במכסה מנוע שנסגר. 20. כשנשאל הנתבע האם התובע אמר לחובש שנפל עליו מכסה מנוע אמר - "בעניין מכסה מנוע, אני ישבתי ברכב ולא ידעתי מה קורה מאחור. קבלתי גרסה אחר כך, לאחר שמשה התאושש והוא אמר שמה שקרה, זה שהאצבע נכרכה בין וו גרירה לבין החבל. משה לא היה מסוגל לדבר איתי ונראה לי מקל וחומר שהוא לא היה מסוגל לדבר עם הפרמדיק" (ר' עמ' 13 ש' 19-22). בהקשר זה יוער כי התובע לא חלק על כך שהוא זה שאמר לפרמדיק את הגרסה בדבר מכסה המנוע ואין אלא לתהות מדוע ניסה חברו לטעון אחרת. 21. בנוסף לכך שהטענה כאילו התובע לא יכל לדבר עם הפרמדיק, אינה מתיישבת עם גרסת התובע בעצמו, גם הטענה כאילו התובע לא אמר לחברו מיידית את גרסת מכסה המנוע -אינה סבירה. משהתובע מודה שהוא זה שמסר הגרסה לפרמדיק, ניתן להניח מקל וחומר שמסרה גם לחברו, עת המתינו עדיין לפרמדיק. כמו כן - משהנתבע הודה לבסוף שהוא זה שפתח את התיק בבית החולים, ממילא עולה השאלה כיצד ידע למסור שם את גרסת סגירת מכסה המנוע, ככל שלא ראה האירוע והתובע לא היה במצב למסור לו את שהתרחש?! מכל מקום - ככל שתאמר שהתובע לא מסר את גרסתו לנתבע בסמוך לאירוע, ממילא יש להסיק את המסקנות המתחייבות מכך שהנתבע, עת פתח את התיק בבית החולים, ציין כי הפגיעה היא ממכסה מנוע שנסגר. 22. הנתבע אמר שהרכב פונה לאחר יומיים שלושה באמצעות מכונאי שהוזמן, על הטיפול אין לו קבלה מאחר וזה בוצע ע"י בן דוד שלו ולא זכור לו מה היה מצב מכסה המנוע של הרנו "ישבתי ברכב מקדימה" (ר' עמ' 16 ש' 11). הנתבע לא העיד ואף לא נשאל על מצב הרכבים לאחר הפגיעה, דהיינו היכן נמצא דם, האם היה דם על החבל, האם הדם היה על רכב הפורד או על הרנו וכיו"ב שאלות. עדות מר שוורץ: 23. מר שוורץ נחקר על נ/1 הוא דוח מד"א, שם רשומה הגרסה כי הפגיעה נולדה ממכסה מנוע שנסגר. מעדותו עלה כי הדברים בדוח, נרשמים על בסיס דברי הנפגע וכי פתיחת התיק בבית החולים נעשית לפעמים על ידי מתנדבי מד"א וזאת בד"כ כאשר לנפגע אין מלווה. (ר' החל מעמ' 10). כאמור הפעם היה לנפגע מלווה (קרי; הנתבע, חברו שפתח התיק). עדות מר אנדלסמן: 24. עד זה, שכן של התובע, אישר כי עת היה בחנייה וטיפל ברכבו, ראה את התובע ואת הנתבע מחברים שני טנדרים, פנים מול פנים, עם כבלים של המצבר וכי לאחר מכן ראה שרכב אחד הסתובב "והם חברו חבל" (ר' עמ' 18 ש' 16). לדבריו כששמע צעקה סובב את הראש וראה את התובע שוכב הוא נגש אליו תוך כדי שהוא צועק "אמבולנס אמבולנס". העד הוסיף ואמר - "לא ידעתי מה קרה, ראיתי את החבל מחובר בין 2 הרכבים והבנתי שהאצבע נחתכה מזה, או שהאצבע שלו נתפסה באיזה וו" (ר' עמ' 19 לפרוטוקול). העד אמר עוד כי עמד במרחק של 10-15 מ' וכי "מפעם לפעם העפתי מבט" (ר' עמ' 19 ש' 7). 25. לאחר שהושמעה לעד זה חקירתו, שנערכה באמצעות חוקר מטעם נתבעת 2, היה ניכר כי הוא מופתע ואז הודה כי בשלב מסוים ראה את מכסה המנוע פתוח וכי בעת שהתובע שכב לאחר הפגיעה, המכסה היה כבר סגור - "אני ראיתי מכסה מנוע פתוח ולאחר מכן לאחר שהוא נפצע המכסה היה סגור" (ר' עמ' 19 ש' 27). כן הודה בפה מלא - "אני לא ראיתי ממה האצבע נחתכה" (שם, ש' 28). העד אישר כי אמר לחוקר שחיפש את חתיכת האצבע שנחתכה והכניס אותה למים, ברם הוא לא נשאל היכן זו הייתה. ואף הוא לא נחקר על המקום בו נמצא דם בסמוך לפגיעה. הערות נוספות באשר לאמינות העדים והגרסאות השונות: 26. אף שבמהלך סקירת העדויות, התייחסתי כבר לדברים שאינם מתיישבים או לכל הפחות תמוהים, אוסיף עוד מספר הערות כלליות; עדות מר אנדלסמן לא תרמה למעשה דבר, שכן לבסוף הודה כי לא ראה כיצד נגרמה הפגיעה עצמה. ובאשר לתובע ולנתבע אין אני מוצאת שניתן לסמוך על דבריהם, אם כי יודגש שהנתבע גם לא טען שראה כיצד התרחשה הפגיעה ואף לא ידע להשיב האם מכסה המנוע של הרנו היה פתוח (ר' עמ' 16 ש' 11-12, "לא זכור לי, ישבתי ברכב מקדימה"). 