תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד: מבוא: 1. קטינה (להלן:"התובעת") הגישה באמצעות אמה, תביעה בסך של 40,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") כנגד אגד אגודה שיתופית לישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת") והנהג (להלן: "הנתבע"). רקע עובדתי: 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 20/9/07 בשעות הצהריים עלתה התובעת לאוטובוס קו 11 בו נהג הנתבע לשם נסיעה לביתה בקרית ים וכי התובעת הציגה בפני הנתבע כרטיס "חופשי חודשי" (להלן: "הכרטיס") לצורך נסיעתה. עוד אין מחלוקת כי הנתבע החרים את הכרטיס וכי התובעת המשיכה בנסיעתה באוטובוס עד למחוז חפצה. 3. יחד עם זאת, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לחילופי הדברים שהתנהלו בין הנתבע לתובעת ולהתייחסותו של הנתבע לתובעת במועד החרמת הכרטיס ובאם אלה עולים לכדי לשון הרע. 4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וביום 29/12/08 נשמעו בפניי עדויות התובעת, מר בוזגלו ג'ילברט והנתבע והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. טענות הצדדים בתמצית: 5. התובעת טוענת כי הנתבע האשימה בקול רם בפני נוסעי האוטובוס כי הכרטיס שלה מזוייף, כי הינה רמאית וכי זייפה את הכרטיס. לטענתה, החרים הנתבע את הכרטיס, דרש ממנה תחילה לרדת מן האוטובוס וכן סירב למסור לה את פרטיו האישיים. התובעת טוענת כי הושפלה ובוזתה בפני יושבי האוטובוס, כי דבריו והתנהגותו של הנתבע מהווים לשון הרע וכי הינו חב ביחד עם הנתבעת בפיצוייה. 6. הנתבעים טוענים כי הנתבע חשד כי הכרטיס מזוייף והודיע לתובעת כי הינו עושה שימוש בסמכותו ומחרים את הכרטיס לצורך בדיקה. לטענתם, הנתבע פנה אל התובעת בנימוס וללא הרמת קול, מסר את פרטיו האישיים ואיפשר לתובעת להמשיך בנסיעתה. הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה את יסודות עוולת לשון הרע ולחלופין טוענים להגנות הקבועות בחוק. דיון - האם הפרסום מהווה לשון הרע: 7. עוולת לשון הרע כוללת שני יסודות: יסוד ה"פרסום", המוגדר בסעיף 2 לחוק ויסוד "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. הפסיקה אימצה את המבחן האובייקטיבי בקובעה כי פרסום ייחשב לשון הרע אך באם "ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר" (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 122). על התובעת מוטל הנטל להוכיח את דבר פרסומו של לשון הרע, כולל תוכנו של הפרסום (ראה ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589). כעולה מסעיף 7 לחוק די כי פרסום לשון הרע ייעשה לאדם נוסף אחד לפחות מלבד הנפגע בכדי להטיל על המפרסם אחריות אזרחית. סעיף 2 (ב) לחוק קובע כדלקמן: "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;" המלומד א. שנהר ציין בספרו (שם, בעמ' 144) כדלקמן: "כאשר עילת התביעה מבוססת על פרסום שאינו בכתב, צריך התובע להוכיח יסוד נפשי מסוים והוא שהמפרסם ייעד את הפרסום לאדם זולת הנפגע. אמנם הנתבע יחויב בדין גם אם הפרסום הגיע לאדם שאליו הפרסום לא כוון, ונראה כי אין זה משנה אם הפרסום הגיע לאותו אדם ברשלנות או בשגגה; אולם האחריות מותנית בכך שהמפרסם התכוון לכך שהפרסום יגיע לידי אדם כלשהו שאיננו הנפגע". 8. התובעת ציינה בתצהירה כדלקמן: "הנהג העליב אותי לפני הנוסעים באומרו שאני רמאית שזייפתי את הכרטיס בעצמי הוא אמר בקול רם שזה כרטיס מזויף". בחקירתה הנגדית העידה התובעת (עמ' 5 לפרוטוקול) כדלקמן: "ש. אז אם את לא מציינת שם ותעודת זהות איך הנהג יכול לדעת שהכרטיס לא עובר ידיים? ת.       