שכירות קצרת מועד תשלום ארנונה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכירות קצרת מועד תשלום ארנונה / תשלום ארנונה שכירות פחות משנה: שוכר התקשר עם בעלי נכס בהסכם שכירות לתקופה של 9 חודשים. רישומו כמחזיק בספרי העירייה נעשה על בסיס הסכם שכירות בו צויין כי תקופת השכירות הינה ל- 12 חודשים, ולא 9 חודשים. השוכר לא הודיע לעירייה על סיום תקופת החזקתו בנכס. האם רשאית העירייה לחייבו כמחזיק בתשלום הארנונה אף שתקופת השכירות הינה לתקופה הקצרה משנה, ורישומו כמחזיק התבסס על הסכם לא אוטנטי; ובהנחה שהתשובה לכך חיובית, האם רשאית העירייה לחייבו בארנונה גם בגין תקופה בה לא החזיק בנכס, ועד לקבלת הודעה על מחזיק אחר? אלו הן השאלות העומדות במוקדו של פסק דין זה. העובדות וטענות הצדדים: ביום 31.3.03 נכרת הסכם שכירות בין הנתבע לבין חברת בגן השקעות בע"מ (להלן- "הבעלים"), ביחס לנכס הידוע כגוש 18172, חלקה 274, תת חלקה 40, ברחוב לוחמי הגטאות 3 בנהריה (להלן- "הנכס"), לתקופה שתחילתה ביום 1.4.04, ובאשר למועד סיומה, חלוקות הדעות בין הצדדים (להלן- "הסכם השכירות"). הנכס מצוי בתחום שיפוטה של התובעת (להלן- "העירייה"), ומוגדר בספרי העירייה במספר 2416001. על פי רישומי העירייה, שטח הנכס הינו 28 מ"ר. ביום 28.5.03 שלחה עו"ד בלה שימנוביץ לגב' שוש תורג'מן מטעם העירייה, שדר פקסימיליה בו הודיעה, בשם הבעלים, כי הנכס הושכר, וביקשה לעדכן את הנתבע כמחזיק בספרי העירייה החל מיום 1.5.03. וזו לשון ההודעה שנמסרה: "בהמשך לשיחתנו הטלפונית אני מבקשת להודיעך כי המשרד הנ"ל הושכר ע"י בגן בע"מ לרגב אדרי עפ"י הסכם שכירות אשר נמצא בידך. הואילי לעדכן שם המחזיק בנכס החל מיום 1/5/03 את השוכר רגב אדרי." (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) ביום 1.6.03 נרשמה על ידי הגב' שוש תורג'מן מטעם העירייה, "הודעה על שינוי נכסים" המתבססת על הודעתה של עו"ד שימנוביץ, לפיה הנתבע מחזיק בנכס החל מיום 1.5.03. בהתבסס על ההודעה בדבר שינוי המחזיק, והסכם השכירות שהומצא לה, הגישה העירייה כנגד הנתבע ביום 31.5.03 את התביעה שבפניי, ע"ס של 7,369.10 ₪, לתשלום חוב ארנונה בגין התקופה שתחילתה ביום 16.5.03, וסיומה ביום 31.8.04, מועד בו הודע לעירייה כי מחזיק אחר שכר את הנכס. בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לתקופת השכירות על פי הסכם השכירות, מחלוקת הנובעת מכך שהצדדים אוחזים בעותקים שונים של הסכם השכירות. בעוד שבנוסח הסכם השכירות שהועבר לעירייה (כנראה על ידי הבעלים, אך לא על ידי עו"ד בלה שימנוביץ), מצויין כי תקופת השכירות הינה לתקופה של 12 חודשים, החל מיום 1.4.03, ועד ליום 31.12.03, הרי שבעותק בו אוחז הנתבע, תקופת השכירות הינה לתשעה חודשים בלבד, החל מיום 1.3.04, וכלה ביום 31.12.04, כאשר בסעיף 13 להסכם השכירות הממוקם בעמוד האמצעי להסכם (עמוד שלא צורף להסכם השכירות שבידי העירייה), ניתנה לנתבע אופציה להאריך את תקופת