קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת גמלת הבטחת הכנסה רטרואקטיבית: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט אילן איטח ונציגת הציבור עו"ד אסתר שריון; בל 4658/07), בו נדחתה תביעתו של המערער כנגד החלטת פקיד התביעות להפסיק ביום 3.1.07 את תשלום גמלת הבטחת ההכנסה ולחייבו בהחזר הגמלה ששולמה לו מאז חודש יוני 2001, וזאת בגין שימוש ברכב. עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער, יליד 1953, הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להבטחת הכנסה ביום 31.5.01. תביעתו התקבלה, והוא החל לקבל את הגמלה מחודש יוני 2001. עוד לפני שהגיש את התביעה, מכרה רעייתו רכב שהיה בבעלותה מסוג יונדאי (להלן גם הרכב) לאחותו של המערער, גב' גאולה גורדון. המערער הציג בתמיכה לכך הסכם מכירה בין רעייתו לאחותו וטופס העברת בעלות. 3. בחודש דצמבר 2006 ביצע המוסד לביטוח לאומי פעולות חקירה נגד המערער, במסגרתן ביקרו שני חוקרים מטעמו בכתובתו של המערער מספר פעמים. מהחקירה עלה כי בבעלותה של האחות ישנו רכב נוסף על זה שרכשה מרעייתו של המערער, והמערער משתמש ברכב אשר נמכר לאחותו. בביקור מיום 25.12.06 נמצא הרכב חונה בחניה של הבית, והחוקרים השאירו בתיבת הדואר הזמנה למערער להתייצב במשרדם למחרת בעניין הבטחת ההכנסה. מאוחר יותר באותו יום נצפה המערער כאשר הוא נוהג ברכב והחוקרים וידאו עמו כי הוא מודע להזמנה לחקירה. המערער לא התייצב לחקירה. בשני ביקורים נוספים בכתובתו של המערער, שהתקיימו ביום 26.12.06 ו-1.1.07 נצפה הרכב חונה בחניית ביתו של המערער. בעקבות ממצאי החקירה, ניתנה ביום 3.1.07 הודעת פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי בדבר הפסקת תשלום גמלת הבטחת ההכנסה מחודש יוני 2001 בשל שימוש ברכב ובגין אי שיתוף פעולה עם חוקרי המוסד לביטוח לאומי. בנוסף ניתנה למערער הודעה על חוב בסך של 91,638 ₪ בגין גמלאות עבר. מספר ימים לאחר מכן, ביום 8.1.07 נשלחה למערער הזמנה לחקירה ליום 15.1.07. המערער התייצב לחקירה ומסר את גרסתו בדבר השימוש ברכב, אשר מפורטת בסעיף 5 לפסק דינו של בית הדין האזורי. למרות זאת, הותיר פקיד התביעות את החלטתו על כנה. מכאן תביעתו של המערער לבית הדין האזורי. בתביעתו טען המערער כי ההחלטה התקבלה בלי שנשמעה גרסתו, ההחלטה בדבר שלילה רטרואקטיבית של הגמלה התקבלה שלא כדין, ולכל היותר הוא עשה שימוש ברכב מחודש דצמבר 2006 לצורך טיפול רפואי באמו, בנסיבות אשר אינן שוללות את הזכאות לקצבה. 4. בית הדין האזורי קבע כי המוסד לביטוח לאומי הרים את הנטל להוכיח שבוצע שימוש לכאורה ברכב ונוצרה חזקה של שימוש קבוע ברכב אשר לא עלה בידי המערער לסתור. להלן עיקר ממצאיו של בית הדין האזורי בפסק דינו: א. באשר לטענה לפיה ההחלטה התקבלה בלי שנערך לו שימוע - הסבריו של המערער להיעדר ההתייצבות לחקירה ביום 26.12.06 לא היו משכנעים, ובכל מקרה גרסתו נשמעה בחקירה שנערכה ביום 15.1.07 ולכן נרפא הפגם בנסיבות אלה. ב. טענתו של המערער לפיה השימוש ברכב נעשה לצרכים רפואיים לא הוכחה, מקום שהוא לא קיים את התנאים הקבועים בסעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן גם החוק) ובתקנה 10א(א) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן גם התקנות) לעניין שימוש ברכב לצרכים רפואיים. ג. לא הוכחה טענת