תביעת רשלנות רפואית של אחות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות רפואית של אחות: 1. לפני תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית. 2. נפטר. המנוח שהה במוסד הוד אדומים (להלן: "הנתבעת 1"), לצורך שיקום לאחר שבר של עצם הירך. עוד קודם לכן, עבר המנוח ניתוח קטרקט בעינו השמאלית. על פי כתב התביעה, ביום 10/05/05, בשעה שהאחות מיכל חנוכה (להלן: "האחות") מטעם הנתבעת 1 הזליפה למנוח טיפות עיניים, בחוסר זהירות, ובתוך כך שרטה את עינו השמאלית, הופיע אודם רב המלווה בכאבים. לאור מצב העין, החליטה הנתבעת 1 על העברת המנוח לבית החולים שערי צדק. בבית החולים בוצע למנוח ניתוח בעינו השמאלית במהלכו הוצא תוכן העין. קרי, המנוח איבד את ראייתו בעין שמאל לצמיתות, ובכך למעשה, איבד המנוח את מאור עיניו, שכן אין הוא ראה בעין ימין כבר משנת 2004. לתימוכין בטענותיו צירף המנוח תעודה רפואית מאת ד"ר ברכה ממחלקת עיניים בבית חולים "שערי צדק". כך הוא כתב: "מר לניאדו עבר ניתוח קטרקט בעין שמאל 24.2.05. לאחר הניתוח ראה במצב טוב ...יומיים לאחר הוצאת תפרים קיבל טראומה בעין שמאל בתאריך 10.5.05". הנתבעת 2 הנה מי שביטחה את הנתבעת 1 במועד האירוע (להלן: "הנתבעת 2"). 3. ביום 23.4.06 ביקש המנוח לצרף מטעמו חוות דעת של המומחה ד"ר חיים כהן, רופא בכיר בבית חולים "שערי צדק" בירושלים (להלן: "ד"ר חיים כהן"). כך ד"ר כהן כתב בפרק הסיכום בחוות דעתו: "התוצאה העיקרית מפגיעת עין שמאל של מר לניאדו היא עיוורון מוחלט, שאין לו תיקון רפואי כלשהו בעתיד. חוסר תפקוד ראייה הקיים מכבר בעין ימין הופך את לניאדו עוור לצמיתות מאז תאריך הפציעה 05.10.05". 4. הנתבעות כפרו בטענות התובע בכלל, ולעניין הרשלנות בפרט. לטענתן, הטיפול שניתן למנוח היה ללא כל דופי ובהתאם לאמות המידה המקובלות. הוסיפו הנתבעות וטענו כי אין קשר סיבתי בין מצבו של המנוח, לבין פעולת טפטוף טיפות העיניים לעינו, שכן הנזק שנגרם למנוח נובע מגילו וממצבו הרפואי הקודם ללא קשר לאירוע נשוא התביעה. 5. לביסוס טענות הנתבעות, הוגשה חוות דעת, שערך ד"ר א.אופיר, מנהל יחידת העיניים, בבית חולים "הלל יפה" (להלן: "ד"ר אופיר"). ד"ר אופיר הסביר בחוות דעתו כי : "לכן המסקנה המתבקשת היא שהאירוע הדמם התוךעיני היה עצמוני..מסקנה זו נתמכת משמעותית כאמור בגורמי הסיכון לאירוע שהיו אצל מר לניאדו ובמהלכו. יש עוד להוסיף כי אם הייתה נפתחת העין מעצם הפגיעה באצבע וכתוצאה מכך החל דימום פנימי מסיבי, היה הדם יוצא דרך הפתח והדימום היה נצפה מחוץ לעין עוד במקום, אך גם האחות וגם הרופא במקום לא הבחינו בכל דימום חיצוני בעין". עוד הוסיף בשולי חוות דעתו כי: "אין כל מקום לקשר בין האירוע נשוא התביעה והזלפת הטיפות לעין התובע". 6. לאחר הגשת חוות הדעת של הצדדים נתבקשו הצדדים להגיש תחשיבי נזק, וביום 4/10/06 הוגשה הצעת בית המשפט, אך זו נדחתה על ידי הנתבעת ביום 2/11/06. 