קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים על דחיפה בתור: מבוא וטענות הצדדים מהי חובת ההשגחה על ילדים בהקשר של עמידה בתור למתקני לונה-פארק? האם מתקיים קשר סיבתי בין מחדלי-השגחה כלליים לבין דחיפה ספציפית שגרמה נזק-גוף? לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק-גוף לפי פקודת הנזיקין; המעלה, בין היתר, את השאלות האמורות. התובעת טוענת כי ביום 21.4.05, בהיותה כבת 11.5 שנים, עמדה בתור לאחד ממתקני-השעשועים של הנתבעת 1, נדחפה על ידי ילדים שהתקהלו בתור אחריה, ונחבלה בשן קדמית מס' 21 מעמוד של מעקה אשר תחם את התור. הנתבעת 1 התרשלה במניעת הדחיפה שגרמה לחבלה. נגרמו נזקים שעיקרם כאב וסבל, וכן הוצאות רפואיות על טיפול בשן הפגועה. הנתבעות מנועות מלהתכחש לחוות-הדעת מטעמן, שכימות הנזק לפיה גבוה יותר; ועל כן יש לשום את הנזק לפי חוות-דעת זו, ולא לפי חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. הנתבעות טוענות כי לפי הגרסה שהתובעת מסרה למנהל התפעול של הנתבעת 1 - התובעת נחבלה בעת שמעדה תוך כדי ריצה ברחבה שלפני המתקן הנדון, ולא בנסיבות הנטענות על ידי התובעת. מכל מקום, המתקן היה מאויש על ידי שני בני אדם, אחד בכניסה למתקן, היינו: בראש התור, והאחר בזנב התור. כך או כך, החבלה אירעה שלא עקב התנהגות עוולתית של הנתבעת 1. לפיכך דין התביעה להידחות. לחלופין טוענות הנתבעות כי יש לשום את הנזק לפי חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט, בהתאם לפרשנות המוצעת על ידי הנתבעות בסיכומיהן. אומר כבר עתה כי מקובלת עליי טענת התובעת [בסיכומי-תשובתה, פסקאות 5-6] כי בהיעדר הודעה לצד שלישי נגד המבוגר שליווה את התובעת ללונה-פארק - אין מקום לדיון באשם אפשרי שלו. אין בענייננו גם טענה לאשם-תורם מצד התובעת. לפיכך יתמקד הדיון בשאלת האחריות בחובות הזהירות של הנתבעת 1, בשאלת הפרתן, ובשאלת הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק. עקב החובה והאינטרס הציבורי לחסוך במשאב הציבורי של זמן שיפוטי - דנתי באותן טענות וראיות שמצאתי כמשמעותיות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר. לצערי, עקב עומס עבודה רב, התפניתי לכתיבת פסק הדין רק בפגרת הפסח, ולא מוקדם יותר כמתוכנן. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים. הגרסאות עדותה של התובעת עשתה עליי רושם אמין. עיקר גרסתה נרשמה כבר ביום האירוע ברשומה הרפואית של מרפאת השיניים [נספח א' לתצהירה]. בהקשרים שבהם יכולה הייתה לנסות ולהעצים פרטים שיתמכו בתביעתה, כגון לעניין משך הדחיפות לפני החבלה, ובשאלה אם מפעיל המתקן נקט פעולות כלשהן להפסקתן - לא עשתה כן [פרוטוקול, עמ' 9]. עדותו של מנהל התפעול מטעם הנתבעת 1 הייתה פחות משכנעת. הוברר בחקירה הנגדית כי דו"ח האירוע לא נרשם בזמן אמיתי. המנהל סתר עצמו בשאלת זיכרונו אודות מיהותו של האדם הנוסף שהיה עם התובעת [פרוטוקול, עמ' 13]. לא היה מובן מה היה באירוע זה שגרם לו דווקא להיחרט בזיכרונו, כדבריו [שם, עמ' 11 ו-14]. מצאתי טעם בטענת התובעת, כפי שבוטאה בסיכומיה [בפסקאות 24-25] ועמדה ביסוד אי-אלו שאלות בחקירתו הנגדית של המנהל [פרוטוקול, עמ' 