27. לא ניתן להתעלם מכך שהתובע בעודו זועק מכאב, מוסר גרסה כי הפגיעה היא ממכסה המנוע. מדובר באמירת הנפגע באופן ספונטאני מיידית עם פגיעתו. קשה לקבל את הטענה כי באותם רגעי כאב והלם, היה טרוד בכך שמסירת גרסה זו או אחרת תשפיע על עבודתו במשטרה כסייר (מה גם שלא הובהר באופן מספק, מה החומרה שיש לייחס לפעולה שביצע בעת הפגיעה, בהתאם לגרסתו האחרונה). סביר יותר להניח כי היה טרוד בכאב העז ולא בתכנון גרסה שונה מזו שהתרחשה במציאות. קשה לקבל כי אדם שחתיכה מאצבעו נחתכה והוא סובל מכאב פתאומי וחזק, יקדיש מחשבתו לחסרונות באשר לדרך פגיעתו וימצא את קור הרוח, להמציא מיידית, גרסה חלופית הנוחה יותר לצרכיו. 28. קשה לקבל גם כי התובע יחשוש יותר מאמירת אמת על ניסיון הגרירה בו כביכול נפצע, מאשר מהצגת שתי גרסאות לאותו אירוע. הדברים תמוהים במיוחד עת שבו זמנית התובע טוען כי עמדתו בפגישה אצל עורך הדין הייתה שאם זה "סיפור", הוא לא מעוניין כלל בתביעה. נראה כי ככל שהתובע שגה בתחילה, כטענתו, ומסר גרסה שקרית, אזי אותם טעמים שהביאו אותו לשקר היו גם משפיעים עליו להיוותר עם הגרסה שמסר, כדי שלא לשוב ולסכן עבודתו ואמינותו. התובע גם לא טרח להסביר מדוע הוסר כעת אותו חשש, בעטיו לטענתו, שיקר בתחילה. 29. מכל מקום, משבחר התובע, לטענתו, לשקר בעבר, יש ממש בשאלת ב"כ הנתבעת 2 - כיצד ניתן לדעת שכעת ניתן לסמוך על דבריו?! שאלה זו יפה במיוחד מאחר שגם בעדותו היו אי בהירויות ואי התאמות, כמפורט לעיל ובכלל זה : - סתירה באשר לשאלה האם חברו הגיע לאחר שאמר לו שהרנו לא מתניע או שהחבר הגיע לקחת הרכב ורק אז עלה שהרנו לא מתניע. - שינוי גרסה באשר לשאלה האם מכסה מנוע הרנו היה פתוח או סגור, כאשר במועד הסמוך יותר לאירוע אמר כי זה היה פתוח. יוער כי ההסבר המאוחר מדוע הוא מניח שהמכסה היה סגור, לא רק שאינו מספק (שכן אם לטענתו עמד בין הרכבים, אין במכסה פתוח של רכב הרנו כדי לפגוע בשדה הראיה שלו עם הפורד), אלא משום מה, גם לא הנחה אותו לומר אחרת, בעת עדותו במשטרה. 30. התובע בעצמו הודה כי המנגנון שהוא מתאר אינו מבהיר את הפגיעה (ר' דבריו - "לא מובן לי איך זה קרה", עמ' 8 ש' 6) והתאונה כפי שתוארה מיידית לאחר התרחשותה, דהיינו -מכסה מנוע שנסגר על האצבע, מתיישבת היטב עם הפגיעה שנגרמה. יוזכר כי גם לגרסת התובע הוא טרם קשר את קצה החבל לרכב הפורד וממילא לא מובן כיצד תזוזה של הפורד, תגרום לחבל לחתוך חתיכה מאצבעו. יוזכר כי התובע מטעמיו בחר שלא להציג את החבל ואף לא חבל דומה לו. 31. התרשמותי הכוללת הייתה כי ביסוד שינוי הגרסה לא עומד דבר אלא עמדת אשת התובע כי צריך להגיש תביעה וכן הפגישה לאחר מכן עם עורך דין, המקורב לאישה והדברים שנאמרו במסגרתה. נטען כאמור כי לזו אין תיעוד. האישה ועוה"ד לא הובאו לעדות, לא צוין שם עוה"ד וכל מידע נוסף הנוגע לכך נותר עלום. 32. אציין כי היה ניכר שהנתבע עושה ככל שבידו לסייע לחברו. נתבע זה טען כי אין הוא יודע האם מכסה המנוע היה פתוח וממילא לא יכל לתרום ממשית למחלוקת בעניין זה. אך מכל מקום, עדותו גם הייתה מוקשית משטען בתחילה שלא הוא פתח את התיק בבית החולים, טענה ממנה חזר בהמשך וכן טען שהתובע לא היה במצב למסור גרסה. כאמור אין מחלוקת שהגרסה שנרשמה בדוח מד"א נמסרה על ידי התובע, ואין אלא להניח שהנתבע שאף פתח תיק בית החולים, עם אותה גרסה, היה מודע היטב לדברים. 