תביעה בין עורך דין ללקוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בין עורך דין ללקוח: 1. לפני שתי תביעות, אשר הדיון בהן אוחד, בין עורך דין לבין לקוחו לשעבר. 2. לב המחלוקת - בשאלת שכר טרחה והתנהלות עורך הדין בהקשר זה. בנוסף, הועלתה טענת לשון הרע על ידי עורך הדין כלפי הלקוח, בענין תלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין. כללי ומועדים שאינם שנויים במחלוקת 3. מר יצחק לנגפוס (להלן: "לנגפוס") היה לקוח של עו"ד מוזר (להלן: "מוזר"). 4. לנגפוס, יליד 1916, הוא חבר בורסת היהלומים. 5. הקשר בין הצדדים החל לפני מספר שנים, כאשר הגורם המקשר היה משפחת קרוננברג, לקוחות ותיקים של מוזר. גב' קארין קרוננברג היא נכדתו של לנגפוס. מבלי להתייחס לסוגיה הראשונה אשר הובאה לפתחו של מוזר, לשיטתו של מוזר טיפל משרדו בלנגפוס מהלך מספר שנים, בענינים שאינם גדולים באופן יחסי. 6. בשנת 2005 ניהל לנגפוס בוררות למול אחד, מר משה שרף, וחברה זרה בשם סיריום, בפני מר יצחק פורם, סגן נשיא כבוד של הבורסה ליהלומים ("הבוררות"). 7. לנגפוס ייצג את עצמו בבוררות. שרף וסיריום היו מיוצגים ע"י עו"ד יעקב רובין מירושלים. 8. ביום 14.12.05 ניתן פסק בוררות לזכותו של לנגפוס הקובע, בין היתר, כי על שרף וסיריום להחזיר ללנגפוס תכשיטים שהופקדו אצלם וכי על שרף לשלם ללנגפוס 195,000$ ב- 13 תשלומים חודשיים של 15,000$. 9. ביום 18.1.06 הגישו שרף וסיריום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בקשה לביטול פסק הבורר (ה"פ 158/06) . 10. בחודש פברואר 2006 פנה לנגפוס אל מוזר על מנת לייצגו. 11. במסגרת פגישה בין הצדדים, נדון שכר הטרחה. ככל הנראה התקיימה הפגישה ביום 12.2.06 (להלן: "הפגישה"). 12. הצדדים חלוקים בשאלה מה סוכם בפגישה. אין הסכם כתוב בחתימת הצדדים המסכם את ההבנות אליהן הגיעו. 13. בתמצית בלבד יצויין כבר עתה, כי לשיטת מוזר סוכם שתשולם לו מקדמה של 3000$ בצרוף מע"מ ובנוסף, אם פסק הבורר יאושר, מוזר יצליח לגבות את סכום הבוררות ולנגפוס יצליח לקבל בחזרה את התכשיטים (או זהב שהותך מהם), כי אז יקבל מוזר אחוז שיקבע סופית ולא יפחת מתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין. לשיטת לנגפוס, מנגד, סוכם כי מוזר יקבל 2000$ כולל מע"מ, במזומן, ותו לא. 14. מוזר הגיש מטעם לנגפוס תגובה לבקשה לביטול פסק הבורר. 15. ביום 5.3.06 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בפני כב' סגן הנשיא זפט. הצדדים ויתרו על חקירות המצהירים וסוכם על הגשת סיכומים בכתב. 16. הוגשו סיכומים בכתב לבית המשפט המחוזי. 17. ביום 23.4.06 ניתן פסק דינו של כב' סגן הנשיא זפט, הדוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר, מאשר את פסק הבורר ומחייב את שרף וסיריום בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. 18. ביום 26.4.06 פנה מוזר אל עו"ד רובין (ב"כ שרף וסיריום) בשם לנגפוס בדרישה לביצוע מיידי של פסק הבורר. בין מוזר לבין עו"ד רובין התנהלה תכתובת מסוימת. 19. ביום 24.5.06 העביר עו"ד רובין למוזר, עבור לנגפוס, המחאה בנקאית בסך 75,000$ וכן סכום שקלי בענין הוצאות המשפט שנפסקו. 20. פקס' מאת לנגפוס מיום 4.6.06, שנחתם על ידי בנו של לנגפוס, הורה למוזר להעביר את הסכום השקלי שהתקבל לחשבונו של לנגפוס בבנק דיסקונט, וכן להודיע מתי מתקבל הסכום הדולרי. 21. ביום 11.6.06 התנהלה בין מוזר לבין בנו של לנגפוס שיחה טלפונית אשר הוקלטה ע"י בנו של לנגפוס, ללא ידיעת מוזר. 22. ביום 13.6.06 העביר עו"ד רובין למוזר, עבור לנגפוס, סכום נוסף של 60,000$. 23. ביום 19.6.06 הגיש לנגפוס תלונה כנגד מוזר ללשכת עורכי הדין. 24. ביום 20.6.06 העביר מוזר ללנגפוס סכום של 118,000$. כמו כן העביר מוזר ללנגפוס ביום 20.6.06 מכתב בו הוא מתייחס לענין שכר טרחתו, מעלה הצעה של שכ"ט המסתכם ב- 111,888 ₪ ומציע לחלופין בוררות קצרה. 25. הסכום של 111,888 ₪ עוכב על ידי מוזר, ולא הועבר ללנגפוס. 26. תלונת לנגפוס ללשכת עורכי הדין הועברה למוזר בצרוף מכתב לשכת עורכי הדין מיום 30.6.06. מוזר הגיש תגובה לתלונה בלשכת עורכי הדין (11.7.06). לנגפוס הגיש תגובה לתגובה (20.8.06). 27. ביום 26.9.06 הוגשו במקביל שתי התובענות שלפני, תביעתו של מוזר כנגד לנגפוס בענין שכר טרחה (88,000 ₪) ובענין לשון הרע לגבי התלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין (50,000 ₪), ותביעת לנגפוס כנגד מוזר ומשרד עורכי הדין בו שותף מוזר, בענין הסכום המעוכב (לאחר שערוך) ובענין נזקי עוגמת נפש טרחה וטרדה (25,000 ₪). תביעת מוזר עומדת על 138,000 ₪. תביעתו של לנגפוס עומדת על סך 138,861 ₪. סדר הדיון 28. תביעתו של לנגפוס מתבססת על הטענה שההסכם בין הצדדים התייחס לשכר טרחה של 2000$ כולל מע"מ. על יסוד הנחה זו ולפי שסכום של 2000$ כבר שולם למוזר, דורש לנגפוס כי מלוא הסכום שמעוכב אצל מוזר, יושב לידיו (ונזקים נוספים). 29. תביעתו של מוזר מתבססת על הטענה, שהסיכום בין הצדדים התייחס למקדמת שכר טרחה של 3000$ בצירוף מע"מ וכן, כי סוכם שיהיה סיכום נוסף על יסוד אחוזים מהגבייה בפועל, עם "רצפה" של התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין. לשיטת מוזר הצדדים לא הגיעו להסכמה על אחוזים מהגבייה ומשכך, עותר מוזר למעשה לכך, שבית המשפט יקבע מהו הסכום הראוי כשכר טרחתו (וכי הסכום שעוכב הינו ראוי). בנוסף, כוללת תביעתו של מוזר עילה של לשון הרע בעניין התלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין. 30. לאור האמור, סדר הדיון יהיה כדלקמן: מה היתה ההסכמה בין הצדדים לגבי שכר הטרחה של מוזר. השלכות מסקנות הדיון דלעיל לגבי תביעות הצדדים, ובמידת הצורך - שאלת שכר טרחה ראוי. דיון בסוגיית לשון הרע. הסכם שכר הטרחה 31. שני הצדדים מסכימים כי היה ביניהם הסכם לגבי שכר טרחתו של מוזר, וכי הדבר גובש במסגרת הפגישה שנערכה בפברואר 2006, במשרדו של מוזר. הצדדים חלוקים לגבי תוכנו של ההסכם שגובש (כמבואר לעיל). 