הוא אמר שהכרטיס מזוייף. לא רק שהוא אמר, הוא צעק. הנהג לא שאל למה הפרטים האלה לא רשומים". עד התובעת מר בוזגלו ג'ילברט ציין בתצהירו כדלקמן: "ראיתי ושמעתי בן נהג האוטובוס לבן נוסעת מה שקרה. הנהג האשים אותה שהיא נתנה לו כרטיס מזוייף והוא אמר לה שהיא רמאית...". בחקירתו הנגדית העיד מר בוזגלו ג'ילברט (עמ' 3 לפרוטוקול) כדלקמן: "ש. יכול להיות שהנהג אמר לנוסעת שהכרטיס שהיא מציגה לו הוא לא שלה? ת.        לא. הוא פשוט אמר לה שהוא מזוייף. זה מה ששמעתי". ובהמשך עדותו (עמ' 4 לפרוטוקול) שב והעיד מר בוזגלו ג'ילברט: "ש. אז לדבריך שמעת שהנהג אמר לנוסעת שהכרטיס שהיא מראה לו מזוייף? ת. כן". בחקירתם הנגדית התמקדו, איפוא, התובעת ומר בוזגלו ג'ילברט באמירת הנתבע לפיה הכרטיס שהוצג על ידי התובעת הינו מזוייף. מסעיף 4 לתצהיר הנתבע עולה כי עלה אצל הנתבע חשד כי המדובר "בכרטיס החשוד כמזוייף וכי התובעת עושה בו שימוש שלא כדין". הנתבע ציין בסעיף 5 לתצהירו כדלקמן: "הודעתי לתובעת כי אני עושה שימוש בסמכותי ומחרים את הכרטיס לצורך בדיקה ואם ימצא תקין הוא יוחזר לה באמצעות סניף "אגד" בקרית חיים". בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע אין התייחסות להסבר שניתן לתובעת ואשר בעקבותיו בחר הנתבע להחרים את הכרטיס ואך בחקירתו הנגדית העיד הנתבע ובלשונו (עמ' 7 לפרוטוקול) כדלקמן: "קודם כל הכרטיס נלקח בגלל צבעו ולא בגלל מה שהיה מנוקב בו. לאחר שנלקח לידיי התגלה גם שהניקוב אינו תואם למעמד של אותה גברת שבמקרה הזה היתה נערה ולא אשה ולכן יש את הניקוב המתאים בחופשי חודשי. לאחר שהתבוננתי בכרטיס שוב לקחתי אותו לידיי ואמרתי לאותה גברת בנימוס שבמקרה הזה היא ילדה שאני מחרים את הכרטיס לבדיקה היות וגם הצבע לא תואם לצבע אותו חודש". נסיונו של הנתבע "לצבוע" את האירועים בצבעים ורודים אינו תואם את המציאות ואינו מתיישב כלל עם עדות התובעת ועדותו של מר בוזגלו ג'ילברט. מפרוטוקול חקירתו הנגדית של מר בוזגלו ג'ילברט עולה כי גרסתו לפיה הנתבע טען כלפי התובעת כי הכרטיס שברשותה מזוייף לא נסתרה. עדותו של מר בוזגלו ג'ילברט הותירה עלי רושם אמין, בין היתר, על רקע העובדה שהעד לא ניסה להאדיר או להגזים בתיאור האירוע. מעדותו של העד אף עלה כי אינו מכיר את התובעת, אם התובעת והנתבע (עמ' 3-4 לפרוטוקול) ולפיכך אין לראות בו צד המעוניין בתוצאות ההליך. לנוכח האמור ומשראיתי ליתן אמון בגרסת התובעת והעד בוזגלו ג'ילברט, הריני לקבוע כי הנתבע אמר לתובעת כי הכרטיס הינו מזוייף ובאופן שנוסעים נוספים באוטובוס יכלו לשמוע את האמירה הנ"ל. 9. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי מעדות מר בוזגלו ג'ילברט עולה כי הנתבע לא טען כי התובעת זייפה את הכרטיס אלא טען כי הציגה כרטיס מזוייף וכי בנסיבות העניין לא ניתן לייחס לדברי הנתבע לשון הרע במשמעות החוק. ביהמ"ש בת"א (חי') 664/81 דוד בן עמי נ' כלבו - עיתון חיפה (1983) - דן במשמעות הגדרת "לשון הרע" לעניין החוק וקבע כדלקמן: "הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק היא רחבה דיה כדי לכלול, לדעתי, את החשד בביצוע עבירה חמורה. לדעתי, בעיני האדם הסביר די בייחוס חשד גרידא כדי להשפיל את הנחשד ולהפכו לבוז וללעג ...". הוראת סעיף 3 לחוק קובעת כדלקמן: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". המלומד א. שנהר ציין בספרו (שם, עמ' 124) בהתייחס להוראת סעיף 3 לחוק כדלקמן: "מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים". סבורני, כי בנסיבות דלעיל ומשעה שהתובעת הציגה את הכרטיס בפני הנתבע, אזי יש בייחוס ההחזקה או השימוש בכרטיס מזוייף משום לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק. 10. הנתבעים טענו בסיכומיהם תוך שהפנו לדברי המלומד א. שנהר (שם, בעמ' 144) כי לא היתה כל כוונה מצד הנתבע "ששמץ מהדו שיח בינו לתובעת יגיע לנוסעים אחרים באוטובוס". 11. אקדים ואומר כי לא ראיתי לקבל טענתם זו של הנתבעים. כאמור, התובעת ציינה בתצהירה וביחס לנתבע כי "הוא אמר בקול רם שזה כרטיס מזוייף". אף בעדותה (עמ' 5 לפרוטוקול) שבה התובעת והעידה באשר לטון דיבורו של הנתבע כי: "הוא אמר שהכרטיס מזוייף. לא רק שהוא אמר, הוא צעק". הנתבע ציין בסעיף 6 לתצהירו כדלקמן: "פניתי לתובעת בנימוס וללא הרמת קול ומסרתי לה את פרטי האישיים ואפשרתי לתובעת להמשיך בנסיעה עד למחוז חפצה". מעדות מר בוזגלו ג'ילברט עולה כי ישב במרחק של שני ספסלים מהנתבע (עמ' 3 לפרוטוקול). בהתייחסו לחילופי הדברים שבין התובעת והנתבע העיד מר בוזגלו ג'ילברט (עמ' 3 לפרוטוקול) כדלקמן: "ש.  התובעת שעלתה זכור לך מתי עלתה לפני או אחרי האנשים או שהיתה אחרונה? ת.       שמתי לב לויכוח. לא שמתי לב מתי היא עלתה. ש. האם גם שמת לב או שמעת שהנהג שאל אותה מדוע מנוקב אצלה בכרטיס המשבצת אשה ולא נערה? ת.       לא שמעתי את זה. ש.       יכול להיות שהנהג אמר לנוסעת שהכרטיס שהיא מציגה לו הוא לא שלה? ת.       לא. הוא פשוט אמר לה שהוא מזוייף. זה מה ששמעתי". מן האמור עולה, אם כן, כי על אף כי מר בוזגלו ג'ילברט לא היה ער למועד בו עלתה התובעת לאוטובוס, הרי שתשומת לבו הוסבה לויכוח שהתנהל בין הצדדים ובפרט לדברי הנתבע בדבר היות כרטיס התובעת מזוייף. ישיבתו של מר בוזגלו ג'ילברט שלא בסמוך לנתבע ועדותו בדבר שמיעתו את הויכוח שבין הצדדים ודברי הנתבע בדבר היות הכרטיס מזוייף וחרף מרחקו מכסא הנתבע מלמד אודות אופן התנהלות השיחה וטון הדיבור הקולני שננקט במהלכה על ידי הנתבע. אציין כי איש מהעדים לא טען כי התובעת התנהלה באופן קולני. זאת ועוד, מתצהיר התובעת עולה כי הנתבע ביקש כי תרד מן האוטובוס וכי נוסעי האוטובוס התערבו לצורך קבלת פרטיו ובלשונה: "הוא ביקש ממני לרדת מהאוטובוס ללא הכרטיס. אני הייתי בהלם ומלאה בבושה והסברתי לו שהכרטיס בסדר גמור ושיחזיר לי אותו. הוא סרב. כל זה קורה לנגד עיניהם של נוסעים רבים והם ראו מה שקרה ואפילו ביקשו מהנהג שייתן לי את פרטיו האישיים". אף מתצהיר מר בוזגלו ג'ילברט עולה כי התובעת נתבקשה על ידי הנתבע לרדת מן האוטובוס וכי חלק מנוסעי האוטובוס התערבו וביקשו מהנתבע ליתן לתובעת את פרטיו: "הנהג האשים אותה שהיא נתנה לו כרטיס מזוייף והוא אמר לה שהיא רמאית ושתרד מהאוטובוס והיא לא רצתה. ראיתי שהיא פחדה ממנו וגם נעלבה ומתביישת לפני כל הנוסעים, היא אמרה שהכרטיס שלה אמיתי וביקשה לקבל אותו חזרה דבר שהוא סירב. אני וחלק מהנוסעים התערבנו וביקשנו ממנו שהוא חייב לתת לה את פרטיו". דבריו אלה של מר בוזגלו ג'ילברט מצביעים, איפוא, על העובדה שבפועל הנתבע דיבר בקול רם ובאופן שדבריו הגיעו לאוזניהם של נוסעים נוספים באוטובוס. מעדות התובעת עולה כי הנתבע סירב למסור לה את פרטיו וכי פרטיו הגיעו לרשותה ובלשונה: "כי התקשרנו לאגד של 03 בתל אביב. הוא לא נתן לי את הפרטים שלו". עוד העידה התובעת כדלקמן: "ש. אתם ציינתם בתגובה שהנהג הסכים לתת פרטים. ת.   נכון, אבל של אגד" (עמ' 5 לפרוטוקול). הנתבעים טענו בסיכומיהם כי עדות התובעת אינה מתיישבת עם גרסתה בתגובה לכתב ההגנה שם צויין כי הנתבע רשם את פרטיו. בתגובה לכתב ההגנה מטעם התובעת צויין כדלקמן: "ברצוני להוסיף שמספר נוסעים פנו לעזרתה וביקשו מהנהג שייתן לה את פרטיו האישיים, ולא כפי שטוען בא כוחו. היא למרות הבכי וההשפלה לא ויתרה לנהג ולבסוף הסכים לרשום פרטים. ללא עזרת הנוסעים היה מאוד קשה להשיג את פרטיו כי הוא לא התייחס אליה". הגם כי עולה מגרסת התובעת בתגובתה כי פרטי הנהג נמסרו לה, הרי שעולה כי נמסרו לאחר סירוב הנתבע לתיתם ולאחר התערבותם של נוסעי האוטובוס. עדות התובעת בדבר סירוב הנתבע למסור לה את פרטיו נתמכת אף בעדות מר בוזגלו ג'ילברט (עמ' 4 לפרוטוקול): "ש. שמת לב שהנהג מסר לנוסעת את הפרטים שלו? ת.      לא. הוא לא רצה לתת את הפרטים". לנוכח האמור, סבורני שיש לקבל את גרסת התובעת לפיה הנתבע סירב תחילה ליתן לתובעת את פרטיו האישיים וכי אלו נמסרו לאחר התערבות נוסעי האוטובוס. הירתמותם של נוסעי האוטובוס לקבלת פרטי הנתבע בנסיבות דלעיל לא רק שיש בה ללמד אודות היותם ערים למתרחש בין התובעת והנתבע, אלא אף ללמד אודות יחסו של הנתבע לתובעת במועד החרמת הכרטיס ובאופן שראו לנכון להתערב בהתרחשות. לנוכח כל המקובץ לעיל, הריני לקבוע כי יש בחומר הראיות להצביע כי הנתבע לא רק שלא דיבר אל התובעת בנימוס כפי שטען בתצהיר עדותו הראשית, אלא הרים בלהט הדברים את קולו ובאופן שהאמירה המיוחסת לתובעת נשמעה על ידי נוסעי האוטובוס. לפיכך נתקיים בנסיבות ענייננו יסוד הפרסום כקבוע בחוק לשון הרע. הגנת סעיף 13(9) וסעיף 15(3) לחוק: 12. הנתבעים טענו בסיכומיהם להגנות העומדות להם מכוח סעיף 13(9) וסעיף 15(3) לחוק. 13. טענת הנתבעים להגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק לא הועלתה בכתב ההגנה מטעמם ואין להיזקק לה. למעלה מן הצורך, אציין כי איני סבורה כי יש בתקנות התעבורה אליהן הפנו הנתבעים בסיכומיהם להתיר ביזוי נוסע ובאופן שחשד בדבר היות הכרטיס בו הנוסע מחזיק הינו מזוייף מובא לידיעת נוסעים נוספים ויפורסם ברבים עת שהנהג פועל להחרמת הכרטיס. 14. הנתבעים טענו כי הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין כשר של הנתבע כאמור בסעיף 15(3) לחוק. לטענתם, הנתבע דאג כי ייעשה שימוש כדין בכרטיס וכי המדובר בהגנה על ענין אישי כשר של הנתבע מה גם שמוקנית לנתבע סמכות לפעול כלפי העושה שימוש שלא כדין בכרטיס בהתאם לתקנות התעבורה והנחיות המפקח על התעבורה המפורטות על גב הכרטיס. הנתבעים טענו כי בהתאם לסעיף 16(א) לחוק חזקה כי הפרסום נעשה בתום לב אם הוכיח הנתבע כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. הנתבעים טענו כי הנתבע פעל בתום לב באופן סביר ובהתאם לסמכותו, שכן הכרטיס היה על פניו לא תקין, נוקב במשבצת אישה , גוון צבעו היה שונה, לא היו רשומים בו פרטי הנוסע וכן מאחר והתרבו מקרי זיוף כרטיסי "חופשי חודשי" נתבקשו הנהגים להגביר ערנותם. 15. התובעת טענה בסיכומיה כי יש לקבוע כחזקה כי הכרטיס היה תקין וכי לא נמצא בסיס לחשד הנתבע כלפי התובעת ביחס לזיוף הכרטיס. עוד טענה התובעת כי לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב נוכח הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק, שכן אף אם הנתבע חשד כי הכרטיס מזוייף אזי לא היתה לו כל זכות להתנהג כלפי התובעת באופן שבו נהג ולבזותה בציבור וזאת עוד בטרם נקט באמצעים סבירים כלשהם על מנת להיווכח אם אמת הדבר. התובעת הוסיפה וטענה כי אין לקבל את טענת הנתבעים להגנה מכוח סעיף 15(3), שכן האמצעים בהם נקט הנתבע חרגו מכל אמת מידה סבירה ואף "פגעו בתובעת במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15... עד כי בהחלט אפשר לייחס לנהג כוונה מוחלטת לעשות כן". בהסתמך על האמור טענה, איפוא, התובעת כי הגנת תום הלב נשללת בהתאם לסעיף 16(3) לחוק. 16. סעיף 15(3) לחוק קובע כדלקמן: " 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;". המלומד א. שנהר התייחס בספרו לתנאים לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק, ובין היתר, ציין כדלקמן (שם, עמ' 297-298): "התנאי הרביעי לתחולתה של הגנת סעיף 15(3) הוא שהפרסום ייעשה בתום לב כנדרש בסעיף 15 רישא. במסגרת בחינתה של סוגיית תום הלב ישים בית-המשפט דגש על השאלה, האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כמו כן תיבחן מידת הפגיעה שבפרסום: גם כאשר תוכן הפרסום היה רלבנטי להגנה על עניין אישי כשר, עדיין תיתכן האפשרות שלא יתקיים מרכיב תום הלב, למשל משום שהפרסום כלל ביטויים עולבים יתר על המידה". סעיף 16 לחוק קובע את נטלי ההוכחה כדלקמן: "16. נטל ההוכחה (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". ביהמ"ש בע"א (י-ם) 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי (1992) (פרסום נבו) דן בנטלי ההוכחה לעניין הגנת תום הלב וקבע כדלקמן: "כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין". המלומד א. שנהר ציין בספרו ביחס לחזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק כדלקמן (שם, עמ' 265): "בדיקת השאלה, האם הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו. לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו. פרסום שנעשה בלשון מתונה וזהירה יוגדר לרוב כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר, ואילו פרסום שלשונו בוטה וחסרת רסן עשוי להיות מוגדר כחורג מהסביר. ... נוסף על בחינת סגנונו של הפרסום, יבחן בית- המשפט במסגרת סעיף 16(א) גם שיקולים אחרים, שבמרכזם השאלה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע...". בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', פ"ד נה(5), 865, נאמר באשר לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) כדלקמן: "מושג המפתח בהוראת-חוק זו שלפנינו הוא המושג של "אמצעים סבירים". למותר לומר כי התשובה לשאלה אם נקט הנתבע "אמצעים סבירים", אם לאו, תיגזר גם מנסיבות העניין הכלליות גם מתוך ההגנה הספציפית לה טוען הנתבע; שלא הרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחת כהרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחרת. אשר לאמצעים הסבירים לגופם, השאלה היא "אם הנתבע גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפירסום, ובבחירת נוסח הפירסום...". המלומד א. שנהר ציין בספרו ביחס לסעיף 16(ב)(2) (שם, עמ' 271) כדלקמן: "מפרסם זהיר צריך לפנות בדרך כלל אל מי שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את תגובתו. הימנעות מקבלת תגובת הנפגע עשויה להחשב כאי נקיטת אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום ולהקים לתובע את חזקת העדר תום הלב. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם לא יהיה טעם בפנייה לקבלת תגובה מהנפגע או שהבדיקות האחרות שנעשו לא יחייבו קבלת תגובה". באשר לסעיף 16(ב)(3) נקבע על ידי המלומד א. שנהר (שם, בעמ' 272-3) כי תנאי זה דומה לתנאי שבסעיף 16(א) לחוק, שכן שניהם נוגעים לפגיעה בנפגע ואולם סעיף 16(ב)(3) עוסק בכוונתו של המפרסם, שככל הנראה ניתן ללמוד ממנה מהפרסום עצמו. לפיכך קובע המלומד א. שנהר כדלקמן: "... כאשר קיימת בפרסום הגזמה בולטת וחריפה, או הגזמה בלתי נכונה המוגשת בסגנון סנסציוני חסר טעם, ניתן יהיה ללמוד מכך על קיום החזקה שבסעיף 16(ב)(3). כמו כן נפסק כי כאשר הפרסום היה שקול, מאוזן ונעדר הגזמה, והמפרסם עשה אותו במילוי חובתו המקצועית וללא כל עניין אישי בו, לא תעמוד לתובע החזקה שבסעיף 16(ב)(3)". 17. מאחר והחזקה שבסעיף 16(ב) לחוק גוברת על החזקה שבסעיף 16(א), תבחן תחילה להלן טענת התובעת להתקיימות הנסיבות לתחולת החזקה שבסעיף 16(ב) (ראה: ע"א (חי') 2692/04 לובינסקי מרים נ' סטרפילד ג'פרי (2005) - ). בחינת החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק: 18. הנתבע פירט בתצהירו את גרסתו לטעם בגינו החרים את כרטיס התובעת כדלקמן: "3. התובעת הציגה לי כרטיס חופשי חודשי המנוקב במשבצת של "אשה", וזאת כשהתובעת היתה תלמידה והנקב אמור היה להיות במשבצת "נערה" כך שהכרטיס שהיא הציגה לי על פניו אינו שייך לה (להלן: "הכרטיס"). 4. יתר על כן, גוון כרטיס שהציגה בפני התובעת היה שונה מהגוון המקובל באותו חודש, כמו כן הכרטיס היה מקומט משופשף ובלוי כך שעלה כי חשד שהמדובר בכרטיס החשוד כמזוייף וכי התובעת עושה שימוש שלא כדין". הנתבעים נמנעו מלהציג את הכרטיס כראיה מטעמם ו/או מלהציג ממצאי בדיקתם לעניינו, חרף החרמתו. הנתבע העיד (עמ' 6 לפרוטוקול) באשר לתוצאות בדיקת הכרטיס כדלקמן: "ש. נשאלת על תוצאות הבדיקה. ת.       אלה לא הגיעו לידיי. אני לא מקבל את התשובות. אני עושה את עבודתי בתור נהג. ש.       אני אומר לך שתוצאות הבדיקה העלו שהכרטיס היה תקין לחלוטין. אתה מסכים? ת.        אם אתה אומר יכול להיות שכן. לא קיבלתי את התשובות אז אני לא יודע". מעדות התובעת עולה כי הכרטיס היה מנוקב במשבצת אישה ולא נערה (עמ' 4 לפרוטוקול). עוד עולה מעדות התובעת כי בכרטיס לא היו רשומים שם ותעודת זהות וכי הנתבע נמנע מלברר את האמור ובלשונה של התובעת הנתבע "לא שאל למה הפרטים האלה לא רשומים" (עמ' 5 לפרוטוקול). הנתבע לא ציין בתצהירו ו/או בעדותו כי הכרטיס היה ללא פרטי התובעת ולא כל שכן כי העדר הפרטים העלה חשדו כי הכרטיס הינו מזוייף. אף מסעיף 4 לתצהירו דלעיל של הנתבע לא עולה כי הנתבע חשד כי הכרטיס מזוייף מפאת הניקוב במשבצת אישה. אוסיף ואציין כי עצם העובדה שהכרטיס מנוקב במשבצת אישה ו/או העדר פרטי התובעת בכרטיס אין בהם כשלעצמם ללמד אודות היות הכרטיס מזוייף. התובעת התייחסה בעדותה (עמ' 5 לפרוטוקול) למצבו הפיזי של הכרטיס במועד החרמתו וציינה כדלקמן: "ש. נכון שהכרטיס היה מקומט, משופשף? ת.        לא. הוא היה בסדר. אולי טיפ טיפה ירד צבע בצד. ממש לא. אני כל היום נוסעת עם הכרטיס הזה ואף אחד לא אמר לי כלום". לא שוכנעתי כי היה בגוון הכרטיס להעיד על זיופו. בהימנעות הנתבעים מלהציג את הכרטיס ו/או את ממצאיהם ביחס לכרטיס כמו גם עדות הנתבע דלעיל בדבר ממצאי הבדיקה יש לשמש ראיה כנגדם באשר להעדר אמיתות הפרסום בדבר היות הכרטיס מזויף. 19. לנוכח כל האמור, הריני לקבוע כי הפרסום בדבר היות הכרטיס מזוייף לא היה אמת. 20. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי הנתבע לא פנה לתובעת לקבל תגובתה בטרם אמר לה כי הכרטיס מזוייף . הנתבע לא ציין בתצהירו כי פנה לתובעת ושאל אותה אודות הטעם בגינו הכרטיס נוקב במשבצת אישה ו/או באשר לגוון הכרטיס בטרם הודיעה כי הינו עושה שימוש בסמכותו להחרמת הכרטיס. גרסת הנתבע בעדותו לפיה ובלשונו (עמ' 7 לפרוטוקול) "... ואמרתי לאותה גברת בנימוס שבמקרה הזה היא ילדה שאני מחרים את הכרטיס לבדיקה היות וגם הצבע לא תואם לצבע אותו חודש", לא רק שלא הועלתה בתצהירו, כאמור, ובאופן המשליך על מהימנותה, אלא אף אין בה ללמד כי הנתבע ביקש את תגובת התובעת עובר להחרמת הכרטיס ובאופן אשר יהא בו כדי לאמת את חשדו כי הכרטיס הינו מזוייף. מעדות התובעת עולה כי הנתבע לא פנה אליה באשר לטעם בגינו הכרטיס נוקב במשבצת אישה : "ש.       הנהג גם אמר לך למה בכרטיס מנוקב אשה ולא נערה? ת.       לא. ש.        תנסי להיזכר שהוא ציין את זה בפנייך למה מנוקב אשה ולא נערה. ת.        לא". מר בוזגלו ג'ילברט (עמ' 3 לפרוטוקול) העיד כי לא שמע את הנתבע שואל את התובעת מדוע כרטיסה מנוקב במשבצת אשה ולא נערה ו/או כי הנתבע אמר לתובעת כי הכרטיס אינו שלה. לנוכח האמור, הריני לקבוע כי הנתבע לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם חשדו בדבר היות הכרטיס מזוייף הינו אמת טרם הפרסום ובנסיבות העניין יכול היה ממילא הנתבע לפעול במסגרת תפקידו מבלי לשתף את נוסעי האוטובוס בקביעתו כי הכרטיס שהתובעת עשתה בו שימוש הינו מזוייף. לנוכח האמור, סבורני כי נתקיימה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק ופרסום הנתבע נעשה שלא בתום לב. 21. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק ו/או כי הפרסום נעשה בתום לב כקבוע ברישא של סעיף 15 לחוק. סבורני, כי אף אם חשד הנתבע כי הכרטיס הינו מזוייף הרי שהיה עליו לנקוט כלפי התובעת בלשון זהירה ופחות בוטה תוך מתן הסבר לתובעת ולאוזניה בלבד באשר לטעם בגינו הינו מחרים הכרטיס ובאופן בו הפגיעה בתובעת תהא פחותה. 22. לנוכח קביעותיי דלעיל, מתייתר הצורך לדון בטענת התובעת להתקיימות תנאי הוראת סעיף 16(ב)(3) לחוק. אחריות הנתבעת: 23. התובעת טוענת כי בנוסף לאחריות שיש להטיל על הנתבע יש להטיל אחריות אף על הנתבעת נוכח סעיף 13(א)(2) ו-13(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). 24. סעיף 7 לחוק קובע כדלקמן: "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2) 2) עד 55 ,15ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944". הנתבעת לא ראתה להשיב בסיכומיה לטענות התובעת לעניין אחריותה נוכח קביעת הוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין ובפועל יוצגו הנתבע והנתבעת במשותף על ידי ב"כ. טענות הנתבעת בכתב ההגנה לפיהן כתב התביעה אינו מגלה יריבות ו/או עילה כלפיה וכי אין להטיל עליה בנסיבות העניין חבות בגין המעשים המיוחסים לנתבע לא נזכרו עוד בסיכומי הנתבעים ואין להזקק להן. זאת ועוד, אין חולק כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה הנתבע עובד הנתבעת ואמירותיו נאמרו במהלך עבודתו ובמסגרת מטלה שהוטלה עליו במסגרת עבודתו לפעול לבער את הנגע של שימוש בכרטיסים מזוייפים. ואולם, משהנתבע בחר להטיח את חשדו ו/או את האשמותיו בתובעת בין כותלי האוטובוס ובאופן שדבריו נשמעו על ידי נוסעים נוספים ולא באופן הדיסקרטי שהתנהלות מעין זה אמורה להיעשות, סבורני שיש להטיל אחריות גם על הנתבעת בגין האירוע. האחריות של הנתבע והנתבעת בנסיבות המקרה אינה שווה. סבורני כי אחריותו של הנתבע למעשים הינה גבוהה יותר ואולם בנסיבות העניין סבורני כי לא ניתן לכמת את האחריות של כל אחד מן הגורמים ועל כן ראוי בנסיבות העניין ובפרט שעה שהנתבעים יוצגו במשותף לקבוע כי הנתבעים הינם מעוולים במשותף ונושאים יחד ולחוד באחריות לנזקי התובעת (ראה ת.א. 2580/00 עלוא מנשה נ' רשת שוקן בע"מ ואח' (פרסום נבו)). 25. טענת הנתבעים בסיכומיהם לאשם תורם מצדה של התובעת מכוח סעיף 7 לחוק וסעיף 65 לפקודת הנזיקין לא הועלתה בכתב ההגנה ואין להיזקק לה. למעלה מן הצורך אציין כי אין לייחס לתובעת אשם תורם לנוכח גילה של התובעת במועד האירוע ובנסיבות בהן הנתבע לא פנה לקבלת תגובתה עובר לפרסום. הפיצוי וגובהו: 26. התובעת עתרה בכתב תביעתה ובסיכומיה לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 40,000 ₪. פסק הדין המנחה לעניין קביעת גובה הפיצוי בגין עוולת לשון הרע הוא רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5), 510, שם נקבע על ידי ביהמ"ש העליון כדלקמן: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו ((consolution של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר... רק כך ניתן יהא - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק: פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב: אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי "נמוך" כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. אין גם לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי "גבוה" כדי להגן על השם הטוב. על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא-רכושי - שנגרם לניזוק... בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". השיקולים שמביא, איפוא, ביהמ"ש בחשבון בבואו להכריע בשאלת הפיצוי שיש לפסוק לתובע שלא נגרם לו נזק ממוני הינו, בין היתר, ההשפלה והכאב והסבל שחווה הנפגע, מהות הפרסום, חומרת הפרסום, מספר הפרסומים, אופי הפרסום, אם זה בעיתון, או בכתב עת, אם זה באתר אינטרנט או במסגרת מצומצמת יותר, מעמדו של המפרסם ושל הנפגע והרקע שקדם לפרסום. סעיף 7(א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי ביהמ"ש לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". על פי סעיף 7(א) זכאי, איפוא, הנפגע לקבל פיצוי מהפוגע אף שלא נגרם לו כל נזק ממוני כתוצאה מהפרסום בשיעור של 50,000 ₪. 27. בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו בפרשת אמר, לרבות בתוכן הפרסום, היקף הקהל שנחשף לפרסום, ההשפלה והכאב והסבל שהיו מנת חלקה של התובעת והעובדה שהמדובר בפרסום יחיד ובעל-פה, סבורני כי פיצוי בשיעור של 12,000 ₪ נכון ליום האירוע מהווה פיצוי הולם בנסיבות העניין. סוף דבר: 28. הנני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1 סך של 12,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/9/07 ועד לתשלום המלא בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1 הוצאות משפט משוערכות בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ב"כ התובעת יפקיד את סך הפיצוי בשיעור של 12,000 ₪ בחשבון חיסכון סגור על שם התובעת עד הגיעה לגיל 18. אגדלשון הרע / הוצאת דיבהאוטובוסנהג אוטובוס