השכירות מיום 1.1.04 ועד 31.12.04. הנתבע טוען כי על פי סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש], התשכ"ה-1965 (להלן- "פקודת העיריות"), בתקופת החזקה בנכס הקטנה משנה, יוטל חוב הארנונה על המשכיר, ולא על השוכר, ולכן לא היה מקום לרושמו כמחזיק בספרי העירייה. הנתבע טוען כי שילם לב"כ הבעלים, עו"ד בלה שימנוביץ, סך של 800 ₪ בגין דמי הארנונה. עוד טוען הנתבע כי העירייה לא הוכיחה את תביעתה: בכתב התביעה לא צויינה התקופה שבגינה הוגשה התביעה; כי חיובו בארנונה בגין התקופה שמיום 16.5.03 ועד ליום 31.12.04, נוגד את תקופת השכירות על פי הסכם השכירות, הן זה בו אוחז הנתבע, והן זה בו אוחזת העירייה; מן המסמכים שצורפו לתביעה ולתצהיר העירייה, לא ברור איזה חלק מהנכס הושכר לנתבע, מה שולם, מהו גודל הנכס, מי אמור לשלם וכמה; וכי מן המסמכים שצורפו לתביעה ולתצהיר העירייה, עולה כי קיימת יתרת אפס נכון ליום סיום החזקת הנתבע במושכר. דיון והכרעה: נקודת המוצא בתיק זה היא שההסכם שצורף לתצהירו של הנתבע, לפיו תקופת השכירות הינה לתשעה חודשים בלבד, הוא ההסכם האוטנטי, כפי שטען הנתבע. טענה זו לא נסתרה על ידי העירייה שגם לא טרחה לזמן לעדות את נציג הבעלים עמו נחתם ההסכם, דבר הפועל לחובתה. גם העובדה שבעותק המצוי בידי העירייה, מופיעות ליד תקופת השכירות, חתימה וחותמת של הבעלים, ונעדרת חתימה של הנתבע, מחזקת את גרסת הנתבע כי מדובר בשינוי שנעשה בגוף ההסכם, שלא על דעתו או בידיעתו של הנתבע. זאת ועוד; בחוזה בו אוחז הנתבע, צוינה תקופת אופציה שתחילתה ביום 1.1.04, ולא ביום 1.3.04 (המועד בו הסתיימה תקופת השכירות, לפי ההסכם בו אוחזת העירייה). העובדה שהעמוד האמצעי של ההסכם בו צויינה תקופת האופציה, אינו מצוי בידי העירייה (או לא צורף על ידה), מחזקת ותומכת בגרסת הנתבע כי החוזה שבידו הוא החוזה הנכון עליו חתם. גם לא נסתרה טענת הנתבע כי החזיק בנכס עד לתום שנת 2003, בהתאם להסכם השכירות, ולא מעבר לכך. הוראות החוק הרלבנטיות לענייננו הן סעיפים 326-325 לפקודת העיריות. סעיף 325 לפקודת העיריות, שכותרתו "הארנונה בחדילת בעלות או החזקה", קובע כדלקמן: "325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה." (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) סעיף 326 לפקודת העיריות, שכותרתו "הארנונה ברכישת בעלות או החזקה", מוסיף וקובע כדלקמן: "326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה." (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) סעיף 325 לפקודת העיריות קובע איפוא כי העירייה רשאית להטיל ארנונה על נישום שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת הבעלות או החזקה בנכס. סעיף 326 לפקודת העיריות קובע כי הארנונה מוטלת על מי שנעשה הבעלים או המחזיק, ואף מטיל חובה על הבעלים או על המחזיק של הנכס, שמכר או העביר את החזקה בנכס, למסור לעירייה הודעה בכתב על מהות העסקה והצדדים לה. על התכלית