קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שקר לביטוח לגבי זהות נהג הרכב: לפני תביעה על סך 14,319 ₪, לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע, עקב תאונה שאירעה לרכבו, שהיה מבוטח בזמנים הרלוונטיים לתביעה בביטוח מקיף אצל הנתבעת. תמצית ההגנה הנה כי הנתבעת סירבה לשלם לתובע תגמולי ביטוח, עקב כך שדיווח לה דיווח כוזב לגבי זהות הנהג שנהג ברכב ופעל במרמה להוצאת כספים שלא כדין ממנה, במטרה לשלם השתתפות עצמית נמוכה יותר. התביעה התובע היה הבעלים של רכב מסוג מזדה 3 שנת ייצור 2004. הנתבעת ביטחה את הרכב בפוליסת ביטוח מקיף מיום 1.2.08 ועד ליום 31.1.09. בפוליסה נכללה הסכמה שלפיה הנהגים המורשים הם כל נהג מעל גיל 24, ובנוסף נכללה הרשאה ספציפית לנהג צעיר לתקופות קצובות של ארבעה ימים על פי הודעה שתימסר על ידי המבוטח ו/או מי מטעמו. הצדדים הגיעו להסכמה זו בשל גילו של בנו של התובע, נתנאל שמר, יליד 1988, שהינו חייל בשירות סדיר בצה"ל, אשר נהג להשתמש ברכב כאשר היה מגיע לחופשה. בכל פעם שהגיע הבן לחופשה וביקש להשתמש ברכב, היו מתקשרים הבן ו/או התובע לנתבעת ומבקשים להרחיב באופן זמני את הכיסוי הביטוחי, כדי שיכלול גם את בנו של התובע. הנתבעת נהגה לשלוח את הרשימה (תוספת), שבה היו מעודכנים התאריכים הקצובים. התובע נהג לשלם עבור כל תקופה קצובה תוספת לדמי הביטוח בסך של כ-50 ₪. ביום 8.5.08 אירעה תאונת דרכים בעיר מודיעין, שעה שרכב מסוג מזדה לנטיס (להלן: "הרכב הפוגע"), שהיה נהוג בידי מר מנשה זגרי, התנגש ברכבו של התובע, אשר היה נהוג בידי בנו. התובע הוזעק על ידי הבן למקום התאונה והגיע מלווה בבנו הגדול. כשהגיעו למקום התאונה, התובע הזעיק ניידת משטרה למקום האירוע וכן קיבל מנהג הרכב הפוגע את פרטיו ואת פרטי הרכב. למחרת, ביום 9.5.08, הודיע התובע לנתבעת על התאונה. הנתבעת הורתה לתובע להעביר את הרכב למוסך הסדר (דלק מוטורס בע"מ בצריפין) ושלחה שמאי מטעמה (מר אפרים לוי) על מנת לבדוק את הרכב ולשום את הנזקים. התובע נדרש על ידי הנתבעת לשלוח למשרדי הנתבעת טופס הודעה על תאונה. לתובע נאמר כי היות והוא הבעלים של הרכב, עליו למלא את הטופס, לחתום ולהעביר אל הנתבעת. כן נדרש להעביר אל הנתבעת את העתק רישיון הנהיגה ואת תעודת הזהות של בנו, אשר נהג במועד התאונה. הנתבעת הנחתה את התובע לשלם למוסך בגין תיקון הנזקים בהמחאה עתידית. לתובע נאמר כי במהלך תקופה זו יקבל את תגמולי הביטוח מהנתבעת, והנתבעת תפעל לגביית ההשתתפות העצמית שישלם התובע בגין תביעת הפוליסה מהנהג הפוגע ו/או ממבטחו. במקביל קיבל התובע רכב חליפי מהנתבעת באמצעות חברת אלדן. חוקר מטעם הנתבעת פנה אל התובע וחקר אותו ואת בנו אודות התאונה. במכתבה מיום 20.7.08, הודיעה הנתבעת לתובע כי היא דוחה את תביעתו. לדידו של התובע, דחיית התביעה על ידי הנתבעת נעשתה שלא כדין, בחוסר תום לב ובניגוד לחוזה ביטוח ולהתחייבויות שנטלה על עצמה הנתבעת. התובע טוען כי התקשר עם הנתבעת בחוזה ביטוח, אשר בו התחייבה לשלם לתובע תגמולי ביטוח בקרות מקרה ביטוח, כאשר אין מחלוקת שהמדובר ב"מקרה ביטוח". על הנתבעת, המבקשת להיבנות מטענת כוונת מרמה מצד התובע, דבר המוכחש, מוטל נטל כבד ביותר להוכיח טענותיה, באשר הן מטילות דופי בתובע ובמעשיו. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת חוזה הביטוח על ידי הנתבעת שהתחייבה לפצות את התובע בקרות מקרה ביטוח, זאת לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971. התובע נשא בעלות תיקון הרכב במוסך, בסך כולל של 10,580 ₪ (משוערך למועד הגשת התביעה - 10,760 ₪). לדידו של התובע, הוא זכאי לקבל מהנתבעת תגמולי ביטוח בשיעור זהה, בניכוי השתתפות עצמית בסך 1,441 ₪ ובסה"כ 9,319 ₪. בנוסף, בשל התנהלותה של הנתבעת, נגרמו לתובע נזקי ממון לרבות הוצאות נסיעה, ביטול זמן ואובדן ימי עבודה. נזקים אלו מוערכים על ידי התובע לצרכי אגרה בלבד בסך של 2,500 ₪. כמו כן טוען התובע כי נגרמה לו עוגמת נפש רבה, בין השאר בשל ייחוס כוונת מרמה ללא כל ביסוס עובדתי ו/או צידוק, בגינה עותר התובע לפיצוי בסך 2,500 ₪ ולחילופין לפיצוי שיפסוק בית המשפט בהתאם לסעיף 13 לחוק האמור ו/או על פי פקודת הנזיקין. התובע מציין כי בסרבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח להם הוא זכאי על פי הפוליסה ו/או על פי כל דין, עושה הנתבעת עושר רב ולא במשפט על חשבונו, כפי שמוגדר בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979; ובפרט אם יתברר כי הנתבעת גבתה מצדדים שלישיים כל סכום שאמורה לשלם ו/או להעביר לתובע. ההגנה הנתבעת הכחישה את כל הנטען בכתב התביעה, למעט אשר הנתבעת הודתה בו מפורשות. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה, תמליל שיחה שנערכה ביום 9.5.08, בין התובע לנציג הנתבעת. הנתבעת טוענת כי בשיחה זו, התובע טען כי הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה, למרות שבנו נהג ברכב. לאחר קבלת הדיווח מהרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה, התבררה האמת העגומה, לפיה בנו של התובע נהג ברכב בעת התאונה. הנתבעת מציינת, מבלי לגרוע בכלליות ההכחשה, כי לאחר שהתברר לה שקיים חשד לדיווח כוזב, מונה חוקר לבדיקת נסיבות התאונה. בתום בדיקת החבות, הודיעה לתובע כי תביעתו נדחית בשל הדיווח הכוזב שהועבר לה. לטענתה של הנתבעת, התובע בחר למסור לנתבעת מידע כוזב על זהות הנהג ברכב בעת התאונה וזאת על מנת לחסוך לעצמו בתשלום ההשתתפות העצמית, אשר גבוהה ב-50% לנהגים צעירים. לפיכך, התובע אינו זכאי לתגמולי ביטוח וזאת על פי האמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:"החוק"). התובע רשאי לפנות לרכב המעורב בתאונה, אשר אחראי להתרחשותה ולבקש ממנו שיפוי בגין נזקיו. בנוסף, הנתבעת מציינת כי ראשי הנזק שמעלה התובע אינם מוכחים ואף אינם נכללים במסגרת החוזית בין הצדדים. התובע בעצמו גרם לדחיית תביעתו ואין לו אלא להלין על עצמו. לחילופין ולשם הזהירות בלבד, הנתבעת טוענת כי סכום ההשתתפות העצמית הינו 2,307 ₪ ולא כפי שנטען בכתב התביעה. כתב התשובה התובע הכחיש את כתב ההגנה על כל פרטיו, כמו גם את המסמכים שהוגשו לכתב ההגנה. לדידו, אם תבקש הנתבעת להגישם כראיה, תידרש הנתבעת להגישם באמצעות עורכיהם. התובע מציין כי דחיית התביעה מכוח סעיף 25 לחוק אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות הקבועות בסעיף כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון וכפי שיושם על ידי הערכאות הנמוכות. התובע מפנה לפסיקת העליון ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, (להלן:"פרשת נסרה"), לפיה יש לפרש את המונח "בכוונת מרמה" שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח כ-"כוונה להוציא כספים שלא כדין". התובע אף הפנה לפסקי דין שיישמו הלכה זו, כגון ת"א (ת"א) 59526/05 אבו דיל עבדול לטיף נ' מרעב חסן , ות"א (י-ם) 9776/06 אמסלם רוני נ' איילון חברה לביטוח . כמו כן, הפנה התובע לסעיף 370 (בטעות נרשם ס' 315), להצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006 (הקודקס האזרחי השלם) ולדברי ההסבר שניתנו ביחס לסעיף. לדידו של התובע, בהתאם להלכה שנפסקה בבית המשפט העליון, עולה ,אפוא, כי על פי הפרשנות שיש ליתן לסעיף 25 לחוק, הרי במקרה בו התובע זכאי לתגמולי ביטוח בשיעור זהה, הן על פי גרסה א' והן על פי גרסה ב', אזי על הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח, ואין היא יכולה לדחות את תביעתו לפיצוי בקרות מקרה הביטוח ובכך להתעשר שלא כדין. למען הזהירות טוען התובע כי בכל מקרה הוא זכאי לתגמולי ביטוח וזאת לפי סעיף 29 לחוק. דיון בישיבה המקדמית, הוסכם בין הצדדים כי בית המשפט ייתן פסק דין מנומק על יסוד החומר בתיק והסיכומים בכתב. כמו כן, הוסכם כי במידה ובית המשפט יחליט שלא לדחות את התביעה ויזכה את התובע בתגמולי ביטוח, סכום ההשתתפות העצמית שבית המשפט יפחית, יעמוד על 1,800 ₪, נכון למועד התאונה. השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה האם המקרה שבפנינו נכנס לגדרי סעיף 25 לחוק, באופן שמתקיים החריג לחבותה של הנתבעת לתשלום תגמולי ביטוח. סעיף 25 לחוק שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", קובע כי: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה-פטור המבטח מחבותו". המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בתיק דנן הינה לגבי התנאים לתחולתו של סעיף 25 (ראה ישיבה מקדמית מיום 2.2.09, עמ' 1 לפרוט', ש' 15). ככלל, הנטל להוכיח את יסודות הסעיף מוטל על חברת הביטוח, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. יתרה מזו, מאחר שמדובר בטענה לכוונת מרמה, הנטל המוטל על הנתבעת גבוה ממאזן ההסתברות הרגיל הנדרש במשפט אזרחי, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר. ראה ע"א 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג(4) 177 (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (ניתן ביום 5.10.2006); התובע טוען כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכחת קיומם של תנאי סעיף 25. לא הוכח כי התובע היה מודע למעשה המרמה וכי התכוון, תוך מודעות מלאה למעשיו לרמות את הנתבעת. התנהגות התובע אינה עולה לכדי כוונת מרמה, ולכל היותר מדובר בתום לב או בטעות שאינה עולה כדי כוונה לרמות את הנתבעת (ראה ס' 5 ו-13 לסיכומי התובע). מנגד, לטענת הנתבעת, סעיף 25 חל לענייננו על כל תנאיו כשהתובע ניסה לרמותה כששיקר בדבר זהות הנהג שנהג ברכב, זאת על מנת לחסוך בדמי השתתפות עצמית. לטענתה, אי אפשר להפוך את סעיף 25 לפלסתר, החבל נמתח יותר מדי והמקרה עומד במבחן הסעיף (דברי ב"כ הנתבע בישיבה מקדמית, עמ' 1 לפרוט', ש' 15-21). הראיה המרכזית עליה נסמכת הנתבעת בהגנתה לתחולתו של סעיף 25 ובטענתה למרמה מצידו של המבוטח, הינו התמליל שצירפה לכתב ההגנה. התמליל שהוגש הינו מיום 9.5.08 בו התקשר התובע, יוסף, אל נציג הנתבעת, משה, ודיווח לו על תאונת דרכים שאירעה יום לפני כן. מה שעולה מדבריו של התובע בשיחה, כי הוא עצמו נהג ברכב המבוטח. לעניין זה ראה דבריו בשיחה, שבמהלכה נשאל מספר פעמים אם הוא נהג ברכב, והתובע התחמק או לחילופין ענה שכן (הדגשות שלי-י.ד.): "משה:אוקיי. אוקיי, אני צריך את התאריך לידה שלך בשביל ל...נתונים. יוסף:24.8.47" (עמ' 3 לתמליל, ש' 1-2) ובהמשך- "משה:אני אצטרך שתשלח לנו גם צילום תעודת זהות. יוסף:אין בעיה. משה:אתה מופיע פה משהו אחר. אוקיי, כמה כלי רכב היו מעורבים? יוסף:כלי רכב אחד. משה:רק אתה? יוסף:אני ועוד אחד. הוא משה:לא, זה 2 .אוקיי.איפה זה קרה? יוסף:זה קרה במודיעין. משה:איפה? יוסף:ברחוב עמק זבולון 15 פינת אבני חושן. משה:רק שניה. אוקיי, מה קרה? יוסף:אני נסעתי ברחוב עמק זבולון והוא יצא מצומת ו..,הוא לא עצר בזכות קדימה." (עמ' 3 לתמליל, ש' 21-27 לתמליל, וכן עמ' 4 ש' 1-6) וכן- "משה:אוקיי, ואם אתה הולך למוסך הסדר אתה משלם 962 ₪. עכשיו, מי נהג ברכב, אתה נהגת ברכב או ש יוסף:רגע, 962 ₪? משה:כן. במוסך הסדר" (עמ' 9 לתמליל, ש' 15-18) וכן- "משה:אז יש עוד אופציה ו...אני אגיד לך מה האופציה השנייה. יוסף:כן. משה:האופציה השנייה אומרת, אבל זה אופציית, מי נהג ברכב, אתה נהגת אמרת נכון? יוסף:..., מה האופציה השנייה אומרת? משה:האופציה השנייה אומרת...." (עמ' 9 לתמליל, ש' 24-27, וכן עמ' 10, ש' 1-2) במשך השיחה כולה מנסה התובע להבין מהן האפשרויות העומדות בפניו לעניין ההשתתפות העצמית. נציג הנתבעת, מסר לתובע כי קיימת אפשרות של השתתפות עצמית מופחתת על ידי תיקון הרכב במוסך הסדר (במוסך הסדר יהיה על התובע לשלם 962 ₪, בעוד שבמוסך פרטי יהיה עליו לשלם 1,538 ₪. ראה עמ' 9 לתמליל, ש' 12-15), כאשר התובע העדיף לפנות למוסך ההסדר, המוסך בו התשלום עבור התיקון ברכב זול יותר. ראה עמ' 11 לתמליל, ש' 10-14: "יוסף:טוב עזוב, אם אני מכניס את זה למוסך הסדר שלכם אני משלם לכם 962. משה:אם אתה מכניס למוסך הסדר שלנו, אתה משלם, אתה נהגת ברכב נכון? יוסף:כן. 962. משה: נכון." לצורך חיזוק טענתה למרמה, מפנה הנתבעת בסעיף 22 לסיכומיה לעמוד 15 לתמליל שורה 17, שם נציג הנתבעת מפסיק לרגע את השיחה על מנת לברר דבר מה, ובינתיים שוחח התובע עם בנו, שנכח באותו חדר ממנו ביצע התובע את השיחה ומסר לו פרטים לעניין ההשתתפות העצמית, כאשר כנראה שהתובע לא ידע שהשיחה מוקלטת. לטענת הנתבעת, ברגע זה למעשה מתגלית תרמיתו של התובע ורצונו להשיג תשלום דמי השתתפות עצמית מוזלים ככל האפשר מצד הנתבעת ובכל מחיר, דבר אשר גרם לו לשקר בדבר זהות הנהג, על מנת שלא לשלם דמי השתתפות עצמית הגבוהים יותר ב-150% עבור נהגים מתחת לגיל 24. בהקשר זה הפנה בא כוח הנתבעת לעמ' 15 לתמליל, ש' 15-27, וכן עמ' 16 ש' 1 (הדגשות שלי- י.ד.) : "משה: תמתין רק דקה, אני רוצה לבדוק לך משהו. תמתין רק דקה בסדר? יוסף:טוב. תראה אם נהגתי 1,692 בכל מקרה אני משלם ואם אתה זה 1,600. אני לא אמרתי בינתיים שזה אתה. דובר:... יוסף:מה זה משנה. אלה...אם אתה רואה, או זה או 1,600. זה אני משלם בכל מקרה אפילו אני לא אשם שמעת. דובר:.... יוסף:למה לי...שילכו לעזאזל דובר:.... יוסף:בגללך עשיתי אצלהם. משה:יוסף? יוסף:כן. משה:סליחה על ההמתנה." הנתבעת מציינת כי הדברים נאמרו על ידי התובע, לאחר שבשיחה הוסבר לו מספר פעמים כי עליו לשלם השתתפות עצמית ללא קשר לאחריות לתאונה. כך שבשלב הזה של השיחה, מבין התובע כי עליו לשלם השתתפות עצמית בכל מקרה, ובוחר בנקודה זו להמשיך ולהונות את הנתבעת במודע ולא לגלות את זהותו של הנהג תוך ידיעה כי הדבר יחסוך לו תוספת של 50% לדמי ההשתתפות העצמית (ס' 23 לסיכומיה). עוד באותו יום, שלח התובע טופס הודעה על התאונה לנתבעת, לפיו שם הנהג ברכב בעת התאונה הינו יוסף שמר, התובע בעצמו (ראה מסמך הודעה על תאונה שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת, בסופו של יום, לאחר שהבין התובע כי הנתבעת ביררה את העובדות הנוגעות לנסיבות התאונה לאשורן אל מול הנהג הפוגע, חזר בו התובע והחליט לשנות את גרסתו (ס' 3-6 לסיכומי הנתבעת). לעניין זה ראה גם דברי ב"כ הנתבעת בקדם המשפט (עמ' 1 לפרוט', ש' 11-13)). מנגד, התובע בהתייחסותו לתמליל שצורף לכתב ההגנה מציין כי מהשיחה כלל לא עולה כי ניסה לרמות את התובעת, אלא כי הוא כלל לא ייחס משמעות לכל עניין ההשתתפות העצמית, היות והוא סבר כי מאחר שאינו אשם בתאונה, הוא לא אמור בכלל לשלם השתתפות עצמית (ס' 5 לסיכומיו ו-ס' 4 לסיכומי התשובה). התובע מציין כי ראיה נוספת להיעדר כל כוונת מרמה מצידו, היא התנהגותו מרגע התאונה והלאה. לדידו לא יתכן כי אדם המבקש לרמות חברת ביטוח ישאיר אחריו עקבות כה ברורים למעשה המרמה, שכן התובע הזמין משטרה למקום התאונה וברור לחלוטין כי הנתבעת יכולה הייתה לשים ידה על תיק המשטרה ולברר בנקל את זהות הנהגים (ראה ס' 14 לסיכומיו וכן דבריו בקדם המשפט (עמ' 2 לפרוט', ש' 2-6). יתרה מכך, התובע מציין כי גם אם הייתה כוונת מרמה מצידו כדרישת סעיף 25 לחוק, לא היה בכך כדי לזכות את התובע בתגמולי ביטוח שהוא לא היה זכאי להם אלמלא ה"מרמה". התובע מסב את תשומת הלב, לפער הגדול שקיים בין היקף הנזק, העומד על למעלה מ-10,000 ש"ח, בעוד שהיקף המרמה הנטענת מסתכם ב-480 ש"ח במקרה של מוסך הסדר - 962 ₪ אם נהג התובע ו-1,440 ₪ אם נהג הבן (ראה ס' 3 לסיכומי התובע וכן דברי ב"כ התובע בקדם המשפט מיום 2.2.09, עמ' 2 לפרוט', ש' 8), זאת לאחר שהתובע כבר הוציא מכיסו כ-4,000 ₪ עבור פרמיית הביטוח. התובע מציין כי עניין היקף המרמה הנטענת כשלעצמו, אינו מצדיק את הפעלת הסנקציה החריפה והחריגה של שלילה מוחלטת של תגמולי ביטוח. אם התביעה תידחה, ייווצר חוסר צדק משווע כמו גם עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובע (ס' 4 לסיכומיו). יתרה מכך, להבדיל ממקרים אחרים בפסיקה, בהם התקבלה טענת מרמה של מבטחת, טוען התובע כי כאן, הוא לא "הלביש" על התאונה הנדונה נזקים נוספים שלא נגרמו בתאונה, ותבע רק את הנזק שנגרם בתאונה (ס' 4 לסיכומיו). לעומת זאת, הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הנזק שנגרם לה עקב הדיווח הכוזב בפרט ומעשי מרמה של מבוטחים בכלל גבוה לאין שיעור מסכום ההשתתפות העצמית שניסה התובע לחסוך (וגבוה מעלות שתי שיחות הטלפון אותם ביצעה אל מול הנהג הפוגע ואל מול התובע, כפי שטען התובע בסעיף 2 לסיכומי התשובה), שכן מרגע שמתעורר חשדה של מבטחת למרמה, היא מפעילה חוקרים מטעמה ומגייסת משאבים רבים על מנת לבדוק את מקרה הביטוח לעומקו. כמו כן, הנתבעת מצטטת את ת.א. 14883/04 ברגיג נגד לקטיבי יהודה וביטוח ישיר , לפיו בניגוד לטענת התובע, על פי הפסיקה מתקבלת טענת מרמה הנטענת על ידי מבטחת, גם במקרים בהם המבוטח מסר דיווח כוזב לגבי אופן התרחשות התאונה ולא רק במקרים בהם ניסה להחמיר את נזקיו (ס' 18 לסיכומיה). הנתבעת מציינת כי משהודה התובע בסופו של יום במסירת דיווח כזב, התייתר הצורך לחקור בעניין ולפעול להשגת תיק המשטרה (סעיף 17 לסיכומיה). לפיכך, הנתבעת טוענת כי המקרה נכנס לגדר סעיף 25 לחוק ויש לפטור אותה מחובת תשלום תגמולי הביטוח למבוטח. תכליתו של סעיף 25 לצורך בחינת טענותיהם של הצדדים ובחינת תחולתו של סעיף 25 לחוק במקרה דנן, אבקש להתחקות אחר תכליתו של סעיף 25 לחוק ולבדוק האם תנאיו מתקיימים לענייננו (סעיף 16 לסיכומיה). משל למה הדבר דומה, לאחד שנכנס לשדה השייך לחברו ולקט מפירות שדהו ואכל מהן ונתלכלכו ידיו והיה בעל השדה רץ אחריו. אמר לו בעל השדה: "מה בידך?" ענה לו "אין בידי כלום". אמר לו: "והרי ידיך מלוכלכות". גם במקרה שלפני, אין ספק כי בעקבות מסירת גרסתו הכוזבת של התובע בדבר זהות הנהג ברכב בעת התאונה "נתלכלכו" ידיו בעת הגשת התביעה דנן. ואולם, השאלה אותה יש לבחון הינה האם חוסר ניקיון הכפיים של התובע מכתים את כל התנהלותו אל מול המבטחת בצורה שתשלול ממנו בצורה טוטאלית כל זכאות לתגמולי ביטוח במובן ש"דין פרוטה כדין מאה", או שמא ישנה אפשרות לכמת היקפה של מרמה ולומר שמדובר במעשה מרמה "קל" שניתן להעלים ממנו עין ועדיין יזכה התובע בתגמולי הביטוח עבורם שילם פרמיה, או לפחות בחלקם. בפסק דין שניתן בפרשת נסרה, אותו צירף התובע לסיכומיו, התייחס בית המשפט העליון לתכליתו של סעיף 25 הנ"ל. שם נקבע, כי בין השאר, הסעיף נועד להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה היא פטור מוחלט מחבותו של המבטח (ראה גם סעיף 8 לסיכומי הנתבעת). הפטור מתשלום בסעיף ניתן לנוכח פערי המידע שיש בין המבוטח למבטח, בעניין נסיבות מקרה הביטוח, כאשר המבוטח יכול להפר את חוזה הביטוח, מבלי שהמבטח יודע על כך, ומתעוררת בעיה של סיכון מוסרי (ת.א. (י-ם) 2334/06 שטילמן מזל נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ). ש' ולר במאמרו "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת הביטוח" עלי משפט א' (תש"ס-תשס"א) 277, עמ' 2 לגרסת המאמר במאגר "נבו"), מציין בהקשר זה כי חובת שיתוף הפעולה לאחר התרחשות מקרה הביטוח נועדה לסייע למבטחת להתמודד עם נחיתות המידע שממנה היא סובלת בקשר למקרה הביטוחי ונועדה להקשות על המבוטח לנהוג באופן אופורטוניסטי. לצורך העניין, המבוטח עלול לנצל יתרונו לרעה ולהשפיע על שיעור תגמולי הביטוח הנתבעים מהמבטחת (כאשר המבוטח מגיש תביעה מופרזת) ועל עצם קיומו של מקרה הגורם לנזק שהוא לכאורה מבוטח (כאשר המבוטח מגיש תביעה אף שלא היה מקרה ביטוח) (ולר,לעיל, עמ' 7). מנגד, גם המבטחת יכולה לנהוג באופן אופורטוניסטי תוך הערמת קשיים לא לגיטימיים על מבוטח התובע לשלם לו תגמולי ביטוח. לדידו של ולר דיני ביטוח ראויים צריכים לאזן בין שתי המגמות הללו (ולר, לעיל, עמ' 3). זאת ועוד, כהמשך לתכליתו של סעיף 25, נקבע גם כי הסעיף מדגיש את החשיבות שמייחס החוק למסירת מידע מהימן למבטח תוך יישום עקרון תום הלב כעקרון בסיסי בשיטת המשפט, בכלל, וכאשר מדובר על מסירת מידע המהווה תשתית ליצירת חבותו של האחר לפיצוי, בפרט (ע"א (חיפה) 3000/04 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי ). האם תנאי סעיף 25 חלים במקרה דנן בפרשת נסרה, התייחס בית המשפט לנדבך המרכזי של הסעיף "בכוונת מרמה", ככולל שלושה יסודות: א' - מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב' - מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג' - כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. הלכה היא כי יש לפרש את הסעיף על דרך הצמצום; עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף. היסוד הראשון הוא יסוד עובדתי הנוגע לעצם הכזב. היסוד השני נוגע למודעות, כאשר יסוד הידיעה הוא יסוד אובייקטיבי. עובדות בלתי נכונות הנובעות מטעות בתום לב אינן מהוות עילה להפעלת הסנקציה הקבועה בסעיף 25. היסוד השלישי הוא יסוד הכוונה (ראה ע"א (ת"א) 1670/01 זיו בודל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , אשר צירף התובע לסיכומיו). לענייננו, אין ספק ששני היסודות הראשונים התקיימו. אין מחלוקת כי התובע מסר עובדות שאינן נכונות וציין כי הוא עצמו נהג ברכב. כמו כן, אין ספק כי התובע היה מודע לאי נכונות הדיווח הראשוני אודות זהות נהג הרכב וידע את העובדות לאשורן. על כך מעידים דבריו בשיחתו עם הבן בעת ששיחת הטלפון אל מול נציג הנתבעת הופסקה לרגע (ס' 11 לסיכומי הנתבעת). היסוד השלישי הוא המורכב יותר, לפיו יש להוכיח שהמבוטח התכוון לקבל מהמבטחת כספים במרמה על יסוד העובדות הכוזבות. דומה כי פרשנות ברורה של יסוד זה טרם התגבשה בפסיקה באופן מוחלט (ראה ע"א (ח-י) 5109/07 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח, ). מחד, קיימת גישה לפיה מקום בו מבוטח מציג מצגים כוזבים באשר לנסיבות מקרה הביטוח, אך לא הוכחה כל כוונה להוציא כספים שלא כדין מין המבטחת, אין הצדקה מספקת להטלת סנקציה גורפת ונוקשה של שלילה מוחלטת של תגמולי הביטוח (ראה ולר, ביטוח כרך ראשון 551-552 (2005)). גישה זו גם עולה מחלק מפסקי הדין שצירף התובע לסיכומיו, ראה תא (י-ם) 9776/06 אמסלם רוני נ' איילון חברה לביטוח , וכן- תא (ת"א)59526/05 אבו דיב עבדול לטיף נ' מרעב חסן . מאידך, קיימת גם גישה אחרת בפסיקה, לפיה אין חשיבות למניע שהביא את התובע למסור עובדות כוזבות ודי בעצם הדיווח הכוזב ביודעין כדי לשלול ממנו את תגמולי הביטוח. לעניין זה ראה ע"א (מחוזי י-ם) 9625/06 הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה (ניתן ביום 5.9.2007), שם נקבע כי סעיף 25 לא דורש קשר סיבתי שיעיד על כך שיש במצג הכוזב כדי להשפיע על חבותו של המבטח, כך שאין נפקא מינה אם הכזב שבדיווח גרם למבטחת נזק אם לאו, ודי בהתקיימותם של שלושת היסודות המרכיבים את סעיף 25, כדי לפטור את המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח. הנתבעת מתבססת על הגישה השנייה, לפיה לאחר שמסר התובע דיווח כוזב, אין חשיבות לסיבות שהניעו את התובע לפעול כפי שפעל כדי לשלול ממנו את תגמולי הביטוח ומפנה לע"א (י-ם) 9625/06 לעיל (ס' 12 לסיכומיה), וכן לע"א (חי') 4301/99 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קיסלב (ניתן ביום 17.10.2000) (ס' 25-26 לסיכומיה). לאור חומר הראיות בפניי, גם לעניין היסוד השלישי, הגעתי למסקנה כי גם זה התקיים במקרה דנן. מתמליל השיחה שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה, עולה בצורה חד משמעית כי הייתה "כוונת מרמה" מצידו של התובע, כקבוע בסעיף 25 לחוק, זאת כאשר במהלך שיחתו עם נציג הנתבעת אמר התובע לבנו, מבלי משים, כי בינתיים לא ציין בפני נציג הנתבעת שהנהג הוא למעשה בנו, בעוד הוא פורס בפני בנו את שתי האפשרויות השונות, האחת במידה והוא נהג והשנייה במידה ובנו נהג, שמשמעותן השתתפות עצמית שונה (ראה עמ' 15 לתמליל, ש' 15-27, וכן עמ' 16 ש' 1 שצוטטו לעיל). בהקשר זה, אינני מקבל את ניסיונו של התובע להתחמק מלהודות בכך שהתכוון לרמות את הנתבעת, בטענה שלפיה אין כל רלוונטיות להשתתפות העצמית, מקום שהבן איננו אשם בתאונה (ס' 5 לסיכומים וס' 4 לסיכומי התשובה של התובע). כמו כן, אינני מקבל את טענת התובע לפיה פנייתו למשטרה מעידה כי לא ניסה להסתיר דבר מה. יתכן והתובע פנה למשטרה כצעד המתבקש במקרה חרום ואף יתכן כי הדבר נבע מכך שהתובע היה סבור כי בכל מקרה יהיה זכאי לקבל תגמולי ביטוח בסכום כלשהו, גם אם בנו הוא הנהג בפועל, אך אין זה מעיד בהכרח על היעדר קיומה של כוונת מרמה. בשונה מנסיבות אחרות בהם נעשה דיווח כוזב אך לא הוכחה כוונה של המבוטח לקבל מחברת הביטוח כספים שלא כדין (ראה ע"א (ח-י) 5109/07 לעיל), הרי שהמקרה שבפנינו הינו מקרה מובהק לקיומו של מניע כלכלי העומד מאחורי מעשה המרמה ומצג הכזב שהציג המבוטח, מקרה הנכנס לגדרי סעיף 25 לחוק בנקל. יש לציין כי התובע לא המציא כל הסבר מדוע מסר דיווח כוזב בקשר לזהות הנהג שנהג ברכב ומכל מקום די לי בתמליל הברור של השיחה שמוכיח את כוונת המרמה. מתמליל זה עולה בבירור כי הגם שאולי סבר התובע כי לא ישלם השתתפות עצמית אם התאונה לא באשמתו, גם לאחר שהבין כי ישלם בכל מקרה השתתפות העצמית, לא דיווח כי בנו נהג ברכב, דבר שאפשר תשלום השתתפות עצמית נמוכה ב-50%. משהוכח בתמליל כי היה דיווח שקרי ביודעין ומשמוחזק התובע כמי שיודע היטב את תנאי הפוליסה השונים לעניין ההשתתפות העצמית למקרה שבנו נהג ברכב, קמה חזקה הניתנת לסתירה שלפיה הדיווח הכוזב ולפחות אי תיקונו לאחר שהתברר כי יש לשלם בכל מקראה השתתפות עצמית, נועד לחסוך את ההפרש שבין ההשתתפויות העצמיות השונות. התובע לא סיפק כאמור כל הסבר מדוע לא דיווח לפחות בסוף השיחה על זהות הנהג האמיתי. זאת ועוד: באופן תמוה ביותר, התובע המשיך לדבוק בגרסתו השקרית אודות זהות הנהג במקרה הביטוחי, לא רק בהתנהלותו מול התובעת כפי שהובאה לעיל, אלא אף בעדותו בבית המשפט. ניתן לראות כי דברי התובע בישיבה המקדמית סותרים את השתלשלות הדברים כפי שהובאו בתמליל, המעידים כי התובע ציין בפני נציג הנתבעת כי הוא נהג ולא בנו. ראה דבריו בדיון (עמ' 1 לפרוט', ש' 6-8): "אני מילאתי את טופס ההודעה על התאונה. הכתב הוא כתב ידי. למחרת התאונה התקשרתי לחברת הביטוח להודיע על התאונה. אמרתי שהרכב שלי ושהבן שלי נהג. הם אמרו: מלא את הטופס, תחתום ותשלח לנו אותו ואת רישיון הנהיגה ות.ז של הבן. זה מה שעשיתי". ואכן, בו בדיון, הצר ב"כ הנתבעת על דבריו אלו של התובע, אשר עומדים בסתירה לעולה מהתמליל (עמ' 1 לפרוט', ש' 11-13). מכאן שגרסתו של התובע כאילו נאמר לו למלא את טופס ההודעה על התאונה ולשלוח את ת.ז. של הבן הנה גרסה מופרכת שלא נועדה אלא כניסיון לחפות על מעשה המרמה של התובע. בנוסף, לעניין קיומו של מניע לביצוע מעשה המרמה של התובע, קשה היה לי להתעלם מגישתו החסכנית של התובע לאורך כל התנהלותו מול הנתבעת, גישה המחזקת את מסקנתי שלפיה היה מוכן התובע לדווח דיווח כוזב ולו כדי לחסוך במאות שקלים בודדים של השתתפות עצמית. ראשית, מהתמליל עולה כי התובע ניהל שיחת טלפון ארוכה ביותר עם נציג הנתבעת. חרף ההסברים הברורים שניתנו לו, סירב להבין כי יש לשלם בכל מקרה השתתפות עצמית ולא בחל לחזור ולשאול מספר פעמים, האם עניין האשמה עשוי להשפיע על התשלום. לעניין זה ראה דבריו בשיחה עם נציג הנתבעת (עמ' 10 לתמליל ש' 21-27): "משה:בחלק מהתנאים,במקרה,קודם כל אתה תמיד משלם השתתפות עצמית,תמיד. יוסף:לא ,אם אני אשם אם,אבל אם אני לא אשם? משה:לא,לא,לא, תמיד משלמים את ההשתתפות העצמית, זה לא משנה. יוסף:גם אם אני אשם? משה:גם אם אתה אשם. יוסף:וגם אם אני לא אשם. משה:גם אם אתה לא אשם." שנית כל, גישה זו של התובע עולה אף מהעובדה שרכש עבור בנו פוליסה מיוחדת לנהיגת נהג צעיר וטרח לעדכן את הנתבעת בקפדנות בכל פעם שבנו הגיע מהצבא להשתמש ברכב (התובע אף צירף לכתב תביעתו מפרטים לפוליסת ביטוח הרכב המעידים על כך, סומן כנספח א'), זאת כאשר בעבור תשלום נוסף יכול היה התובע לקבל הרשאה רחבה לנהיגת בנו הצעיר מתי שרק יחפוץ (ראה גם סעיף 28 לסיכומי הנתבעת). ראוי לציין כי התובע צירף לסיכומיו אסמכתאות משפטיות רבות לביסוס גרסתו, אך רובן אינן תואמות לעובדות המקרה שבפנינו, ומכל מקום לא התקיים בהם היסוד השלישי הנדרש לתחולתו של סעיף 25 (ראה ת"א (ת"א) 59526/05 לעיל וכן ת"א (י-ם) 9776/06 לעיל). משכך, לאחר שהוכח כי שלושת יסודותיו של סעיף 25 חלים לעניינו ללא יוצא מהכלל, הרי שדין התביעה להידחות. לעניין זה ראה ע"א (חי') 3000/04 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי : "משהוכח כי ברכב הנפגע עובר למועד התאונה היו שלושה נוסעים בסך הכל, הרי שמסירת הודעות לחברת הביטוח על דרך של "צירוף" נפגעים נוספים שלא היו מעורבים כלל בתאונה ולא היו ברכב בעת האירוע, על אף ידיעה ברורה של מי שהיה ברכב בעת התאונה, לרבות סלימאן, כי אלה לא היו שם, היא מסירת מידע כוזב בכוונה להוצאת כספים שלא כדין מן המבטחת. המסקנה המצטברת היא, כאמור, שדין הערעור להתקבל. השאלה הנוספת היא, משהוכחה תרמית, האם יש לפטור את חברת הביטוח ממתן פיצוי לכלל הנפגעים, שהרי גם אם נאמר שלגבי שניים לא הוכחה מעורבותם בתאונה, מאחר שלא הוכיחו כי דווקא הם היו השניים מבין הארבעה שנסעו ברכב, הרי שאין חולק כי הנהג היה מעורב בתאונה ונגרמו לו נזקים. האם יש במסירת פרטים כוזבים לגבי מספר הנוסעים ברכב באופן שלמעגל הנפגעים יוכלו "להצטרף" מעורבים נוספים, כדי לשלול גם ממנו כל פיצוי. לדעתנו, יש להשיב בחיוב לשאלה האמורה. למעשה סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח נועד למטרה זו. המדובר במעשה מרמה בתביעות לתגמולים, שאין להשלים עמן, וגם אם המרמה היא לצורך הוצאת כספים עבור אחר, מעשה מרמה הוא." כמו כן, ראה גם ת.א. (י-ם) 7565/04 אלמליח שמעון נ' ישיר אי.די.איי , שם התובע מסר לנתבעת גרסה ראשונית שקרית אודות זהות הנהג ברכב ולאחר מכן חזר בו וציין כי בנו נהג ברכב. בית המשפט דחה את תביעתו לקבלת תגמולי ביטוח ונקבע: "ומהכלל אל הפרט. ולמרות שכאמור חשיבות רבה להשתתפות הפעילה של התובע במרמה אין, אכן במקרה זה, על פי מאזן ההסתברויות, ולפי החומר הראייתי שהוגש, יש להסיק שהתובע ידע והיה שותף למעשה המרמה, שהוא עצמו לא היה שנוי במחלוקת, כאמור. הנה כי כן, מתוך תמלילי שיחת הטלפון עולה שהתובע עצמו היה נוכח בזמן שיחת הבת שעה שזו הודיעה שמר אוחיון נהג במכונית." ברצוני להדגיש כי התוצאה אליה הגעתי, לא מתעלמת מטענת התובע אודות היקף המרמה הזניח באופן יחסי (כ-500 ₪) אל מול היקף הנזק המשמעותי שנגרם לו (כ-10,000 ₪). בנוסף, מצאנו כבר בע"א (י-ם) 9625/06 לעיל, כי שיקולים של הרמוניה נורמטיבית מצדיקים לפרש הוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח כחלה על מרמה המתייחסת לעובדות מהותיות (ראו פסקה 12 לפס"ד). במקרה דנן, מדובר בזהות הנהג, פרט מהותי ביותר לכל הדעות. מפסק דין זה אף עולה כי ההצעה לשינוי בסעיף 25 לחוק המובאת בקודקס, עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, לפיו על מבטח להוכיח כי המידע שמבוטח לא נידב ביוזמתו, הינו, גם בלי שנשאל עליו, מהותי, שהמבוטח ידע שהוא מהותי, ושהוא הוסתר בכוונת מרמה, זאת כדי לצמצם את התוצאה הקשה הפוטרת מבטח מחבותו רק למסירת עובדות כוזבות או לא נכונות בעניין מהותי. ואכן, ער אני להפנייתו של התובע לסעיף 370 להצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006 (הקודקס האזרחי השלם) ולדברי ההסבר של הסעיף (ס' 3 לכתב התשובה), לפיה המחוקק מרכך בסעיף הנ"ל את הסנקציה הקבועה בסעיף 25 לחוק, של פטור מוחלט למבטח מתשלום התגמולים למבוטח על ידי קביעת תנאים להפעלתה רק במקרים בהם המרמה נוגעת לפרט מהותי שיש בו כדי להשפיע השפעה ממשית על גובה התגמולים. וכך קובע הסעיף: "(א) המבטח פטור מחובתו בהתקיים אחד מאלה, אם נעשה בכוונת מרמה: (1)... (2)... (3) המבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות לא נכונות או העלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הבטוח או למקרה חבות המבוטח. (ב) על אף האמור בסעיף (א), לא יהיה המבטח פטור מחבותו אם המרמה אינה נוגעת לעניין מהותי, או שאין בה כדי להשפיע השפעה של ממש על סכום תגמולי הבטוח". ואולם, אף בהתאם להצעת הקודיפיקציה, אין ספק כי הדיווח הכוזב של התובע אודות זהות הנהג ברכב מהווה "עניין מהותי", אשר היה יכול להשפיע על גובה תגמולי הביטוח בהם היה זוכה המבוטח, דבר אשר עשוי לפטור את המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח גם לפי האלטרנטיבה הראשונה המצויה בסעיף 370 (ב) בהצעת החוק הנ"ל. נכון הדבר שקיימת אלטרנטיבה נוספת בסעיף, הבוחנת האם יש במרמה כדי להשפיע השפעה של ממש על סכום תגמולי הביטוח. ואכן, לענייננו כשמדובר במרמה בשווי של כ-600 ₪, לכאורה אין המדובר בסכום מהותי שהיה משנה את גובה תגמולי הביטוח שהגיע לתובע מקצה לקצה, זאת בהתחשב בשווי תגמולי הביטוח שהיו אמורים להגיע לכ-10,000 ש"ח. לדידי, משטרם התקבלה הצעת החוק בקריאה שלישית, עדיין אין גושפנקא של הכנסת ולא מדובר בחוק שריר וקיים, כל הניצב לנגד עיניי הינו הדין הקיים, ומכוח תכליתו של החוק והחשיבות להחיל את אלמנט ההרתעה על מבוטחים הנמצאים בעמדת עליונות על חברות הביטוח מהטעמים שציינתי לעיל, הנני סבור שדין התביעה להידחות (ראה גם ירון אליאס, דיני ביטוח כרך ב',978, אליו הפנתה הנתבעת בסעיף 9 לסיכומיה). דומני, כי בהתחשב בדין הקיים, אם אחליט שיש להשיב את תגמולי הביטוח לתובע על אף מעשה המרמה הברור שלו, גם אם התועלת הכספית מכך זניחה יחסית, יתרוקן סעיף 25 מתוכן ונחטא למטרה אותה מבקש הסעיף להשיג (ראה ע"א (חי') 4301/99 לעיל, אליו הפנתה הנתבעת בס' 25 לסיכומיה). לעניין זה ראה גם א' ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981" פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי (ירושלים, התשמ"ד) 86): "יש להוראה אופי כללי בשללו בהחלטיות את הזכות לתגמולי ביטוח כולה... ואף במקרה שהדבר שנעשה בכוונת מרמה לא הצליח כלל, לא גרם למבטח הפסד ולא הביא למבוטח רווח... אני מצדי הייתי נוטה, כדרכי, לפירוש החופשי והמרחיב יותר של סעיף 25." משקבעתי כי המקרה שבפנינו נופל בגדרי סעיף 25 לחוק, גם טענת התובע לתחולת סעיף 29 לחוק בענייננו דינה להידחות (ס' 15 לסיכומיו). הסעיף מעניק סעד מיוחד למבוטח המאפשר לבית המשפט מכוח סמכות שביושר, להגמיש הוראות בפוליסת ביטוח, שאחרת עלולות היו להיות נוקשות וחמורות מדי (ראה ידין לעיל, עמ' 93). בנסיבות הדין הקיים ומהטעמים האמורים לעיל, אינני מוצא מקום לענייננו להשתמש בסמכות מיוחדת זו (ראה גם סעיף 29 לסיכומי הנתבעת). התובע פעל בכוונת מרמה להוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח והמסר המתבקש בנסיבות העניין הנו כי מבוטח שנוהג כאמור, מסתכן באיבוד מוחלט של תגמולי הביטוח. סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית. בכל הנוגע להוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, בהתחשב מחד, בסכום התביעה הנמוך ובהסדר הדיוני שחסך את שלב שמיעת הראיות בתיק, ומאידך, בהתחשב בתוצאה ובממצאים שקבעתי לגבי התנהלות התובע וכן בהתחשב בשכר הטרחה הריאלי הסביר שיש לפסוק באופן מינימאלי עבור ייצוג הנתבעת בהליך דנן, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לתובע ו/או לבא כוחו. פוליסהביטוח רכבכיסוי ביטוחי