33. אכן, נראה כי התובע והנתבע עסקו שניהם בניסיון להניע את הרכב וזאת בין באמצעות כבלים ובין באמצעות דרדורו במדרון. לא ניתן אף לשלול את הטענה שדחפו הרכב, לאחר שלא הונע בירידה והפכו אותו כדי שיהא ניתן לחברו מקדימה לרכב הפורד, על מנת שזה יעלה אותו לנקודה, ממנה יהא ניתן לשוב ולדרדרו. עם זאת - לא שוכנעתי מעבר למאזן ההסתברות כי בעת שהחבל היה מחובר לרנו (ואין מחלוקת שהוא לא היה מחובר לפורד עדיין מפאת המרחק), לא היה גם מכסה המנוע שלו פתוח, כחלק מהטיפול באותו הרכב וכי נפילה של אותו המכסה - היא שגרמה לפגיעה. פגיעה ממכסה המנוע, גם מתיישבת עם הפגיעה עצמה וגם מתיישבת עם דברי התובע מיידית לאחר הפגיעה, לנוכחים במקום. טענות הצדדים בסיכומיהם: טענות התובע: 34. התובע מבקש לאמץ את גרסתו האחרונה ולקבוע כי אצבעו נפגעה מהחבל. לטענתו אין נפקות להבדלים שנמצאו בין הגרסאות, באשר לאופן המדויק של האירוע. (כך לדוגמא השאלה אם הנתבע ידע שהרכב תקוע עת הגיע למקום, האם בא לקחת הרכב או המפתחות, האם מכסה הרנו היה פתוח, אם לאו). לטענתו מאחר שלהכרעות בעניינים אלה אין כביכול כל נפקות לתוצאה, ממילא אין גם בהבדלי הגרסאות כדי לפגוע באמינות מי מהעדים. 35. נטען כי התובע היה יכול להתנער בקלות מגרסתו הראשונה ולומר כי לא היה מודע לדבריו עקב כאביו. לגרסת ב"כ התובע בחירת התובע שלא לעשות כן, אלא להודות בטעותו, גם אם יש בכך לפגוע בהתרשמות מאמינותו, צריכה להיזקף בעדו. נטען כי בכך פעל התובע "באומץ ויושר" (ר' סעיף 14 לסיכומי התובע). נטען כי גרסת מכסה המנוע, הועלתה רק בפני אנשי מד"א, פעם אחת אך מאז לא חזר התובע עליה פעמים רבות. נטען כי גרסת התובע, למעט באותה פעם, הייתה עקבית, בפני עוה"ד, המשטרה ובעת החקירה הממושכת בבית המשפט. מאחר ולמעשה רק התובע ידע להעיד מה ארע, נטען כי יש לקבל גרסתו. 36. עוד נטען כי למעשה מי מהעדים לא חלק על כך שלאחר שלא הצליחו להתניע את הרנו, ע"י כבלים, הפורד סובב כך שלא עמד עוד עם חזיתו כלפי הרנו. ממילא, כך נטען, לא היה עוד לתובע מה לעסוק במכסה רכב הרנו וכן סביר שאכן עמד בסמוך לפורד ולא למכסה המנוע. נטען כי לו התובע והנתבע המציאו סיפור, יש לתהות מדוע שלא יתעקשו כי הקשירה לרכב הרנו היא שגרמה לפגיעה. בהקשר זה נטען כי התובע עשה טעות חד פעמית ולאחר מכן מסר הגרסה האמיתית. מאותה גרסה לא סר - "גם במקומות שבהם נראה היה כי דבקותו זו פוגעת בו או באמינותו או שבאופן שבו הצטייר כלפי הנתבעות ויתכן כלפי בית המשפט" (ר' סעיף 25ב' לסיכומי התובע). 37. באשר לאחריות שיש להטיל, הבהיר התובע כי הוא משאיר את עניין זהות המפצה לשיקול דעת בית המשפט, עם זאת הבהיר כי לדידו, מדובר בתאונה מעורבת אשר על נתבעות 2-3לשאת בנזקיה ביחד. נטען כי התאונה ארעה בעת הגרירה או הניסיון לגרירת הרנו ולכן מבטחת הרנו נושאת באחריות. בהקשר זה מפנה התובע לספרו של יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים וטוען כי גם אם מדובר בתיקון בית הרי שהגרירה מהווה שימוש ברכב מנועי. 38. עוד נטען על בסיס דברי אנגלרד כי יש לחייב גם את מבטחת הפורד, שכן בעת גרירה יש שימוש בשני כלי רכב מנועיים ופעולת הגרירה מהווה שימוש ברכב הגורר. לחלופין נטען כי את האחריות על רכב הפורד יש להטיל על בסיס החלופה של ניצול הכוח המכני של רכב זה, לצרכי תחבורה. נטען כי כל פעולה הקשורה בביצוע הגרירה, לרבות החיבור של הנגרר לגורר, נחשבת למטרות תחבורה. 39. לעמדת התובע במקרה של שני מבטחים שונים, אחד של גורר ואחד של נגרר ופגיעה של אדם מחוץ לרכב, יוכל הנפגע לתבוע את שני המבטחים. תמצית טענות הנתבעים : טענות הנתבע 1: 40. בניגוד לאמור בתצהיר התובע כי דיווח לנתבע על כך שהרכב אינו מניע עוד בטרם שזה הגיע למקום (ר' סעיף 3 לתצהיר), טוען הנתבע בסיכומיו כי רק כאשר הגיע לקחת את מפתחות הרכב, נודע לו שזה אינו מניע (ר' סעיף 2.6 לסיכומיו). הנתבע טוען כי יש להטיל את החבות לנזקי האירוע על נתבעות 2 ו- 3, שכן מדובר בפעולת גרירה, באופן שעסקינן בשימוש ברכב התקוע ומדובר באירוע בו הפגיעה נגרמה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב המחלץ. 