המערער לפיה הוא עשה שימוש ברכב רק לצרכי הטיפול באמו - גרסתו לא ניתנה במועד הראשון שזומן לחקירה אלא מאוחר יותר לאחר שהמערער ביצע בדיקה משפטית כלשהי; גרסתו לגבי התמורה בגין הרכב אינה תואמת את טופס זיכרון הדברים בעניין מכירתו; נמצאה סתירה בגרסתו בעניין התקופה בה הרכב נמצא אצלו "במשרה מלאה"; המערער עצמו הודה כי כאשר עשה שימוש ברכב לצורכי הטיפול באמו הוא עשה בו שימוש "על הדרך" לצרכיו האישיים; הביטוח לרכב שולם על ידי רעייתו של המערער ולא הובאה ראיה כי אחותו החזירה את התשלום; והמערער אישר כי הוא נושא בהוצאת הדלק עבור הרכב. ד. המוסד לביטוח לאומי רשאי לשלול גמלה באופן רטרואקטיבי על פי הוראות סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 אשר מסמיך את המוסד לביטוח לאומי לנכות סכומים ששילם שלא כדין. ה. המערער הודה כי הוא קיבל מאחותו את הרכב כאשר היה צריך אותו, מעבר לטיפול באמו, בתדירות של "פעם פעמיים בשבוע". תדירות זו הינה בגדר שימוש קבוע ברכב. בנוסף, לאחותו היה רכב נוסף והטענה לפיה הרכב היה בשימוש בנה לא הוכחה. ו. בעובדה שהמערער לא הודיע למוסד לביטוח לאומי שהוא עושה שימוש ברכב יש משום חוסר תום לב אשר מאפשר למוסד לביטוח לאומי לתבוע את הגמלאות ששולמו למערער שלא כדין. מכאן הערעור שבפנינו. 5. בהחלטה בבש"א 92/08 מיום 29.1.09 ניתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למועד ישיבת קדם הערעור שהתקיימה בפניי ביום 1.4.09. בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על פי חומר התיק וסיכום טענותיהם בכתב. עיקר טענות הצדדים בערעור: 6. המערער טוען בפנינו את הטענות הבאות: א. ההחלטה בעניינו התקבלה על ידי המוסד לביטוח לאומי לפני שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו. ב. הרכב היה שייך לאחותו של המערער ונמצא לעתים בשימושו וזאת רק החל מחודש דצמבר 2006 למטרות סיעוד של האם בלבד, אשר נקבעה לה נכות מקסימלית, היא חולה במחלה קשה ועברה מספר ניתוחים אשר מאלצים אותה להיות מרותקת למיטתה. כדי לסייע לאמו בשל חוסר ניידותה, המערער משתמש ברכב אשר אחותו נושאת בכל הוצאותיו למעט הוצאות דלק זניחות. לאחרונה הועברה האם לבית אבות ובכך התייתר הצורך של המערער לטפל בה והרכב נמכר - בית הדין האזורי לא התייחס לעובדה זו. ג. הנטל להוכחת שימוש קבוע ברכב מוטל על המוסד לביטוח לאומי והוא לא עמד בו. ד. השימוש המוגבל שעושה המערער ברכב אינו מצדיק את שלילת הגמלה שלו באופן רטרואקטיבי. לא הוכח כי המערער נהג בחוסר תום לב ואין הצדקה לקביעת החוב שלו כלפי המוסד לביטוח לאומי. ה. דו"חות החקירה בעניינו הוגשו מאוחר מדי ואין לתת להם משקל ראייתי. אין באמור בדו"חות כדי להסיק שהיה שימוש קבוע ברכב. 7. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, טוען כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לטענתו, המערער לא הוכיח כי הוא עמד בתנאים הקבועים בתקנות המאפשרים שימוש ברכב לצרכים רפואיים, ואף הודה כי הוא היה משתמש ברכב גם לצרכיו "על הדרך". כמו כן הודה המערער כי הוא קיבל מאחותו לאורך השנים את הרכב כאשר היה צריך אותו בתדירות של פעם פעמיים בשבוע. על כן, לטענת המוסד לביטוח לאומי, ומנימוקיו של בית הדין האזורי, הוכח שימוש קבוע ברכב שיש בו כדי לשלול את הגמלה באופן רטרואקטיבי. דיון והכרעה: 8. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא שוכנענו מטענות המערער כי קיימת בענייננו עילה לחרוג מכלל זה. למעלה מן הנדרש, נעמוד להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו בערעור. 9. בפסק הדין בעב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה עמר (לא פורסם, 15.3.2005, להלן גם פסק הדין בעניין זהבה עמר) קבע הנשיא אדלר כי חוק הבטחת הכנסה הינו "חוק סוציאלי המיועד להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה כדי מחייתם, הכנסה מינימאלית לשם סיפוק צרכים חיוניים, קרי, לשם שמירה על כבודם כבני אנוש". עם זאת, בהתאם להוראות סעיפים 9 ו-9א לחוק, אם יוכח כי מבוטח עושה שימוש של קבע ברכב מנועי הוא לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, שכן "השימוש ברכב מצביע על כך, שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד". במקרה כזה קמה חזקה, לפיה "מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה". לפיכך, אם יעלה בידי המוסד לביטוח לאומי להוכיח, כי המבוטח עשה ברכב שימוש קבוע, ולא השתמש בו באופן אקראי או חד-פעמי, תישלל זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה. בפסק הדין בעניין זהבה עמר נקבע, כי המבחן העיקרי בסוגיית השימוש ברכב הינו הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב, קרי תועלת או הנאה. בהמשך, מונה הנשיא אדלר מבחנים שונים המסייעים לקביעה בשאלה האם נעשה שימוש קבוע ברכב על ידי מבוטח: תשלום תמורה ממשית עבור השימוש ברכב או השתתפות בהוצאות אחזקת הרכב, האם הרכב עומד ליד ביתו של המבוטח, עדות חוקר המוסד או עד אמין אחר לפיו המבוטח נהג ברכב לפחות פעמיים תוך פרק זמן קצר, כאשר נסיבות השימוש ברכב מצביעות על כך שהמבוטח מפיק הכנסה או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה, והאם המבוטח עושה מאמצים להסתיר את השימוש ברכב. 10. עם זאת, לעניין שימוש ברכב נקבעו חריגים שאחד מהם נוגע לשימוש ברכב לצרכים רפואיים. החריג קבוע בסעיף 9א(ג)(2) לחוק ובתקנה 10א לתקנות, ולפיו, על מנת שיחול על המבוטח החריג לחוק, עליו לעמוד בשני התנאים המצטברים הבאים: התנאי הראשון הוא, כי המבוטח, או בן משפחתו, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם. כלומר- יש להראות הזדקקות לרכב, באופן שבו אין אפשרות להשתמש, למשל, בתחבורה ציבורית על מנת להגיע למקום מתן הטיפול הרפואי בשל הגבלת ניידות או בשל הגבלה אחרת. התנאי השני הוא, כי המבוטח נדרש להגיע למתקן רפואי, לצורך קבלת טיפול רפואי הניתן על פי תוכנית קבועה מראש, או לפחות 6 פעמים בחודש משך פרק זמן העולה על 90 ימים רצופים. כלומר- יש להראות כי המבוטח נזקק לקבלת טיפול רפואי סדיר ומתוכנן במשך התקופה האמורה. אשר לענייננו: 11. בעניין הטענה בדבר שלילת זכות הטיעון - אמנם, ההחלטה הראשונית בעניינו של המערער ניתנה בלי שתישמע גרסתו, אולם אין למערער להלין בעניין אלא על עצמו, מקום שקיבל לידיו זימון להגיע לחקירה במשרדי הביטוח הלאומי אך הוא לא התייצב כנדרש והוא לא נתן לכך כל הסבר מניח את הדעת בבית הדין האזורי, וכך גם בטענותיו בפנינו. אשר על כן, לא נפל פגם בהחלטתו הראשונית של המוסד לביטוח לאומי לשלול את הגמלה. בנוסף, מסכימים אנו לקביעתו של בית הדין האזורי לפיה גם אם היה פגם, הוא בא לידי תיקון בחקירתו של המערער מיום 15.1.07, אשר בעקבותיה שקל המוסד לביטוח לאומי בשנית את עמדתו. 