12], כי מנגנון הפגיעה, כפי שתועד ביום האירוע, הולם יותר מהלומה ממוקדת מעמוד ברזל מאשר מעידה והשתטחות על הקרקע. עדות המנהל כי היה ליד המתקן בעל-תפקיד נוסף בזנב התור [פרוטוקול, עמ' 11] לא נזכרה בתצהירו. גרסה זו גם אינה מתיישבת עם עדות התובעת כי שום אדם מסגל העובדים במקום לא ניגש אליה סמוך לחבלה, ועם אי-ציון שמו של אותו אדם בדו"ח האירוע כעד. לא למותר להזכיר כי גם עדותו של המנהל הייתה עדות יחידה מטעם הנתבעות. כעובד וותיק של הנתבעת, שהיה אחראי על המתקנים ביום האירוע, ואשר נתן עדות בשם הנתבעת 1 - אין מקום לייחס לו שוויון-נפש גמור לגבי תוצאות המשפט; אף כי אין לו אינטרס כספי בהן. לאור המקובץ אני מעדיף את גרסתה של התובעת, חרף הישענותה על עדות יחידה של בעלת-דין. הגעתי למסקנה זו, לא בלי היסוס, על אף שהתובעת נמנעה מלהביא עדים רלבנטיים-לכאורה מבין אלה שהיו עמה ביום האירוע. מי מן החברים שהיו איתה היה עשוי להעיד על נסיבות פציעתה, ובת-זוגו דאז של אביה הייתה עשויה להעיד כי שמעה מן התובעת ומחברתה את הגרסה האמורה בזמן אמיתי. לא הובא כל הסבר לאי-העדתם של עדים אלה, ובשל חסר ראייתי זה - כפסע היה בין התובעת לבין קביעה כי היא לא הוכיחה את גרסתה. הרשלנות התובעת טענה בכתב התביעה [בסעיף 15] להפרת חובות חקוקות שונות; אולם היא לא הצביעה על סעיפים ספציפיים של החיקוקים שהוזכרו אשר הופרו-לכאורה. למעשה נטשה התובעת טענות אלה בסיכומיה, שבהם לא השתיתה את אחריותה הנטענת של הנתבעת אלא על עוולת הרשלנות. אכן, מצב של דוחק ודחיפוֹת, בהקשר של אירועים המוניים, הוא מצב מסוכן. בפסטיבל ערד של שנת 1995 היו למצב כזה תוצאות טראגיות [רע"פ 8310/05 שוורץ נ' מ"י ]. אולם גם סיכונים חמורים-פחות לשלמות-הגוף, כגון זה שהתממש בענייננו, ראויים למניעה המרבית האפשרית בעלויות סבירות. אמנם, יש להיות ערים לכך שלהטלתם של חובות-זהירות יש עלות, בדמות ייקורו של השירות הנדון. קביעה נורמטיבית, שמשמעותה המעשית היא הגדלת כוח האדם המאבטח מתקני-שעשועים - תגרור בהכרח את ייקורו של השימוש במתקנים, ואת הרחקתו מהישג-ידם של ילדים רבים יותר. אולם, אין להירתע מעלויות סבירות כאמור, כאשר הן נדרשות למניעת סיכון בלתי-סביר לחיים או לשלמות-הגוף. לפיכך יש לקבוע כי על הנתבעת 1, כמי שהייתה תופסת-המקרקעין בזירת האירוע ומפעילת המתקן הרלבנטי, הייתה חובת זהירות מושגית לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע דוחק ודחיפות ליד המתקנים, העלולים לגרום לנזק-גוף לילדים הצובאים עליהם. למרבה הצער, ניסיון החיים אינו מבסס חזקה כי ילדים ונוער אינם עלולים להיכשל בדחיפות בתור, בהקשר של דוחק. לפיכך כל מי שיש לו זיקה לעריכתם של אירועים מן הסוג הנדון צריך לצפות תופעות של דוחק ודחיפות, וכפועל-יוצא מצפיות זו - עליו לנקוט מראש אמצעים סבירים כדי להתמודד עם תופעות כאלה, שסכנת-נזק-גוף בצדן. מפעיל המתקן אינו ערוך להתמודד עם בעיות של התפרעות במורד התור, שלא במחיצתו המיידית. הוא מנוע מלנטוש את משמרתו על פתח הכניסה למתקן-גופו, שאם לא כן - יימצא, בעצם היחלצותו למנוע דחיפות במורד התור, יוצר סיכון לשימוש בלתי מבוקר במתקן שעליו הופקד על ידי