41. הנתבע טוען כי יש לקבל את הגרסה שמסר התובע בבית המשפט שכן התובע מסר "הסבר מניח את הדעת" באשר לשינוי הגרסאות (ר' סעיף 7 לסיכומיו). הנתבע טען עוד כי יש להטיל על הנתבעות 2 ו- 3 את עלויות ייצוגו, מאחר ששני הרכבים היו מבוטחים והיה על המבטח לשאת גם בעלויות הגנת הנוהג. טענות הנתבעת 2: 42. נתבעת 2, מבטחת הפורד, הוא הרכב המחלץ הצביעה באופן סדור וברור על התמיהות, אי ההתאמות והקשיים, באשר לגרסה המאוחרת של התובע, כמו גם באשר לייתר העדים שהובאו מטעמו. נטען כי אין על בית המשפט לבחון מה בדיוק התרחש אלה למעשה עליו רק לדון בשאלה - האם הוכחה גרסת התובע בתביעתו. ככל שנקבע כי זו לא הוכחה, מעבר למאזן ההסתברות וכי התובע מנסה להונות את בית המשפט, אזי דין התביעה דחייה. 43. לחלופין נטען כי יש להעדיף את הגרסה הראשונית שנמסרה ע"י התובע וכי הרכב המחלץ אינו קשור כלל בפגיעה, משזו ארעה עקב סגירת מנוע הרכב האחר, על אצבע התובע. לחילופי חילופין נטען כי אף אם תתקבל הגרסה המאוחרת של התובע יש מקום לקבוע כי האחריות לנזק היא רק של הנתבעת 3, מאחר ומדובר בנזק אגב פעולת גרירה וממילא מדובר בשימוש ברכב התקוע אף אם זה נמצא במצב מושבת. 44. למען הזהירות נטען עוד כי אם תתקבל הגרסה האחרונה של התובע ותדחה עמדת נתבעת 2 כי יש להטיל אחריות רק על נתבעת 3, אזי יש לקבוע כי מדובר בתאונה מעורבת. טענות הנתבעת 3: 45. נתבעת 3 טוענת בסיכומיה כי הפגיעה בתובע נגרמה עקב הדבקת אצבעו אל וו הגרירה של רכב הפורד, הוא הרכב המחלץ. לא הייתה כוונה לנסוע ברנו באותו היום, הרנו לא נגררה אלא הפגיעה נגרמה בעת שהפורד שינתה מיקומה כדי שתהיה זווית טובה יותר לחבל ובעת הפגיעה היה מגע רק בין התובע ובין הפורד. 46. לטענתה, אין להטיל חבות על מבטחת הרכב התקוע שכן הנזק אינו עקב גרירתו. בהקשר זה נטען כי מאחר והפגיעה הייתה עקב שינוי במיקום הפורד, לא מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי או המשפטי הנדרש כדי לקבוע שמדובר בתאונה עם הרנו. נטען עוד כי פעולה שנועדה לגרירה, אינה בהכרח מהווה גרירה, משהרכב כלל לא זז והפגיעה לא הייתה כרוכה בהזזתו. 47. נטען עוד כי לא מדובר בגרירה גם מאחר שזו לא נועדה למטרת תחבורה שכן לא הייתה כוונה לנסוע כלל עם הרנו. למען הזהירות נטען עוד כי לא דובר גם בתיקון דרך, משזה נערך בחצר הבית ולא באמצע הדרך ולא הייתה כוונה לנסוע אלא רק להתניע את הרכב. הנתבעת 3 טענה כי אין מדובר גם בתאונה מעורבת שכן לא היה מגע בין התובע והרנו בעת התאונה וכלל לא התבצע למעשה שימוש ברנו. הכרעה: 48. אין אני מוצאת לקבל את הגרסה העובדתית שמעלה התובע בתביעתו וזאת בניגוד לגרסה שמסר מיידית לאחר פגיעתו. לטעמי טענתו באשר לאופן התרחשות הדברים לא הוכחה באופן מספק מעבר למאזן ההסתברות. 49. כמפורט לעיל, מעדות וחקירת הנתבע ומר אנדלסמן, עלה כי למעשה שני עדים אלה, יכולים להעיד רק על נסיבות כלליות שהיו בסמוך לפגיעה אך מי מהם לא היה עד ישיר לפגיעה לגופה. בנוסף, שניהם הודו לבסוף שראו את מכסה המנוע של הרכב התקוע כשהוא מורם וזאת בסמוך לפגיעה. 50. מאחר ששניהם ראו את המכסה פתוח אך לא יכולים להעיד כי ראו את הפגיעה עצמה - ממילא אין בעדותם לתרום באשר לשאלה הבסיסית והיא השאלה ממה נפגעה האצבע; האם מנפילת מכסה המנוע? מפעולה הכרוכה בניסיון הגרירה? או מאירוע נוסף ואחר. אין בדבריי אלה כדי למעט מחוסר האמינות שיש לייחס לעדות הנתבע, אשר היה ניכר כי הוא מנסה לסייע לתובע, הכול המפורט לעיל, אגב פירוט תוכן העדויות השונות. 