העומדת מאחורי הוראות אלו, עמד בית המשפט העליון בפרשת דור אנרגיה (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיירת חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (לא פורסם, 17.4.2008). כפי שציינה כב' השופטת פרוקציה בפס' 7 לפסק דינה בפרשת אנרגיה הנ"ל: "הוראות אלה באשר לחובת ההודעה של המחזיק המקורי על דבר השינוי שחל בחזקה בנכס, כתנאי להפסקת חבותו לשלם ארנונה בעתיד, נהירות בלשונן ובתכליתן. מטרתן להטיל נטל על המחזיק המקורי בנכס להודיע לרשות המקומית על השינוי שחל במצב הקיים, כדי להקל על מערכת הגבייה העירונית של הארנונה, ולמנוע צורך בהקמה והפעלה של מנגנון עירוני יקר, הממומן מכספי ציבור, כדי לבדוק את מצב החזקה בנכס לאשורו. חובת ההודעה המוטלת על המחזיק להודיע על השינוי בחזקה בנכס מטילה עליו נטל קל בלבד. מנגד, קיומה של חובת הודעה זו חוסכת כספי ציבור רבים לעיריה, שהיה נדרש להשקיעם, אילו נדרשה היא, לצורך אכיפת תשלום הארנונה על המחזיק, לקיים מנגנון בקרה, פיקוח ובדיקה בשטח לשם בחינה עדכנית אם חלו שינויים בזהות המחזיקים בנכסים."     וראו, גם: הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית ספר ראשון 276 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001) (להלן- "רוסטוביץ"); ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991); וכן: בר"ם 1008/06 טרכטינגוט נ' מנהל ארנונה של עיריית תל אביב יפו, פס' 8 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור (לא פורסם, 21.11.2006). השאלה הראשונה שיש לדון בה הינה האם תיקון מס' 49 לפקודת העיריות, בו תוקן סעיף 326 לפקודת העיריות, לפיו הוטלה על הבעלים חובת תשלום הארנונה בשכירות קצרת מועד (עד שנה), מונע מן העירייה לתבוע דמי ארנונה מן המחזיק, או שמא עומדת לזכות העירייה, גם בשכירות קצרת מועד, זכות תביעה הן כנגד הבעלים והן כנגד המחזיק. אני אוחזת בדעה כי אין בתיקון מס' 49 לפקודת העיריות כדי לגרוע מחובתו של השוכר-המחזיק גם בשכירות קצרת מועד לשאת בתשלום הארנונה כלפי העירייה, יחד ולחוד, עם הבעלים, גם אם לא נרשם בספרי העירייה כמחזיק. כפי שנקבע בעניין שמי בר מקרקעין, כוונת המחוקק היתה לקבוע חריג מצומצם לתיקון "בעיה שיצרה קבוצה מסויימת של שוכרים (סטודנטים, פועלים), שבשל עיסוקיה שוכרת דירות לתקופות של מספר חודשים. אף שנעשה נסיון להביא לשינוי מהותי בפקודה... ניסיון זה לא עלה יפה, וכל שנקבע הוא, כאמור, חריג מצומצם." (עת"מ (מחוזי י-ם) 880/05 שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ נ' עיריית ירושלים, פס' 8 לפסק דינו של כב' השופט ד' חשין (לא פורסם, 9.1.2007). (ההדגשה אינה במקור, ע.