בשל תחילת העיסוק גם כעצמאית בעסק של התובעת ושל בעלה, היה על התובעת להירשם כעצמאית אצל הנתבע, אלא שהתובעת לא היתה מודעת לחובה זו והיא לא נרשמה. התובעת הניחה שדי בכך שהיא מבוטחת אצל הנתבע כשכירה (מאחר, שכאמור, היא אכן היתה שכירה). מלבד זאת, בעלה של התובעת נרשם אצל הנתבע כעצמאי, וייתכן שגם בשל כך לא סברה התובעת שמוטלת עליה חובה נפרדת להירשם כעצמאית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור רישום כעצמאי בביטוח לאומי: 1. במכתבו מיום 31/8/06, דחה הנתבע את תביעת התובעת לדמי לידה, בטענה שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה מספקת. כנגד כך הוגש כתב התביעה המקורי בתובענה זו. לאחר הגשת התביעה לבית הדין, פנתה התובעת לנתבע בבקשה לקבלת הענקה מטעמי צדק. הנתבע דחה גם בקשה זו במכתבו מיום 20/2/08. בהתאם להסכמה בין הצדדים (בתיק בש"א 3617/08), תוקן כתב התביעה וכעת הוא מופנה גם כנגד דחיית בקשת התובעת להענקה מטעמי צדק. עם זאת, נראה שגם התובעת כבר אינה חולקת על כך שהיא אינה זכאית לדמי לידה שלא בדרך של הענקה מטעמי צדק, כך שלמעשה המחלוקת האמיתית שעלינו לדון בה היא רק בענין החלטת הנתבע לדחות את הבקשה למתן הענקה מטעמי צדק. אלה העובדות 2. התובעת, אשה נשואה, תושבת מחולה שבבקעת הירדן. 3. התובעת השתחררה מצה"ל בשנת 1995, לאחר מכן היתה סטודנטית עד שנת 1998, ומאז שהפסיקה להיות סטודנטית - היא עבדה כשכירה בלבד עד סוף שנת 2004. 4. אין חולק שבמשך כל התקופה שבה התובעת עבדה כשכירה בלבד, עד סוף שנת 2004, לא היה עליה להירשם אצל הנתבע כעובדת עצמאית. 5. התובעת המשיכה לעבוד כשכירה גם בשנת 2005, אך בתחילת שנת 2005, עסקה התובעת - במקביל להמשך עבודתה כשכירה - גם בעסק פרטי שלה ושל בעלה; עסק של הדפסת ספרי מתמטיקה. 6. בשל תחילת העיסוק גם כעצמאית בעסק של התובעת ושל בעלה, היה על התובעת להירשם כעצמאית אצל הנתבע, אלא שהתובעת לא היתה מודעת לחובה זו והיא לא נרשמה. התובעת הניחה שדי בכך שהיא מבוטחת אצל הנתבע כשכירה (מאחר, שכאמור, היא אכן היתה שכירה). מלבד זאת, בעלה של התובעת נרשם אצל הנתבע כעצמאי, וייתכן שגם בשל כך לא סברה התובעת שמוטלת עליה חובה נפרדת להירשם כעצמאית. 7. ביולי 2005, הפסיקה התובעת לעבוד כשכירה, והמשיכה רק בעיסוקה העצמאי ביחד עם בעלה. 8. התובעת נרשמה כעוסקת במשרדי מע"מ וזכתה שם להכרה כ"עוסק פטור". במשרדי מס הכנסה, יש לתובעת תיק משותף עם בעלה. התובעת עדיין לא ידעה כי עליה להירשם כעצמאית גם אצל הנתבע. 9. במועד כלשהו (לא הוברר מתי בדיוק היה הדבר, אך נראה שמדובר על התקופה שבין אוגוסט 2005 לבין פברואר 2006), בעלה של התובעת בדק זכויות באמצעות גלישה באינטרנט וממה שראה, הוא הבין שהתובעת צריכה להירשם אצל הנתבע כעצמאית. הוא אמר זאת לתובעת. 