51. מאחר שלמעשה נותרה עדות התובע, שהוא בעל הדין - לבדה, אין אני סבורה שניתן לסמוך עליה, ובמיוחד משלא נמצאה לטעמי לאותה עדות, סיוע מספק כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971. לא ניתן לסמוך על אותה עדות, לא רק בגלל שינוי הגרסאות אלא גם בגלל שיש לתובע אינטרס להביא המקרה לגדר גרירת רכב, על מנת שהאירוע יוכר כתאונת דרכים (ראה הגדרת "שימוש ברכב מנועי", בסעיף 1 לחוק הפיצויים, כאשר לטענת התובע, ככל שמדובר בגרירה עסקינן בתאונה כמשמעותה בחוק). 52. באשר לעדות התובע, פרטתי כבר לעיל חלק מהליקויים שנמצאו באותה עדות ולהלן הוסיף ואדגיש עוד את הנקודות הבאות: * הגרסה המקורית שמסר התובע בסמוך לפגיעה, מתיישבת היטב עם מהות פגיעתו. קטיעה חלקית של אצבע ניתן להבין ביחס לסגירת מכסה מנוע על האצבע וקשה יותר לקבל ביחס למשיכת חבל ובמיוחד כאשר אין מחלוקת שהחבל לא היה קשור כלל לרכב המחלץ. את הקטיעה קשה עוד יותר להבין, ביחס לגרסה האחרת של התובע בשולי חקירתו (ר' לעיל סעיף 18) בדבר מעין שפשוף האצבע ברכב המחלץ, עקב מתיחת החבל. משהחבל לא היה קשור עדיין לרכב המחלץ, קשה להבין כיצד בכלל הוא נמתח עקב נסיעת אותו הרכב ואכן אף התובע, הודה בעדותו, כי קשה להבין את המכניזם של הפגיעה, בהתאם לגרסתו המתוקנת. * טענת התובע כי מסר גרסה כוזבת בכוונה, אינה סבירה ביחס לכאבים אשר מתואר כי מהם סבל. קשה לקבל שעת נפגע נאנק מכאב הוא מוצא את שיקול הדעת להחליט שאין מקום לאמירת האמת ואף את שיקול הדעת הנדרש להמצאת גרסה חלופית. קשה עוד להבין מדוע חשש התובע כל כך שתיאור האמת יפגע במשרתו, אך לא חשש, לאחר מכן - בעת יישוב הדעת, מהשלכות אפשריות של הודאתו בדבר אמירת שקר. * העובדה שעלה כי חברו, הנתבע, שהיה בסמוך למקום, מסר את אותה גרסה בעת פתיחת התיק בבית החולים, תומכת אף היא בגרסה של פגיעה עקב נפילת המכסה וניסיון הנתבע להתנער מכך שהוא זה שפתח התיק, אינו תורם לאמינות שניתן לייחס לגרסה המתוקנת ולעדות הנתבע. * העובדה שעלה כי שינוי הגרסה חל רק לאחר פניה לעו"ד ולאחר שאשת התובע הבהירה לבעלה שצריך לתבוע - מעלים אפשרות ממשית כי התובע החליט לשנות גרסתו לצורכי התביעה. * התובע לא טרח להביא לעדות עדים נוספים שיכלו לשפוך אור על האירוע או ההתרחשויות בסמוך לו ולאחריו. לא רק שלא הובאו לעדות עוה"ד ו/או אשת התובע אלא לא הובא לעדות גם שכן נוסף, חובש צבאי - אשר עלה מעדותו כי טיפל בתובע עד שהגיע האמבולנס (ר' עמ' 4 ש' 18). עד זה יכל לשפוך אור על דברי התובע בסמוך לפגיעתו, על כאביו וצלילות מחשבתו באותה עת וכן על מהות הפגיעה. הלכה ידועה היא כי משנמנע צד מהבאת עד שיכל לסייע בידו, יש להניח כי ידע שאותה עדות לא תתרום לגרסתו. * התובע מטעמיו, גם לא הביא ראיות באשר למקום המצאות הדם לאחר הפגיעה, האם זה נמצא על הרנו? על הפורד? על החבל? ומי מעדיו לא התייחס לכך. * נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שיש ליתן עדיפות לגרסה הנמסרת מיידית ובסמוך לאחר האירוע ביחס לגרסאות המועלות רק בשלב מאוחר יותר. "ניסיון החיים מלמד כי הגרסה הראשונה בזמן והקרובה ביותר לאירוע הינה הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה, וכי כל שינוי בגרסה ראשונית מצריך הסברים למהות השינוי וסיבתו" ( ת.א. (ת"א) 2283/05 שקירוב נ. אריה חברה לביטוח בע"מ... , וכי "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה" (י. קדמי, על הראיות, 2003חלק ראשון, עמ' 441)." ר' ת.