תאונה בלי ביטוח חובה בנסיעת מבחן במוסך

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בלי ביטוח חובה בנסיעת מבחן במוסך: תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- "חוק הפלת"ד") בשל תאונת דרכים שהתרחשה ביום 18/03/03 בה היה מעורב התובע, עת נהג ברכב (להלן- "הרכב") שבבעלות צד ג', ישקר בע"מ (להלן-"ישקר"). רקע: התובע הינו בעל מוסך מורשה לתיקון מכוניות מסוג מזדה. בעת שערך התובע נסיעת מבחן לרכב אשר הובא למוסכו לשם ביצוע תיקון, נפגע התובע בתאונת דרכים. הנתבעת 1, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן- "המבטחת"), ביטחה במועד התאונה את השימוש ברכב לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. אין חולק כי השימוש ברכב נעשה על ידי התובע ברשות ובהיתר של ישקר. במועד התאונה לא היה לתובע ביטוח "סחר רכב". המבטחת כפרה בחבותה לפיצוי התובע, וטענה להעדר כיסוי ביטוחי משום שלטענתה, השימוש שעשה התובע ברכב, נסיעת מבחן, אינו שימוש מותר על פי תעודת החובה שהוצאה לרכב. על גבי התעודה צוין כי השימושים המותרים ברכב הינם אלו המפורטים בסעיפים 21 ,22, 24 ו- 36 שבחלק ב' של גב התעודה. בגב התעודה, חלק ב', שכותרתו "הגבלות לגבי מטרות השימוש ברכב" מפורטים השימושים המותרים כדלקמן: 21 - "למטרות חברתיות ופרטיות"; 22 - "למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה למעט שמוש כלשהו המופיע ביתר סעיפי חלק ב' אלא אם צויין אחרת במפורש"; 24 - שעניינו הסעת נוסעים שלא בשכר והובלת מטענים לשם עסק בעל הפוליסה או מקצועו ללא תשלום או תמורה. 36 - "לשמוש בגרירה של כלי רכב ממונע שיצא מכלל פעולה". המבטחת טענה כי אף לא אחד מן השימושים שהותרו בתעודת החובה כולל נסיעת מבחן. עוד טענה המבטחת כי נהיגת מבחן מכוסה בסעיף אחר, סעיף 26 בחלק ב' של גב התעודה שעניינו שימוש "למטרות סחר, בדיקת ומבחן כלי רכב עבור רכבים שאינם בבעלות בעל הפוליסה או הנהג הנקוב בשם". התובע לא ערך לעצמו ביטוח המתיר שימוש לפי סעיף 26 (המכונה בעגה המקצועית ביטוח "סחר רכב"), ולכן טענה המבטחת כי השימוש שעשה ברכב אינו מכוסה במסגרת הפוליסה. לבקשת התובע ולנוכח הכחשת החבות מצד המבטחת, התירה כב' השופטת א. דגן בהחלטתה מיום 29/4/07 את צירופה של קרנית כנתבעת נוספת בתובענה. קרנית מצדה הגישה הודעת צד שלישי כנגד ישקר כמי שהתירה את השימוש ברכב. את ישקר מייצג בהליך זה לא אחר מאשר בא כוחה של המבטחת, ואין צורך להכביר מילים על הטעם לפגם שבהתנהלות זו. התובע וקרנית טענו בסוגיית החבות שתי טענות: הראשונה, שהמבטחת לא הוכיחה קיומן של החרגות בפוליסת הביטוח. טענה זו יסודה בכך שגב התעודה שצורף לתצהירה של חתמת המבטחת אינו "גב" התעודה הספציפית הואיל והונפק לאחר שהודפסה התעודה. מעיון בתעודה עולה כי זו הוצאה ביום 21.3.02, ותוקפה מיום 1.5.02 עד 30.4.03. בגב התעודה צוין כי: "אם תעודה זו מהווה תעודה חליפית או שינוי לתעודה שהופקה לפני התאריך 1/1/2003, הרי שבביטוח זה משתתפת גם "אבנר" בשיעור כפי שנקבע בתעודה המקורית". מאחר והתעודה הודפסה ביום 21.3.02, טוענים התובע וקרנית כי גב התעודה המתייחס לפוליסות שהופקו לפני 1.1.03, אינו גב התעודה המקורית נשוא דיוננו. השנייה, שהשימוש ברכב הינו שימוש מותר לפי סעיף 21 לתעודת החובה הואיל והשימוש נועד לטובתו של המבוטח ולהשגת מטרותיו הפרטיות. אדון תחילה בטענה השנייה לעניין הכיסוי הביטוחי, שכן אם השימוש שנעשה ברכב נופל לגדר שימוש