הילדים שבקדמת התור. לפיכך על האחראיים לאירוע כדוגמת האירוע הנדון להבטיח כי גורמים אחרים ישקדו על טיפול במוקדים של דוחק ודחיפות; בין אם על ידי העמדת סדרן נייח נוסף בכל תור, ובין אם על ידי העמדת כוח-משימה נייד, בנגישות מיידית לחוש לכל מוקד כזה סמוך להיווצרותו. דומה כי העלות הכרוכה בתוספת של כמה סדרנים נוספים, בשכר-מינימום - בשים-לב להיקף הכלכלי של הפעילות הנדונה - אינה מכבידה מדי. כמו כן, בהתאם לאמור בפסיקה בדבר ההשפעה הממתנת והמרסנת של עצם הימצאותו-בסביבה של גורם כזה [ראו, בין השאר, ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, מיום 11.3.81], נחוץ כי סדרנים כאמור יהיו בעלי נוכחות בולטת בשטח, והם יטרימו הפרות סדר על ידי קריאות אזהרה מפני הידחקות ודחיפות. גם מפעילי המתקנים אמורים להיות מתודרכים שלא לאפשר המשך השימוש במתקן כל עוד התור אינו מתנהל בשובה ונחת; ועליהם להכריז מראש על נחישותם זו - כדי להמריץ התנהגות נאותה. אמצעים כאלה ימזערו את ההסתברות להתרחשותן של דחיפות, ואת תוחלת הנזק העלול להיגרם כתוצאה מאלו מהן שיתרחשו בכל-זאת. על הנתבעת 1 מוטלת חובת זהירות קונקרטית לפעול כאמור. התובעת העידה [פרוטוקול, בעמ' 6] על נסיבות האירוע כלהלן: "עמדתי בתור למתקן, והיו כמובן עוד המון אנשים, היה די עמוס, הייתי בתור, בין שני מעקות, היו ילדים שהתפרעו מאחור, ודחפו את כל התור, ונדחפתי ונחבטתי בעמוד של המעקה". עדות זו נתמכה על ידי עדותו של מנהל התפעול מטעם הנתבעת 1 [שם, בעמ' 10], כלהלן: "בתקופת האירוע, זו הייתה תקופה שיש בה הרבה מאוד עבודה, תקופת שיא...". על התובעת היה מוטל, אפוא, באופן קונקרטי, לצפות סיכונים הכרוכים בדוחק ודחיפות, ולקיים את חובות הזהירות הקונקרטיות המתחייבות מכך. הנתבעת לא הוכיחה כי קיימה חובות אלה. כאמור לעיל [בפסקה ‏9], לא שוכנעתי כי היה בנמצא, בתור למתקן הנדון, סדרן נוסף מטעם הנתבעת 1. הנתבעות לא הביאו לעדות מי מן הסדרנים הרלבנטיים. גם מנהל התפעול מטעם הנתבעת 1 לא טען כי היא פעלה בהתאם לחובות הקונקרטיות שהותוו לעיל, מלבד הטענה - שנדחתה - בדבר קיומו של אותו סדרן נוסף. לא באה כל ראיה כי הייתה נוכחות של סדרנים בשטח; כי היא הובלטה כראוי; כי היה מי שנתן דעתו על דוחק בתור, והתערב כדי למנעו; או כי הושמעו באופן אפקטיבי אזהרות מפני דחיפות. אין בתשתית הראייתית שהניחו הנתבעות כל הוריה על נקיטת אמצעים כלשהם למניעתם של דוחק ודחיפות, והסיכונים הכרוכים בהם. משהנתבעות לא הביאו כל ראיה בדבר נקיטתם של אמצעי זהירות כאמור - עליי לקבוע כי אמצעי זהירות כאלה לא ננקטו. מסקנתי הנה, אפוא, כי הנתבעת 1 התרשלה בקיום השגחה נאותה על התור לפני המתקנים, לבל ייווצרו בו דוחק ודחיפות שסכנה בצדם. הקשר הסיבתי הנתבעות מאזכרות בסיכומיהן את הקביעה במספר פסקי דין שעסקו באלימות מצד תלמידים, כגון אלה שהוזכרו בסיכומי התובעת, כי אפילו נכח במקום גורם משגיח - הוא לא היה יכול להספיק למנוע את המעשה הפתאומי שגרם כהרף-עין לנזק. בכך טענו הנתבעות, במרומז, להיעדר קשר סיבתי בין מחדלי ההשגחה האמורים לעיל לבין הנזק. איני סבור כי בענייננו יש ליישם את הקביעות האמורות, מן הטעמים שיבוארו