א. (שלום-רמ') 3312/05 ישראל אורה נ. עיריית רמת גן ואח' (2008) (ניתן ביום 29.4.08) ור' עוד ע"א (מחוזי - ת"א) 1715/01 הכט ברקו נ. מנורה (ניתן ביום 11.4.02). 53. משלא הוכחה הגרסה הנטענת בתביעה, באשר לאופן בו ארעה הפגיעה, ממילא אין מקום להידרש למחלוקות הצדדים באשר לשאלות האם הייתה תאונת דרכים במקרה של פגיעה אגב פעולת הגרירה באמצעות הרכב האחר (כאמור לטעמי לא הוכח באופן מספק שהפגיעה הייתה קשורה באופן כלשהו, לגרירה עם הרכב האחר), כיצד בדיוק נגרמה הפגיעה באותו מקרה (חבל שנכרך באצבע או שפשוף האצבע) ועל מי יש להטיל את האחריות בכל חלופה. 54. לטעמי, צודקת גם ב"כ הנתבעת 2, כי עת נדחית גרסה עובדתית של תובע לא בהכרח יוכל זה להבנות מגרסה עובדתית אחרת שעלתה אגב שמיעת העדויות, אף אם בית המשפט יסבור שאותה גרסה חלופית הוכחה באופן מספק והדברים יפים במיוחד מקום בו עולה חשש לניסיון רמייה. בהקשר זה אפנה לדברי חברי כבוד השופט ברעם בת"א (שלום י-ם) 10971/06 מוראד אסמאעיל סלמאן נ. פאדי עבד אלאנסר סקאפי (ניתן ביום 7.12.08), שם אמר: "בנסיבות אלה, לאחר שדחיתי את גרסת התובע, לפיה נפגע כאשר עמד בסמוך למלגזה והעיקר, מבלי שעשה בה שימוש, עובר לתאונה, די בכך כדי להביא לדחיית התובענה, שכן התובע אינו זכאי להבנות מגרסה עובדתית אחרת שהתבררה מהראיות (ת.א. (מחוזי י-ם) 5133/03 עזבון המנוח נעים נ. מדינת ישראל... הלכה היא, כי "...תובע המביא גרסה בדויה לבית המשפט, אינו זכאי לכך שבית המשפט יכריע את הדין לטובתו על פי תשתית עובדתית אחרת" (ע"א (י-ם) 6380/05 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ 19/12/06). כלל זה מעוגן בדוקטרינות משפטיות שונות בהן עקרונות של תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט (ע"א (י-ם) 6499/05 גנים נ' רובינשטיין ושות' בע"מ - - 15/10/06), לכן "...נתבע שהתגונן כנגד גרסה עובדתית מסוימת והצליח להדוף אותה, עשוי להימצא זכאי לכך שבית המשפט יימנע מלהכריע את הדין כנגדו על יסוד גרסה עובדתית שונה, שהתגלתה מתוך חומר הראיות חרף התכחשות התובע לה." (שם), אמת, "...כאשר הגרסה המאומצת בפסק הדין היתה ידועה לנתבע, ואף עלתה במהלך המשפט, גם אם לא מפי התובע, עשוי בית המשפט לומר כי הנתבע התגונן, או למצער ידע שעליו להתגונן, גם כלפיה, ולפיכך ביסוס פסק הדין עליה אינו גורם לו עוול או עיוות דין" (שם). אולם, במה דברים אמורים? מקום בו טעה התובע, במצב הדברים העובדתי, טעות כנה וסבירה והביא בפני בית המשפט גרסה בה האמין בתום לב. לפיכך, מקום בו מתברר מהראיות, כי הגרסה הבדויה של התובע, נמסרה מתוך מודעות מלאה, להיותה בדויה ולא כל שכן, מתוך כוונה לעשות כן, אין לפתוח את שערי בית המשפט בפניו ואין ליתן לו סעד, שכן התובע פנה לבית המשפט בידיים לא נקיות ודין תביעתו להדחות (בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ - - 15/1/07). לשון אחר, כאשר התובע מסתיר את האמת מבית המשפט ובוחר להעיד בפניו עדות שקר, שיקולים שבמדיניות משפטית, מביאים למסקנה כי אין ליתן לתובע להסתמך על גרסה אחרת שנתבררה, שכן "...בשעה ששוכנע בית המשפט כי התובע שיקר בבית המשפט במצח נחושה, לא מוטלת עליו החובה להפך בזכותו ולנסות ולדלות מעדויות ההגנה גרסה שעשויה להביא להענקת הסעד לתובע." (ת.א (שלום י-ם) 8159/04 עזבון המנוח קדאדחה נ' מדינת ישראל,, ניתן על ידי חברי, כב' השופט וינוגרד, ביום 18/8/08) ומכאן, יש לדחות את תביעתו, מטעם זה בלבד." דברים אלה אושרו אף ע"י ערכאת הערעור במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 3033/09 מוראד אסמאעיל נ. פאדי אלנאסר סקאפי (ניתן ביום 10.5.09 ואף בר"ע 4845/09 שהוגשה על כך לא התקבלה). אעיר כי אין אני מוצאת נפקות לשאלה האם השינוי בגרסה העובדתית היה לאחר שהוגשה כבר התביעה או עוד בטרם להגשתה. 