א.). תכליתו של התיקון לסעיף 326 לפקודת העיריות היא ליתן בידי העירייה כלי עזר נוסף לגביית הארנונה במקרה של חוזה שכירות קצר טווח, באופן שהעירייה תוכל לגבות ארנונה גם מן המשכיר, אף על פי שלפי הכלל הרגיל, נגבית הארנונה מן המחזיק בפועל. אמנם, בשכירות קצרת מועד, לא יופיע השוכר כנישום בספרי העירייה, אבל אין בה כדי לגרוע מחובתו כלפי העירייה. לעמדה דומה השוו: ה"פ (שלום אשד') 127/00 תינוק 2000 בע"מ נ' עיריית אשדוד (לא פורסם, 18.1.2004). (לגישה אחרת, שאינה מתיישבת, לטעמי, עם תכלית החקיקה, לפיה בשכירות קצרת מועד, חבות השוכר אינה כלפי הרשות המקומית, אלא כלפי הבעלים, ראו: רוסטוביץ בספרו לעיל, בעמ' 291). מכאן, שלגישתי חלה חובה על הנתבע לשאת בתשלום הארנונה בגין התקופה בה הוא מודה שהחזיק בנכס, קרי: עד ליום 31.12.03 אף על פי שהסכם השכירות עליו חתם הינו הסכם שכירות לתקופה הקצרה משנה. ואולם, בענייננו, מבקשת העירייה לחייב את הנתבע לא רק בגין תקופת החזקתו בפועל, אלא גם בגין תקופה המאוחרת למועד ההחזקה, וזאת משום שבספריה נרשם הנתבע כמחזיק על פי הסכם שכירות לשנה, ולא הודיע על סיום תקופת החזקתו בנכס, בהתאם לחובתו לפי סעיף 325 לפקודת העיריות. לטענתה, אין לצפות ממנה לבחון את האוטנטיות של ההסכמים המוגשים לה. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, קודם לתיקון מס' 49 לפקודת העיריות בו הוטלה חובת התשלום על הבעלים בשכירות הקצרה משנה, הוטלה על כל מחזיק החובה להודיע על עזיבתו את המושכר על פי סעיף 325 לפקודת העיריות, ללא קשר לתקופת השכירות. ואולם, משתוקן סעיף 326 לפקודת העיריות באופן שהבעלים נותר רשום כמחזיק בספרי העירייה בשכירות קצרת טווח, יש לפרש לאורו גם את סעיף 325 לפקודת העיריות כך שחובת הדיווח על עזיבת המושכר אינה חלה אלא על מחזיק שיש ביחס אליו חובת רישום כמחזיק בספרי העירייה, היינו: מחזיק שתקופת השכירות בה התקשר היא שנה או יותר. רוצה לומר, המחזיק בו עוסק סעיף 325 לפקודת העיריות לאחר תיקון מס' 49 לפקודת העיריות הוא מחזיק שהתקשר בהסכם שכירות לתקופה של שנה או יותר, ושנרשם כמחזיק, בהתאם להודעת הבעלים לפי סעיף 326 לפקודת העיריות, ולא מחזיק שכלל לא אמור להירשם כמחזיק בספרי העירייה משום שהתקשר בהסכם שכירות קצר טווח. אין זה מתקבל על הדעת ששוכר המניח כי כלל אינו רשום בספרי העירייה כמחזיק (משום שתקופת השכירות בה התקשר פחותה משנה), יחויב להודיע לעירייה על הפסקת החזקתו בנכס, כאשר הוא כלל אינו יודע ואינו מניח כי הוא רשום כמחזיק בספרי העירייה, ורק משום שהבעלים או מי מטעמו מסר לידי העירייה הסכם שכירות שגוי. תוצאה לפיה תוטל על שוכר שכזה חובת תשלום מכח "חזקה קונסטרוקטיבית" בגין תקופה בה לא החזיק בנכס רק משום שלא דיווח על עזיבתו, היא תוצאה בלתי צודקת שאינה מתיישבת עם מטרת התיקון של סעיף 326 לפקודת העיריות. אכן, אין מקום לצפות מן העירייה לבחון את האוטנטיות של הסכמי השכירות המונחים בפניה. ואולם, משעה שהובא לידיעת העירייה בעת ניהול ההליך, כי רישומו של הנתבע כמחזיק מבוסס על הסכם שהנתבע טוען כי אינו נכון ו/או אינו אוטנטי, פתוחה הייתה בפניה הדרך, לשקול שינוי שם הנישום בספריה, רטרואקטיבית ו/או לבקש תיקון התביעה על דרך של צירוף הבעלים כנתבע נוסף (בפרט אם נוכחה לראות כי נמסר על ידי הבעלים הסכם לא אמיתי או לא נכון מתוך כוונה להתחמק מחיוב בארנונה), ולחלופין - לזמן לעדות את נציג הבעלים בניסיון לסתור טענה זו. משהעירייה לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. מכל מקום, אין מקום לגלגל לפתחו של השוכר שלא ידע ולא אמור היה לדעת שנרשם כמחזיק בספרי העירייה, חובת תשלום המתייחסת לתקופה המאוחרת למועד סיום החזקתו בנכס רק משום שלא דיווח לעירייה על סיום החזקתו. כאן המקום להפנות תשומת הלב לכך שבענייננו הועבר הרישום כמחזיק ע"ש הנתבע על בסיס הסכם חסר, ועל יסוד הודעת הבעלים בלבד, בניגוד לנוהג הנפוץ שאמנם אין לו עיגון בלשון פקודת העיריות, לפיו נדרש המחזיק עצמו להתייצב בפני העירייה יחד עם חוזה השכירות, נוהג שאילו היה מיושם בענייננו, עשוי היה למנוע את התקלה שהתגלתה בהליך זה. טענת הנתבע בדבר תשלום סך של 800 ₪ ע"ח הארנונה: הנתבע לא הציג כל אסמכתא להוכחת טענתו כי שילם 800 ₪ עבור חוב הארנונה. בגרסתו זו נתגלו פריכות וסתירות, ואיני נותנת בה אמון. בעת הדיון בבקשת הרשות להגן, נטען על ידי ב"כ הנתבע כי המים והחשמל וחלק מסכום הארנונה, שולמו לעורכת הדין. במהלך חקירתו הנגדית על ידי ב"כ העירייה בפניי, שינה הנתבע את גרסתו, וטען כי שילם סכום זה באמצעות שובר תשלום ששלחה לו עורכת הדין. לשאלתי אם סכום זה שולם עבור הארנונה או עבור השכירות, השיב "אני לא יודע עבור מה שולם", ומאוחר יותר שוב שינה את גרסתו, וטען: "את ה 800 ₪ יכול להיות ששילמתי גם על ארנונה. אני חושב שזה היה העיקר". טענת הנתבע כי שילם 800 ₪ לעירייה באמצעות עו"ד בלה שימנוביץ, אף אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה של עו"ד שימנוביץ, לפיה לא שימשה כב"כ המשכיר, וכי מעורבותה התמצתה במשלוח ההודעה לעירייה כעזרה לבעלים. כאן המקום להבהיר כי בתום שמיעת ראיות הצדדים, הזמנתי את עו"ד שימנוביץ כעדה מטעם בית המשפט, וזאת לאחר שהנתבע טען בחקירתו הנגדית כי עו"ד בלה שימנוביץ, היא ולא אחר, זייפה את הסכם השכירות בו אוחזת העירייה, המתייחס לתקופה של שנה, ולא לתקופה של 9 חודשים. מעדותה של עו"ד שימנוביץ שהייתה מהימנה עליי לחלוטין, התברר, כאמור, כי כל מעורבותה הסתכמה במסירת ההודעה לעירייה על השכרת הנכס על ידי הנתבע, לאחר שהסכם השכירות כבר היה מונח בידי העירייה, וזאת כסיוע לבעלים, וכאשר היא עצמה לא הייתה מעורבת בעריכת ההסכם, וראתה אותו לראשונה רק מעיון בתיק בית המשפט טרם עדותה. לא למותר לציין כי ב"כ הנתבע שנוכחה לראות כי ההאשמות שהוטחו בעו"ד שימנוביץ על ידי שולחה, היו חסרות בסיס, נמנעה מלחקור את עו"ד שימנוביץ על דבריה אלה, ואף לא טרחה לעמתה מול גרסת הנתבע, לפיה שולם לעו"ד שימנוביץ ישירות סך של 800 ₪ עבור הארנונה. מהטעמים שפורטו לעיל, טענת הפירעון החלקי נדחית על ידי מה גם שחובת תשלום הארנונה גם בשכירות קצרת מועד, מוטלת על השוכר כלפי העירייה, ולכן גם אם שילם את דמי הארנונה למשכיר, אין בכך לפטור אותו מחובת התשלום, אם הסכום ששילם (ולא הוכח כי שולם) לא הגיע בסופו של דבר לידי העירייה. גם ביתר טענות הנתבע לא מצאתי ממש. מעיון במסמכים שצורפו לתצהיר העירייה, עולה כי אכן מדובר בנכס שזיהויו הפיסי 2416001, אשר חולק בין שלושה גורמים, כאשר, על פי רישומי העירייה, החלק שהושכר לנתבע, הינו בגודל של 28 מ"ר. עוד עולה מרישומי העירייה כי הנתבע חויב בארנונה רק מיום 16.5.03. אין בעובדה שהנתבע חויב בארנונה בספרי העירייה רק ממועד זה, ולא ממועד תחילת השכירות, כדי ללמד על כך שרישומי העירייה אינם נכונים, אלא, לכל היותר, כי הבעלים התעכב במסירת ההודעה על שינוי שם המחזיק. טענת הנתבע כי על פי רישומי העירייה, יתרת החוב נכון ליום 31.2.03 הייתה אפס, אינה נכונה. מעיון ברישומי העירייה עולה כי רישום זה מתייחס למים ולביוב, ולא לארנונה עירונית. טענת הנתבע בבקשת הרשות להתגונן, לפיה שכר נכס בגודל של 10 מ"ר בלבד, ולא נכס בגודל 28 מ"ר, כפי שמופיע ברישומי העירייה, נזנחה בתצהיר העדות הראשית, ודי בכך כדי להתעלם ממנה. גם בסיכומים לא נטענה טענה זו כעומדת בפני עצמה, אלא במסגרת הטענה כי העירייה לא הוכיחה את תביעתה. הנתבע גם לא הגיש השגה בעניין גודל הנכס, לפי סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומית (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, לפיו דרך התקיפה של הדרישה לתשלום ארנונה בשל טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו, היא הגשת השגה בפני מנהל הארנונה. הנתבע לא פנה ולא ביקש רשות מבית המשפט להעלות את טענתו בעניין גודל הנכס במסגרת ההליך המשפטי, לאור תיקון מספר 4 לחוק הנ"ל, והוספת סעיף 3(ג), ומכל מקום, ברור שאין מקום לאפשר לו בהליך זה, להעלות טענה לעניין גודל הנכס, עניין שהוא עובדתי טכני, ואינו מעורר שום עניין בעל חשיבות כללית או ציבורית. וראו לעניין זה, פסק הדין המנחה בעניין ט.ט. טכנולוגיה (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780-779 (2002), שם נאמר: "נמצא כי משנת 1994 ואילך דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות..." (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את דמי הארנונה בגין תקופת החזקתו בנכס בלבד (היינו: עד ליום 31.12.03), חוב המסתכם, על פי ספרי העירייה, בסך של 3,370 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת מחצית האגרות ששולמו על ידה במסגרת הליך זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם ועד התשלום בפועל, את הסך של 200 ₪ ששולם על ידי התובעת בקשר לזימונה של העדה מטעם בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומו ועד התשלום בפועל, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 1,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, שישא אף הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. שכירותארנונה