12. כאמור לעיל, על פי טענת המערער, אשר נשמעה גם בפני בית הדין האזורי, הוא השתמש ברכב רק מחודש דצמבר 2006 וזאת אך ורק למטרת סיוע סיעודי לאמו החולה. על מנת להתמודד עם סוגיה זו של שימוש ברכב לצורך טיפול רפואי, קבע את המחוקק את החריג הספציפי בעניין, אך על מנת שהוא יחול נדרש המערער לעמוד בשני תנאים מצטברים, כפי שפורט לעיל בסעיף 10 לפסק הדין. עיון בתשתית העובדתית מגלה כי המערער לא עמד בשני התנאים הקבועים בסעיף - לא הוכח שאמו נזקקה לטיפול רפואי מחוץ לביתה אלא על פי טענת המערער והמסמך הרפואי שהציג היא הייתה מרותקת לביתה, ולא הוכחה כל תוכנית טיפולית קבועה מראש במתקן רפואי על פי דרישות החוק. כן יודגש, כי טענותיו של המערער כלל לא מבוססות על הוראות החריג האמור, וגם מסיבה זו החריג של שימוש ברכב לצורך טיפול רפואי אינו חל עליו. כן יש לציין כי בית הדין האזורי עמד על פגמים במהימנותו של המערער ועל סתירות שהתגלו בגרסתו (סעיף 12.5 לפסק הדין). מדובר בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר לא הוצג בפנינו טעם חריג לסטות מהם. אשר על כן, נדרשים אנו להכריע בשאלה האם הוכח שימוש קבוע ברכב על פי המבחנים הקבועים בפסק הדין בעניין זהבה עמר. 13. ואכן, מכלול הראיות כפי שהוצגו בפסק דינו של בית הדין האזורי, מוביל אותנו למסקנה חד משמעית כי הוכח שימוש קבוע ברכב במידה הנדרשת כדי להצדיק את שלילת גמלת הבטחת ההכנסה מהמערער. ולהלן העובדות אשר מצביעות על שימוש קבוע ברכב לכל אורך התקופה, כפי שצוין בפסק דינו של בית הדין האזורי: א. המערער הודה בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי כי הוא קיבל מאחותו את הרכב כאשר היה צריך אותו, מעבר לצרכים של הטיפול באם, בתדירות של "פעם פעמיים בשבוע". ב. המערער אישר כי הוא נושא בעלויות הדלק של הרכב. בנוסף, הביטוח שולם על ידי רעייתו של המערער ולא הוכח כי אחותו החזירה את התשלום. ג. המערער אישר כי כאשר עשה שימוש ברכב עבור האם הוא היה משתמש בו גם לצרכיו האישיים "על הדרך". בית הדין האזורי לא שוכנע מעדותו כי הוא עשה שימוש ברכב רק לצרכי הטיפול באם. ד. עפ"י דו"ח החקירה, הרכב נמצא חונה על יד ביתו של המערער בשלוש הזדמנויות שונות תוך זמן קצר (25.12.06, 26.12.06, 1.1.07). ה. המערער נצפה נוהג ברכב ביום 25.12.06. ו. המערער ניסה להסתיר את השימוש ברכב - על פי דו"ח החקירה, ביום 25.12.06, כאשר המערער הבחין בחוקרי המוסד לביטוח לאומי הממתינים לו הוא לא פנה לביתו אלא המשיך בנסיעתו ישר. 14. על פי מכלול הראיות הנ"ל, לא נפל כל פגם בהחלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול מהמערער את גמלת הבטחת ההכנסה באופן רטרואקטיבי, משהוכח די הצורך כי המערער עושה שימוש קבוע ברכב. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה הוכח כי המערער נהג בחוסר תום לב כאשר הסתיר את עניין השימוש ברכב. כן יצוין, כי גם אם הרכב נמכר לאחר שאמו של המערער אושפזה בבית אבות - טענה שלא נדונה ולא הוכחה בבית הדין האזורי - אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו, הואיל ואין לה השפעה על אופן השימוש ברכב על ידי המערער לפני שהוא נמכר. 15. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות.הבטחת הכנסהרטרואקטיביות