10. התובעת התקשרה אל מוקד המידע של הנתבע, אך המתינה זמן רב כדי לקבל תשובה. לפי עדותה (המקובלת עלינו): "ניסיתי לברר בטלפון, יש מוקד כזה ולא עונים. זה סרט לדבר עם ביטוח לאומי.". משהתובעת נענתה בטלפון, היא הופנתה מפקיד אחד לאחר, ולא קיבלה תשובה עניינית במשך זמן רב. ולדבריה (שגם כאן מקובלים עלינו): "התקשרתי לברר מה צריך לעשות, הפנו אותי מאחד לשני, היתה סחבת כזאת.". בסופו של דבר הוסבר לתובעת שעליה להגיע אל סניף הביטוח הלאומי כדי לפתוח תיק. 11. התובעת הגיעה אל סניף המוסד לביטוח לאומי בעפולה במועד כלשהו (שלא הוברר במדוייק, אך נראה שהיה בסביבות חודש פברואר 2006). התובעת שוחחה עם פקידות מחלקת הגביה מלא-שכירים, ציינה שהיא רוצה לשלם דמי ביטוח וכן ציינה בפניהן שהיא בהריון. פקידות מחלקת הגביה מלא-שכירים, מסרו לתובעת טופס של "דין וחשבון רב שנתי". התובעת חזרה עם הטופס לביתה, ולאחר מכן - מילאה אותו ביחד עם בעלה. התובעת חתמה על הטופס ביום 26/3/06. 12. בשל מקום מגוריה וכנראה גם בשל הריונה של התובעת, היא התקשתה להגיע אל סניף הנתבע, ולכן לא הזדרזה לחזור לשם. אולם, התובעת היתה בקשר עם פקידות של הנתבע (כנראה פקידה בשם סילוויה ופקידה בשם חנה). התובעת הביעה בפניהן את חששהּ שמא עליה לשלם דמי ביטוח כעצמאית ובשל כך שהיא טרם שילמה, לא ישולמו לה דמי לידה. בתגובה נאמר לתובעת שלא לדאוג ("אל תדאגי חמודה"), שאם יהיה חוב - הוא יקוזז מדמי הלידה. 13. למרות דברי ההרגעה האמורים, ולמרות קשיי ההתניידות של התובעת, נסעה התובעת אל סניף הנתבע בעפולה, ביום 23/4/06. במועד זה היא הגישה במחלקת הגביה את הטופס "דין וחשבון רב שנתי" שנמסר לה בביקורה הקודם, כשהוא ממולא וחתום. באותו מועד - לא נמסר לה כי עליה לשלם דבר מה, וקל וחומר - שלא נמסר לתובעת כמה עליה לשלם ולא ניתנה לה אפשרות מעשית לשלם סכום כלשהו. 14. ביום 5/5/06 ילדה התובעת, במזל טוב, את בתה. 15. מספר ימים לאחר מכן, ביום 11/5/06, שלח הנתבע לתובעת מכתב שבו נאמר כך: " הנדון: העברת מסמכי הגבייה הננו מביאים לידיעתך כי העברנו את תיקך במחלקת הגבייה מלא שכירים לסניפנו בעפולה. כתובת הסניף החדשה נמצאת בראש הדף. יתרתך ליום 11.05.06 היא בסך 3 ₪ לזכות. ...". 16. התובעת שקיבלה את המכתב, התפלאה לראות שהיא נמצאת דווקא ביתרת זכות. היא התקשרה לסניף הנתבע וביקשה לדעת כיצד ייתכן שיש לה יתרת זכות, אם היא לא שילמה דמי ביטוח כעצמאית. בתשובה, נאמר לה כי הענין יטופל וכי היא תקבל פנקס לתשלום דמי הביטוח. 17. זמן מה לאחר מכן, התובעת קיבלה מכתב מאת הנתבע שבו היא התבקשה להמציא לנתבע טופס "דין וחשבון רב שנתי". התובעת שוב טלפנה לנתבע והזכירה שהיא כבר הגישה את הטופס האמור. פקידת הנתבע חיפשה ונראה שהיא מצאה את הטופס שכן היא אישרה שאין צורך בהגשתו פעם נוספת. 18. לאחר מכן, נשלח אל התובעת פנקס לתשלום מקדמות דמי ביטוח אלא שהוא נשלח לכתובת לא מדוייקת. 19. ביום 26/7/06 שלח הנתבע לתובעת דרישה לתשלום סך של 6,988 ₪ כדמי ביטוח. התובעת ניסתה לברר כיצד חושב סכום זה אך לא זכתה לשיתוף פעולה מן הנתבע. (הדבר היה גם במהלך מלחמת לבנון השניה). 20. ביום 30/8/06, הגישה התובעת תביעה לדמי לידה. תביעתה נדחתה במכתב הנתבע מיום 31/8/06, כאמור בסעיף 1 לעיל. 21. בחודש ספטמבר 2006, שילמה התובעת את מלוא חובה בדמי הביטוח. 