להלן. להבדיל מדחיפה פתאומית אגב משחק כדורגל [עניין דניאלי הנזכר]; מהלומת אגרוף פתאומית של ילד אחד בחזהו של ילד אחר תוך כדי טיול [ע"א 4118/91 עז' המנוח ארגמן ז"ל נ' חפצדי , מיום 24.4.94 ו-דנ"א 2571/94 , באותו עניין מיום 12.6.96]; או זריקת כיסא על מורה [ע"א 868/79 קובי נ' זיו, , מיום 14.12.81] - דחיפה בהקשר של דוחק באירוע המוני אינה אירוע פתאומי השובר את השגרה, אלא אירוע צפוי במסגרת השגרה. הדחיפה הקונקרטית שגרמה לחבלה בשן של התובעת הבשילה על רקע מספר דקות של דחיפות בתור, עקב הדוחק וההמולה. במקרים הנזכרים לא הייתה, עובר לפעולה הפתאומית המזיקה, עילה להתערבות מצד הדרג המשגיח. בענייננו הייתה, כאמור לעיל, עילה לפעולה מטרימה לפני הדחיפות הצפויות; וכן עילה להתערבות עם תחילתו של הדוחק, בטרם התרחשה הדחיפה הספציפית שגרמה לחבלה. לכאורה ניתן להעלות ספק בשאלה אם הדחיפה הנדונה הייתה נמנעת, אפילו היו נוכחים במקום סדרנים במספר מספיק, ואפילו היו הללו מתרים בילדים מראש שלא לדחוף. על יסוד ספק כאמור, ניתן היה, לכאורה, לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות בהשגחה לבין הנזק. אולם, נראה כי לא זו הייתה דרכה של הפסיקה. במקרים שהוזכרו, נקבע כי לא הייתה התרשלות. לא נדונו שם מקרים שבהם לא הייתה השגחה מתאימה, תוך דיון-חיוני-להכרעה בשאלת הקשר הסיבתי. בע"א 785/80 עיריית פתח-תקוה נ' צרפתי, מיום 15.7.84, נקבע כי ההשגחה לא הייתה מספקת, בשים לב למאפייניה של האוכלוסייה שבה היה מדובר; והטלת האחריות לא אותגרה בשאלה אם וודאי הוא שהתיגרה האלימה הייתה נמנעת אלמלא-כן. גם בהקשר אחר של התרשלות באי-מניעת התנהגות פוגענית, בע"א 1678/01 מ"י נ' וייס, , מיום 2.6.04, נקבע שהמשטרה התרשלה באי-נקיטת אמצעים למניעתה של ההתנכלות הנדונה. לא הועלה פקפוק בקשר הסיבתי; חרף האפשרות כי ההתנכלות לא הייתה ממוגרת אפילו פעלה המשטרה כראוי. בע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, מיום 9.9.96, נקבע שהקיבוץ התרשל באי-נקיטת אמצעים למנוע קפיצות-ראש לבריכה בניהולו, במקום שלא התאים לכך. בשאלת הקשר הסיבתי נאמר [בפסקה 6בפסק הדין]: "הפרת חובת הזהירות היא שגרמה במקרה דנן לנזק, שכן סביר להניח כי שילוט וסימון הולמים היו מסבים את תשומת לב המתרחצים לסיכון שבקפיצות הראש מהמקום שממנו קפץ התובע. יש להניח כי לו היה נוקט הקיבוץ אמצעי זהירות סבירים, אנשים רבים היו נמנעים מקפיצה באזור האסור, ובכללם התובע". נראה כי הבסיס העיוני לגישה זו נעוץ בדוקטרינת הנזק הראייתי. בעקבות התנהגותו העוולתית של הנתבע התרחש מהלך-עניינים מסוים, שגרם לנזק. אין לדעת איזה מהלך-עניינים היה מתרחש אלמלא אותה התנהגות עוולתית. לא מן הנמנע כי הנזק היה מתרחש בכל-מקרה; אולם ייתכן גם שהנזק היה נמנע לחלוטין. בנסיבות כאלה נוצרת עמימות בלתי ניתנת להתרה בשאלת הקשר הסיבתי, בעטייה של ההתנהגות העוולתית. צודק יותר, אפוא, כי העמימות תפעל לחובת המעוול, והוא ישא בנזק - מאשר כי הנזק, או חלקו, יישאר אצל הניזוק התמים, ללא פיצוי; והמעוול לא ישלם כל מחיר בגין עוולתו. בענייננו יש לומר, בהתאם לאמור בעניין קיבוץ אפיקים, כי ניסיון החיים מלמד שלו היו ננקטים אמצעי ריסון מתאימים - מסתבר יותר שהריסון בהתנהגותם של הילדים היה מושג, מאשר שהילדים הדוחפים היו ממשיכים בשלהם. עוד יש לומר כי משהנתבעת 1 לא נקטה אמצעי זהירות נדרשים - גרמה לתובעת נזק ראייתי בשאלת הקשר הסיבתי; ולפיכך מועבר אליה הנטל להפריך את ההנחה האמורה. לא ראיתי מקום ליישם בענייננו את הלכת ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול, , מיום 31.3.05, בדבר הטלת אחריות בשיעור חלקי בגין החמרת סיכון. בעניין מלול הוטעם כי מדובר בחריג לכלל של 'הכל או לא-כלום', הננקט מקום שיישום הכלל גורם אי-צדק [שם, פסקה 26 בפסק-הדין]. עוד הוטעם שם [בפסקאות 28-29] כי יש להיזהר בהפרחת אומדנות בלתי מבוססות, וכי על הצדדים מוטל להביא ראיות אמינות לצורך כימותה של החמרת הסיכון הנדונה. בענייננו אני סבור כי יישום הגישה שננקטה בעניין קיבוץ אפיקים אינה מעוררת תחושת אי-צדק. אכן, יש מקום להנחה כי משטר קפדני יותר של השגחה על הסדר הטוב היה נושא פירות, עד כי הפרות-סדר, חרף אותה השגחה, היו הופכות למקרה חריג, והתרחשותן הייתה מסתברת פחות מאי-התרחשותן. במיוחד אמורים הדברים בילדים, אשר אינם נמנים עם אוכלוסייה המאופיינת בפתולוגיה התנהגותית. לכאורה, ילדים כאלה צפויים להיות מושפעים ממרות אסרטיבית של מבוגרים, מקום שמופעלת כזו. ככל שקיימת עמימות סיבתית, נוכח האפשרות שגם הסדרי השגחה נאותים לא היו מונעים דחיפה נקודתית - נראה צודק יותר כי עמימות זו תפעל לחובת הנתבעות. תוצאה זו נראית צודקת יותר, משום שהתנהגותה העוולתית של הנתבעת 1 היא שמנעה את האפשרות להיווכח אם אמנם ההשגחה לא הייתה מונעת את הנזק; ונוכח היעדרה של וודאות בעצם קיומם של גורמי סיכון בלתי-עוולתיים, להבדיל משיעור השפעתם, בניגוד למקרים שנדונו בעניין מלול. אני קובע, אפוא, כי בוסס קשר סיבתי, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, בין רשלנותה של הנתבעת 1 באי-נקיטת אמצעי הכוונת-התנהגות נדרשים, לבין דחיפתה של התובעת וגרימת החבלה לשן שלה. הנזק הצדדים לא הסכימו כי חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט תבוא במקום חוות-הדעת מטעמם [פרוטוקול, עמ' 3-4]. מקובלת עליי טענת התובעת כי, בעקבות כך, הנתבעות מנועות מלכפור בחוות-הדעת מטעמן, וכי יש בעצם הגשתה משום הודאת-בעל-דין מצדן של הנתבעות בעניין הנזק הנדון בחוות-הדעת. לפיכך, משהתובעת מסכימה לאמור בחוות-הדעת מטעם הנתבעות - אין עוד מחלוקת בעניין שברפואה בין הצדדים, ויש לשום את הנזק לפי חוות-הדעת הרפואית שאינה שנויה עוד במחלוקת. לפיכך אין נפקא-מינה שהמומחה מטעם בית המשפט, שכאמור חוות-דעתו לא נועדה להיות מכרעת אלא ראיה בין שאר הראיות, העריך את הנזק בסכום נמוך יותר. כדברי התובעת בסיכומיה - בהיעדר תמיכה קונקרטית באחת מחוות-הדעת שהוגשו, העובדה כי חוות-הדעת מטעם הנתבעות מהווה חוות-דעת אמצעית, מבחינת גובה הנזק, מהווה טעם נוסף להעדפתה. המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר רפי פישר, קבע כי יש לשקם את השן הפגועה על ידי ביצוע טיפול-שורש (600 ₪) והתקנת מבנה קרמי (1,200 ₪) וכתר חרסינה (4,000 ₪); זאת החל מגיל 18, תוך החלפת הכתר מדי 8.5 שנים בממוצע עד גיל 73, ובסה"כ 6 החלפות. עד גיל 18 ההוצאות הסבירות על תיקון השחזור, פעמיים בהפרש של 5 שנים, מוערכות על ידי ד"ר פישר בסך 800 ₪. לאור חוות-דעתו של ד"ר פישר - חישוב הפיצוי בגין טיפולי השיניים שלהם תיזקק התובעת הוא כלהלן (לצורך פשטות החישוב והיישום של לוח ההיוון - החישוב נעשה בעיגול לשנים שלמות, לפי 8 ו-9 שנים לסירוגין): עד גיל 18 - סך 800 ₪ (לשערוך הסכום של 400 ₪ שהוצא במועד לא ידוע בעבר, ולהיוון הסכום הנוסף של 400 ₪ שיוצא במועד לא ידוע בעתיד הקרוב, אשר מתקזזים במידה מסוימת - משמעות זניחה). בגיל 18, קרי: בעוד כשנתיים - סך 5,800, ולאחר היוון - סך 5,467 ₪. בגיל 27, קרי: בעוד 11 שנים - סך 4,000 ₪, ולאחר היוון - סך 2,890 ₪. בגיל 35, קרי: בעוד 19 שנים - סך 4,000 ₪, ולאחר היוון - סך 2,281 ₪. בגיל 43, קרי: בעוד 28 שנים - סך 4,000 ₪, ולאחר היוון - סך 1,748 ₪. בגיל 51, קרי: בעוד 36 שנים - סך 4,000 ₪, ולאחר היוון - סך 1,380 ₪. בגיל 60, קרי: בעוד 45 שנים - סך 4,000 ₪, ולאחר היוון - סך 1,058 ₪. בגיל 69, קרי: בעוד 53 שנים - סך 4,000 ₪, ולאחר היוון - סך 835 ₪. בסה"כ עולים מחירי הטיפולים הנדרשים, בערכי היום, לסך מהוון של 16,459 ₪. מקובלת עליי טענת התובעת [בסיכומי-תשובתה, פסקה 8] כי לא הוכחה זכאותה לטיפול שיניים ללא עלות, אלא כי הוצאות אלו מוחרגות מן הפוליסה לביטוח תלמידים. ניסיון החיים מלמד כי דרכם של בני אדם לקבל טיפול-שיניים אצל רופא הסמוך למקום מגוריהם, אחרי שעות העבודה. לא שוכנעתי, אפוא, כי צפויים לתובעת, עקב הטיפולים, הפסדי-השתכרות או הוצאות-נסיעה בסכומים משמעותיים. לתובעת נגרמה פציעה קלה-יחסית, שלא הותירה בה נכות. הנזק האסתטי, שממנו ניתנה לי ההזדמנות להתרשם באופן בלתי-אמצעי, היה קטן. התובעת עברה טיפולי שיניים עקב החבלה, והיא צפויה לעבור טיפולים נוספים כאלה בהמשך חייה. לא הוכח כי התובעת סובלת מרגישות גופנית או נפשית חריגות לטיפולי-שיניים; לפיכך גם את הכאב והסבל הצפויים עקב טיפולים אלה יש להעריך בשיעור מתון. משמדובר בעיקר בטיפולים עתידיים, יש להתחשב במעין-היוון גם בהערכת הפיצוי המתאים בגין הכאב והסבל הצפוי עקב הטיפולים העתידיים. לאור המקובץ, ולאחר ששאלתי את עצמי "כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך" [בהתאם להנחיה במשנה בבא-קמא ח, א, בדבר הערכת הפיצוי בגין 'צער'] - אני מעריך את הפיצוי המתאים בגין הכאב והסבל בסך 20,000 ₪. התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי נשאה בעלות בגין חוות-הדעת מטעמה, מאת ד"ר חווא אדוארד. אולם, היא זכאית לשיפוי בגין חלקה בחוות דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט, בסך 2,310 ₪, במסגרת הוצאות המשפט - במצורף לסכום האגרה בסך 600 ₪ [כאמור בסיום סיכומי התובעת]. סכום הפיצוי המתקבל מן האמור לעיל הוא 36,459 ₪. על סכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ, וכן את הוצאות המשפט כאמור לעיל בסך 2,910 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.פיצוייםתאונות נפילהנזקי גוףתאונות בגני שעשועים ופארקיםנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה