תשלום קצבת נכות רטרואקטיבית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום קצבת נכות רטרואקטיבית: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (סגנית הנשיא חגית שגיא; בל 5131/05) , בו נדחתה תביעתו של המערער בדבר זכאות לקצבת נכות כללית עבור התקופה שמחודש מאי 2001 עד לחודש דצמבר 2003. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער, יליד שנת 1976, קיבל קצבת נכות כללית מלאה בתקופה מחודש אפריל 1997 עד ליום 30.4.01. זכאותו הופסקה לאחר שעמד בפני ועדה בחודש מרץ 2001, אשר קבעה כי לא עבר את הסף הרפואי הנדרש (נקבעו לו 30% נכות נפשית בלבד) ומשום שלא התייצב לועדות הרפואיות אליהן זומן. עד ליום 1.12.03 קיבל המערער קצבת הבטחת הכנסה. המערער הגיש ביום 21.5.03 תביעה לקצבת נכות כללית (להלן גם התביעה הישנה). הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התקבל מכתב דחייה בגין תביעה זו. לטענת המערער, תביעה זו לא נדונה מאחר שההזמנות לועדות הרפואיות ומכתב הדחייה לא הגיעו לידיו. המערער הגיש תביעה נוספת לקצבת נכות כללית ביום 1.12.04 (להלן גם התביעה החדשה). התביעה התקבלה לאחר שנקבע כי הוא איבד 75% מכושרו להשתכר. אחוזי הנכות הרפואית נקבעו רטרואקטיבית בתחולה מיום 1.4.02. המערער מקבל קצבת נכות כללית מלאה מיום 1.12.03. לטענתו, הוא זכאי לקבל את קצבת הנכות מיום 1.4.02, ועל כן הגיש תביעה לבית הדין האזורי. 3. המשיב טען בבית הדין האזורי כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, משום שהתביעה הישנה נדחתה בהודעה מיום 3.9.03 והתביעה הוגשה לבית הדין האזורי הוגשה ביום 26.6.05, כשנה ותשעה חודשים לאחר דחיית התביעה. המערער טען מנגד כי היה מקום לקבוע את תחולת הזכאות לגמלה על פי תאריך הגשת התביעה הישנה, וכי בנסיבות העניין עומדת לזכותו ההוראה הקבועה בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, המנכה מחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן בו המערער "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי זמני או קבוע". הצדדים היו חלוקים בשאלה האם ההזמנות לועדות הרפואיות נשלחו אליו כדין והאם המערער היה מסוגל לדאוג לענייניו בתקופה הרלוונטית. 4. בית הדין האזורי דחה את התביעה משקבע כי המערער לא הרים את הנטל להוכחת טענותיו. להלן נימוקי בית הדין האזורי וקביעותיו בפסק דינו: א. טענת המערער לפיה לא קיבל את ההזמנות לועדות הרפואיות שנשלחו אליו נדחית משום שהוא הגיש מספר תביעות לגמלת הבטחת הכנסה ובהן צוינה כתובתו ללא תיבת דואר, ומכתבי המשיב שנשלחו אליו לכתובת זו התקבלו וזכו להתייחסותו של המערער. ב. המערער העיד כי במהלך שנת 2003 דאגו אנשי הקהילה בה התגורר להוציא עבורו את הדואר מתיבת הדואר. ג. טענתו של המערער לפיה הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בחודש מאי 2003 בשל מצב נפשי קשה לא הוכחה. הטעמים לכך: שולמה עבורו בתקופה זו גמלת הבטחת הכנסה, והוא לא קיבל פטור מהתייצבות לחתימה במועצה בעמנואל (כתחליף לחתימה בלשכת התעסוקה) אלא התייצב לחתום כנדרש מדי חודש. מכאן הערעור שבפנינו. 5. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב. עיקר טענות הצדדים בערעור: 6. המערער טוען בפנינו את הטענות כדלקמן: א. התביעה הישנה כלל לא נדונה, על כן המערער זכאי לממש זכויותיו בהתבסס על התביעה הישנה מיום 21.5.03. כך עולה מהחלטת המשיב מיום 24.3.05, נשוא התביעה החדשה. ב. הואיל ובתקופה שבין יום הגשת התביעה הישנה, 21.5.03, ובין יום הגשת התביעה החדשה, 1.12.04, הוא סבל מהידרדרות קשה במצבו הנפשי ואף אושפז למשך חודשיים בבית החולים "שלוותה", ולאור קביעות הועדות הרפואיות בדבר מצבו הנפשי, עומדת לזכותו ההוראה הקבועה בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, המנכה מחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן בו המערער "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי זמני או קבוע". מצבו הנפשי הקשה משתקף גם בעדותו בבית הדין. ג. באשר לגמלת הבטחת ההכנסה - מתעודת עובד ציבור מיום 24.6.07 שהגיש המשיב עולה כי מחודש נובמבר 2001 עד לחודש נובמבר 2002 נשללה מהמערער היכולת לדאוג לענייניו ולדרוש גמלת הבטחת הכנסה על רקע מצבו הנפשי, וגם מטעם זה דין טענת ההתיישנות להידחות. ד. לא עלה בידי המשיב להוכיח כי הומצא מסמך כלשהו למערער הקשור לתביעתו בעניין הנכות הכללית. אין לקבוע מסמרות בעניין מהמצאת מכתבים נשוא תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה. המשיב לא המציא ראיה בדבר מועד שליחת המכתבים, לרבות אישור דואר רשום או אישור מסירה. העובדה שמכתבים אחרים הגיעו למען תומכת בגרסת המערער כי המכתבים הרלוונטיים לא נשלחו אליו. ה. לפיכך, דין התביעה הישנה להתקבל בכל הנוגע לתקופה שבין חודש אפריל 2002 לחודש דצמבר 2003. כמו כן נטען כי המערער זכאי לגמלה עבור התקופה שמחודש מאי 2001 לחודש אפריל 2002 על פי הוראת סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי בתקופה הרלוונטית, משום שהתביעה הישנה הוגשה לפני התיקון לסעיף 195. 7. המשיב, מנגד, טוען כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו ועל כך מוסיף את הטענות הבאות: א. נשלח למערער מכתב דחייה בגין התביעה הישנה בחודש ספטמבר 2003 לאחר שלא התייצב לועדות שזומן אליהן בחודשים יוני ויולי 2003. הוכח שהמערער התייחס למכתבים שנשלחו לכתובת הרשומה שלו ללא ציון מספר תיבת הדואר. אין לקבל את הטענה כי ההזמנות שנשלחו אליו לא התקבלו. ב. לא הוכחה הטענה שעקב מצבו הרפואי הקשה של המערער בתקופה הרלוונטית הוא לא היה יכול לדאוג לענייניו. הוא התייצב במועצה המקומית אחת לחודש, היה מצוי בענייניו הכספיים, והוא זה שהגיש את התביעה לנכות כללית בשנת 2003. דיון והכרעה: 8. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה. 9. טענותיו של המערער, כאמור לעיל, מתבססות על שני אדנים - האחת, טענה בדבר אי קבלת הודעות מאת המשיב הנוגעות לתביעה הישנה לקבלת נכות כללית, והשנייה, טענה בדבר קטיעת מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה על דחיית התביעה הישנה בשל מצבו הנפשי. באשר לטענה הראשונה: עסקינן, כאמור, בטענה עובדתית, אשר בעניינה נשמעה עדותו של המערער בפני בית הדין האזורי. נימוקיו של בית הדין האזורי בדחיית טענה זו מקובלים עלינו, ולא שוכנענו מטיעוניו של המערער כי יש מקום לסטות מהם. המערער לא חלק על העובדה כי הכתובת אליה נשלחו ההודעות מאת המוסד לביטוח לאומי היתה אכן כתובתו הנכונה בתקופה הרלוונטית. כמו כן, אין בעובדה כי מכתבים שנשלחו אליו על ידי אגף הבטחת הכנסה במוסד לביטוח לאומי הגיעו ליעדם וזכו להתייחסותו, כדי לסייע לגרסתו של המערער. על כן, משנשלחו אל המערער ההודעות בדבר זימונו לועדות רפואיות, וההודעה בדבר דחיית תביעתו לגמלת נכות כללית, בדין נדחו טענות המערער בדבר דחיית התביעה הישנה מחמת התיישנות. באשר לטענה בדבר מצבו הנפשי של המערער: אמנם, טענתו של המערער בדבר אשפוזו בבית החולים שלוותא לתקופה של חודשיים לא נסתרה והיא מגובה במסמכים, המערער הוכר על ידי הוועדה הרפואית כסובל מליקוי נפשי בתחולה מיום 1.4.02, אולם אין די בכך כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס...". על כן, אין די בכך שהוכח קיומו של ליקוי נפשי, אלא על המערער להוכיח כי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח טענה זו, וקביעתו זו מקובלת עלינו. כן יודגש, כי אין בתעודת עובד הציבור מיום 24.6.07 כדי לתמוך בגרסתו של המערער בעניין ולהצביע על כך שליקויו הנפשי מנע ממנו להגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. כן יוער, כי מקום שמתקבלת טענת המוסד לביטוח לאומי בדבר התיישנות התביעה בגין התביעה הישנה, מתייתר הצורך לדון בטענת המערער בעניין תחולתו של סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי בנוסחו לפני התיקון. 10. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות.קצבת נכותרטרואקטיביותנכות