קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תעודת זהות ישראלית תושבות בביטוח לאומי: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין ונציג הציבור מר אליעזר יערי; בל 10063/06 ) בו נדחתה תביעתו של המערער לקבלת קצבת נכות כללית על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, (להלן גם החוק) לאחר שנקבע כי המערער לא היה תושב ישראל בתקופה בה נוצר אי הכושר שלו להשתכר. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער, יליד שנת 1976, קיבל אזרחות ישראלית ביום 9.5.02, והתחתן ביום 24.5.05. תביעתו של המערער למוסד לביטוח לאומי לתשלום קצבת נכות כללית מיום 10.8.04 נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 6.12.05, מנימוק שאי הכושר שנקבע למערער נוצר בעת שלא היה תושב ישראל. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי. הוועדה הרפואית קבעה שאי הכושר שלו נוצר ביום 15.10.03, והמחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה היכן התגורר המערער דרך קבע בעת שנוצרה הנכות - האם בעיר העתיקה בירושלים, כטענתו של המערער, או שמא בשכונת הדואר, כטענת המוסד לביטוח לאומי. המערער טען כי הוא התגורר כל הזמן בעיר העתיקה פרט לתקופה בה למד בחו"ל בין השנים 1993 ל-1996. המוסד לביטוח לאומי טען כי עד נישואיו של המערער בשנת 2004 הוא התגורר יחד עם הוריו בשכונת הדואר. התקופה שבמחלוקת באשר לתושבותו של המערער היתה בין יום 1.1.03 (בו השתנה סעיף 378 לחוק) לבין מועד חתונתו של המערער, 24.5.04. עוד נחלקו הצדדים בשאלה האם בעת שנוצרה הנכות עבד המערער בתחומי מדינת ישראל. 3. בפני בית הדין האזורי נשמעה, מלבד עדותו של המערער, עדותו של מר סוהיל אבו סעיד, שהצהיר כי ידוע לו שהמערער מתגורר בעיר העתיקה. לאחר ששקל את הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, הגיע בית הדין האזורי למסקנות הבאות: באשר למקום עבודתו של המערער, דחה בית הדין האזורי את טענות המערער מאחר שלא הוגשה כל ראיה בעניין, והמערער זנח טענותיו בהגשת הסיכומים. ההתייחסות היחידה לכך היתה בדברי ב"כ המערער בפרוטוקול, שהתייחסו לשנת 2005 אשר אינה רלוונטית לתביעה. 4. באשר לשאלת תושבותו של המערער בתקופה הרלוונטית בחודש אוקטובר 2003, דחה בית הדין האזורי את טענות המערער, לאחר שמצא "סתירות" ו"תמיהות" בגרסתו, כאמור להלן: א. טענתו של המערער בעדותו לפיה הוא מתגורר בדירה בעיר העתיקה מזה 8-7 שנים אינה מתיישבת עם טענתו בתצהיר לפיה הוא חזר לארץ מלימודים בחו"ל בשנת 1996 וזמן קצר לאחר חזרתו עבר להתגורר בדירה בעיר העתיקה. ב. גרסתו של המערער בעדותו, לפיה הוא התגורר לבדו בעיר העתיקה במשך 5-4 שנים אינה מתיישבת עם עדותו לפיה התחתן בשנת 2004, ועד אז התגורר לבדו כרווק, קרי במשך כ-8 שנים. ג. נמצאה "סתירה בולטת" בשאלה מתי עזבו הוריו של המערער את העיר העתיקה. על פי תצהירו של המערער, הוא עבר עם הוריו מהעיר העתיקה לבית חנינה כאשר היה ילד, ואילו בעדותו של מר אבו סעיד נאמר שהוריו עזבו את העיר העתיקה "קצת לפני או אחרי שנת 2000". ד. על פי תצהירו של המערער, בקומה העליונה של הבית בעיר העתיקה מתגוררים דודתו ג'ורג'ט ובן דודו פאדי ואילו בעדותו מסר כי רק דודתו התגוררה בקומה העליונה. ה. באשר לתשלום דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, מסר המערער תחילה כי הוא שילם את דמי הביטוח "פחות או יותר באופן שוטף" ולאחר מכן מסר שהוא "לא זוכר" ו"לא יודע" אם הוא שילם את דמי הביטוח. בית הדין האזורי קבע כי נטל ההוכחה לעניין התושבות מוטל על המערער, מאחר שהכרה בתושבותו עד ליום 1.1.03, כלשונו של בית הדין האזורי: "לא התבססה על חקירת המוסד אלא על הכרה שהיא 'טכנית' בעיקרה". בית הדין האזורי קבע כי המערער לא שכנע כי התקיים רצף במגוריו בעיר העתיקה וכי בתקופה הרלוונטית אכן היה תושב, ולכן דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. בהסכמת הצדדים בדיון מיום 11.9.08, הדיון בערעור התקיים ללא נציג הציבור פרופ' שטסמן. עיקר טענות הצדדים בערעור: 5. ב"כ המערער טוען בפנינו כי הנטל מוטל על המוסד לביטוח לאומי להוכיח כי המערער אינו תושב ישראל, הואיל ואין חולק כי הוא אזרח ישראלי, והוא הפסיק להיחשב תושב בעיני המוסד לביטוח לאומי עקב תיקון סעיף 378 לחוק לתקופה של 16 חודשים בלבד. לטענתו, חזקה היא שאזרח ישראל הוא גם תושב בה, ונטל ההוכחה מוטל על הטוען ההיפך. לטענת ב"כ המערער, חזקת תושבותו לא נסתרה ע"י המוסד לביטוח לאומי, אשר לא הביא כל ראיה פוזיטיבית השוללת את תושבותו. ב"כ המערער מוסיף כי החלטת שר הפנים בדבר מתן אזרחות למערער אינה "טכנית" אלא התקבלה משיקולים ענייניים ולאחר בדיקה מהותית. באשר לסתירות שנתגלו בעדויות, טוען ב"כ המערער כי הן נובעות ממחלת הסכיזופרניה בה לוקה המערער, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ולכן אין ליתן להן משקל נכבד בבחינת שאלת מהימנותו. ב"כ המערער מוסיף, כי לא די בפגמים בעדות המערער כדי להרים את הנטל המוטל על המוסד לביטוח לאומי, ובית הדין התעלם מעדותו של מר אבו סעיד, אשר לא נסתרה. עוד מוסיף ב"כ המערער כי הסתמכות בית הדין האזורי על סעיף 378 לחוק בטעות יסודה, הואיל והמערער לא ביקש להכיר בו כ"תושב ישראל באזור" מכוח אזרחותו אלא טען שהוא תושב ישראל בתוך שטח ישראל. 6. ב"כ המשיב, מנגד, טוענת כי אזרחות אינה מקנה אוטומטית מעמד של תושב. לטענתה, קודם לנישואיו, התגורר המערער עם הוריו מחוץ לתחומי המדינה, והמערער לא הצליח להציג רצף כרונולוגי הגיוני בדבר מגוריו ולא הצליח להוכיח כי התגורר בעיר העתיקה בתקופה הרלוונטית, הואיל ועדותו לא היתה מהימנה ונתגלו בה סתירות, כאמור בפסק הדין האזורי. עוד מוסיפה, כי המערער נמנע מלזמן עדים לביסוס טענותיו, כגון דודתו, שטען כי התגוררה בקומה העליונה בבית. באשר לנטל ההוכחה, טוענת ב"כ המשיב כי הוא מוטל על המערער, וגם אם נטל ההוכחה מוטל על המשיב, הוא עמד בו. דיון והכרעה: המסגרת הנורמטיבית: 6. סעיף 196(א) לחוק קובע את תנאי הזכרות לגמלת נכות, ונאמר בו כך: נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להשתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל. בסעיף 378 קבועה הגדרת "תושב ישראל באזור": "תושב ישראל באזור" - מי שאילו מקום מגוריו היה בישראל היה בגדר תושב ישראל והוא אזרח ישראלי, מי שזכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, או מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת קבע או אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, לפי חוק הכניסה לישראל, שניתן לו סל קליטה מהמשרד לקליטת העליה, והכל אם מתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא מתגורר ביישובים או באתרים הצבאיים; (2) הוא מתגורר באזור ומועסק בישראל; "אזור" מוגדר באותו סעיף כ: "יהודה ושומרון וחבל עזה". סעיף קטן (ב) מסמיך את שר העבודה והרווחה להתקין תקנות בדבר זכויות וחובות לפי החוק, בשטח שיקבע, לגבי מספר סוגי בני אדם, וביניהם "תושב ישראל באזור". המבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"תושב" ישראל לעניין חוק הביטוח הלאומי הם שונים ומגוונים, ונדונו רבות בפסיקה. באשר לנטל ההוכחה, נקבע לא אחת כי נטל ההוכחה בעניין תושבות היא על הטוען לזכאות לגמלה. יחד עם זאת יש להבחין בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל, לבין מי שנמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל (דב"ע שן/0-209 יפה נסימיה נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כב 299, 302 (1990))". באשר לנטל ההוכחה במקרה בו הטוען לגמלה נושא תעודת זהות ישראלי, נקבע בפסק הדין בדב"ע 97/ 3-7 נאיל עאוויסאת נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, , 9.3.1998, להלן גם פסק דין עוויסאת). "התובע אמנם נושא תעודת זהות ישראלית, ועל כן הנטל מוטל על המוסד לביטוח לאומי להוכיח כי הוא איננו תושב ישראל. ואולם, על אף עובדה זו, על התובע להצביע על מקום מגורי קבע בתוך מדינת ישראל, ואין הוא יכול רק להסתמך על הרישום במרשם האוכלוסין ובכך להעביר למוסד לביטוח לאומי את הנטל להוכיח כי הוא איננו מתגורר דרך קבע במדינת ישראל. עליו להצביע על מקום מגורים מסויים, והדיון בבית הדין יתמקד סביב למקום מגורים זה. אם המוסד לביטוח לאומי יצליח לשכנע את בית הדין כי התובע איננו מתגורר דרך קבע איפה שהוא טוען שהוא גר, אזי הנטל עובר לתובע להוכיח מקום מגורי קבע בתוך מדינת ישראל (ההדגשה שלי - ו.ו.ל)". עם זאת, נקבע במקרה אחר (דב"ע נה/19-0 פאתנה שעאבנה נ' המוסד לביטוח לאומי פ"ד כט 133 (1995)) כך: "העובדה שהמערערת ממשיכה לשאת תעודת זהות ישראלית לא תוכל לשקול. הרשום בתעודת זהות, בכל הנוגע לתושבות, הינו ראיה לכאורה בלבד (סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965). מכאן שניתן לסתור ראיה זו ולהוכיח, כי חרף האמור בתעודה, אין הנושא אותה - "תושב". תושבי ישראל רבים ירדו ממנה, רכשו אזרחות בארץ זרה ומתגוררים בה, מבלי שויתרו על אזרחותם בישראל, ואף ממשיכים לשאת תעודת זהות ישראלית. האם יוכרו כל אלה כ"תושבים"? (ההדגשה שלי - ו.ו.ל)". אשר לענייננו: 7. באשר לסוגיית נטל ההוכחה: בנסיבות העניין שבפנינו, סבורים אנו כי נטל ההוכחה עובר לכתפי המוסד לביטוח לאומי, אשר עליו להוכיח כי המערער אינו תושב ישראל. על פי ההלכה בפסק דין עוויסאת, מקום שהטוען לגמלה נושא תעודת זהות ישראלית, הנטל עובר אל המוסד לביטוח לאומי לסתור את טענת תושבותו. כך גם, נאמר בפסק הדין בעניין פאתנה שעאבנה, כי הרשום בתעודת הזהות הינו ראיה לכאורה, הניתנת לסתירה. המערער, אשר אין חולק כי נושא תעודת זהות ישראלית מיום 9.5.02, הצביע במקרה שבפנינו על מקום מגורי קבע בתחומי ישראל, ועל כן כדי לשלול את טענת התושבות, על המוסד לביטוח לאומי להוכיח כי המערער אינו מתגורר בכתובת הנטענת בעיר העתיקה בירושלים דרך קבע. בית הדין האזורי לא הלך בדרך זו, אלא הטיל את נטל ההוכחה על כתפיו של המערער, ובכך נפלה טעות בפסק דינו. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתושבותו של המערער עוד לפני יום 1.1.03, והפסיק להכיר בתושבות אך ורק בשל תיקון לסעיף 378 לחוק ולא בגין ראיה מהותית כל שהיא בדבר מקום מקוריו של המערער או מרכז חייו. אשר על כן, בנסיבות אלה, וגם לאור פסק הדין בעניין עוויסאת, נטל ההוכחה בענייננו מוטל על המוסד לביטוח לאומי. 8. כאמור לעיל, ב"כ המערער טוען בפנינו, כי על פי העדויות שנשמעו בפני בית הדין האזורי, המוסד לביטוח לאומי לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי המערער לא היה תושב ישראל בתקופה הרלוונטית, ועל כן יש לקבל את ערעורו ולקבוע כי היה תושב ישראל בעת היווצרות אי-הכושר שלו להשתכר. אין בידינו לקבל טענה זו של ב"כ המערער, הואיל וקביעה מעין זו הינה קביעה עובדתית המבוססת בעיקרה על התרשמות מעדויות ומראיות. לא שוכנענו מטענות אלה כי עסקינן במקרה חריג המצדיק קביעה של ממצאים עובדתיים על ידי ערכאת הערעור בניגוד לממצאים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אולם, שוכנענו כי בענייננו נפלו פגמים בפסק דינו של בית הדין האזורי, המצדיקים את החזרתו של התיק אליו, כדלקמן: א. ב"כ המערער טוען כי המערער סובל מסכיזופרניה, אשר בגינה נקבעו לו 75% נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי, וטענה זו לא נסתרה. בית הדין האזורי לא התייחס למחלתו של המערער ולא נתן לה משקל בקביעת מהימנותו, לאור "סתירות" ו"תמיהות" שנתגלו בעדותו, אשר חלקן מתייחסות לחישוב של שנים ותקופות בעבר. ב. אין התייחסות מספקת בפסק דינו של בית הדין האזורי לעדותו ולמידת מהימנותו של העד מטעם המערער, מר אבו סעיד, אשר העיד כי המערער אכן התגורר בעיר העתיקה החל בשנת 1996 ובמשך התקופה הרלוונטית. 9. מהאמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי התוצאה הראויה בענייננו היא החזרת התיק לבית הדין האזורי, אשר יפעל כדלקמן: א. ישקול את העדויות והראיות כאשר נטל ההוכחה לשלול את תושבותו של המערער בתקופה הרלוונטית מוטל על המוסד לביטוח לאומי. לאור נטל ההוכחה, יתייחס בית הדין האזורי למשקל העובדה לפיה דודתו של המערער, אשר נטען כי התגוררה בדירה מעל המערער בעיר העתיקה, לא זומנה ליתן עדות בתיק; ב. יתייחס למחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער ולמידת השפעתה על מהימנות עדותו לאור הסתירות שנתגלו בה; ג. יתייחס ביתר פירוט לעדותו של מר אבו סעיד ולמידת מהימנותו. סוף דבר: 10. הערעור מתקבל כך שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי אשר יפעל על פי הוראות סעיף 9 לעיל. המוסד לביטוח לאומי ישא בהוצאות המערער בערעור זה בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו למערער תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. מסמכיםמשרד הפניםתושבותתעודת זהותביטוח לאומי