32. מוזר מתבסס בטענתו בעניין הסיכום שהיה, בין היתר ובפרט, על תרשומת בכתב ידו, אשר הוגשה וסומנה מ/1. וזו לשון התרשומת: "12/2/06 אחה"צ - 17:00 תרשומת פגישה בין לנגפוס לביני במשרדי. נושא: טיפול משפטי בתובענה לביטול פסק בוררות לנגפוס-שרף הנ"ל העביר הנושא לטיפולי המשפטי כולל אישור פסק בוררות וגבייה בכפוף לתוצאת הדיון שכ"ט: מקדמה - 3000 $ ומע"מ. % מהגבייה בפועל של פסק הבוררות. בסיס/רצפה - תעריף מינימלי של לשכת עוה"ד בקשר לטיפול בדחיית התובענה/אישור פסק הבוררות וגבייה. סיכום % סופי מעל רצפה זו בין לנגפוס לביני - לאחר אישור פסק בוררות. קבלת שכר טרחתי הנ"ל ישירות מהסכומים שיגבו" 33. מוזר טוען, כי מדובר בתרשומת אשר נכתבה על ידו בזמן אמת, תוך כדי הפגישה עם לנגפוס, וכי היא משקפת את ההסכמה בין הצדדים לגבי שכר הטרחה. 34. אין חולק, כי לנגפוס איננו חתום על המסמך או על כל מסמך אחר שיש בו כדי לאשר את טענת מוזר לגבי סיכום שכר הטרחה. לשיטת לנגפוס, הסיכום בין הצדדים היה בעל פה והוא מתייחס (כפי שנזכר לעיל), ל-2000$ כולל מע"מ. 35. הקושי אשר עולה מהעדרם של הסכמי שכר טרחה כתובים בין עורכי דין לבין לקוחותיהם, נזכר מפעם לפעם בפסיקת בתי המשפט, ובכלל זה בפסקי דין של בית המשפט העליון (למשל, רע"א 4723/05 עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש (2005); רע"א 4519/05 אורי רון עו"ד נ' יוסף סאסי (2005)). נכון להיום, אין חובה לקיום מסמך בכתב המגבש הבנות שכר טרחה בין עו"ד לבין לקוח. עו"ד וסרצוג, אשר העיד כעד מומחה מטעם מוזר לגבי גובהו של שכר טרחה ראוי בנסיבות הענין, אמר בחקירתו הנגדית, כי הגם שבית המשפט העליון ממליץ על כך, עד היום אין הוא נוהג להחתים את לקוחותיו הותיקים על הסכמי שכר טרחה כתובים (עמ' 3 ש' 4-11). 36. העדרו של הסכם חתום, מעלה מטבע הדברים קושי ראייתי אשר על הצדדים להתמודד עימו (עוד קודם להתייחסות להשלכות אפשריות אחרות). הנטל מוטל בפרט על עורך הדין הדורש מאת הלקוח שכר טרחה. 37. שני הצדדים העידו לפני, וכן העיד בנו של לנגפוס, אשר לשיטת לנגפוס נכח במשרדו של מוזר בעת שסוכם שכר הטרחה. מוזר מצידו טוען כי בנו של לנגפוס לא היה בחדר בעת שסוכם עניין שכר הטרחה. מוזר העיד, כי כשנה קודם לכן היה "פיצוץ" בינו לבין בנו של לנגפוס בהקשר שכר טרחה, ומשכך הבן המתין באזור הקבלה של המשרד ולא נכח בזמן הסיכום על שכר הטרחה (אלא הצטרף לאחר מכן). 38. לאחר ששמעתי את הצדדים, שהם למעשה בעלי הדין בלבד (ולצורך הערכת משקל העדות, בנו של לנגפוס כמוהו כאביו), שוכנעתי כי מוזר רשם את המסמך מ/1 בזמן אמת, במועד בו נפגש עם לנגפוס ושוחח עימו על שכר הטרחה. 39. בין עדותו של מוזר לבין עדותו של לנגפוס, העדפתי בבירור את עדותו של הראשון. קיימים ליקויים בדרך הילוכו של מוזר בענינים נשוא התובענות, ולכך נידרש בהמשך, אולם בכל הנוגע לעדות אשר הושמעה לפני, מצאתי כי ככלל, המשקל שיש ליתן לעדותו של מוזר, עולה משמעותית על המשקל שיש לתת לעדותו של לנגפוס. 40. עדותו של לנגפוס, אין מנוס מלציין, עוררה תחושה לא נוחה של התחמקות, שלא לומר למעלה מכך. גם כאשר אני נותנת דעתי לכך שמדובר בעד אשר גילו למעלה מ-90 שנה ואשר שמיעתו אינה מן המשובחות (וכך גם העברית שבפיו), המסקנה המתבקשת בתום שמיעת עדותו של זה, היא כי העד מבין יותר מאשר הוא מציג כלפי חוץ שהבין (והוא אכן מאשר כי הוא חד וחריף, למשל סע' 29.ג לסיכומיו), וכי הוא נחוש בדעתו להתכחש לכל דבר שנראה לו שיהיה לטובת הצד שכנגד, יהא ההקשר אשר יהא (למשל, בשאלה האם עו"ד נריה כהן טיפל בו במשרדו של מוזר). 41. שאלות של הצד שכנגד נענו במענה של "שקר וכזב" או ביטוי דומה. העד "דיקלם" את עמדתו. נמצאו סתירות ואי בהירויות בין עדותו לבין עדות בנו ובכלל זה, בשאלת זהותה של פלונית ששמה הרצליה (האב - "עובדת שלי" עמ' 41 ש' 16-17; הבן - "מכרה של המשפחה", עמ' 49 ש' 3-6), בשאלה האם ידע לנגפוס (האב) על קיומה של חוות דעת מומחה בתיק שלפני (האב - עמ' 47 ש' 26 - עמ' 48 ש' 4; הבן - עמ' 52 ש' 27 - עמ' 53 ש' 3), ובשאלה האם מוזר היה מעורב במחלוקת במשפחה בדבר טענה כי אין וצריך להיות שוויון כספי ביחס של האב לבת (סילביה) ולבן (יוסף) (האב - לא היו טענות "אף פעם", לא דיברתי עם מוזר על סילביה, "אף פעם לא הייתה שיחה על המשפחה שלי עד היום הזה" וכד' - עמ' 40 ש' 16 - עמ' 41 ש' 13; הבן - "ש. אני מזכיר לך שלפני מספר שנים היה את הנושא של אחותך סילביה שהבנות שלה טענו שלא שומרים על האינטרסים שלה מספיק והם הכניסו את עו"ד מוזר, אתה זוכר את התקופה הזו? ת. אני זוכר שהיה משהו, אבל לא הייתי מעורב בזה", עמ' 48 ש' 22-25). 42. קיומם של קשיים בין עדות לנגפוס ועדות בנו, משליך גם לגבי עדות הבן. עוד יצויין לגבי הבן כי נראה שזה משיב בנחרצות לשאלה מסוימת, אך חוזר בו כאשר הוא שומע התייעצות מן הצד בדבר אפשרות לזמן עדי הזמה. 43. לאור עדותם של לנגפוס ובנו, וחשיבות שאלת המהימנות בתיק, התאפשר למוזר לזמן לעדות את בתו של לנגפוס. 44. לאחר שכבר נתבקש זימונה של הבת לעדות, במסגרת תגובה לבקשה צורף לא פחות ולא יותר מאשר תצהירה של הבת, כלומר - תצהירו של אותו אדם עצמו אשר זימונו נתבקש על ידי הצד השני. התצהיר נחתם לאחר שנתבקש הזימון ולאחר שידעו היטב לנגפוס ובנו כי הזימון נתבקש. לא זו בלבד שבוצעה פנייה לעד לאחר שזימונו נתבקש על ידי הצד השני (גם אם טרם ניתנה החלטה בבקשה) ולא זו בלבד שהוגש לבית המשפט תצהיר של אותו אדם, אלא שהוברר בחקירה כי התצהיר נכתב ע"י העדה כאשר אחיה (שהוא במידה רבה הצד שכנגד בתיק) נמצא לידה עת כתבה אותו, התצהיר נכתב "ביחד", האח כתב והיא העתיקה את אשר כתב (עמ' 55 ש' 16 - עמ' 56 ש' 1, עמ' 58 ש' 16-24). למרות טעוני לנגפוס בסיכומי בתשובה (סע' 56), ההתרשמות לא היתה כלל כאילו העדה רק הסתייעה באחיה בשל יכולות הניסוח שלו בשפה העברית. גם במהלך הדיון, הרושם שהתקבל הוא כי נעשה נסיון "להעביר" לעדה מסרים במהלך עדותה, ובית המשפט מיוזמתו, הורה על הוצאת לנגפוס ובנו מהאולם (עמ' 61 ש' 13-14). לאחר שיצאו אלה וגם בעל הדין הנגדי (מוזר), פרצה העדה בבכי (עמ' 61 ש' 21). 