קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בירידה מהרכבת: 1. התובע, עובד הנתבעת 1 (להלן: רכבת ישראל או הרכבת), נפגע בתאונה אשר אירעה ביום 25.8.02 במהלך עבודתו. בין הנתבעות 2 ו-3 נטושה מחלוקת בשאלה האם זו מהווה תאונת דרכים במובן המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הנתבעת 2 (להלן: חברת הפניקס) הנה המבטחת של רכבת ישראל בביטוח אחריות מעבידים. הנתבעת 3 (להלן: חברת אבנר) הנה המבטחת של השימוש ברכבת לפי פוליסת ביטוח חובה בת-תוקף. 2. תחילה הגיש התובע תובענה נגד מעבידתו, רכבת ישראל, והמבטחת שלה בביטוח אחריות, חברת הפניקס, בעילה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). משנטען בכתב ההגנה כי בתאונת דרכים עסקינן, הגיש התובע ביום 4.6.06 כתב תביעה מתוקן בו נתבעה גם חברת אבנר בעילה לפי חוק הפיצויים. הוחלט, כי תוכרע תחילה מחלוקת זו, לה פן עובדתי ופן משפטי. בהסתמך על גרסת התובע בתצהירו ובעדותו לפניי טוענת חברת הפניקס כי התאונה אירעה עת ירד התובע מקרון הרכבת בתום פעולת טעינה ומכאן, המדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. חברת אבנר מצדה טוענת כי התובע לא הוכיח את גרסתו כי נפל בעת הירידה מהקרון ברם, גם אם תתקבל גרסתו זו המסקנה צריכה להיות כי אין המדובר בתאונת דרכים. בא כח התובע הצהיר בשתי הזדמנויות שונות במהלך הדיון, כי לעניות דעתו התאונה אינה תאונת דרכים ולכן גם ביקש, וקיבל, פטור מהגשת סיכומים. 4. במועד הרלוונטי לתובענה עבד התובע בתחנת רכבת "חיפה מזרח" כעובד כללי והיה ממונה על חלוקת דואר פנימי. תחנה זו הנה נקודת המוצא של רכבות הנוסעות דרומה והנה תחנה תפעולית בה מתבצעת עבודת ניקוי ותחזוקה של הרכבות וכן טעינת דברי דואר פנימי בדרכם לתחנות ההמשך. בין יתר תפקידיו, על התובע להעמיס חבילות דואר אלו על הקרון המיועד לכך. 5. מתצהיר התובע עולה, כי בבוקרו של יום 25.8.02, זמן קצר לפני יציאת הרכבת לתל אביב, עלה על אחד מקרונות הרכבת שעמדה ברציף ועתידה היתה להתחיל בנסיעה דקות ספורות לאחר מכן, על מנת להעמיס חבילות שהכילו לוחות זמנים לחלוקה והפצה בתחנות הרכבת ו"כאשר ירדתי מקרון הרכבת נפלתי אל תוך בור רווי אבני חצץ, אשר היה פעור ברצפת הרציף, וכתוצאה מכך נפגעתי ברגלי השמאלית" (ראה סעיף 6 לתצהירו מיום 9.11.05 שהוגש לפי דרישת כבוד הרשם ורבנר [כתוארו דאז]). בתצהיר עדות ראשית מיום 8.4.08 הוסיף התובע כי "..העליה והירידה מהרכבת בתחנה זו נעשית בקפיצה מהרכבת אל החצץ עליו בנויה המסילה עצמה - מקום עצירת הרכבות בתחנה כונה על ידינו "הרציף" למרות שלא היה מדובר ברציף כפי שמוכר בתחנות נוסעים". בעדותו חזר על גרסתו לפיה בעת ירידתו מקרון הרכבת קפץ מגובה כחצי מטר ואז נתקלה רגלו בבור שלא הבחין בו קודם לכן, נפל ונפגע. כן ציין, כי התאונה התרחשה לאחר שהעמיס בפעם השנייה חבילות על הרכבת; לדבריו בפעם הראשונה ירד ללא תקלות. כן הוסיף, כי היה חשוך, יתכן בשל צפיפות הקרונות, ולכן לא הבחין בבור, אם כי גם אם היה המקום מואר קשה היה להבחין בו. 6. גרסת חברת אבנר הנה כאמור, כי התובע לא הוכיח את גרסתו זו וכי די בטעם זה כדי לדחות את התובענה נגדה. על כן, יש להכריע תחילה בפן העובדתי של המחלוקת ובהמשך בפן המשפטי שלה. 7. חברת אבנר סבורה, כי עדות התובע הנה עדות יחידה של בעל דין שלא זו בלבד שאין לה סיוע אלא שאינה מתיישבת עם גרסתו סמוך לאחר התאונה, שאף הלכה וקבלה "נפח" ככל שחלפו הימים. כך, מצביעה באת כח חברת אבנר על העובדה שבטופס ההודעה על התאונה למוסד לביטוח לאומי (טופס בל/250) וכך גם בתיעוד הרפואי הראשוני, אין זכר לטענה כי התאונה אירעה עת ירד מהרכבת. לראשונה נטענה טענה זו בכתב התביעה, אז נאמר כי התאונה אירעה עת ירד מהרכבת, ורק בתצהיר עדות ראשית הזכיר כי קפץ ממנה. עוד ציינה באת כח חברת אבנר, כי על שאלתה האם אירעו תאונות לעובדים אחרים עת הלכו בחצץ השיב בחיוב וכאשר נשאל "זה היה גם המקרה שלך, הלכתה ונפלת בחצר לתוך בור" השיב התובע "לצערי" ורק לאחר התערבות בא כוחו הוסיף "כשירדתי מהרכבת". מכאן המסקנה לדעתה, שאין לסמוך על עדותו היחידה שאין לה סיוע כדי לקבוע ממצאים ועובדות, ועל כן יש להסיק כי התאונה אירעה בנסיבות אחרות, ללא קשר לשימוש ברכבת (ירידה ממנה). כמו-כן, תמוה לדעתה שהתובע נפל בפעם השנייה שלטענתו ירד מהרכבת, אף כי הבור היה במקום כבר בפעם הראשונה. עוד היא טוענת, כי אין לקבל את גרסתו כי היה חושך, שהרי התאונה קרתה בשעה 06.00 בבוקר ובשעה זו בחודש אוגוסט יש אור יום. 8. סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כי אם פסק בית משפט במשפט אזרחי לפי עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע, "..יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". 9. אמנם נכון, לא היו עדים לתאונה, כך שעדות התובע הנה עדות יחידה של בעל דין. עם זאת, ניתן למצוא לה סיוע בגרסתו סמוך לתאונה בה ציין התובע במפורש, כי התאונה אירעה עת ירד מהרכבת. כך, בהודעתו לחברת הפניקס מיום 29.9.02, קרי, חודש לאחר התאונה ציין התובע בזו הלשון: "בעת העמסת קרטוני לוחות זמנים להפצה ברכבת שהיתה ברציף, כשירדתי נפלתי והתעקמה לי הרגל בבור שהיה פעור ברצפת הרציף הכולל חצץ פזור בחיפה מזרח" (ראה נספח ת/4 לתצהיר מיום 9.11.05). גם בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה" אשר מולא אף הוא ביום 29.9.02 נרשמה מפיו גרסה זהה (ראה נספח ת/4א לאותו תצהיר). כמו-כן, כאשר נבדק ביום 26.3.04 על ידי הועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי נרשם במקום המיועד לתיאור הפגיעה "נפל בזמן ירידה מהרכבת" וליד הכותרת "תולדות המקרה מפי התובע" נרשם "נפילה מהרכבת". 10. בשונה מהמסמכים אליהם הפנתה באת כח חברת אבנר (בהם אין אזכור לירידה מהרכבת), שלא נרשמו על ידו (ולפי עדותו אף לא מפיו, לא שנשאל כיצד אירעה התאונה ולא שנתן את דעתו למה שנרשם), הרי במסמכים הנזכרים בסעיף 9 דלעיל נרשמה הגרסה על ידו או על ידי מי מטעמו, והוא אישרה בחתימתו. 11. אמיתות תוכנם של מסמכים אלה מקבלת משנה תוקף, שהרי התובע סבר כי עסקינן בתאונת עבודה, שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין. זו היתה גם עמדת פרקליטו דאז (והנה עמדת פרקליטו הנוכחי), אשר בחר לתבוע בכתב התביעה המקורי רק את המעביד ומבטחו בביטוח אחריות ברם בתיאור התאונה צוין במפורש כי זו התרחשה בזמן ירידת התובע מהרכבת. אין לחשוד אפוא בתובע, כי המציא גרסה הנוחה לו כדי להתאימה לעילת תביעתו. 12. ואם תועלה טענה, כי גרסאות שמסר בעל דין שלא במהלך עדותו הנן בבחינת סיוע עצמי ועל כן אין לראות בהן את הסיוע הנדרש לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, הרי יש באמור לעיל כדי להסביר מה הניעני לפסוק על סמך עדותו היחידה. 13. אין בעובדה שבגרסאות המוקדמות לא הזכיר התובע קפיצה מקרון הרכבת כדי לשנות מהמסקנה, שהרי בין אם ירד בצעדים מדודים ובין אם ירד בקפיצה, המדובר ב"ירידה מרכב" שהיא בגדר "שימוש ברכב מנועי" לפי ההגדרה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. 14. אני קובעת אפוא כי התאונה אירעה שעה שהתובע ירד מרכבת עומדת בתום טעינת מטען - חבילת לוחות זמנים - שהניח באחד הקרונות. המחלוקת המשפטית 15. חברת הפניקס סבורה כי בהתאם להלכה שנפסקה ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב ואח', [2004] (להלן: פרשת אסם) מהווה המקרה תאונת דרכים במובן המונח בחוק הפיצויים, ועל כן דין התובענה נגד רכבת ישראל, כמעביד, ונגדה כמבטחת בביטוח אחריות מעבידים, להדחות. 16. חברת אבנר מצדה סבורה, כי נסיבות התאונה כפי ששנקבע לעיל, אינן תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים, שכן משלא היה הנוהג ברכבת, לא היתה מטרת ירידתו תחבורתית (כדי להגיע לקטר ולהתחיל בנסיעה) אלא פעולה נלווית לטעינה ופריקה מרכב עומד, אשר הוצאו במפורש מתחולת חוק הפיצויים. עוד הוסיפה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין השימוש הנטען - ירידה מהרכבת - לבין התוצאה המזיקה. בהסתמך על ההלכה שנפסקה ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי פ"ד נז(2), 614 [2003] (להלן: פרשת ניר לי שיפוצים), שם נקבע לטענתה כי טעינה או פריקה מרכב עומד אינה נחשבת לשימוש ברכב מנועי בשל העדר סיכון תחבורתי מובהק, יש לקבוע כי אין קשר סיבתי בין הסיכון התחבורתי, שלא היה, לבין הנזק וכי הרכבת שימשה כזירת האירוע בלבד. 17. שוב לפנינו מקרה בו מתקיימת תחרות בין החזקה הממעטת אשר בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" לפיה טעינה ופריקה מרכב עומד אינה בבחינת שימוש, לבין החזקה המרבה שבהגדרה, של כניסה לתוך רכב או ירידה מתוכו. חרף מאמצים לקבוע הלכה אשר תתווה כללים ברורים שיביאו סוף פסוק למחלוקת זו, ואף כי נראה היה כי בפרשת אסם הותוו כללים אלה, שבה ועולה הסוגיה, ובבתי המשפט על ערכאותיו קם הצורך לשוב ולהדרש לה. 18. אמנם נכון, טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד, אינן נחשבות לשימוש ברכב מנועי (ראה הגדרת שימוש ברכב מנועי בסעיף 1 לחוק הפיצויים וכן בפרשת ניר לי שיפוצים). בפרשת ניר לי שיפוצים, עליה מסתמכת חברת אבנר, נדונה התחרות בין החזקה הממעטת של טעינה ופריקה לבין החזקה המרבה אשר בהתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו כשהרכב עומד או חונה. באותו מקרה נפסק כי בשלב הראשון יש לתחום היכן מתחילה פעולת הטעינה או הפריקה והיכן מסתיימת, ובהתאם לכך לקבוע, האם הפעולה הנה בגדר פעולת עזר הנלווית לטעינה או לפריקה, כך שהלכה למעשה יש לראותה כחלק בלתי נפרד מהן. ובלשון השופט אור, המשנה לנשיא (כתוארו אז) "עדיף שבית המשפט יבחן שאלות אלה על-פי נסיבות כל מקרה ומקרה. נסתפק בכך שנאמר, כי פעולות הטעינה והפריקה עשויות לכלול גם פעולות לוואי, ובלבד שפעולת הלוואי היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד של פעולת הטעינה או הפריקה, וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה עשוי להיבחן על פי פרמטרים שונים, כגון מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, תרומתה לפעולת הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנים וסמיכות המקום שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, וכיוצא באלה (ראה דבריו של חברי השופט ריבלין ברע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דואני יעקב, תק-על 2002(1) 315, 317). לענייננו, די בדברים שנאמרו, היינו שפעולה של בדיקת קשירת הרצועות, בסמוך לאחר מתיחתן, מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעולת הטעינה" (שם, בעמ' 4 - 5). עוד הוסיף, כי בתחרות המסוימת שהתעוררה במקרה שנדון שם, ידה של החזקה הממעטת (טעינה או פריקה מרכב עומד) על העליונה. 19. בשונה מהמקרה אשר נדון בפרשת ניר לי שיפוצים הרי בענייננו אין לומר כי ירידת התובע מהרכבת היוותה חלק בלתי נפרד מפעולת הטעינה. מכאן, אין בהלכה אשר נפסקה באותה פרשה כדי להביא לחברת אבנר את הישועה. 20. ואם אין די בכך, הרי באה פרשת אסם ובפסק דין מקיף בסוגיה נקבע מפורשות כי ההלכה שנקבעה בפרשת ניר לי שיפוצים כוחה יפה בתחרות המסוימת שהתעוררה שם (בין החזקה הממעטת של טעינה ופריקה מרכב עומד לבין החזקה המרבה של התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו) אך לא ביתר המקרים. 21. אין צורך לשוב על אשר נאמר בפרשת אסם, ולכן אסתפק ואומר, כי הדרך הראויה להכריע בתחרות בין החזקה הממעטת של טעינה ופריקה לבין החזקות המרבות שבהגדרת שימוש ברכב מנועי הנה לנקוט במודל לפיו "די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות, על מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים. על פי מודל זה, אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה, כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על פי הגדרת החוק. מודל זה נשען על התפיסה לפיה אירוע המקיים הן את הריבוי והן את ההמעטה, מגלם למעשה שתי פעולות ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על ידי החוק כדרך של "שימוש ברכב מנועי", אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה" (שם, מפי השופט ריבלין). עוד עמד בית המשפט בפרשת אסם על ההלכה, שנפסקה עוד קודם לכן כי פעולה של טעינה או פריקה עונה על המבחן התחבורתי השולט כיום בכיפה (ראה גם הפסיקה המוזכרת שם). 22. בענייננו, נקבע כי התובע ירד מהרכבת (ואין נפקא מינה אם עשה כן בקפיצה או שלא בקפיצה). הירידה מהווה שימוש ברכב מנועי לפי החזקה המרבה ושימוש זה נעשה במטרה תחבורתית, שכן היה קשור לפעולת טעינה, וכאמור כבר נפסק, כי יעודה תחבורתי. ולעניין זה אין נפקא מינה אם התובע היה הנוהג ברכבת אם לאו, וכי לולא התאונה היה שם פעמיו למשרדי התחנה. 23. אני קובעת אפוא כי התאונה בה נפגע התובע מהווה תאונת דרכים במובן מונח זה בחוק הפיצויים. 24. התוצאה הנה, כי אני דוחה את התובענה נגד הנתבעת 2 (חברת הפניקס) ונגד רכבת ישראל ככל שעילת התובענה נגדה מושתתת על פקודת הנזיקין. הדיון יימשך נגד רכבת ישראל וחברת אבנר בעילה לפי חוק הפיצויים. 25. ביחסים בין התובע לבין חברת אבנר נקבעת ישיבת קדם משפט ליום 19.10.09 בשעה 8:40. היות שהתאונה אירעה במסגרת העבודה ונקבעה לתובע נכות על פי דין בשיעור 10% לצמיתות, יגישו הצדדים תחשיבי נזק שיהיו בתיק בית משפט שבוע ימים לפחות לפני מועד הדיון שנקבע. בא כח התובע תחילה לאחר מכן באת כח חברת אבנר. 26. חברת אבנר תשלם לחברת הפניקס הוצאות משפט בסך כולל של 8,000 ₪.רכבת