מס' 21 כנטען, תתייתר ההכרעה בטענה הראשונה. הכיסוי הביטוחי: כבר במהלך הישיבה המקדמית שנוהלה בתיק ביום 16.10.07, לא הסתרתי את עמדתי הלכאורית, לפיה שימוש של בעל מוסך ברכב שנעשה בהיתר מבעליו, הוא שימוש מותר, לפי תעודת החובה. פסק הדין בענין קדוש (ע"א 11081/02 קדוש נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 25.6.2007) אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון (בהרכב מורחב של 7 שופטים) אך חיזקני בדעתי זו. בפרשת קדוש התייחס בית המשפט העליון (כב' השופטת א. פרוקצ'יה, בהסכמת חבריה להרכב) לפרשנות חוזה ביטוח בכלל ולתעודת חובה בפרט. סעיפי השימוש בגב התעודה כפי שצוטטו בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה דומים להפליא לאלו שלנו. גם בעניין קדוש כלל גב תעודת החובה שני חלקים: חלק א' שעניינו בני האדם הרשאים לנהוג ברכב, וחלק ב' שעניינו הגבלות לגבי השמוש ברכב. כמו בענייננו, גם שם הורתה תעודת החובה בחלק ב' כי הביטוח מכסה שימוש "למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה - למעט שימוש כלשהו המופיע ביתר סעיפי חלק ב', אלא אם צויין אחרת במפורש". השאלה שהתעוררה שם הייתה האם מסעיף זה נובעת המסקנה כי רק בעל הפוליסה רשאי לעשות ברכב שימוש לעסקו או למקצועו, ולכן שימושו ברכב של אחר, הגם שהורשה לנהוג ברכב, לצרכי עסקו או מקצועו שלו, מוצא מכלל השימושים המותרים בפוליסה, ואינו זוכה לכיסוי ביטוחי. כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה כי גם שימוש שנעשה על ידי המורשה לצרכי עסקו או מקצועו, מכוסה במסגרת הפוליסה, בציינה כי בחינת חוזה הביטוח שהינו חוזה מיוחד בכלי הפרשנות החוזית, קרי: המשקל המצטבר של מתחם האופציות הלשוניות הנלמדות מהנוסח המילולי של התנייה, בצירוף אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים, ובהינתן התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח, על רבדיה ומרכיביה השונים, מוביל למסקנה כי יש לקבל את החלופה הפרשנית הפורשת את הכיסוי הביטוחי על פגיעה של נהג מורשה שהשתמש ברכב למטרות עסקו (עניין קדוש, פס' 27 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). את יתדותיה תמכה כב' השופטת פרוקצ'יה גם בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שכותרתו "חובה להבליט הגבלות", לפיו: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." (עניין קדוש, פס' 84 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). לדבריה, ניסיונה של חברת הביטוח להסיק מתוך הגדרת השימוש המותר לבעל הפוליסה את האיסור על השימוש למטרות עסק בידי המורשה, היא בבחינת סייג לכיסוי ביטוחי, שלא רק שלא צוין בהבלטה מיוחדת, אלא הוא לא צוין כלל. לכן, משלא מתקיימת דרישת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, אין המבטחות זכאיות להסתמך על התנייה החוזית כמקימה עילה להגבלת כיסוי ביטוחי לנהיגת המורשה ברכב לצרכי עבודתו, כנטען (עניין קדוש, פס' 85 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). עקרונותיו של פסק הדין בענין קדוש מוליכים, אף בענייננו, למסקנה שיש להעדיף פרשנות, לפיה השימוש של התובע ברכב נופל לגדרו של השימוש הנזכר בסעיף 21 לגב התעודה. "לצורך קביעת המשמעות המשפטית של הטקסט החוזי יש לבחון את הלשון, ואת התכלית הנקבעת על-פי כוונתם המשותפת של הצדדים (התכלית הסובייקטיבית) ועל-פי הכוונה שניתן לייחס להם כאנשים סבירים (התכלית