45. מחקירתה של הבת היה ניכר, כי חרף הנטען על ידי לנגפוס ובנו (למשל עמ' 40 ש' 16-19), לא ברור כלל כי מדובר במשפחה כה מלוכדת וחסרת מחלוקות אשר יחסי הבן והבת בה כ"זוג יונים" (עמ' 40 ש' 27). הבת העידה כי אינה יודעת כלל איזה רנטה היא מקבלת (בהיותה ניצולת שואה), להיכן נכנס הכסף (לא לחשבון שלה, אלא לחשבון של אביה), היא אינה יודעת מדוע הכסף אינו נכנס לחשבונה שלה, וכי דיברה בענין זה עם אביה ועם אחיה והדבר לא סייע (עמ' 59 ש' 15 - עמ' 60 ש' 10). הדגש בענין זה אינו לתוכנה של עדות הבת במובן הכספי, אלא לסתירה שבין עדותה (המפורשת והמשתמעת) לבין עדות לנגפוס ובנו, והשלכת הדבר בענין מהימנות. באשר לתוכנה של עדות הבת, הרי שהיה בה כדי לחזק את גרסת מוזר גם בענין מחלוקת תוך משפחתית אשר היתה ברקע הקשר בינו לבין לנגפוס ובנו, והשפיעה על הדרך בה התנהלו הצדדים בפגישה, בכתב ובשיחה שהוקלטה. 46. ניתן לציין בשלב זה כי מוזר טען בהדגשה שבנו של לנגפוס הוא אשר עמד ועומד מאחורי ניהול ההליך בבית המשפט ומאחורי סיכול סיומו בדרך של הבנה, מטעמים השמורים עימו. לגופו של ענין, קיימות אינדיקציות בחומר שלפני כי יש טעם בטענה העובדתית לפיה ההליך המשפטי נשלט במידה רבה מאד על ידי הבן. כך למשל, כאשר נשאל האב האם הוא יודע שמוזר העביר לו ב- 20.6.06 סך של 118,000$, אמר שיבדוק וכאשר נשאל - אם יסתבר כי כך הוא - האם ניתן לסיים את התיק, נחזה כי האב נכון לכך, וכי לא ידע על עצם העברת הסכום במועד האמור שכן בנו פעל עבורו (עמ' 45 ש' 14-25). כך, הבן עמד מאחורי מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין, וכאשר נשאל האב לגבי הכוונה (שנזכרה באותה תלונה שנשלחה בשמו) לפנות למחלק הונאות במשטרה, העיד כי לא שמע על דבר כזה וכי זה דבר חדש בשבילו (עמ' 45 ש' 9-11). וכך, אף שבמקום אחד אומר האב כי הוא עדיין הבוס של ההון שלו (עמ' 45 ש' 4-5), מעדותו במקום אחר עולה שבנו מנהל לו לפחות חלק מעניני הכספים (עמ' 45 ש' 24 - עמ' 46 ש' 5). עם זאת יובהר כי ההשלכה אינה לגבי תוקפה של עמדת האב בהליך, אשר רשאי להסתייע במי שחפץ ליבו ואינו מחוייב להגיע לכל פשרה או הבנה. ההשלכה הרלוונטית הינה רק לגבי משמעות עובדות אלו להבנת התנהלות הצדדים בארועים נשוא התביעות. 47. נשוב בשלב זה ל-מ/1 עצמו. מוזר נחקר ונשאל מדוע לא צירף את התרשומת מ/1 למכתב ששלח ללנגפוס ביום 20.6.06. לנגפוס טוען כי בדרך זו מוזר אמור היה לתמוך כלפי לנגפוס את טענתו בדבר קיומו של סיכום בין הצדדים בהתאם לתרשומת (וכי העדר הצירוף מלמד על העדר תרשומת אותה עת). מוזר השיב כי לא היתה תועלת רבה בצירוף שכזה, ואני אף סבורה כי התנהלות שונה של מוזר היתה מפתיעה. קשה להעלות על הדעת עורך דין השולח ללקוחו, עם מכתב דרישה ראשון לשכר טרחה, העתק של תרשומת עצמית שביצע בכתב ידו ומנסה להסתמך עליה כבר במסגרת מכתב דרישה. הדברים שונים בתכלית בשלב בו מועלות כלפי עורך הדין (ע"י הלקוח) טענות קשות במסגרת תלונה ללשכת עורכי הדין ובהליכים בבית משפט, ועורך הדין מוצא עצמו נדרש להגן על עצמו או להוכיח צדקתו. 48. בשיחת טלפון אשר יזם בנו של לנגפוס ביום 11.6.06 ואותה הוא הקליט ללא ידיעתו של מוזר, אמר מוזר כי הסכום הדולרי שניתן לו, ניתן כמקדמה בלבד. הדברים נאמרו בתקופה הקרובה יחסית לתקופה שבה סוכמו הדברים, וכאשר מוזר אינו יודע שהוא מוקלט ואף אומר במסגרת השיחה דברים שמתיישבים-פחות עם טענותיו כיום. בנסיבות אלו יש לתת משקל נוסף לעמדתו כפי שעלתה במסגרת שיחת הטלפון ולפיה, הסכום הדולרי אמור היה להיות מקדמה בלבד. עניין זה תומך במידה מסוימת בעמדתו של מוזר לגבי הסיכום שהושג לשיטתו. 49. אני ערה לכך שלנגפוס לא צרף מע"מ מלכתחילה לסכומים ששילם (לנגפוס שילם במועד הפגישה סכום של 1000$ ולא צירף אליו מע"מ. בשלב מאוחר יותר, שילם סכום נוסף של 1000$ וגם אליו לא צירף מע"מ), וכי מוזר לא העיר על כך אותה עת. אינני סבורה שיש באמור כדי לשנות את המסקנה לפיה מוזר אכן סבר שהמקדמה אמורה להיות לפי התרשומת מ/1 (היינו, בצרוף מע"מ). לאחר שמיעת העדויות אני סבורה, כי עניין המע"מ לא נאמר בצורה מפורשת וברורה, יתכן כי לא הובן כך על ידי לנגפוס ומנגד ניתן להבין עו"ד אשר איננו לוחץ על הלקוח למן היום הראשון לשלם את מכלול סכום המקדמה, בפרט כאשר הוא רואה שעיקר הסכום מגיע בכל זאת, וכן כאשר הוא ער לכך שעיקר שכר הטרחה אמור להתקבל מגבייה שתבוצע באמצעותו ובאופן אשר נותן לו שליטה על הכספים. בנסיבות העניין, אינני מוצאת שהעדר פנייה כתובה או רשמית אחרת אל לנגפוס וטענות בעניין דרך והיקף המקדמה ששולמה, מהווים ראייה הסותרת את הסיכום הבסיסי אשר מוזר סבר כי אליו הגיעו הצדדים ואשר פורט במסמך מ/1. 50. כבר עמדנו על כך שמוזר מציין במפורש, במסגרת שיחה שהוקלטה שלא בידיעתו, את טענתו שהסכום הדולרי שקיבל עד לאותו מועד, היה מקדמה בלבד. דבר זה מתיישב עם טענתו בעניין מ/1. בנוסף, מוזר מציין במפורש במסגרת אותה שיחה, כי קיבל מלנגפוס עד אותה עת סכום של 2000$ בלבד, בעוד בנו של לנגפוס טוען כנגדו במסגרת השיחה, כי הועברו למוזר כבר 3000$. עמדתו האמורה של מוזר גם בענין זה מתיישבת עם הטיעון הנוכחי המועלה על ידו. מוזר טוען כי שולמו על ידי לנגפוס 2000$ בסך הכל, בשתי הזדמנויות שונות. לנגפוס טוען כי שלשל לידיו של מוזר, אי פה, אי שם, מאות דולרים נוספים עד כדי תשלום סך של קרוב ל-3000$. שני הצדדים עמדו על עמדתם זו בחקירותיהם (ולא מצאתי כי מוזר הודה שקיבל 3000$, בהפניית לנגפוס בשלב הסיכומים לעדות מוזר בעמ' 31 לפרו', יש משום ניתוק דברים מהקשרם). 51. ככל הנראה, לא הומצאו ללנגפוס בזמן אמת חשבוניות בעניין הסכום של 2000$ (1000 + 1000). אין ראייה ישירה כי החשבוניות אשר העתקן צורף למסמכיו של מוזר, הומצאו ללנגפוס. ההעתקים נושאים את המילה "מקור", עובדה המרמזת על כך שמדובר במסמך אשר אמור להיות מועבר ללקוח. אלו נותרו במשרדו של עורך הדין מטעמים שאינם ידועים. מקור המסמכים לא הומצא לבית המשפט, אף שהנושא עלה וצוין בהחלטה (עמ' 15 ש' 24-25). 52. יחד עם זאת, לא מצאתי לקבל את הטענות הקשות והחמורות שהעלה לנגפוס כלפי מוזר, בעניינים אלו. זאת, הן בהתייחס לטענה שמוזר לא הוציא חשבוניות בזמן אמת על הסכום של 2000$ (1000 + 1000) ועוד יותר בהתייחס לטענה ששולשלו לידיו של מוזר כספים נוספים "בשחור" בעניין התיק הנוכחי וכן בעבר. מדובר בטענות חמורות ביותר, אשר יש להוכיחן בראיות בעלות משקל ממשי. לפני בענין זה נמצאות בעיקר עדותם של לנגפוס ובנו ועדויות אלה רחוקות מלשכנע ורחוקות מלבסס קביעה כה חמורה כנגד אדם כלשהוא. 53. טענת לנגפוס כאילו שער הדולר במועד החשבוניות אינו מתיישב עם הסכום הנזכר בהן, אינה משנה לטעמי את התמונה. יש לזכור את הדרך בה התאפיינו יחסי הצדדים בזמן אמת. אני מוצאת לקבל את עדות מוזר לפיה - "המשפחה של מר לנגפוס, לא הבן, הנכדה ובעלה ומשפחת הבעל, הם לקוחות וחברים עשרות שנים. אני עושה להם פרויקט ענק של מגדל א.מ.ת, והוא מגיע אלי בקונטקסט של משפחה, של בן אדם שמגיע דרך משפחה, כך הכרתי אותו בעניין משפחתי שבאו ואמרו לי לטפל בזה כאיש אמון. טיפלתי בעניין הרגיש הזה מולו ואני חושב שפחות או יותר סגרנו את העניין. האיש נכנס ויוצא ומתייחסים אליו כסבא של קארין, אישתו של עידו קרוננברג" (עמ' 24 ש' 20-26). גם לנגפוס אישר כי באותה תקופה, היו יחסי אמון בין הצדדים והוא סמך על מוזר (עמ' 47 ש' 24-25). בהקשר זה ניתן לקרוא גם את ההסבר בענין שער הדולר (עמ' 34 ש' 20-24). 54. במסגרת השיחה מיום 11.6.06, אומר מוזר מספר דברים שאינם מתיישבים במישרין עם הסיכום מ/1. לכאורה, ניתן לטעון שעולה מהשיחה עמדה של מוזר ולפיה, ככל שישארו בידיו הסכומים שנפסקו כהוצאות משפט על ידי כב' סגן הנשיא זפט (והועברו בשקלים באמצעות עו"ד רובין), בכך יסתיימו טענותיו. אולם, קריאה מדוקדקת של התמליל מעלה כי מוזר חזר על טענתו ולפיה יהיה בסופם של דברים סיכום בינו לבין לנגפוס האב (ר' העמוד האחרון לתמליל) ובהחלט ניתן "לשמוע" את רוחה של השיחה אשר במסגרתה מנסה מוזר "לנער" מעליו את בנו של לנגפוס ולהוריד את הטון של הויכוח. לטעמי, קריאת התמליל ברוח האמורה, מביאה למסקנה כי אין באמור בשיחה כדי לשנות את הקביעה העובדתית לגבי הסיכום בו האמין מוזר בפברואר 2006. יחד עם זאת, ניתן לתת לעמדתו של מוזר, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפא השיחה, משקל מסוים בתוצאות הדיון (ר' להלן). 55. סיכומה של נקודה זו - שוכנעתי עובדתית כי מוזר כתב את מ/1 בזמן אמת וכי ביצע את התרשומת בתום לב ומתוך הבנה כי זהו הסיכום אליו הגיעו הצדדים. יובהר כי מסקנתי זו אינה נובעת רק מהעדפת עדותו של מוזר על פני עדות לנגפוס ובנו, אלא לאחר שנתתי פוזיטיבית אמון בגרסת מוזר בענין כתיבת מסמך מ/1 לאור הדברים דלעיל ולהלן, ובנוסף להתרשמות בלתי אמצעית (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733, 738 (1992); ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679, 681 (1973)). 56. מה היה הלך רוחו של לנגפוס באותה פגישה, ומה היתה הבנתו? כבר עמדנו על כך שלשיטת לנגפוס, סוכם באותה פגישה על תשלום של 2000$ כסכום סופי לטיפול על ידי מוזר. האמנם כך סבר והאמין לנגפוס בתום לב? או שמא הבין שהסיכום הינו כמפורט בתרשומת מ/1 (גם אם לא ראה אותה ולא חתם עליה)? 57. העמדה לפיה לנגפוס סבר כי סוכם על שכר טרחה של 2000$ כולל מע"מ, אינה סבירה לטעמי. 58. כבר בואר לעיל כי לא מצאתי לנכון לתת לעדותו של לנגפוס משקל של ממש. לא מצאתי בקיומה של עדות זו ועדות הבן כדי לבסס מסקנה עובדתית, לפיה לנגפוס סבר בזמן אמת שבין הצדדים סוכם שכר טרחה בשיעור הנזכר, למכלול טיפולו של מוזר. 59. יתר על כן, לנגפוס עצמו טוען למעשה כי בפועל שילם לידי מוזר כ-3,000$, ולא רק 2,000$ (שכן שלשל לידיו של מוזר, אי פה, אי שם, מאות דולרים נוספים עד כדי תשלום סך של כ-3000$). מבלי להדרש לסבירותה של טענת תשלום מעין זה למוזר (ומתי בדיוק הועלתה גרסה זו לראשונה- ר' סיכומי שני הצדדים), הרי שעצם העובדה שלנגפוס מאשר כי בפועל שולם על ידו סכום העולה משמעותית על 2,000$, אינה תומכת בגרסתו כי 2,000$ היה מכלול הסכום שסוכם. לפי התנהלותו של לנגפוס בעניני תיק זה, בעדויות ואף בדיון, ברי כי תשלום-ביתר "לפנים משורת הדין", ולו של 990$, אינו דבר הנהוג על ידו, וכל תשלום שמבוצע בפועל מהווה אינדיקציה לקיום מחוייבות לתשלומו. ענין זה לא רק שאינו תומך בגרסת לנגפוס, אלא שיש בו משום תמיכה לגרסת מוזר. 60. עוד יצויין כי מעיון בחומר שהוגש לתיק ובכלל זה, התגובה אשר הוגשה מטעמו של לנגפוס (ע"י מוזר) לבית המשפט, היקף פסק הבוררות אשר תוקפו עמד על הפרק בדיון בבית המשפט המחוזי (אין מחלוקת כי הבוררות עצמה התנהלה ללא יצוג משפטי של לנגפוס), ואף חליפת המכתבים שלאחר מכן, סכום של 2000$ כולל מע"מ כסכום סופי לטיפול בעניינים אלו, אשר סופם אינו ידוע מראש, אינו סכום סביר (וכדבריו של עו"ד וסרצוג - " סכום נמוך שלא אתה [ב"כ לנגפוס - ת.א.] ולא אני היינו מתחילים לטפל בתיק על שכר כזה", עמ' 7 ש' 19-21). לנגפוס כאיש עסקים ממולח ומנוסה, אמור גם הוא לדעת זאת. 61. העולה מן האמור הוא, כי בכל הנוגע לעדויות שהובאו לפני, לא שוכנעתי שהסיכום בין הצדדים היה 2000$ כולל מע"מ. 62. כבר עמדנו על כך שמוזר עצמו הבין את הסיכום לפי הכתוב בתרשומת מ/1. אין הוכחה שלנגפוס הבין את הסיכום באותה דרך. אולם, כאמור, אינני סבורה שהבנתו את הסיכום היתה ששכר הטרחה יהיה 2000$. לכל היותר, ואם להקל עם לנגפוס, ניתן לטעון כי לא היה מפגש רצונות בין הצדדים בעניין שכר הטרחה. 63. לגבי אפשרות אחרונה זו, ניתן להעיר כי מוזר עצמו העלה אותה במהלך חקירתו הנגדית. העד ציין, במענה לאחת השאלות "מה שכתבתי בתרשומת זה היה הסיכום, כך אני הבנתי את הסיכום, יכול להיות שהוא לא התכוון לסיכום הזה, כך הבנתי שסיכמנו" וכן - "ואם הוא לא התכוון ולא רצה והסיכום לא היה מקובל עליו, יכול להיות שהסיכום לא היה מקובל עליו, רק הוא לא אמר לי" (עמ' 22 ש' 9-13). 64. במקרה בו לא היה, ככל שלא היה, מפגש רצונות כאמור, בית המשפט ידרש לסוגיה ויקבע מהו שכר הטרחה הראוי וההולם בנסיבות הענין. מסקנה זו דומה במידה מסוימת למסקנה המתקבלת מקבלת עמדתו של מוזר, שהרי גם לשיטתו של מוזר לא היה סיכום סופי בין הצדדים בדבר שכר הטרחה, אלא נקבע כי הצדדים ישובו וידונו בעניין, וכי הסכום יגזר כאחוז מהגבייה בפועל. 65. בניגוד לנטען על ידי לנגפוס, איני מוצאת בטענת השכר הראוי משום הרחבת חזית. הנושא היה פרוס בפני הצדדים מאז כתבי הטענות (לכל הפחות כתב ההגנה לתביעת לנגפוס), בוודאי מאז הגשת הראיות אשר כללו חוות דעת מומחה, הצדדים חקרו בסוגיה זו, טענו לה בהרחבה והיה להם יומם. השלכות המסקנות דלעיל - שכר טרחה ראוי ותביעתו של לנגפוס 66. בשאלת שכר הטרחה הראוי, הגיש מוזר חוות דעת של עו"ד יורם וסרצוג. עו"ד וסרצוג הוא פרקליט מנוסה מאוד. העד נחקר בחקירה נגדית. 67. ראשית יוטעם, כי לא מצאתי דופי במהימנותו של עו"ד וסרצוג. ב"כ לנגפוס ניסה במהלך החקירה לרמז על דופי כאמור, בהפנותו למינויו של עו"ד וסרצוג כמפרק של חברה בשם גבעה אקדמית בע"מ. לפי האמור בהכרעת כב' השופטת דותן בע"א 3523/06, , מינויו של עו"ד וסרצוג היה בהסכמת הצדדים. עו"ד מוזר יצג חלק מבעלי הקרקע. בכל אלו לא מצאתי ולא כלום. גם אם ניתנה הסכמת הצדדים, באמצעות פרקליטיהם ובכלל זה עו"ד מוזר, למינויו של עו"ד וסרצוג, כמפרק חברה, אין בכך כדי להצביע על הטייה של עו"ד וסרצוג כלפי הצד אשר עבורו הוא מופיע (וממילא מדובר במומחה מטעמו של צד, אשר ככלל מקבל שכר עבור שירותיו). יתר על כן, לפי שזהו הענין היחידי אשר היה ללנגפוס להציג כלפי עו"ד וסרצוג, פרקליט אשר זכויותיו רבות, נראה לי כי טוב היה עושה בא כוחו של לנגפוס אם היה נמנע מהרמיזה האמורה (שלמרבה הצער, לא נמנע ממנה אפילו בשלב הסיכומים, סע' 19 לסיכומי התשובה). גם כאשר רוצים לשרת אינטרס של לקוח, והצורך והחובה לשרת את אינטרס הלקוח ידועים ומוכרים, ראוי לעשות זאת באופן שונה. בהעדר בסיס רחב יותר להעלאת טיעון, ישיר או מרומז, כנגד מהימנות של עד מומחה בכלל ובשל פרקליט בפרט, ראוי לטעמי להמנע מכך. 68. לגופו של ענין, לפי חוות דעתו של עו"ד וסרצוג, המתבססת - אין חולק - גם על מידע אשר קיבל ממוזר עצמו (בנוסף לעיון בחומר כתוב אשר הובא לפניו), סבור עו"ד וסרצוג ששכר ראוי עבור העבודה שבוצעה על ידי מוזר, הינו 12% בנוסף לסכום מקדמה, ובסה"כ 87,000 ₪. לחילופין, מציע עו"ד וסרצוג, שכר ראוי לפי שעות עבודה, על יסוד הערכה של 70 שעות עבודה וסכום דולרי לשעה של 250$ למוזר (ו-80$ למתמחה, 15 שעות) ובסה"כ 75,000 ₪ בצירוף מע"מ. אין מחלוקת כי הסיכום בין הצדדים לא היה סיכום לפי שעות עבודה. האפשרות שהובאה על ידי עו"ד וסרצוג היתה לצורך הכרעה שבדיעבד ולא כהערכה לעניין הסיכום הראשוני. אין גם מחלוקת שמוזר לא ביצע רישום שעות עבודה בזמן אמת וכי עו"ד וסרצוג התבסס בין השאר על שיחה עם מוזר בעניין הערכת שעות העבודה. אין בעיני משקל ממשי לכך שעו"ד וסרצוג ציין בחקירתו, כי היה ברשותו רישום כלשהו של שעות העבודה והרישום לא צורף לחווה"ד, כאשר אין מחלוקת (כאמור) שלא מדובר ממילא ברישום מזמן אמת, אלא בהערכה. 69. לנגפוס מצידו לא הגיש חוו"ד מומחה בעניין השכר הראוי. מן הסתם נבעה טקטיקה זו מעמדתו של לנגפוס כי בוצע סיכום מסוים וסופי לגבי שכר הטרחה וכי אין מקום עובדתית ו/או משפטית לבדיקת שכר טרחה ראוי. פשיטא, ועל כך אין עוררין, שאם קיים סיכום ספציפי (חוקי) בין פרקליט לבין לקוחו לגבי שכר טרחה, יש לתת תוקף לסיכום זה ואין צורך להידרש לשאלת שכר טרחה ראוי (עמ' 8 ש' 11). אולם, משלא קיבלתי את עמדתו של לנגפוס בעניין סיכום שכר הטרחה, נותרה על הפרק שאלת היקפו הראוי של שכר הטרחה. זאת, בין אם נקבל את עמדתו של מוזר לעניין הסיכום הנטען ובין אם נקבע כי לא היה למעשה מפגש רצונות לגבי שכר הטרחה, וכאשר ברי כי אין דרכו של הפרקליט לעבוד בהתנדבות (סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973; ע"א 474/80 גרובר נ. תל יוסף, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4) 45 (1981); ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עו"ד צבי רוזן, פ"ד לו(2) 337 (1982); ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון בן ציון ופריבס, פ"ד מה(4) 586 (1992); ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993)). 70. עצם העובדה שלא הוגשה חוו"ד מטעם לנגפוס בשאלת שכר הטרחה הראוי, איננה מחייבת את קבלת חוות הדעת שהוגשה מטעמו של מוזר כלשונה. זאת, בין היתר, לפי שחוות הדעת שהוגשה מטעמו של מוזר מתייחסת לעניינים המשפטיים שהועברו לפי הנטען לטיפולו של מוזר, ואין היא מתייחסת (בהגדרה), לנסיבות אחרות של העניין, אליהן אני מוצאת שיש להידרש. 71. כך, אני מוצאת לתת את הדעת, בין השאר, לעצם העדרו של העדרו של הסכם שכר טרחה בכתב. במקרה המסוים שלפני, מדובר בלקוח שכבר בעת סיכום שכר הטרחה היה כבן 90 שנה, ולכן - גם אם מקבלים את עמדתו של מוזר לגבי חריפותו וצלילותו של הלקוח (עמדה המקובלת על הצד השני) - טבעו של עולם הוא שיתכן והלקוח לא ימשיך להיות עימנו עוד שנים רבות בכלל או באופן המאפשר את התייחסותו לאירועים שהתרחשו. 72. הפסיקה ולפיה העדרו של הסכם שכר טרחה כתוב פועלת לחובתו של עורך הדין, הולכת ומתרבה (למשל: דנ"א 11082/05 אמיתי נ' בלטר (2005); ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל, עו"ד, פ"ד נח(5) 20, 32 (2004); ע"א (מחוזי חי') 3178/06 עו"ד כמאל חסון נ' סלים נאיף (2007)). בפרט נכון הדבר כאשר שכר הטרחה, אם נקבל את גרסת מוזר, לא היה "סופי" אלא עוד כפוף לסיכום נוסף, כאשר מדובר בתשלום הקשור לתוצאות (עמ' 31 ש' 20-25) וכאשר ברור כי תוכנם של הכללים אשר אמורים להיות "רצפה" לשכר הטרחה, לא פורטו או הוצגו ללקוח ואף מוזר אינו בקיא בהם (עמ' 23 ש' 11-14, עמ' 31 ש' 8). ככלל, חובת הנאמנות של עורך-הדין כלפי לקוחו מחייבת אותו לומר ללקוח, מראש ובאופן מדוייק, מה יהא שיעור שכר הטרחה בו יחוייב (ע"א (מחוזי חי') 3178/06 עו"ד כמאל חסון נ' סלים נאיף (2007)). גם כאשר קיים הסכם שכר טרחה בכתב, ניסוח בעייתי עשוי להטות את הכף לחובת עוה"ד (רע"א 3740/08 גרנד האוז בע"מ נ' פויכטונגר (2008)). עם זאת, הלכות אלה אינן מחייבות את קבלת גרסתו העובדתית של הלקוח לגבי תוכנו של הסיכום, גרסה בה לא נתתי אמון כלל והיא אינה מתיישבת אפילו עם התנהלותו שלו כלפי עורך הדין (בין היתר בענין התשלום העולה על הסיכום לכאורה ואף, למשל, לענין ההבנה, שאינה שנויה במחלוקת, כי הסכומים שיגבו יועברו דרך עורך הדין, ענין התומך אף הוא בניכוי שכר טרחה מתוך הסכומים הנגבים). 73. בכל הנוגע להיקף העבודה, יוער בענין הדיון בפני כב' סגן הנשיא זפט, כי העובדה שהפרוטוקול קצר וברי שלא היו חקירות או סיכומים בעל פה אינה מאיינת אפשרות של דיון מהסוג עליו העיד מוזר (עמ' 22 ש' 16-28) ואינה מבטלת את העובדה שעל פרקליט להיות מוכן לכל אפשרויות הדיון, ולהיערך בהתאמה מבחינת הכנה ועבודה. 74. עוד יוער לגבי טיב והיקף העבודה, כי לא מצאתי לתת משקל לכך שמוזר לא פתח תיק בהוצאה לפועל. עד למועד בו הופסק טיפולו של מוזר בתיק, לא היה נראה כי פתיחת תיק הוצל"פ היא הדרך הנכונה. טיפול מתון יותר הביא תוצאות (ענין אותו מעלה לנגפוס בהקשרים שונים). 75. עו"ד וסרצוג העיד כי התיק בבית המשפט המחוזי (בענין פסק הבורר) כלל "הצטברות נדירה של טענות ואירועים שכל אחד בנפרד, וכולם ביחד בטח, יכולים להביא לביטול פסק בורר", כי "במבט ראשון יש להם בהחלט תימוכין בחומר הראיות" וכי "זה תיק שאתה בהחלט יכול להסתכן בביטול הפסק" וצריך להשקיע הרבה כדי לעשות עבודה טובה כפי שנעשתה כאן, גם אם מדובר במשרד ותיק שכבר הגיש בעבר כתבי טענות בעניני אישור וביטול פסק בורר (עמ' 6 ש' 1-8). 76. במקביל, אני ערה לכך שאין מדובר בטיפול ארוך ומורכב. יש לפנינו את התגובה לבקשה לביטול פסק בורר, הדיון בפני כב' השופט זפט, הסיכומים שהוגשו (ולא היה צורך להשקיע בהם עבודה רבה, ר' עמ' 6 ש' 17-22), ותכתובת עם עו"ד רובין. אין מדובר בהליכי גבייה מייגעים, אף שמדובר בתושבי חוץ ("יכול להתמזל מזלו של עו"ד ובמכתב הוא מקבל את הכסף, והוא יכול אחרי 5 שנות הוצל"פ, לא לגבות כלום", עו"ד וסרצוג, עמ' 8 ש' 15-19). 77. בקביעת שכר הטרחה הראוי של מוזר בענין הטיפול, אני נותנת דעתי גם לשיקולים המנחים כפי שנקבעו בפסיקת בית המשפט, בהלכות כמו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל, עו"ד, פ"ד נח(5) 20 (2004); ע"א 136/92 בייניש - עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חב' לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114 (1993); ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, פ"ד מו(4) 586 (1992). השיקולים שהוזכרו בפסיקה בענין אומדן שער טרחה ראוי, כוללים לא רק את הזמן שהקדיש עורך-הדין לטיפול בעניינו של הלקוח אלא גם שיקולים כמו שוויו של העניין מושא השירות ומוניטין עורך-הדין (ע"א 9282/02 הנ"ל בעמ' 27-28). 78. אני נותנת דעתי לטעוני הצדדים לגבי סעיף 4(3)(ג) לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) תש"ס - 2000 (הנוגע לתעריף בענין בקשה לביטול פסק בורר, ומביא לכאורה לסכום של 27,293 ₪ בענין הבקשה לביטול) ולגבי התעריף הראוי בענין היבט גביית כספים (להבדיל מייצוג בבקשה לביטול), ובכלל זה טיעוניהם בסע' 23 לסיכומי לנגפוס, סע' 21 לסיכומי התשובה מאת מוזר, ועוד). על פני הדברים, הסכום הנזכר בסעיף 2.א למכתבו של מוזר מיום 20.6.06 מתיישב עם התעריף המינימלי המומלץ בענין ביטול פסק הבורר. 79. כן אני נותנת דעתי לתעריף המינימלי המומלץ במקרה של הגשת בקשה לביצוע בהוצאה לפועל (סעיף 9 לתוספת) ולעובדה שמוזר עצמו לא יכול היה להסביר ממשית את החישובים במכתבו מיום 20.6.06 (נספח יב' לתצהיר לנגפוס), ענין עליו יש לתמוה כאשר ברור מלכתחילה שהדיון עומד להתייחס גם לסכומים הנזכרים במכתב זה, ואשר עומדים בבסיס עיכוב העברת כספים ללקוח. 80. עוד נתון עליו ניתן לתת את הדעת הוא הדרך בה התייחס מוזר, בשיחת הטלפון עם בנו של לנגפוס, לשכר הטרחה שנפסק ע"י בית המשפט המחוזי (25,000 בצרוף מע"מ) - סיפא נספח ז' לתצהיר בנו של לנגפוס). 91. לאור האמור ומכלול החומר שלפני, אני מוצאת להעמיד את שכר הטרחה הראוי (פרט לסכום שכבר שולם, אשר נלקח בחשבון), על סך של 32,000 ₪. 82. זהו אינו סוף פסוק. יש רכיבים נוספים אותם יש להביא בחשבון בעת הכרעה בתיקים שלפני, ונובעים מטעונים של לנגפוס כלפי מוזר, אשר בחלק מהם מצאתי טעם. 83. כך יש לתת את הדעת לעובדה שמוזר עיכב תחת ידו עשרות אלפי דולרים, סכום העולה בכל מקרה על שיעור שכר הטרחה שהוא עצמו סבר שהוא זכאי לו. מוזר העביר ללנגפוס 118,000$ ביום 20.6.06, כאשר 75,000$ מתוך סכום זה כבר הועברו לרשותו של הפרקליט כשלושה שבועות קודם לכן. מדובר בעיכוב מיותר של העברת סכומים ניכרים, אפילו אם נקבל את עמדתו העובדתית של מוזר, כי התשלום בוצע ביום 20.6.06 בלי קשר לתלונה שהגיש לנגפוס בלשכת עורכי הדין יום קודם לכן (מוזר טוען כי לא ידע עליה, בנו של לנגפוס טוען כי הודיע למוזר טלפונית ביום הגשת התלונה, על הגשתה). 84. מוזר עיכב תחת ידיו גם לאחר 20.6.06, מספר אלפי שקלים (כ-7,000 ₪) שאינם בגדר שכר הטרחה שהוא דורש לעצמו. מוזר סבור כי מדובר בטעות (עמ' 20 ש' 17). לנגפוס לא הצביע על הפרש זה בפני מוזר עד למועד הדיון. בכל הנוגע למועד הגשת התביעות, אין להעמיד כנגד מוזר טעות/הפרש שלא הוצגו בפניו. במקביל, לא אוכל לציין לחיוב את עמדתו של מוזר, במהלך חקירתו הנגדית, כאשר הדבר הובא בפניו, עמדה לפיה אין הוא מוצא להעביר את ההפרש לידיו של לנגפוס אלא לאחר החלטה שיפוטית, הגם שזכות העכבון של עו"ד מתייחסת לחוב שכר טרחה ולא להבטחת כספי תביעת לשון הרע (עמ' 20 ש' 18-25), ואף שמוזר עצמו העריך כי יתכן ואין זכות עיכוב לגבי סכום זה (עמ' 21 ש' 1-17). 85. לא מצאתי לראות בחיוב גם את הדרך בה התייחס מוזר, בשיחת הטלפון עם בנו של לנגפוס, לסכום שנפסק ע"י בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק בורר (סיפא התמליל נספח ז' לתצהיר בנו של לנגפוס, העמודים אינם ממוספרים). 86. לנגפוס טוען עוד כי נוכח המועד בו הוגשה תביעת מוזר, פקע העכבון וכי גם בשל כך מוזר מחזיק בכספים שלא כדין. סע' 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 קובע כי לשם "הבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, .... ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור." הצדדים חלוקים בשאלה ממתי יש למנות את "מרוץ" שלושת החודשים הנזכר בסעיף 88 הנ"ל ומתי אם בכלל, פקע העכבון. לגופו של ענין, לא מצאתי כי יש בנסיבות המקרה שלפני נפקות ממשית למחלוקת זו ולשאלת העיכוב. גם לפי המנין המחמיר ביותר (אשר ספק אם הוא שצריך לחול בענין), מדובר בהגשת תביעה מספר ימים בלבד לאחר תום תקופת שלושת החודשים (לענין רציונל ההוראה, ר' נ' זלצמן, עיכבון (הוצאת רמות, 1998),§ 5.12). הפיצוי לו זכאי לנגפוס בשל התנהלות מוזר בעניני תיק זה אינו משתנה מהותית. עם זאת אציין כי לא נראה היה שמוזר ער כלל להוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין (עמ' 35 ש' 19) או לשאלת תחילת מנין התקופה, אשר תשובתו לגביה לא היתה אחידה (עמ' 36 ש' 4-15). כמו כן, לא מצאתי בטענת מוזר (גם בהנחה שהיא נכונה) לפיה היו נסיונות להסדיר את הסוגיה מחוץ לכתלי בית משפט, משום בסיס לארכה לתקופה שנקבעה בדין. 87. התנהלותו האמורה של מוזר בענינים שנזכרו דלעיל לוקה ואינה מתיישבת לטעמי עם הדין. לא מצאתי כי היא מאיינת את זכותו לקבל שכר טרחה בגין עמלו, אולם אני מוצאת כי יש לנכות מהסכום שנקבע לעיל, פיצוי ללקוח בגין ההתנהלות, בסך של 15,000 ₪. לשון הרע 88. ביום 19.6.06 הגיש לנגפוס ללשכת עורכי הדין תלונה כנגד מוזר. בכתב התביעה ובתצהירו, התייחס מוזר למעשה למכלול התלונה כעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). מוזר מדגיש כי לנגפוס לא הודיע ללשכה שכבר ביום 20.6.06, העביר אליו מוזר 118,000$ מתוך 135,000$ (וסכום שקלי נוסף). 89. עיינתי בתלונה שהוגשה מטעם לנגפוס ללשכת עורכי הדין. התלונה כוללת 9 סעיפים. סעיפים 1-5 מהווים תיאור הארועים לשיטתו של לנגפוס ובכלל זה טענתו כי סוכם בינו לבין מוזר שהתשלום עבור הטיפול יהיה 2000$ וכי סכום זה שולם. באלו אין משום לשון הרע. סעיף 9 לתלונה מהווה בקשה של לנגפוס שהתלונה תטופל ללא דיחוי, בפרט נוכח העובדה שהוא יליד 1916. גם בסעיף זה אין כדי להוות לשון הרע לפי החוק. נותרים אנו עם סעיפים 6-8 בלבד. ואכן בסיכומי מוזר, הופנה האור אל סעיפים אלה (סע' 34 לסיכומים). 90. סעיף 7 למכתב התלונה מציין כי מוזר מעכב את כל הכספים שקיבל עד היום עבור לנגפוס, סך של 135,000$ וכן 29,125 ₪. במועד הגשת התלונה אלה היו פני הדברים, ולא היתה ללנגפוס אינדיקציה כי הסכום יועבר, כולו או חלקו, למחרת היום. אין בדברים אלו משום לשון הרע. 91. נותרו לדיון סעיפים 6 ו-8 למכתב, וזו לשונם: "6. לתדהמתי עו"ד מוזר טוען שזה היה כסף שלו. לדעתי, מאחר וסיכמנו, עו"ד מוזר ואני על סך כולל של 2000 $ ארה"ב, כאמור לעיל, זוהי ממש חמדנות. ... 8. לדעתי זו התנהגות מחפירה שאינה הולמת התנהגות עו"ד. יתרה מזו אני גם שוקל פנייה למחלקת הונאות של משטרת ישראל". 92. האמור בסע' 6 ו- 8 למכתב התלונה נופל בגדרה של הגדרת לשון הרע לפי החוק. למעשה, אין מחלוקת בענין זה. הדיון הוא בשאלת קיומן של הגנות לפי החוק. לנגפוס טוען כי התלונה הוגשה בתום לב, כאשר הוא מאמין אמונה שלמה באמיתות ובנכונות טענותיו, כי הגשת התלונה נעשתה לצורך הגנת עניין אישי כשר שלו וכי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 14, 15(3), ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע. 93. ההגנה ה"קלאסית" לענין הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין הינה הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. סעיף זה קובע - "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: .... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה." 94. מוזר אינו חולק על כך שככלל, הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין יכולה לחסות תחת סעיף 15(8) הנ"ל (ובצדק). מוזר סבור כי ההגנות לפי סעיף 15 לחוק, וסעיף 15(8) בפרט, אינן עומדות ללנגפוס משום שהתלונה הוגשה בחוסר תום לב. 95. בשאלות ראייתיות של הוכחת יסוד תום הלב, עוסק סעיף 16 לחוק. "כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו:כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין." ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (1992), כב' השופט מצא. ר' גם ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1) 1, 6 (1992), ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865 (2001). 96. ובענין תום הלב והגנת סע' 15(8) נפסק - "...מושג "תום הלב" אינו בעל משמעות אחידה, לא רק בענפים השונים של המשפט הישראלי אלא גם בחוק איסור לשון הרע עצמו. על רב גוניותו של הביטוי בכלל ובחוק איסור לשון הרע בפרט נאמר, כי "לא רק שאין לזהות את תום הלב בחוק זה עם תום הלב בחוקים אחרים, אלא שגם במסגרת החוק עצמו עשויה להיות למושג 'תום הלב' משמעות שונה על-פי ההקשר, בו מופיע ביטוי זה..." (עניין ריימר, בעמ' 148). למעשה, למושג תום הלב קיימות משמעויות שונות, בהתייחס לתת הסעיף הרלוונטי להגנה הנטענת.... באשר להגנה שעניינה תלונה לממונה - לתום הלב הנדרש במסגרת הגנה זו, קיימים מאפיינים ייחודיים. ככלל, לצורך התקיימות יסוד זה נדרש שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה, ובמקרה כזה אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון את אמיתותה, וזאת מתוך הנחה כי הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה (ראו ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 392 (1975)). עוד נקבע, כי במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה (עניין ריימר, בעמ' 149-150). כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו (שנהר, בעמ' 281). .... נוכח האינטרס הציבורי בהגשת תלונות נקבע כי גם תלונה שהגיש לקוח ללשכת עורכי הדין נגד פרקליטו נכנסת בגדר סעיף 15(8) לחוק... ... אמנם הלשון בה נקט המערער במכתביו אינה ראויה ואת אותה מטרה עצמה יכול היה להשיג אף בשימוש בלשון מעודנת יותר. במיוחד אמורים הדברים נוכח מעמדו של המערער, והרי כבר נאמר: "דברי חכמים בנחת נשמעים". עם זאת אין בכך כדי לשנות התוצאה דנן, שעה שאת סבירותו ומידתיותו של הפרסום יש לבחון על רקע מכלול הנסיבות, ולא אך בהתייחס ללשון הפרסום כחזות הכל. " ע"א (מחוזי י-ם) 11282/07 בן דב נ' מזר (22.10.08), ור' ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ריבר, פ"ד לו(2) 141 (1981). 97. הפרסום נשוא תביעת מוזר הוא פירסום שנעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15לחוק (15(8)). כמו כן, לנגפוס לא העביר את הפרסום לכל גורם נוסף ואני מוצאת כי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, גם אם ניתן היה לנקוט בלשון מעודנת יותר. יש לזכור כי במועד המכתב ללשכת עורכי הדין, היו ברשות מוזר כספים שהועברו עבור לנגפוס בהיקף של 135,000$ (בנוסף לסכום שקלי). סך של 75,000$ מתוכם (והסכום השקלי) היה בידיו מאז 24.5.06 או בסמוך לכך. מוזר טרם העביר את הכסף או חלקו ללקוח, אף שהסכום עולה גם לשיטתו, על סכום שכר הטרחה המוסכם או הראוי, ואף שבשיחה עם בנו של לנגפוס ביום 11.6.06, אמר מוזר לבן כי יעביר את הכסף "מחר". 98. עומדת ללנגפוס חזקת תום הלב בסעיף 16(א) לחוק. גם לא מצאתי כי הוכחו החזקות שבסעיף 16(ב) לחוק. אציין, נוכח הדגש שניתן לענין בטיעוני מוזר, כי איני רואה עין בעין עם מוזר את השלכת העובדה שלנגפוס לא הודיע מייד ללשכה על קבלת כסף לאחר מכתב התלונה. קבלת כסף לאחר המכתב אינה מאיינת את אשר לנגפוס סבר ואמר במועד המכתב. בפעם הבאה בה נדרש לנגפוס לענין התלונה (מכתבו הבא, תשובתו לתגובת מוזר), הוא ציין את עובדת קבלת הכסף ולא הסתיר אותה. 99. לאור האמור, בענין התלונה חלה הגנת 15(8) לחוק, ודין הטענה בענין לשון הרע להדחות. משכך, איני מוצאת להדרש לטענת לנגפוס, כי בענין תלונה ללשכת עורכי הדין חלה גם הגנת סעיף 13(5) לחוק (בין אם תגרוס כי מדובר בהגנה מוחלטת ובין אם יהיה חלקך עם הגישה לפיה מדובר בהגנה יחסית אשר תחת כנפיה לא יבואו התבטאויות מסוימות. ר' למשל ע"א (מחוזי ת"א) 1682/06 עו"ד נתן רסקין נ' אברהם (רמי) לב (2008), ת"א (שלום ת"א) 58577/05 עו"ד כהן-שטרקמן נ' עו"ד גרטש (2007)). לשאלת הקשר בין תלונה ללשכת עורכי הדין והגנת סעיף 15(3) לחוק עיין למשל: ע"א (מחוזי ת"א) 2873/03 רמי יובל עו"ד נ' תמר גולן עו"ד (2006), ת"א (שלום ת"א) 53085/01 עו"ד קורז נ' צרויה (2002), ומנגד: המ' (מחוזי ת"א) 8652/77 הלר נ' שיאוביץ, פ"מ תשל"ח(1) 384 (1978); ת"א (שלום י-ם) 13792/06 אברגיל ארמון נ' מדמוני עזרי (2008). לאחרונה, בע"א (מחוזי י-ם) 2035/08 עו"ד גבעון נ' עו"ד מצא (2008) לא מצא בית המשפט המחוזי לדון בסוגיה. כן עיין: בש"א (שלום י-ם) 1647/09 עו"ד ענבל רובינשטיין נ' דוד סיבוני (22.2.09). הערות וסיום 100. הערות: שני הצדדים ירדו לניתוח פרטי פרטים של כל שלב בעדות הצד שכנגד, על מנת להוכיח את טענתם בענין מהימנות או העדר מהימנות. עיינתי בכל אלו קודם לקביעותי דלעיל (ולענין קביעת מהימנות, ר' למשל ע"פ 1442/06 מ"י נ' פלוני (2008)). כמו כן, הצדדים מאשימים זה את זה בציטוטים סלקטיביים ומטעים מחומר הראיות. להסרת ספק - בעת כתיבת פסק הדין קראתי את הפרוטוקול וחומר הראיות מתחילה ועד כלה, והמסקנות העובדתיות הן מסקנותי לאחר שהחומר במלואו עמד לפני, ולא רק כפי שצוטט על ידי הצדדים. לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני  (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)). בכלל זה טעונים בענין המועד בו מוזר היה בביתו של לנגפוס; נוסחו של מכתב מוזר מיום 20.6.06 (אשר כל צד מוצא בו את אשר הוא חפץ); ועוד. הצדדים ביקשו והסכימו ביניהם על הארכות ניכרות בהיקף הסיכומים. מלכתחילה סברתי כי אין לכך הצדקה, וקריאת הסיכומים הבהירה כי אכן היה טעם לסברה הראשונה. הסיכומים רוויי חזרות, ובפרט סיכומי התשובה, אשר ניתן לראות בהם נסיון להביא לכך שטיעונים (שכבר הועלו, ולא פעם) "יהדהדו אחרונים" באזני בית המשפט. עוד יוער כי הצדדים נתנו לעצמם "הנחות נוספות" בהיקף הסיכומים, כאשר למעשה העבירו חלק מהסיכומים להערות שוליים ארכניות, באותיות בגופן קטן מכפי שנקבע, ורווח קטן בין השורות (ר' למשל עמ' 4 לסיכומי התשובה של לנגפוס אשר למעלה ממחציתו הינו הערות שוליים כאלה). הצדדים הקדישו לתיק משאבים, לרבות נפשיים, העולים לטעמי משמעותית על המקובל ועל הרצוי לתיקים כגון דא, והעלו טעונים קשים ביותר זה כנגד זה. יש להצטער על כך שהצדדים לא מצאו את הדרך לסיים את המחלוקות ללא אלה. 101. סיכום שתי התביעות הינו שמר יצחק לנגפוס מחוייב כלפי עו"ד מוזר בסך של 17,000 ₪. בנסיבות הענין, ישא כל צד בהוצאותיו.לקוחותעורך דין