22. במועד כלשהו שלא הוברר (אך היה לאחר יום 26/2/07), הגישה התובעת לנתבע בקשה להענקה מטעמי צדק. הנתבע דחה את הבקשה האמורה, במכתבו לתובעת מיום 20/2/08, שבו נאמר כך: " הנדון: תביעתך לדמי לידה הננו להודיעך כי אני נאלצת לדחות את בקשתך להענקת דמי לידה מטעמי צדק בגין לידתך מיום 05.05.2006 לפי תקנה {3} לתקנות המוסד לביטוח הלאומי. ...". אי-זכאותה של התובעת לדמי לידה 23. כאמור כבר בסעיף 1 לעיל, לא נראה שהתובעת אכן עומדת על טענתה המקורית שלפיה היא זכאית לדמי לידה. עם זאת, ב"כ התובעת לא הודיעה במפורש שהיא זונחת טענה זו, ועל כן, נתייחס אליה - בקצרה. 24. בסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), מוגדר המונח "היום הקובע" באופן הבא: "היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה לדמי לידה ...". 25. תנאי הזכאות לדמי לידה מופיעים בסעיף 50 לחוק. בסעיף זה (כנוסחו בעת הרלוונטית ל]י המועד שבו התובעת ילדה), נאמר כך: "(א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה - דמי ביטוח), תהיה זכאית לדמי לידה - (1) בעד פרק זמן של 12 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע; (2) בעד פרק זמן של 6 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 6 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע. (ב) לענין סעיף קטן (א) יראו תקופה מהמנויות להלן, שקדמה ליום הקובע, כתקופה שבעדה שולמו דמי ביטוח: (1) ... (2) ... (3) ... (4) ... (5) תקופה שבה היתה האשה עובדת עצמאית, ומועד תשלום דמי הביטוח בעד אותה תקופה חל לאחר היום הקובע או בחודש שבו אירעה הלידה. (ג) ... ". 26. התובעת לא שילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית בתקופה כלשהי טרם "היום הקובע". מועד תשלום דמי הביטוח בעד אותה התקופה, חל עוד טרם חודש הלידה. לפיכך, על פי סעיף 50 לחוק, לא התקיימו בתובעת התנאים המאפשרים לשלם לה דמי לידה. 27. על האמור לעיל נוסיף כי אנו מודעים לכך שבענין הזכאות לתשלום דמי לידה, הזכות לקבלת דמי לידה אינה תלויה ברישום (בניגוד למצב בענין זכאות לגמלאות בגין פגיעה בעבודה, בהתאם לסעיף 77 לחוק). ראו בענין זה את אשר נפסק על ידי בית הדין הארצי בדב"ע שם/133-0 המוסד לביטוח לאומי - שחם, פד"ע יב, 276: "... יש לעמוד על כמה עקרונות שביסודו של חוק הביטוח הלאומי, שעליהם יש לבנות את התשובה. העיקרון הראשון הוא, שבענפי היסוד שבחוק - עצם הביטוח קם לא מבקשה שמגיש הרוצה להיות מבוטח, ולא מ'רישום' כ'מבוטח' (היוצאים מהכלל אינם רלבנטיים לענייננו) אלא מכוח החוק עצמו. הביטוח אינו 'ביטוח חובה' להבדיל מביטוח וולונטרי, אלא ביטוח על-פי מצוות המחוקק והוא קם אם מתקיימים, במי שבו המדובר, התנאים שהחוק קובע, היינו לביטוח זקנה ושאירים - כאמור בסעיף ... לחוק; לביטוח נפגעי עבודה - כאמור בסעיף ... לחוק וזה כולל עובד עצמאי, בסייגים שבסעיף ... לחוק, ולעניין ביטוח אימהות - כאמור בסעיף ... לחוק. הן לעניין ביטוח נפגעי עבודה והן לעניין ביטוח אימהות, עת מדובר בעובד עצמאי, כמוגדר בסעיף 1 לחוק, 'רישום' אינו תנאי לביטוח (קיימים יוצאים מהכלל, אך אינם לענייננו). עת מדובר בפגיעה בעבודה - 'הרישום' הוא 'תנאי לגמלה' (סעיף... אך לא לעצם הביטוח). התוצאה היא, שעובד עצמאי חייב בדמי ביטוח נפגעי עבודה, בין שהוא 'רשום' ובין שאינו רשום, ובעד כל מבוטח בביטוח זקנה ושאירים משתלמים 'דמי ביטוח אימהות', אף אם הוא גבר (סעיף ... לחוק). ... פסק-הדין שבערעור מבוסס במידה רבה על כך שאין צורך ב'רישום' כעובדת עצמאית על מנת לזכות בדמי לידה. בקביעה זאת צדק בית-הדין האזורי...". [שם, 279-278 וכן 280]. אם כן, הזכות לדמי לידה אינה תלויה ברישום כעובדת עצמאית. אולם, היא תלויה בתשלום דמי ביטוח, כאמור בסעיף 50(א) לחוק (בכפוף למקרים שבהם רואים תקופה כאילו שולמו בעדה דמי ביטוח, אף אם אלה לא שולמו, כאמור בסעיף 50(ב) לחוק). אולם, משהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח בטרם היום הקובע, אין אנו יכולים לקבוע שהתקיימו בה תנאי סעיף 50 לחוק. 28. לפיכך, ככל שתביעת התובעת עדיין מכוונת גם כנגד דחיית התביעה המקורית, במכתב הנתבע מיום 31/8/06 - הרי שדין תביעה זו להידחות. הענקה מטעמי צדק 29. סעיף 387 לחוק, קובע כך: "המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה: (1) ... (2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366; (3) ... (4) ... ". 30. בהתאם לסעיף 387 לחוק, התקין השר תקנות. הכוונה היא לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), התשל"ה-1975 (שתיקראנה להלן: "התקנות"). בתקנה 3 לתקנות, נאמר כך: "בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה: (1) מחלה או תאונה; (2) מאסר או מעצר; (3) פסלות לדין או פשיטת רגל; (4) שירות בצבא-הגנה לישראל; (5) הימצאות בארץ אויב או בארץ שאינה מאפשרת מגע חפשי עם ישראל; (6) תנאי מלחמה או פעולות אויב; (7) אסונות טבע או תנאי אקלים החורגים מהרגיל; (8) רישום גיל לא נכון שתוקן על פי פסק דין, בתנאי שמבקש ההענקה נקט בהליכים משפטיים לתיקון הגיל תוך זמן סביר לאחר שעמד על הטעות; (9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד; (10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה.". (נעיר כי הסעיפים בחוק המוזכרים בתקנה 3 הם הסעיפים שלפי הנוסח המשולב של החוק מתשכ"ח, ולא לפי נוסחו הנוכחי של החוק. אולם סעיף 98 לנוסח החוק מתשכ"ח הוא המקביל לסעיף 50 בנוסחו הנוכחי של החוק). 31. כמצוטט לעיל, בסעיף 22 לפסק דין זה, הנתבע דחה את בקשתה של התובעת להענקה מטעמי צדק, בטענה שהדחיה היא על פי תקנה 3 (במכתב מיום 20/2/08 נאמר שמדובר ב"תקנות המוסד לביטוח לאומי" אך הכוונה היתה כנראה לאותה תקנה שציטטנו בסעיף 30 לעיל). הנתבע לא פירט במכתבו מיום 20/2/08 כל סיבה ספציפית לדחיית בקשתה של התובעת. למעשה, המכתב מיום 20/2/08 מלמד על כך שדחיית בקשת התובעת נעשתה בלא כל הנמקה. 32. יתרה מכך; לא רק הנמקה חסרה כאן, אלא נראה שגם הפעלת שיקול דעת לא היתה כלל. כמצוטט בסעיף 22 לעיל, פקידת התביעות כתבה שהיא "נאלצת" לדחות את בקשת התובעת. אם פקידת התביעות ראתה את עצמה כמי ש"נאלצת" לדחות את הבקשה, אין זה סביר שהיא ראתה את עצמה כמי שמוסמכת להפעיל שיקול דעת בענין הבקשה. מכל מקום, לא ניתן ללמוד מהמכתב מיום 20/2/08 כי הופעל שיקול דעת כלשהו, ומנוסח המכתב, סביר יותר להניח שכלל לא הופעל שיקול דעת. 33. בעניינים שבהם יש לנתבע שיקול דעת, כמו בענין הענקה מטעמי צדק על פי סעיף 387 לחוק, סמכותו של בית הדין לעבודה - מוגבלת. הסמכות היא לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע, בחינה על פי המשפט המנהלי. אולם, בעניינה של התובעת, החלטתו של הנתבע על דחיית הבקשה מטעמי צדק כלל אינה מנומקת, אין אפשרות לדעת אם הנתבע הפעיל כלל את שיקול דעתו, וקל וחומר שאין אפשרות לבחון את האופן שבו הנתבע הפעיל את שיקול הדעת (שכנראה לא הופעל כלל). לפיכך, למעשה, בשל אופן פעולתו של הנתבע, מנע הנתבע את אפשרות הביקורת השיפוטית על ההחלטה לדחות את בקשת התובעת להענקה מטעמי צדק. 34. לדעתנו, משהנתבע מנע מעמנו את האפשרות להפעיל ביקורת שיפוטית על אופן הפעלת שיקול דעתו, הדרך הנכונה היא להפעיל את שיקול הדעת בעצמנו, ולבחון אם בשל הוראות תקנה 3 לתקנות, זכאית התובעת להענקה מטעמי צדק. אמנם, ככלל, אם מתברר שנפל פגם בשיקול דעתו של הנתבע בעת הפעלת (או בהעדר הפעלת) שיקול דעת שניתן לו - יש להשיב את הענין אל פקיד התביעות, עם הנחיות להפעלת שיקול הדעת. אולם, לא תמיד חל הכלל האמור. לעתים נכון לסטות ממנו. כך למשל קבע בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נג/213-0 אלקיים - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), שגם הוא עסק בשאלת הזכאות לדמי לידה. בדב"ע נג/213-0 הנ"ל נדון עניינה של מבוטחת שהגישה את תביעתה לדמי לידה לאחר שחלפה תקופת שיהוי לפי סעיף 296 לחוק (סעיף 128 לחוק בנוסחו הישן, לפני תיקונו האחרון). בית הדין הארצי לעבודה קבע כי בנסיבותיו של אותו מקרה לא היה נכון לדחות את התביעה מחמת שיהוי. על פי ההלכה הפסוקה שהיתה קיימת באותה עת (טרם תיקונו של סעיף 296 לחוק), נקבע שיש לדחות טענות שיהוי לגבי תביעות הנסמכות על תעודות רשמיות, שאין צורך בהוכחת עובדות לשם ההחלטה בהן, וזאת - ככל שהתביעה הוגשה תוך 7 שנים מיום שנוצרה העילה. על סמך אותה הלכה, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענת השיהוי שהעלה הנתבע. עם זאת, בית הדין הארצי היה מודע לכך שהזכאות לדמי לידה אינה תלויה רק בתעודות הרשמיות בדבר הלידה עצמה, אלא תלויה גם בשאלה אם המבוטחת עבדה בזמן חופשת הלידה. בענין זה קבע בית הדין הארצי לעבודה כך: "האם יש בעובדה שלא ניתן להוכיח כיום אם עבדה המערערת בתקופת חופשת הלידה אם לאו, כדי להצדיק את החלטת פקיד התביעות של המוסד שלא לשלם לה את דמי הלידה? מחד גיסא, המערערת טענה, כי לא עבדה באותה תקופה וכי נשכר עובד לבצע את העבודה במקומה. כך גם הצהיר בעלה בפנינו. מאידך גיסא, ברור מרישומי המוסד, כי לא דווח על העסקת עובד באותה תקופה. בהקשר זה יצויין, כי מתגובת בא-כוח המוסד לא ניתן ללמוד אם נבדקו גם מסמכי בעלה בכל הנוגע והמתייחס לתשלום דמי ביטוח. אין לנו צורך בהליך זה להכריע בשאלה על מי נטל ההוכחה שעובדת לא עבדה שלא במשק ביתה בתקופת חופשת הלידה. בעניינינו מדובר במשק משפחתי, שבו שני בני הזוג עובדים. מדיווח פקיד התביעות עולה, כי המשק העסיק לעתים עובדים, ומשק חקלאי מעצם טיבו אינו מצדיק העסקת אותו מספר עובדים משך כל השנה. לאור כל האמור, נראה לנו, כי מן הראוי שהמערערת תיהנה מן הספק, כך שאנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המוסד לשלם למערערת דמי לידה. ". עינינו הרואות, גם כאשר הראיות שהיו בפני בית הדין הארצי הצביעו על ספק ממשי בגרסת המבוטחת על כך שהיא לא עבדה ונשכר עובד אחר למלא את מקומה (ספק הנובע מכך שלא היו דיווחים על עובד אחר), לא מצא בית הדין הארצי לנכון להשיב את עניינה של אותה מבוטחת אל פקיד התביעות על מנת שישקול כיצד להפעיל את סמכותו, אלא בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו בעצמו, וקבע כי נכון שהמבוטחת שם תיהנה מהספק. גם בתי הדין האזוריים לעבודה לא נמנעו מלהפעיל את שיקול דעתם במקום הנתבע, במקרים המתאימים. כך למשל, פסק בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בתיק ב"ל (י-ם) 1236/02 לוי - המוסד לביטוח לאומי, (): "מתן שיקול דעת לרשות אינו פוטר אותה מהפעלת מבחנים של סבירות ומדתיות ואינו נותן לרשות המנהלית מחסה מפני בדיקת תוכנו של שיקול הדעת - סבירותו, מדתיותו וכיוצ"ב. ... בית הדין רשאי כאמור לבחון את שיקול הדעת ובמקרה זה מסקנתנו הינה שהנתבע רשאי היה להפחית את דמי הלידה אך שיעור ההפחתה חורג ממתחם הסבירות. ...". מהמצוטט עולה שבית הדין האזורי לעבודה בירושלים מצא לנכון לקבוע במקום הנתבע מה אמור להיות שיעור ההפחתה של דמי הלידה, כאשר שיקול הדעת בענין זה היה אמור להיות מופעל על ידי הנתבע (בהתאם לסעיף 56 לחוק). באופן דומה נהג גם בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, במספר מקרים. לדוגמא, בתב"ע נו/857-0 רוס - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). שם נקבע, בין השאר, כך: "... יצויין- שבמכתב המל"ל על דחיית תביעתה של התובעת (צורף לתביעתה) נכתב רק שאינה זכאית לדמי לידה בגלל שלא צברה תקופת אכשרה. לכן כלל לא ברור מתי ובאיזה שלב בכלל שקל פקיד התביעות את שלילת דמי הלידה בגין טענה שהתובעת עבדה שלא במשק ביתה. לפיכך, משקבעתי שהתובעת התחילה לעבוד ... ולא הוכחה סבירות שיקול הדעת שהפעיל פקיד התביעה בשלילת דמי הלידה ועל מה נסמך הוא - זכאית היא לדמי לידה כחוק. " 35. לדעתנו, כאמור, גם בעניינה של התובעת, משלא הוברר שהנתבע הפעיל שיקול דעת כלשהו בשאלה אם לקבל את בקשת התובעת להענקה מטעמי צדק, ולא היתה כל הנמקה לדחיית הבקשה, הדרך הנכונה היא שאנו נפעיל את שיקול הדעת בעצמנו. כך נעשה להלן. 36. אין אנו מקבלים את טענת ב"כ הנתבע, שהועלתה בסיכומיו על כך שהמונח "נבצר" לגבי תשלום דמי ביטוח, האמור ברישא לתקנה 3, חל רק במקרים של מחלה, אשפוז, וכד'". ענין זה נדון בפסקה (1) לתקנה 3, ואילו כך היה - לא היה כל טעם בכל הפסקאות האחרות של התקנה. עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה, מקובל עלינו שגם כל האמור בפסקאות המשנה השונות של תקנה 3 לתקנות, מצריך כתנאי בסיסי שהעיכוב בתשלום דמי הביטוח היה בשל "נבצרות". לפיכך, עלינו לבחון אם נכון לראות את התובעת כמי שטרם הלידה "נבצר" ממנה לשלם את דמי הביטוח. 37. הפרשנות של המונח "נבצר" בתקנה 3 לתקנות, על פי ההלכה הפסוקה, אמורה להיעשות באופן מצומצם, תוך שימת לב לכך שמדובר במי שלא קיים את המוטל עליו מבחינת חובת תשלום דמי ביטוח. ראו בענין זה את האמור בדב"ע מב/13-0 המוסד לביטוח לאומי - ראובן, פד"ע יג 390 ובפסקי דין דומים. 38. עם זאת, דעתנו היא שבעניינה של התובעת יש להביא בחשבון את העובדה שאף אם היא היתה מנסה לשלם את דמי הביטוח טרם "היום הקובע", היא לא היתה יכולה להצליח בכך, שכן באותה עת - כפי שפירטנו לעיל - הנתבע סבר שהתובעת מצויה אצלו דווקא ביתרת זכות. כזכור, התובעת היתה בסניפו של הנתבע ביום 23/4/06, במטרה להסדיר את רישומה כעצמאית ואת תשלום דמי הביטוח. היא הגישה באותו מועד לנתבע את הטופס "דין וחשבון רב שנתי". התגובה הכתובה הראשונה של הנתבע לאחר אותו יום, היתה במכתבו מיום 11/5/06, שבו ציין הנתבע כי התובעת מצויה אצלו ביתרת זכות. כלומר, אף אם בתקופה שמיום 23/4/06 ועד הלידה ביום 5/5/06 (היום הקובע) היתה התובעת מגבירה מאד את מאמציה לשלם לנתבע את חובה בדמי ביטוח, סביר מאד להניח שהיא לא היתה מצליחה בכך, בשל כך שהנתבע ראה אותה באותה עת כמי שאינה חייבת מאומה, אלא להיפך - מצויה ביתרת זכות. 39. על האמור בסעיף 38 לעיל, אנו סבורים שנכון להוסיף את השיקול של הדברים שנאמרו לתובעת על ידי פקידות הנתבע, עוד טרם יום 23/4/06, בענין "אל תדאגי חמודה". דברי הרגעה אלה תרמו לכך שהתובעת לא היתה בתחושת דחיפות להסדיר את חובה. 40. בנוסף לכך, אנו סבורים שנכון להביא בחשבון את תום לבה של התובעת. התובעת אכן פיגרה בתשלום דמי ביטוח, אך ראשית הפיגור היתה בשל אי-ידיעתה שעליה לשלם דמי ביטוח. אמנם, אי-ידיעה זו אינה יכולה להספיק לשם הקניית זכויות לתובעת, שכן מבחינה אובייקטיווית - אכן היה פיגור בתשלום דמי הביטוח והפיגור לא כוסה טרם "היום הקובע", ולפיכך - קבענו שהתובעת אינה זכאית לדמי לידה לפי סעיף 50 לחוק, אלא שאותה אי-ידיעה, מספיקה כדי שלא להוציא את התובעת מחזקת מי שפעלה בתום לב. גם אנו, ששמענו את עדותה של התובעת, התרשמנו מכנותה ואנו סבורים שהיא אכן סברה בתום לב שאין היא צריכה לשלם דמי ביטוח, עד אשר בעלה בדק את הסוגיה באינטרנט. 41. עוד שיקול שיש להביאו בחשבון הוא השיקול שהתובעת שילמה את חוב דמי הביטוח שלה, סמוך לאחר שהנתבע השכיל להמציא לתובעת דרישת תשלום מכומתת (בהתחשב גם בכך שבחלק מהתקופה שבין דרישת התשלום לבין התשלום - עדיין התחוללה מלחמת לבנון השניה). 42. הצטברותם של השיקולים האמורים בסעיפים 41-38 לעיל, מביאים אותנו למסקנה שנכון לראות את התובעת כמי שאכן נבצר ממנה לשלם את דמי הביטוח במועד שקדם ליום הקובע, בשל נסיבות כאמור בפסקאות (9) ו/או (10) לתקנה 3 לתקנות, וכי על כן - יש לראות אותה כזכאית להענקה מטעמי צדק. 43. בענין אותה פרשנות של "נבצר", אנו מביאים בחשבון גם את אשר נפסק בדב"ע מד/119-0 המוסד לביטוח לאומי - טובול, פד"ע טז 287. באותו פסק דין, אמנם התקבל ערעורו של הנתבע, אלא שקבלת הערעור היתה בקשר לתקופה שבה עדיין לא אושרה למבוטחת הזכאות למענק מטעמי צדק, כשהמדובר היה על השאלה אם היא זכאית לגמלה למרות הפיגור שהיה בתשלום דמי הביטוח. בענין ההענקה מטעמי צדק - לא היה צורך בדיון באותו פסק דין, מאחר שהנתבע הסכים לזכאותה של אותה מבוטחת. יחד עם זאת, ציטט בית הדין הארצי לעבודה בהסכמה חלק מפסק דינו של בית הדין לביטוח לאומי בעב"ל 31/61 המוסד לביטוח לאומי - נעמת, פב"ל ז 137, 139, שבו נאמר כך: "הכלל של 'אי-ידיעת החוק אינה מהווה מרפא לאי-מילוי חובות הקבועות בחוק' היווה נר לרגלינו בכמה מפסקי הדין שנגעו באי-רישום ואי-מילוי חובות. נרחיק לכת אם נחיל כלל זה על אי-ידיעת חשבונו של מבוטח. מבוטח הבא אל המוסד לשלם חוב, זכאי לשאול ולקבל מאת המוסד תשובה על סכום החוב המגיע ממנו. על-ידי בואו מפגין המבוטח שהוא יודע את החוק ויודע שהוא חייב בתשלום דמי ביטוח. לעומת זאת, מנהל הבריות הוא שבעל חוב צריך לומר לחייב כמה מגיע ממנו, כי באין תמימות דעים ביחס לגובה החוב לא תהיה הסכמה על סילוקו. המוסד היה חייב להודיע למשיב, באמצעות פקידיו, את יתרת החוב.". כלומר - כשבא מבוטח אל הנתבע ומעוניין לשלם את חובו, שומה על הנתבע להודיע לו מה גובה החוב. כל עוד הנתבע אינו עושה כן, לא יהיה זה נכון לראות את המבוטח כמי שאחראי לאי-תשלום החוב בתקופה שמאז שהוא בא לנתבע מתוך רצון לשלם את החוב. באותו פסק דין (דב"ע מד/119-0 הנ"ל), ציין בית הדין הארצי לעבודה שהוא אינו סבור שיכול להיות חולק על הקביעה המצוטטת לעיל מפסק דינו של בית הדין לביטוח לאומי, וכי מכל מקום אין לראות את הנתבע כחולק על כך, כאשר "סחבת מנהלית" גרמה לאי-תשלום במועד. האמור בפסקי הדין האמורים של בית הדין לביטוח לאומי ושל בית הדין הארצי לעבודה, מתאים גם לעניינה של התובעת; משהתובעת למדה על כך שהיא חייבת לשלם דמי ביטוח בעצמה, היא באה אל הנתבע, ואז - מסרו לה את הטופס "דין וחשבון רב שנתי". התובעת חזרה אל הנתבע עם הטופס האמור, כשהוא ממולא וחתום, אך גם אז לא נמסרה לה דרישת תשלום, וסמוך לאחר מכן - נשלחה לה הודעה על כך שהיא מצויה ביתרת זכות. אמנם, התובעת התמהמהה תחילה בפניה אל הנתבע, אך משפנתה אל הנתבע, אילו היה הנתבע פועל בלא "סחבת מנהלית", הוא היה מאפשר לה לשלם את דמי הביטוח במועד שהיה לפני "היום הקובע". לסיכום 44. בשל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לדמי לידה על פי סעיף 50 לחוק, אך יחד עם זאת, אנו מקבלים את התביעה כנגד דחיית הבקשה להענקה מטעמי צדק, ואנו קובעים כי התובעת זכאית למענק מטעמי צדק, מענק שלפי תקנה 12 לתקנות, אמור להיות בגובה דמי הלידה שהתובעת היתה יכולה להיות זכאית להם, אילו היתה זכאית לדמי לידה. 45. הן בשל מחדלי התובעת עצמה והן בשל העובדה שהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי - אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט. 46. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. עצמאיםביטוח לאומי