55. ניסיון התובע להתכחש לגרסה המיידית שמסר עם פגיעתו וזאת לאחר שהחליט להגיש תביעה ונפגש עם עו"ד - אינם תומכים לדידי בכך שיינקט במקרה דנן הכלל המאפשר לדון בגרסה אפשרית חלופית, שעלתה במהלך שמיעת העדויות. 56. עם זאת, מעבר לדרוש ולמקרה שדעתי לא תתקבל, אבחן גם האם יש מקום להכיר במקרה של פגיעת האצבע עקב נפילת מכסה המנוע עליה כתאונת דרכים; כזכור טען התובע בתצהירו שחברו הגיע ביום ראשון בבוקר עם הפורד, לסייע בידו - "כי אמרתי לו שהרנו אינו מתניע" (ר' סעיף 3 לתצהיר). מנגד טען הנתבע בתצהירו כי רק כשהגיע לקחת את מפתחות הרכב, סיפר לו התובע שזה אינו מניע (ר' סעיף 7 לתצהירו ואעיר שבעדותו ניסה התובע להתאים גרסתו לגרסת הנתבע, ר' עמ' 4 ש' 1 וכן עמ' 5 ש' 15). מכל מקום - נראה כי אין מחלוקת שהרכב חנה ליד בית התובע, הרכב לא הניע עוד בטרם בוצעה בו נסיעה באותו היום ואף לא הייתה כוונה לנסוע עימו, לאחר שיצליחו להתניעו. כך בעמ' 9 ש' 11-18 אמר התובע כי הנתבע בא רק לקחת את המפתחות ולא הייתה לו או לנתבע - כוונה לנסוע ברכב, ככל שיצליחו להתניעו. כך גם בעמ' 16 ש' 14-18 אישר אף הנתבע כי לא הייתה כוונה למי משניהם לנסוע ברכב התקוע. (לנוכח הדברים המפורשים של התובע כי לא הייתה כוונה לנסוע ברנו, ממילא חזר בו מהטענה השונה שנכללה בסעיף 4 לכתב תביעתו ואשר עליה לא הייתה גם חזרה בסיכומיו). 57. האירוע אינו בא בגדר אף אחת מהחזקות המרבות ולפיכך הוא יכול לבוא בגדר תאונת דרכים, כמשמעה בחוק, רק אם יקבע כי הוא עומד בהגדרה הבסיסית קרי - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה." מאחר שלטעמי האירוע אינו עומד בכלל "טיפול דרך" או "תיקון דרך", הכלולים בהגדרת שימוש ברכב מנועי, אין הארוע יכול לבוא בכלל זה וארחיב הדברים. 58. פרופ' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שלישית, בעמ' 140-141 טוען שהמבחן שהתקבל באופן עקרוני בבית המשפט העליון, באשר לתיקון או טיפול דרך הוא בעל אופי מצמצם ולפיו כדי להיכלל בגדר הנ"ל, יש לעמוד בשלושה יסודות, באופן מצטבר: "על היסוד הפונקציונלי (מניעה או הקטנה של הסיכון התעבורתי) על יסוד של זמן (אגב נסיעה או לצורך המשכה המיידי) ועל יסוד גיאוגרפי (בדרך ולא בחצרים על יד הבית)". פרופ' אנגלרד מפרט פסיקה שניסתה לקבוע הבחנות דקות וחלקן אף מלאכותיות, עת ניסו בתי המשפט, לבוא לעזרת הנפגע ולהביא המקרה שארע לו לגדר תאונת דרכים, ברם לטעמו יש לדחות ניסיונות ממין זה וכך הוא כותב: "יש לדחות ניסיונות אלה להרחבת המושג תיקון או טיפול דרך. כוונת המחוקק היא ברורה: היא לצמצם את תחולת החוק. לכן, יש להקפיד על היסודות הנזכרים ובמיוחד על מבחני הזמן והמקום. פעולות תיקון או טיפול לפני תחילת הנסיעה או לאחר סיומה הן בבחינת טיפולי בית או תיקוני בית, לגביהם אין זכאות על פי החוק." 59. לעמדה זו שותף גם ריבלין אשר בספרו "תאונות הדרכים", מהדורה שלישית, בעמ' 177 - טוען כי יש להימנע מהבחנות דקות וקשות ליישום וכי יש לדבוק במבחן הגיאוגרפי, דהיינו המקום בו בוצע הטיפול או התיקון וזאת חרף אי הנחת שיש ממבחן זה ובהתחשב בכוונת המחוקק להחילו. שם, בעמ' 178 הוא מסכם: " אכן נראה כי ראוי להגשים את כוונת המחוקק המשתקפת בתיקון מתשנ"א - 1990 כרוחה ואף כלשונה וליחד דרך זו של שימוש ברכב רק לתיקוני פתע או טיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה… זהו מבחן ברור שיתרונו בנוחות יישומו. נראה כי ראוי גם ליתן משקל לשאלה אם התיקון היה אקראי ובלתי מתוכנן ואם הטיפול היה בלתי צפוי." 60. ואכן ברוח דבריו אלה במסגרת רע"א 5099/08 חסן נביל נ. הדר חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 4.2.09), לאחר שכב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, ניתח מבחנים שונים שהוצעו בפסיקה אמר: "כפי שהציע פרופסור אנגלרד - "טיפול דרך" כמשמעותו בחוק הוא אך ורק טיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה, לאחר היציאה לדרך, ואינו יכול להיות טיפול המתרחש במקום חניית הרכב טרם היציאה לדרך. עמדה זו מעוגנת בלשון הסעיף, בהיסטורית החקיקה ובתכלית החוק.." ועוד אמר בהמשך: "כאמור, נוסף על התנאי שהטיפול יתרחש בדרך קיימים לדעתי שני תנאים נוספים על מנת שהטיפול יחשב "טיפול דרך". תנאי אחד הוא כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי. פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה (השוו: פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעמ' 137). התנאי הנוסף הוא כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי, ואין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך, או מן הנסיעה במובנה הרחב". ומן הכלל אל הפרט; 61. עת מדובר ברכב תקוע ועומד בסמוך לבית התובע ועת שאין טענה כי הייתה כלל כוונה של התובע או הנתבע לנסוע בו, לאחר שיצליחו להתניעו, ממילא לא עסקינן בתקלה פתאומית (יסוד הזמן) ולא עסקינן גם בתקלה בדרך אלא בתקלה בחצרים (היסוד הגיאוגרפי). לא נראה שבמקרה זה מתקיים גם יסוד הפונקציונלי (מניעה או הקטנה של הסיכון התעבורתי), עת שהפעולות מבוצעות בחניית הבית. משיש צורך בעמידה בתנאים המצטברים האמורים ואלה אינם מתקיימים, די בכך כדי לקבוע שבעת האירוע לא נעשה שימוש ברכב מנועי כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים. הערה בשולי הדברים; 62. כדי שלא להאריך מקום בו ניתן לקצר, לא נדרשתי לשאלה האם קיימת נפקות לכל אי בהירות או סתירה בין הגרסאות השונות ואם כן מהי ולטעמי די במפורט לעיל. אעיר עם זאת, כי בניגוד לעמדת ב"כ התובע, אני סבורה שלאי בהירויות מצטברות, לאי התאמות בין דברי העדים ולאי עקביות בגרסאות - יש בכל מקרה משמעות (גם מעבר לעובדות לגופן), שכן באלה יש להשפיע על ההתרשמות הכוללת של בית המשפט מכל אחד מהעדים ולהקרין על האמינות שניתן לייחס לכל אחד מהם. אציין עוד כי את טענות התובע באשר למה סביר ומה לא, יש לבחון בזהירות רבה ויש לזכור כי בסופו של יום נטל ההוכחה באשר לגרסתו מוטל עליו. העולה מן המקובץ; 63. לטעמי התובע נכשל מלהוכיח את גרסתו על-פיה פציעתו ארעה אגב תהליך גרירה או הניסיון לגרור את הרנו, באמצעות הפורד. ממילא לא נדרשתי לשאלות האם במקרה של פגיעה אגב ניסיון גרירה היה מדובר בתאונת דרכים ועל מי הייתה מוטלת אזי האחריות לנזקי התובע. לטעמי משהעלה התובע גרסה עובדתית שונה מזו לה טען בסמוך לפגיעה ומשעלה שזו נועדה לצורך הגשת התביעה, אין מקום גם לדון במשמעות האפשרות שפגיעתו התרחשה עקב נפילת מכסה המנוע על אצבעו. עם זאת, ומעבר לדרוש הערתי כי לטעמי פציעה בעת טיפול ברכב חונה ליד הבית ומשאין כלל כוונה לנסוע בו לאחר מכן, אינה עולה, מכל מקום, לכדי שימוש ברכב מנועי וממילא המקרה אינו מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק. בהמשך לכל האמור אני דוחה את התביעה. לנוכח ניסיונות הנתבע 1 לסייע לחברו, מובן מדוע לא היה ניתן לייצגו במשותף עם נתבעת 2 או נתבעת 3 ואין מקום להשית על מי מהנ"ל את הוצאותיו. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים בגין שכ"ט באי כוחם סך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. גרסאות לתאונה