האובייקטיבית). שתי התכליות, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, משתלבות יחדיו לקביעת תכלית החוזה. באיתורה של תכלית זו, בהיותה מושג נורמטיבי, משתלבים עקרונות יסוד וערכים של השיטה כ"ביטוי לרצון ההיפותטי של צדדים סבירים". עקרונות אלה מחלחלים לכל חוזה באמצעות התכלית האובייקטיבית, ומבטאים ברמות הפשטה שונות את ערכי היסוד של השיטה (ברק, פרשנות החוזה לעיל, עמ' 87). מתוך קשת המשמעויות הלשוניות האפשריות שהחוזה נוקט בהן, יש לברור את המשמעות המגשימה בדרך הראויה ביותר את התכלית החוזית (ע"א 703/88 מורגן תעשיות בע"מ נ' בתי גן להשכרה בע"מ, פד"י מד(1) 288, 294; ברק, פרשנות החוזה לעיל, עמ' 75)." (עניין קדוש, פס' 22 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).  לשון החוזה: גם בענייננו, כמו בעניין קדוש, התנייה החוזית קובעת על דרך החיוב, היתר לנהוג למטרות שפורטו בפוליסה. היא אינה קובעת דבר לגבי היתר או איסור על מי שנוהג מטעמו של בעל הרכב. לפיכך, הפוליסה סובלת פרשנות מרחיבה, לפיה גם שימוש שעשה התובע כמורשה למטרותיו הפרטיות של המבוטח, מכוסה במסגרת תעודת החובה. יכולה היתה המבטחת להחריג את השימוש שבסעיף 21 לפוליסה כפי שהחריגה את השימוש שבסעיף 22 שעניינו שימוש למטרת עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה. העובדה שלא עשתה כן, מחזקת את המסקנה שאין בכך שלנהיגת מבחן יוחד סעיף מיוחד (סעיף 26) כדי לקבוע ששימוש מס' 21 לא חל. התכלית הסובייקטיבית: הראיות שהובאו על ידי הצדדים להוכחת כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים דלות הן. צ'יפרוט, מנהל התחבורה של ישקר, שנשאל בחקירתו האם ידוע לו שאין כיסוי ביטוחי לנהיגת מבחן, השיב: "לא ידוע לי על כך. ידוע לי שהפוליסה מכסה כל שמוש ברכב (פרו', עמ' 16), וכן: "חברת ישקר גורמת לכך שיהיה ביטוח מלא לכל הנוהגים ברכב ברשותם. יש לנו את כל יועצי הביטוח שהם אלה שצריכים לתת את התשובה" (פרו', עמ' 17). ואולם, משלא הובא לעדות יועץ הביטוח או מי שניהל את המו"מ עם חברת הביטוח בשם ישקר, ואף לא הוצגה הצעת הביטוח, אין בידנו כלים לקבוע מה היה אומד דעתה הסובייקטיבי של ישקר בעת כריתת חוזה הביטוח. החתמת מטעמה של המבטחת לא היתה נוכחת אף היא במו"מ שקדם להתקשרות עם ישקר. ואולם, היא נשאלה בחקירתה האם המבטחת נוהגת להפנות את תשומת ליבו של בעל הפוליסה לעניין העדר כיסוי ביטוחי, כאשר הרכב מצוי במוסך, והשיבה: "אין לנו טופס שבו אנו מביאים לידיעת המבוטחים את הסייג הזה" (פרו' מיום 10/7/08, עמ' 4, ש' 17-16). לאור תשובתה זו, יש להניח כי גם ישקר לא היתה ערה לקיומו של סייג שכזה. התכלית האובייקטיבית: פירוש תעודת החובה כפי שאנשים סבירים והוגנים היו מפרשים אותו, מוליך למסקנה כי נהיגתו של התובע מכוסה במסגרת הפוליסה. אדם סביר מן היישוב לא היה מעלה על דעתו כי לרכבו אין כיסוי ביטוחי בעת שהוא מכניסו למוסך. אדם סביר מן היישוב גם אינו יודע דרך כלל מהי פוליסת סחר רכב, או כי עליו לבדוק את קיומה בטרם הוא מכניס את רכבו לתיקון במוסך. בעיניי, כשם שברור מאליו כי מורשה שערך עבור המבוטח "קניות", מכוסה במסגרת שימוש מס' 21, כך גם מורשה שתיקן עבור התובע את מכוניתו, מכוסה במסגרת שימוש מס' 21 לפוליסה. הן המורשה שערך "קניות" עבור המבוטח, והן המורשה שפעל לתיקון רכבו, פעלו לקידום מטרותיו הפרטיות של המבוטח. אם מעניין קדוש, עולה כי פוליסת תעודת החובה, לפי פירושה הנכון, חלה גם על שימושים למטרות פרטיות, חברתיות או עסקיות של המורשה, הרי שכאשר השימוש של המורשה הוא למטרת קידום מטרותיו הפרטיות והחברתיות של המבוטח, קל וחומר שהוא מכוסה במסגרת הפוליסה. חתמת המבטחת נשאלה האם המבטחת הייתה מאפשרת לאדם פרטי או לישקר לרכוש ביטוח חובה שהשימוש הנזכר בסעיף 26, מותר בו, והשיבה בשלילה: "זה לא העיסוק שלהם" (פרו' מיום 10/7/08, עמ' 4, ש' 23). החתמת נשאלה אם בהנחה שלבעל המוסך מתלווה בעל הרכב, והוא נפגע בתאונה, האם לשיטת המבטחת פגיעתו מכוסה במסגרת הפוליסה, והשיבה בשלילה (פרו', עמ' 4, ש' 9). העדרה של אופציה למבוטח להרחבה ביטוחית שכזו (גם אילו המבוטח היה מעוניין לשלם עבורה פרמיה נוספת) מושך אף הוא לקביעה כי השימוש שעשה התובע ברכב בהיתר בעליו, הינו שימוש המכוסה בפוליסה. לציפיותיהם הטבעיות של המבוטחים שהשימוש ברכבם יהא מכוסה גם כאשר הוא מוכנס כדבר שבשגרה לטיפול או לתיקון במוסך, יש להוסיף שיקולי מדיניות נוספים שפורטו בענין קדוש: השאיפה להרמוניה נורמטיבית, ההשלכות הקשות הפליליות והאזרחיות של מתן היתר לשימוש ברכב שאין לו כיסוי ביטוחי, כללי האחריות המיוחדים בחוזה ביטוח המטילים על המבטח חובות גילוי בענין סייגים לאחריות ופערי הכוחות בין המבטח למבוטח - שמוליכים כאמור אף הם לפרשנות המרחיבה, לפיה נהיגת המבחן שערך התובע ברשות ובהיתר של ישקר, הינה שימוש למטרותיו הפרטיות של המבוטח המותר על פי הפוליסה. כפי שציינה כב' השופטת פרוקצ'יה בענין קדוש: "הפרשנות התכליתית חותרת לבחון את אומד דעת הצדדים - הוא התכלית הסובייקטיבית, ובצידה יש לתת משקל לתכלית האובייקטיבית, הבוחנת את התנייה החוזית על רקע התשתית הנורמטיבית והאנושית הכוללת הפרושה סביבה. ברקע תשתית זו, עומדים יחסי מבטח ומבוטח בביטוח חובה, המושפעים מההסדרים הסטטוטוריים המיוחדים של חוק הפיצויים וקיומו של ביטוח חובה מפני נזקי גוף בתאונה, שהפרתו מהווה עבירה על החוק. תכלית תעודת ביטוח החובה נשאבת גם מאופיים המיוחד של יחסי הצדדים לחוזה ביטוח, המטילים חובות מיוחדות לא רק על המבוטח, אלא גם על המבטח, ומקיומם של יסודות של "חוזה אחיד" בביטוח הסטנדרטי, היוצרים פערי כוח מובהקים בין המבוטח למבטח. התכלית החוזית מושפעת גם מן העובדה שקיים פער בשיטה בין חובת הביטוח מפני נזקי תאונת דרכים החלה על המבוטח, בת להרמוניה נורמטיבית, משתלבת בנוהג ובציפיות הטבעיות של האדם - הן המבוטח והן המבטח - ומבקשת להשיג תוצאות צודקות, סבירות והגיוניות (ברק, פרשנות החוזה לעיל, עמ' 640, 646-645). וכן: "ומעבר לכך, התכלית האובייקטיבית שביסוד התנייה החוזית היא בעלת ערך רב במיוחד בנסיבות אלה. היא משתלבת בהסדר הנורמטיבי הכולל, שתעודת הביטוח היא מרכיב אחד בתוכו. פרשנות תכליתה של התנייה החוזית בדרך המקיימת את הכיסוי הביטוחי, משתלבת בתשתית החקיקתית בתחום הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים - חוק הפיצויים, היוצר אחריות לפיצוי ללא אשם, הסדר ביטוח חובה לנזקי גוף מכוח פקודת הביטוח הנלווה לכך, והיעדר קורלציה בין חובת הביטוח החלה על המבוטח מכוח החוק לבין היעדר חובה מקבילה על חברות הביטוח להעניק כיסוי ביטוחי מלא לנזק גוף, כנדרש מהמבוטח על-פי החוק. בנסיבות אלה, הפרשנות התכליתית של ביטוח החובה חותרת להשגת הרמוניה נורמטיבית, והיא מושכת לכיוון הכרה בהיקף הכיסוי הביטוחי על נהיגת מורשה לצורכי עסקו, שאם לא כן, בעל הפוליסה עלול אף להתחייב בפלילים, ואף להימצא חייב בשיפוי קרנית על הפיצוי ששלמה לנפגע. כללי האחריות המיוחדים בחוזי ביטוח, המטילים על המבטח חובות גילוי מיוחדות לגבי סייגים לאחריות, ועקרונות הפירוש לטובת המבוטח של תניות המסייגות את אחריות המבטח, והיותו של חוזה הביטוח בעל אופי של חוזה אחיד, המתאפיין בפערי כוחות ברורים בין המבטח כצד חזק למבוטח כצד חלש - כל אלה מצביעים על תכלית אובייקטיבית המביאה לפירוש מיטיב עם בעל הפוליסה. ומעבר לכל אלה, הציפיות הטבעיות של המבוטחים, הרשאים על-פי הביטוח להשאיל את רכבם למורשים מטעמם, אינן מתיישבות עם הגבלת כיסוי ביטוחי כנטען. נסיעת מורשה לעבודתו או למטרות עסקו כמוה כנסיעה למטרה משפחתית או חברתית בשגרת החיים, והאבחנה ביניהן לצורך כיסוי ביטוחי איננה תואמת את הליכות החיים, את צורכי בני האדם ואת הציפיות הטבעיות הפועלות בנוהגם של הבריות בענין זה. חלק גדול מהציבור בישראל קשור ותלוי באורח הפרשנות של תנייה זו."   סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח: העדר כיסוי ביטוחי מקום בו בעל הפוליסה מכניס את רכבו למוסך הינו סייג לכיסוי הביטוחי. סייג זה לא צויין בהבלטה מיוחדת או בכלל. החתמת של המבטחת אף הודתה כי אין המבטחת נוהגת כדבר שבשגרה להביא סייג זה לידיעת המבוטחים. לפיכך, אף בענייננו, אין המבטחת זכאית להסתמך על התנייה החוזית כמקימה עילה להגבלת כיסוי ביטוחי בעת כניסתו של הרכב למוסך. פוליסת סחר רכב: העובדה שהתובע לא הוציא לעצמו פוליסת "סחר רכב", אין בה לשנות מסקנתי כי השימוש של התובע ברכב בא בגדרו של שימוש 21 לפוליסה. כפי שצויין בפסק הדין בענין כהן (ע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26 (2005), אליו הפנה ב"כ קרנית בסיכומיו: "התכלית הבסיסית של פוליסת סחר - לאפשר לעוסק בסחר כלי רכב לנהוג במסגרת ולצורך עבודתו בכלי רכב הנכנסים אל המאגר העסקי ויוצאים ממנו גם אם כלי הרכב אינם מבוטחים בביטוח חובה. הצורך שעליו באה הפוליסה לענות הוא צורך עסקי בלבד שעניינו מניעת התקורה והעלות הכרוכות בהשבתתם התכופה של כלי רכב במאגר העסקי עד לבדיקת ביטוחם ולהשלמתו במידת הצורך." (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) מפסק הדין בענין כהן אכן עולה, כפי שטען ב"כ קרנית בסיכומיו, כי פוליסת סחר רכב נועדה לאפשר לנהג ספציפי ששמו נקוב בפוליסה לנהוג ברכב גם אם לא הוצאה לו תעודת חובה. העובדה שהתובע לא הוציא לעצמו פוליסת "סחר רכב", אינה מעלה ואינה מורידה כל עוד השימוש ברכב נופל לגדר השימושים המותרים על פי תעודת החובה שהוצאה לרכב. אין בעצם קיומה של פוליסת "סחר רכב" כדי להוציא את תחולתה של תעודת החובה. בנסיבות דומות מאוד לשלנו כבר קבע כב' ס. הנשיא, השופט כרמי מוסק, בעניין מחאג'נה (ת.א. (שלום י-ם) 3719/06 מחאג'נה נ' יסמן (לא פורסם, , 22.2.2007) - צורף לסיכומי קרנית) כי השימוש שעשה עובד במוסך ברכב המבוטח (בהיתר של בעל הרכב), הינו שימוש המכוסה הן בסעיף 21 והן בסעיף 22 לפרק ב' של תעודת החובה. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן חל בענייננו גם שימוש לפי סעיף 22 לתעודת החובה למרות ההחרגה המפורשת בסיפת הסעיף [כב' השופט כרמי מוסק סבר כי "סעיף 26 חסר כל תוקף, שהרי תנאיו יכולים לחול רק בביטוח סחר." (עניין מחאג'נה, פס' 19 לפסק דינו של כב' השופט מוסק), ולכן ההחרגה הנ"ל כלל לא חלה], אין לי אלא להצטרף בכל פה ובכל לשון לדבריו הבאים של כב' השופט מוסק בענין מחאג'נה: "אדם סביר שעה שהוא עורך פוליסה לא יעלה על דעתו כאשר הוא מתיר, גם מכללא, לבעל המוסך או לעובדיו לנהוג ברכב לצורך בדיקת תקון, כי הפוליסה אינה מכסה נהיגה זו. לדעתי חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים מחייבת את המבטח להדגיש לפני המבוטח כי לדעת המבטח, בסיטואציה כזו אין לפוליסה תוקף וזאת על רקע דבריי לעיל כי מבוטח שעורך ביטוח לרכב פרטי לא יעלה בדעתו לערוך ביטוח סחר, היינו להכליל את תנאי 26 בתוך מסגרת הביטוח. מה עוד שלפי לשון התנאי כפי שפורט לעיל, לא ניתן כלל להכליל תנאי זה כאשר נערך ביטוח ע"י אדם פרטי לרכבו הפרטי. במידה וטענת המבטחת תתקבל הרי שלקרנית קמה זכות להגיש הודעת צד שלישי כנגד מי שהתיר את השמוש ברכב והייתה עליו חובה לדאוג לכך שלא תהיה פוליסה בתוקף, מילים אחרות, קמה זכות חזרה לקרנית כנגד בעל הפוליסה. מדובר לטעמי במצב אבסורדי ולפיכך איני סבור כי ראוי לקבל את הפרשנות המוצעת ע"י הנתבעת 2 שעלולה לפגוע באופן חמור בכלל המבטחים שאינם ערים ואינם מוזהרים לכך שבסיטואציה כזו הם עלולים להתבע אם יגרם נזק גוף לבעל המוסך או לעובד מטעמו שעה שאלה מבצעים נסיעה לבדיקת רכבם לאחר שבוצע תיקון רכב." (עניין מחאג'נה, פס' 19 לפסק דינו של כב' השופט מוסק) וכן: "זאת ועוד, האמור בסעיף 21 לפוליסה, דהיינו המילים "למטרות חברתיות פרטיות" ופרשנותו המרחיבה אינה פוגעת ומייתרת כטענת ב"כ הנתבעת 2 את שאר הפוליסות השונות. ביטוח סחר מנועד לאוכלוסיה מסויימת, בעלת מוסכים, לדוגמא, ואילו ביטוח רגיל מיועד לרכישה ע"י אוכלוסיה שונה של בעלי רכבים שאין באפשרותם לרכוש ביטוח סחר. יהא זה חסר הגיון לדרוש מבעל הרכב, שעה שהוא מכניס את רכבו למוסך, ומתיר לנהוג בו לצורך כך, לוודא אם קיים למוסך ביטוח סחר בתוקף". (עניין מחאג'נה, פס' 22 לפסק דינו של כב' השופט מוסק) (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) ניסיונו של ב"כ המבטחת לאבחן בין פסק הדין בעניין מחאג'נה, שם נפגע בתאונת דרכים עובד המוסך ולא בעליו, לא יצלח. והלוא גם כב' השופט מוסק בפסק דינו החיל דין זהה, הן על בעל המוסך והן על עובדיו, ללא עריכת אבחנה בין השניים (ראו, למשל: פס' 19 לפסק דינו של כב' השופט מוסק). יש לזכור כי השאלה שעל הפרק הינה פרשנות הפוליסה שנכרתה בין המבוטח למבטחת, ולא ברור על מה נשענת וכיצד מתיישבת האבחנה הנטענת בין בעל המוסך לבין עובדיו בתנאי הפוליסה. מוסיף וטוען ב"כ המבטחת כי היקף הכיסוי הביטוחי ופרמיית הביטוח הינם פונקציה של הסיכון התעבורתי. המבטחת טוענת כי "הסיכון התעבורתי שבנסיעת מבחן גדול יותר מאשר הסיכון התעבורתי שבנסיעה רגילה", הן משום שבעל המוסך "עורך נסיעות רבות יותר מאשר אדם העושה שימוש סטנדרטי, רגיל יום יומי בכלי הרכב", והן משום שהסיכון שבשעת נסיעת המבחן יתגלה כי הרכב אינו תקין, רב יותר. טענות עובדתיות אלו לא נתמכו בכל ראיה מטעם המבטחת. לטעמי, הסיכון שתתגלה תקלה ברכב לאחר שתוקן במוסך, נמוך יותר מהתגלות תקלה ברכב תוך כדי נסיעה, ומכל מקום, לא הובאו כל נתונים עובדתיים לתמיכה בתיזה המוצעת על ידי ב"כ המבטחת. גם סביר יותר להניח שנסיעתו של בעל הרכב רבה יותר מזו של המוסכניק אשר הרכב בדרך כלל מושבת במוסכו לשם ביצוע התיקון. יתר על כן, לא הוכח בפניי כי ביטוח סחר רכב אכן בא ליתן מענה לסיכון התעבורתי המוגבר. מן הפסיקה דווקא עולה, כפי שהודגם לעיל, כי ביטוח סחר רכב נועד לאפשר לנהג ספיציפי (בעל המוסך, עובדיו) לנהוג בכלי הרכב הנמסרים לעסקם גם מבלי שהוצא להם ביטוח חובה על מנת לחסוך בהוצאות תקורה, ולא ליתן מענה לסיכון תעבורתי מוגבר. יתרה מכך, אם אכן הפוליסה הנ"ל נועדה ליתן מענה לסיכון התחבורתי המוגבר, היה בוודאי ניתן לכך ביטוי בסכומי פרמיה גבוהים, אך מסתבר, כך טוען ב"כ המבטחת בסיכומיו (סעיף 24), שהעלות הכספית של עריכת ביטוח שכזה אינה גבוהה. סיכומו של דבר, לאור כלל האמור לעיל, אני קובעת כי השימוש של התובע ברכב הינו שימוש מותר לפי סעיף 21 לפרק ב' של גב הפוליסה. קביעתי זו מייתרת את הדיון בטענת התובע וקרנית כי המבטחת לא הוכיחה את קיומה של תניית הפטור בפוליסה הואיל וצילום גב הפוליסה שצורף לתצהיר החתמת המבטחת אינו צילום של התעודה המקורית. אפנה איפוא לבחינת הנזק. הנזק: התובע יליד 28.4.1963, בן כ- 40 ביום התאונה (בן כ-46 כיום), נפגע בתאונת דרכים ביום 18.3.03, בשעה 12:30. מעיון במסמכים שצורפו לתצהירו של התובע, עולה כי ביום התאונה (בשעה 20:00 לערך) פנה התובע לקבלת טיפול רפואי בבית החולים בנהריה שם נתגלתה רגישות במישוש בצוואר. התובע שוחרר בו ביום עם המלצה לנטילת משככי כאבים, מנוחה בבית של 7 ימים וביקורת של רופא אורטופד. במהלך התקופה שמיום 24/4/03 ועד 19/06/03 טופל התובע בטיפול בחום על ידי כרית במכון פיזיוטרפיה. בתעודת סיכום הטיפול מיום 6/8/03 צויין כי בעקבות הטיפול - "הטבה במצב". אין טענה לנכות צמיתה. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע קיבל מן המל"ל ביום 27/10/03 דמי פגיעה בסך של 6,894 ₪ (לאחר ניכוי מס הכנסה), וזאת בגין 38 ימי אי הכושר שנתבעו על ידו. במכתב המל"ל מיום 22/10/03 צוין כי הכנסתו הרבע שנתית של התובע עובר לתאונה הסתכמה בסך של 31,120 ₪, היינו: 10,373.33 ₪ לחודש (לפני ניכוי מס הכנסה). מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי במהלך 38 ימי אי הכושר היה התובע מגיע למוסך, אך, לדבריו, "לא באתי לעבוד. באתי רק לביקורת" (פרו', עמ' 14). בחקירתו החוזרת הבהיר התובע כי במהלך תקופת אי הכושר ביקר בעסק רק "פעמים בודדות שהיו צריכים אותי" (פרו', עמ' 15). עוד אישר התובע בחקירתו הנגדית כי עיקר עיסוקו הוא ניהול העסק, ותפקידו כמכונאי הוא עיסוק צדדי. התובע הציג דו"חות מס הכנסה לשנים 2002 ו- 2003 שאכן מהם לא ניתן ללמוד הרבה. מעיון בדו"חות לא ניתן לדעת מה הייתה הכנסתו החודשית של התובע לפני התאונה ולאחריה, והאם נגרם לתובע הפסד הכנסה בתקופת אי הכושר, בשים לב לכך שתפקידו במוסך הינו בעיקרו ניהולי. מעבר לדו"חות מס ההכנסה הנ"ל לא הציג התובע כל מסמך נוסף שיש בו להוכיח הפסד הכנסות לאחר התאונה, כגון: דו"חות מע"מ וכיו"ב. לאור הנתונים שהובאו לעיל, אדון בראשי הנזק השונים שנתבעו על ידי התובע. הפסדי שכר לעבר: אמנם התובע אישר כי עיקר עבודתו הוא ניהול המוסך, ולא תיקון המכוניות כמכונאי, אך יש להניח כי תפוקת המוסך כאשר בעל הבית נמצא באופן שוטף ומשגיח על הנעשה, אינה דומה לתפוקת המוסך כאשר בעל המוסך רק מגיח פעמים בודדות לביקורת, מה גם שהתובע העיד שבתקופת אי הכושר גם לא ביצע תיקונים בפועל. לפיכך, אפסוק לתובע על דרך האומדנא, בגין הפסדי השתכרות לעבר סכום גלובלי של 4,000 ₪ להיום. הפסדי שכר לעתיד: לתובע לא נגרמה נכות רפואית בשל התאונה. הוא אישר בעדותו כי לאחר סיום תקופת אי הכושר של 38 יום, חזר לעבודתו כרגיל, ולכן אין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר לעתיד. הוצאות ונסיעות: לא הוצגו ראיות כלשהן לנזק מיוחד זה. אף שמדובר בתאונת עבודה חלק מן ההוצאות אינן מכוסות על ידי המל"ל. לפיכך, אפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 1,000 ₪ להיום. כאב וסבל: לתובע לא נגרמה נכות בשל התאונה. יחד עם זאת, התובע נזקק לטיפולים במכון פיזיוטרפי באמצעות כרית חום עד תקופה של 3 חודשים לאחר התאונה. לפיכך, סבורני כי הפיצוי שדרש התובע בסך של 7,500 ₪ בגין כאב וסבל, הולם את נסיבות העניין. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה מסתכם בסך של 10,385 ₪. הוצאות קרנית: טענת הנתבעת 1 כי אין לחייבה בהוצאותיה של קרנית משום שלתובע בכל מקרה לא הייתה זכות תביעה כנגד קרנית מפאת היותו נהג הרכב, נדחית על ידי. ראשית, טענה זו מנוגדת לאמור בסעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן, שם דווקא טענה הנתבעת 1 כי על הנתבעת 2, ועליה בלבד (כך!) מוטלת החובה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה. שנית, טענה זו המבוססת על סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד, מתעלמת מהוראות סעיף 7א. לחוק הפלת"ד. אין לי צורך לקבוע מסמרות בשאלה ההיפותטית האם אכן היה התובע עומד בתנאי סעיף 7א. לחוק הפלת"ד, אילו היה נקבע כי אין כיסוי ביטוחי לשימוש שנעשה על ידי התובע ברכב. די לי בכך ששוכנעתי שהתובע לא היה מבקש לתקן את תביעתו ולצרף את קרנית אילו הייתה הנתבעת 1 מכירה בחבותה, וכי הסתמכות התובע על סעיף 7א. לחוק הפלת"ד לשם צירופה של קרנית, אינה מופרכת על פניה. אכן, זכותה של הנתבעת 1 למצות את יומה, לנהל את ההליך מא' ועד ת', ולסרב לכל הסדר דיוני או אחר שנועד לקדם את סיום התיק, וזאת על אף שמדובר בתיק ללא נכות, אף שלא הסתרתי את דעתי הלכאורית לעניין טענתה העיקרית בדבר העדר כיסוי ביטוחי (טענה שבגינה בחרה הנתבעת 1 לנהל את התיק בכל מחיר כתיק "עקרוני"). ואולם, משנדחתה טענת המבטחת לעניין העדר כיסוי ביטוחי, שבעטיה סירבה המבטחת לכל הסדר בתיק, צריכה היא לשאת בהוצאות שנגרמו לקרנית בשל בחירתה לנהל את התיק בדרך זו, גם אם "התעשתה" לאחר סיום ההוכחות ובטרם הוגשו סיכומי הצדדים, שלב בו יש להניח שקרנית כבר לא הסכימה לוותר על הוצאותיה. סוף דבר: לפיכך, הנני מורה כדלקמן: הנני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע 15,385 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל בסך של 6,894 ₪ (כשהם משוערכים מיום 27.10.03 ועד היום (9,428₪), ובסה"כ 5,957 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ, וכן החזר אגרה, משוערך ממועד התשלום ועד היום. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. התביעה כנגד קרנית נדחית. לאור הכפירה בכיסוי הביטוחי שבעטייה צורפה קרנית כנתבעת נוספת, תשלם הנתבעת 1 לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח כולל מע"מ כחוק. בקביעת סכום זה נתתי דעתי לכך שלאחר צירופה של קרנית קוימו ישיבה מקדמית אחת בלבד ושתי ישיבות הוכחות, כאשר הנתבעת 1 כבר חויבה לשלם לקרנית הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ + מע"מ בגין אי התייצבות החתמת מטעמה לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 8/4/08. כן נתתי דעתי להיקף ההשקעה של קרנית בתיק ובכלל זה סיכומיה היסודיים, המפורטים והערוכים היטב. משנדחתה התביעה כנגד קרנית, הנני דוחה גם את הודעת הצד השלישי שהגישה קרנית כנגד ישקר, וזאת ללא צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום. מוסךמשפט תעבורהרכבנסיעת מבחןביטוח חובהנהיגה ללא ביטוח