7. בנסיבות אלו, הוחלט על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' יעקב פאר, מומחה עיניים, מבית חולים "הדסה עין כרם" (להלן: "מומחה בית המשפט") אשר יביע דעתו האם מצבה הרפואי של עינו השמאלית של המנוח נבע מטראומה או מגע חיצוני בעין, או שמא הדבר נבע עקב סיבה רפואית הקשורה במצבו הרפואי של המנוח. כך קבע מומחה בית המשפט בחוות דעתו: "למר לניאדו היו ויש גורמי סיכון שיכולים להביא לדימום מתפרץ. הוא איש זקן, שבזמן הארוע היה בן 94 שנים. הוא סבל ממחלת כלי דם כללית שהביאה, בין היתר, לארוע מוחי וחסימת וריד בעינו הימנית. מר לניאדו השתמש בתרופה קומדין, המגבירה את הסיכוי לדימום. ייתכן ומר לניאדו סבל מגלאוקומה קלה, אם כי הדבר לא ברור. מר לניאדו עבר ניתוח קטרקט עם יצירת פצע בקיר העין. אירוע הדימום קרה יומיים לאחר הוצאת התפרים מפצע הניתוח והחלשתו, כך שנוצרה נקודת תורפה חלשה בקיר העין. לאור גורמים אלו, בהחלט יתכן שפצע הניתוח שכנראה לא היה סגור היטב, נפתח מעט באופן עצמוני, הביא לירידה חדה בלחץ התוך- עיני שגרם לדימום שהתפרץ ואיבוד מוחלט של הראיה. יחד עם זאת, אין לשלול אפשרות שפצע הניתוח נפתח כתוצאה מחבלה, ולו קלה ביותר, לעינו השמאלית של מר לניאדו, שבמצב של עין סגורה לא הייתה גורמת לכל בעיה, אך במצב בו קיים פצע ניתוח שאינו סגור היטב, יכולה לגרום לפתיחה ממשית של הפצע והשתלשלות האירועים שבעקבותיה. בהמשך סיכם המומחה את דבריו וקבע כדלהלן: לאור האמור לעיל, ברור הדבר שלא ניתן לומר בוודאות האם הדימום המתפרץ שהביא לאיבוד הראיה בעינו השמאלית של מר לניאדו קרה באופן עצמוני או כתוצאה מחבלה. עם זאת, ברור שלמר לניאדו היו כמעט כל גורמי הסיכון לדימום מתפרץ, אם עצמוני ואם כתוצאה מחבלה". 8. הצדדים הגישו ראיותיהם. מטעם התובע הוגשו תצהירו של המנוח (המנוח מסר תצהיר ואף נחקר בחקירה נגדית טרם מותו), תצהירו של מר משה ארבבוף (גיסו של המנוח) וחוות הדעת של ד"ר כהן. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירה של הגב' מיכל חנוכה (האחות שטיפלה במנוח במועד האירוע נשוא התביעה), תצהירה של ברכה אסקין (אחות במקצועה ומנהלת אדמיניסטרטיבית של הנתבעת 1) וכן חוות הדעת מאת ד"ר אופיר. 9. במהלך דיוני ההוכחות נחקרו מי מהצדדים על תצהיריהם והמומחים על חוות דעתם ולאחריהם, הוגשו סיכומי הצדדים. במה דברים אמורים? 10. בתצהירו העיד המנוח, כי "... היא הרימה את העפעף כדי לשים לי את הטיפות ואז, בחוסר זהירות, היא שרטה את העין עם הציפורן. הרגשתי שנוזל לי המון דם מהעין ולא ראיתי כלום". בחקירתו, הוא דבק באמור בתצהירו ותיאר את הפגיעה כך: "... היא באה לשים לי את הטיפות במקום לפתוח את העין, היא הוציאה לי את העין, לא ראיתי שום דבר" (פרוטוקול הדיון מיום 04.05.06 שורות 15-12). מר ארבבוף בתצהירו חיזק את גרסת המנוח. בתצהירו ציין כי "הרופא, דר' ברכה, מסר לי כי הם עדיין לא יכולים לטפל בעין כי הכל מלא דם. בהמשך אמר הרופא שאין מה לעשות ושבאותה פגיעה נהרסה לו הרשתית ולמעשה הוא כבר לא יוכל לחזור ולראות בעין הזו". 11. הנתבעות לא חולקות על הקביעה, כי במהלך הזלפת טיפות לעינו של המנוח היה מגע בין ידה של האחות לבין המנוח, שכן הזלפת טיפות עיניים לעינו של החולה כרוכה במגע בין האחות לבין החולה, יחד עם זאת, אליבא דהנתבעת, לא היה אירוע חריג תוך כדי הזלפת הטיפות, והמנוח החל להתלונן רק כשהאחות כבר הייתה בדרכה החוצה. לדברי האחות: "לא היה שום אירוע חריג תוך כדי הזלפת הטיפות...רק כאשר עמדתי לצאת מחדרו של התובע, לאחר סיום הטיפול בו, הוא החל להתלונן על כאבים בעינו והחל לדמוע, והתלונן ש"הוצאתי לו את העין"". הנתבעות סמכו טענותיהן על חוות דעתו של ד"ר אופיר אשר קבע: "אין יסוד להניח שהאחות המזלפת גרמה לחבלה כה קשה בעין התובע שיכולה הייתה לגרום לפתיחת העין...גם אין זה סביר, וגם לא תואר בספרות, כי פגיעה באצבע, ובמקרה שלפנינו-בעת תנועה עדינה של טפטוף טיפות לעין, או בציפורן, תגרום לדמם בכורואיד, עמוק בדופן האחורי של העין". 12. בנוסף, כנשאל המומחה מטעם בית המשפט בחקירתו, האם זה סביר שהפגיעה בעינו ארעה כתוצאה מחבלה, השיב כי במקרה שהיה מגע קל או שפשוף, אזי הפצע של הניתוח יכול היה להיפתח לאחר מספר דקות, ובלשונו: "תראי, אני מניח שאם היה איזה מגע קל, או איזה שפשוף שאחר כך הוא שפשף, הרי זה יכול להתפרץ לאט לאט. אם זה היה ממש חבלה זה היה מתפרץ בבת אחת...." (עמ' 6 שורות 20-16 לפרוטוקול מיום 18.12.08). בתשובה לשאלה האם לא צריכה להיות איזה תגובה מינימאלית מיידית בעת המגע עם העין השיב "תראי, אם זה מגע כהה כמו שפשוף או משהו אז זה לא צריך להיות קפיצה אבל אם זה ציפורן או משהו חד אני מניח שהוא היה מגיב מיידית". ובהמשך עדותו אישר, כי הפצע של הניתוח יכול היה להיפתח משפשוף "כן. זה יכול להיות משפשוף. השאלה אם שפשוף זה ספונטאני או לא. זה יכול לקרות גם ספונטאנית, די נדיר, אבל ממגע במצב כזה יכול להיות. זה יכול להיות" (עמ' 11 שורות 6-1 לפרוטוקול). משנשאל המומחה מה הסבירות שאדם שטפטפו לו טיפות לעיניו ישפשף את עיניו השיב המומחה כי "הסבירות לכך גבוהה" (עמ' 7 שורות 17-16). המומחה הבהיר את דבריו באופן הבא: "...לפי דעתי זה לא היה ממשהו חד אבל זה יכול להיות מאיזה שפשוף או משהו כזה..." (עמ' 15 שורות 19-8 לפרוטוקול). בהקשר זה, אציין כי גרסת התובע לא אחידה בנוגע למקור הפגיעה בעינו השמאלית של המנוח. כך למשל בסעיף 7 לכתב התביעה תיאר התובע את מקור הפגיעה "שרטה את עינו של התובע עם ציפורן היד", ואילו עיון בחוות דעת המומחה ד"ר כהן מגלה כי הפגיעה מתוארת כך "האחות פגעה בטעות ובחוזקה רבה בעין השמאלית", ולבסוף בסעיף 15 לסיכומי התובע, השתמש התובע במונח "בשל לחץ כלשהו שהופעל על עינו של המנוח". עוולת הרשלנות 13. סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין קובעים את יסודותיה של עוולת הרשלנות והם: חובת זהירות, התרשלות וגרימת נזק. סעיף 36 קובע את היסוד הראשון לפיו, האחריות לרשלנות מותנית בכך, כי על המזיק תוטל חובה כלפי הניזוק שלא להתרשל כלפיו. החובה הינה כללית ומוטלת כלפי כל אדם, "...כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל". 14. חובת הזהירות המושגית רואה במבחן הציפיות את התשובה לקיום חובת הזהירות ומשיבה לשאלה, האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית. חובת הזהירות הקונקרטית משיבה לשאלה, האם בנסיבות המקרה הקונקרטי וביחס לניזוק מסוים קיימת חובת זהירות. באשר לחובת הזהירות המושגית קיימת הבחנה לעניין סוגי המזיקים אליהם משתייך המזיק לבין סוגי הנזקים אליהם משתייך הניזוק והאם קיימים ביניהם יחסי "רעות", לעניין סוג הפעילות שהתרחשה ולעניין סוגי הנזקים שנגרמו לניזוק ובאשר לחובה הקונקרטית ההבחנה הינה לעניין הפעילות המסוימת והנזק הספציפי שנגרם. במסגרת חובת הזהירות המושגית הבחינה מופשטת ועוסקת בקטגוריה של מזיקים, ניזוקים, נזקים ופעולות מזיקות. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, הבחינה נעשית על יסוד עובדות המקרה הנדון, על פי מבחן הציפיות ובנסיבות המקרה הספציפי. 15. אף כי קיימת חובת זהירות מושגית, לא תוטל אחריות ברשלנות אלא לאחר שתיבחן השאלה, אם מוטלת על המזיק חובת זהירות קונקרטית - כלפי ניזוק מסוים. לשון אחר "...עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1), 113, 128). כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה האם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק ואם כן, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות משפטית ראויה, לצפות התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה - טכנית במהותה והשנייה - נורמטיבית באופייה וגם כאן הכלל הוא כי אין לדרוש מאדם לצפות במישור הנורמטיבי את מה שלא ניתן לצפות במישור הטכני וכי אם לא קיימים שיקולים מיוחדים, מקום בו קיימת צפיות טכנית, תהיה חובה לצפייה נורמטיבית. יחד עם זאת, גזירת הצפיות הנורמטיבית מן הצפיות הטכנית אינה אוטומטית ונקבעת על פי שיקולים שבמדיניות משפטית (ע"א 243/83 לעיל, עמ' 129, ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח (3), 45, 65). 16. הצדדים אינם חלוקים באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית, אשר מטבע הדברים מתקיימת בין מטפל לבין מטופל. הם גם אינם חלוקים ביניהם, כי בנסיבות העניין קמה לנתבעות גם חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח. בחינת טענותיהם של בעלי הדין מעלה, שהשאלות העומדות ביסוד המקרה שבפנינו מתמקדות בנושאים אלה: האם הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה למנוח, והאם הפרה זאת גרמה את הנזק שהוסב למנוח. 17. יסוד ההתרשלות מבוסס על עקרון הסבירות, אשר שואל באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה מטפל סביר נוקט בנסיבות העניין. השיקולים בקביעת החובה הינם רבים ומגוונים ויש להיזהר מקביעת התרשלות, מקום בו נעשתה טעות בשיקול דעת וזאת, על מנת להימנע "מאפקט צינון" והרתעת יתר. מאידך יש להדגיש כי החולה מפקיד את גופו בידי המטפל ויש לו ציפייה מוצדקת שזה יעשה כל שביכולתו כדי למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול (ע"א 612/78 פאר נ' ד"ר קופר, פ"ד לה (1), 720, 727- 726). מן הכלל אל הפרט 18. בענייננו, המומחה מטעם בית המשפט תיאר בחקירתו את ההליך המקובל להזלפת טיפות עיניים. כדבריו, "... אנחנו בדרך כלל מושכים את העפעף למטה ומבקשים... ואומרים לחולה להסתכל למעלה ומטפטפים בלי מגע מלמעלה. ברגע שעושים ככה, יש שק" (עמ' 3 שורות 24-20 לפרוטוקול). פעולותיה של הגב' מיכל חנוכה, כפי שהעידה בחקירתה, מלמדות, כי על אף שלא הודרכה ע"י הנתבעת 1 כיצד להזליף טיפות עיניים היא ביצעה זאת בהתאם לנורמות הרפואיות המקובלות: "הטכניקה של מתן טיפות עיניים,...ביד ימינית אני טפטפתי לו בלי שום מגע של הקצה. השארית שנותרה מההזלפה ניקיתי אותה במפית רכה כשעיניו סגורות בזוית של העין. כשהייתי צריכה לנקות לו את שארית הטיפות בזוית של העין. אני סופגת עם מפית רכה" (עמ' 9 13-8 לפרוטוקול מיום 29/1/07). גם בהמשך חקירתה שבה וטענה כי לא ייתכן שהכניסה אצבע לעין שכן, "בטכניקה שאני עושה, אי אפשר להכניס אצבע או לשרוט את העין" (עמ' 12 שורה 12 לפרוטוקול). לא רק זאת, אלא שמומחה בית המשפט הבהיר כי ניתוח הקטרקט נעשה בחלק העליון של העין. דהיינו, גם אם היה מגע בין האחות לבין עינו של המנוח, הסיכוי למגע בחלק בו בוצע הניתוח קטן מאוד (עמ' 4 שורות 16-3 לפרוטוקול מיום 18.12.08). 19. בחקירתו אישר ד"ר אופיר כי חשוב שצוות המטפלים באדם עם גורמי סיכון יהיה מודע להם, ובלשונו "צוות האחיות חייב להיות מודע לכל המחלות" (עמ' 28 שורות 12- 10 לפרוטוקול מיום 18.12.08) בענייננו, טען התובע, כי האחות לא פעלה בזהירות המתבקשת, שכן לא הייתה מודעת לגורמי הסיכון מהם סבל המנוח. אולם, מחקירתה בבית המשפט, עולה כי האחות ידעה על עברו הרפואי של המנוח, וזאת למרות שבתיקו הרפואי לא צוין שעינו השמאלית של המנוח רגישה מאוד ולמרות שהגב' ברכה אסקין, אישרה בחקירתה, שלא ניתנה שום הנחיה מעבר לעובדה שהמנוח היה זקוק לטיפות עיניים. "הניתוח קטרקט שהוא עבר בעין שמאל היה ב- 24.2. ואלינו הגיע ב- 15.4. ידעתי שהוא עבר את הניתוח, ושהוא שבר את עצם הירך. ידעתי שהוא מקבל קומדין שזה טיפול נוגד קרישה. ידעתי שהוא סובל מגלקומה, סי.או.פי.די, מחלה ראיתית כרונית, טי.אי.אי שזה אירוע מוחי. בעיקר את זה. אלה היו הדברים העיקריים שאני זוכרת היום" (עמ' 10 שורות 4-1 לפרוטוקול הדיון מיום 29.01.07). אוסיף ואציין, כי האחות מילאה לאחר המקרה דו"ח אירוע (הוגש וסומן טו') ואף הודתה בחקירתה כי בהתאם למסקנות התחקיר הפנימי "צריך להיות זהירים..". עם זאת, לדידה, סיכום הדברים באופן האמור היו צריכים להיאמר כפי שנאמרו , אך לא שיקפו את הנסיבות בעניין דנן (עמ' 13 שורות 27- 25 לפרוטוקול מיום 29.01.07). 20. לא למותר לציין, כי חוות דעת המומחה מטעם התובע לא התייחסה כלל לשאלת האחריות והקשר הסיבתי בין הזלפת טיפות העיניים לבין הנזק שנגרם למנוח, ורק כשנשאל בחקירתו בבית המשפט האם הוא מכיר באופן אישי מקרים כמו המקרה של המנוח השיב ולא הרחיב "כן. יש לנו. זה לא נדיר" (עמ' 23 שורה 7 לפרוטוקול הדיון מיום 18.12.08). 21. לפיכך, ועל יסוד כל האמור לעיל, אני קובע כי התובע לא הוכיח שהנתבעת חרגה מסטנדרט הזהירות המצופה ממנה. הוכח שהנתבעת נקטה, בנסיבות המקרה דנא, בפרוצדורה המקובלת שהייתה ננקטת על ידי האחות הסבירה, הן מבחינת פעולת ההזלפה כפי שתוארה והודגמה על ידי מומחה בית המשפט, הן מבחינת ידיעתה על עברו הרפואי של המנוח כפי שעלה מחקירתה, הן מבחינת פעולותיה לאחר קרות האירוע- קריאה לממונים אליה ומילוי דו"ח אירוע. על יסוד הקשר הסיבתי: 22. בהנחה שהנתבעות התרשלו (וכאמור, אינני סבור כך) עדיין חסרה חוליה אחת לקביעת אחריותן של הנתבעות. החוליה החסרה היא הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעות לבין הנזק שנגרם למנוח. כאן המקום לברר, האם הוכח כי התרשלות הנתבעת 1 גרמה למנוח נזק כלשהוא, שאם לא כן, יש לדחות את התובענה, שהרי ברגיל צריך התובע להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות את יסוד הגרימה (למעט בנסיבות של "סיבתיות עמומה", שמכוחה ניתן להטיל אחריות יחסית על פי הסתברות בלבד (ע"א 7375/02 בית חולים כרמל נ' מלול, ), סוגיה שאינה מתעוררת במקרה שלפנינו). במקרה דנן, טענו הנתבעות, סבל המנוח מפצע פתוח ודמם מסיבי שמילא את עינו השמאלית, והוא זה שגרם לנזק הנטען. עוד טענו הנתבעות, כי המומחה מטעם התובע לא דן בסוגיית הרשלנות בכלל ובסוגיית הקשר הסיבתי בפרט. יצוין, כי בחקירתו, חזר פרופ' פאר על עמדתו, כפי שהובאה בחוות דעתו, תוך שהוא מבהיר כי בעוד שבספרות הרפואית לא מוכרים מקרים של התפרצות של דמם כתוצאה מטיפול תרופתי בטיפות עיניים, הרי שידועים מספר מקרים בהם נגרם דמם ספונטאני בעין על רקע גורמי סיכון, ובלשונו "זה קורה, אבל זה לא שכיח, זה נדיר, זה יכול לקרות" (עמ' 2 שורות 8-5 לפרוטוקול הדיון מיום 18.12.08). המומחה הוסיף בחקירתו כי העובדה שהתפרים הוצאו מעינו של המנוח יומיים קודם לאירוע גרמו להחלשות נוספת של עינו של המנוח, ובלשונו: "...אבל במקרה הזה כנראה שהייתה נקודת חולשה כי לפי מה שקראתי כשהוא הגיע לבית חולים אז זה כתוב דה-היסנס. דה היסנס זה שהפצע הוא פחות או יותר פתוח...זאת אומרת שהיה לו איזה נקודת חולשה ולמעשה דימום מתפרץ ברוב המקרים, קורה כשיש נקודת חולשה או כשאנחנו עושים את נקודת החולשה... הנקודה החלשה הזאת במקרה הזה, קרוב לוודאי שזה כתוצאה מהניתוח וזה גם היה בסמוך לניתוח, אז אני צריך להניח" (עמ' 3 שורות 14-2 לפרוטוקול מיום 18.12.08). מומחה בית המשפט עמד בחוות דעתו, כאמור לעיל, על מכלול גורמי הסיכון שהיו למנוח וסבר כי "...לאור גורמים אלו בהחלט יתכן שפצע הניתוח שכנראה לא היה סגור היטב, נפתח מעט באופן עצמוני...". המומחה חזר על עמדתו: "היו לו כמעט את כל גורמי הסיכון לדימום מתפרץ, אין פה שום ספק ולאור זה שזה קרה יומיים אחרי פתיחת תפרים של ניתוח ולאור מה ששמעתי על הפצע של הניתוח, היה פה גם נקודת חולשה ודרך שם היה יכול להיות דימום..." (עמ' 11 שורות 25-18). אציין, כי אני ער לסמיכות הזמנים בין הזלפת טיפות העיניים לבין הנזק שנגרם למנוח, אשר היא לכשעצמה, מרמזת על אפשרות קיומו של קשר בין זה לבין זה. אולם, אין די בכך כדי להצביע על הקשר הסיבתי, שכן קיימם נתונים רבים המצביעים על המסקנה ההפוכה, למשל, גילו של המנוח, גורמי הסיכון, סמיכות הזמנים לניתוח קטרקט והעובדה שיומיים לפני כן הוסרו התפרים מעינו של המנוח. 23. למעלה מן הצורך, אתייחס לטענת התובע להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעת מכוח הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. בסיכומיו, טען התובע, לחילופין, כי על הנתבעת רובץ נטל ההוכחה מכח הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". סעיף 41 קובע שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימם יועבר הנטל לכתפי הנתבעות להראות כי אין לייחס את הנזק לרשלנות מצידן: התנאי הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שגרמו לנזק; התנאי השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והתנאי השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 (1970); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001)). בענייננו, מבחינת סדרי הדין- הטענה לא הועלתה בכתב התביעה כנדרש, ומשום כך בלבד מן הדין לדחותה (ראה: י' אנגלרד הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין (מפעל השכפול, תשכ"ז) 26, ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל,פ"ד לה (2) 764). לגופו של עניין, אין לומר כי נתקיימו התנאים המוקדמים להפעלת הכלל, שכן התובע הציג גרסה עובדתית בדבר הנסיבות שלדעתו גרמו לנזק ומכל מקום, על יסוד מכלול הראיות שהובאו לפניי, התנאי השלישי אינו מתקיים במקרה דנן, משום שהתובע לא עמד בנטל הנדרש להוכיח כי עצם קרות האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו, מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. מכאן, שאין מקום במקרה זה להחיל את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו". 24. לאור כל האמור - התביעה נדחית. בנסיבות הענין - אין צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות