קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת צו מסירת מניות חברה: מונחת בפני בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, במסגרתה עותר המנהל המיוחד לנכסי החייב אלי רייפמן (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החייב", בהתאמה), לאכוף במאסר קיומו של צו בית משפט מיום 1.7.09, המורה לחייב למסור את מניותיו בחברת אמבלייז באורח מיידי לידי המנהל המיוחד (ובמסגרת זו, אף לחתום על יפוי-כח מתאים), צו אשר לא קוים עד היום; ביני לביני, הגיש החייב ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון. ערעורו נדחה בידי כב' השופט גרוניס כבר ביום 22.7.09. החייב מתנגד לבקשה, ומעלה שורה ארוכה של נימוקים הקשורים הן לחוסר תום-לב ומניעים נסתרים של המנהל המיוחד (כך לשיטת החייב!!!), והן לטענתו כי ההחלטה אינה ברורה ואינה ישימה. אי לכך, לטענתו, חלות הלכות של בית המשפט העליון האוסרות שימוש בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט במצבים שכאלו, או במצבים בהם פרשנותה ואורח ישומה של ההחלטה שנויות במחלוקת, או לחלופין, קיימות דרכים פוגעניות פחות לישומה. עיינתי בבקשה ובתגובת החייב, ולאחר שנערך דיון בו נחקר החייב, והצדדים סיכמו טענותיהם, ניתנת החלטתי זו. טרם אגיע להכרעת המחלוקות לגופן, מן הראוי להקדים ולהבהיר את המסגרת הנורמטיבית, ככל שהדבר קשור למעמדו של החייב וליחסים בינו לבין המנהל המיוחד. זאת, באשר יש בכך, לשיטתי, בכדי להטיב ולהבהיר מספר נקודות העומדות במרכזה של המחלוקת. א. נקודה בסיסית העומדת בבסיס טענותיו של החייב, הינה האבחנה שהוא מנסה לערוך בין מעמדו בשלב זה, קרי - חייב אשר ניתן כנגדו צו כינוס אך טרם הגיע לכדי "הכרזת פשיטת רגל", לבין "פושט רגל לכל דבר ועניין". לשיטת החייב, אבחנה זו עומדת לנאמן לרועץ, באשר, לכאורה, מנסה הוא להקדים את המאוחר, בשלב זה טרם הוגשו תביעות חוב, ואין עוד מקום למימוש הנכסים עצמם. ב. מוסיף החייב טרוניה נוספת, לפיה הנאמן "מחבל" בניסיונותיו לגבש הסדר נושים, ומתעלם מ"חתימות של נושים רבים" המעוניינים בפשרות כאלו ואחרות. דומה, כי בעניין זה נקלע החייב לטעות יסודית, וזאת בכל הנוגע לניתוח והבנת מצבו המשפטי. אכן, קיימים הבדלים בין שלב צו הכינוס לשלב הכרזת פשיטת הרגל, חלקם פרי דינים ישנים, וחלקם עניינים שבמהות, המחלקים את מכלול הליך חדלות הפרעון לשלבים שונים. אלא, שספק גדול בעיני אם הדבר אכן מסייע לחייב בנסיבות המקרה. זאת באשר, דווקא בכל הנוגע לבקשה נשוא ההליך שבפני, אין כל צורך להגיע לשלב הכרזת פשיטת הרגל דווקא. אבהיר דברי; הליך צו הכינוס הינו השלב הראשון של ההליך הקולקטיבי בחדלות הפרעון של חייב, במסגרתו מוגשות תביעות החוב, בעלי התפקיד 'מכנסים' את נכסי החייב בכדי לאמוד את מצבת הנכסים מול מצבת החובות, ובסופו נערכת אספת נושים בכדי להחליט על דרכו של ההליך - האם להסדר נושים, פשיטת רגל או דרך אחרת. אלא מאי? מלבד מספר סמכויות ספציפיות, אשר מוגבלות על-פי דין לשלב המאוחר יותר שלאחר ההכרזה, הרי שאף בשלב זה, מצוי החייב תחת 'כנפיו' של ההליך הקולקטיבי, ונחשב כחייב חדל פרעון לכל דבר ועניין, על כל המשמעויות הנלוות לכך - החל מעיכוב הליכים גורף וניתוב הנושים להליך הקולקטיבי, וכלה ובעיקר כפיפותו של החייב לבעל התפקיד, אשר "נכנס בנעליו" בכל האמור בניהול הנכסים. זאת, אף באותם מקרים בהם טרם נערך מימוש מושכל של הנכסים. נקל לראות, כי חלק אינטגרלי, שלא לומר עיקרי, ממטרות שלב צו הכינוס דווקא, הינו - כשמו- כינוס הנכסים, במובן של העברתם לשליטת בעל התפקיד; ולכך בדיוק נועדה החלטתי, אותה אין ספק כי החייב לא קיים עד עצם היום הזה. זאת ואף זאת; דווקא נסיבות המקרה הנוכחי מחזקות עד מאד את הצורך של הנאמן להחזיק את המניות בידיו, ולא להותירן במצבן הנוכחי. זאת, באשר המניות, אשר אף לשיטתו של החייב מהווה חלק עיקרי ממצבת נכסיו, מוחזקות בידי נאמנים שונים במקומות שונים על-פני הגלובוס, כאשר אף לשיטת החייב "לכל אחד מהם כללים משל עצמו", ואיש מהם אינו רואה עצמו, לפחות בשלב זה, כפוף לבעל התפקיד. אוסיף ואעיר; חלק ניכר מטענותיו דהיום של החייב בדבר ישימות פסק-הדין, אינן אלא טענות שהינן למעשה ערעור על עצם החלטתי, להבדיל משאלת ישימותה. לא זו בלבד, אלא שהחייב אכן העלה טענות אלה במלואן ובפירוט במסגרת הערעור שאכן הגיש על החלטתי, זאת לרבות הטענה כי העברת המניות תעמיד אותו בסכנת חיים, וכי חיוב כזה הולם חייב שכבר הוכרז פושט רגל, להבדיל מכזה המצוי "אך ורק" תחת צו כינוס. אלא, שכב' השופט גרוניס דחה ערעור זה לאלתר ועל הסף, תוך הבהרה כי חייב פושט רגל אינו יכול להפוך כל החלטה אלמנטרית של בית המשפט של חדלות פרעון למושא ערעור. דבר זה מדבר בעד עצמו, הן בעצם יכולתו של החייב לשוב ו"למחזר" טענות אלו (ולא כל שכן להופכן לטענות בדבר 'ישימות' ההחלטה), והן בכל הנוגע למשקלן המשפטי לגופו של עניין. סיכומה של נקודה זו; עסקינן בחייב המצוי במסגרת הליך חדלות פרעון לכל דבר ועניין, ואשר כחלק מכך חב על-פי דין בחובה רחבה וכמעט מוחלטת של שיתוף פעולה וציות להוראות המנהל המיוחד (בכפוף, כמובן, לזכותו לערער עליהן כדין). כנגד חייב זה עומדת כיום בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וזאת בגין העובדה שאינה נתונה בספק, כי מזה חודשיים, הוא אינו ממלא הוראה פשוטה וחד-משמעית, להעביר את מניותיו לרשות המנהל המיוחד. זאת, כאשר אף דחיית טענותיו הן בערכאה זו והן בבית המשפט העליון לא הועילו "לשכנעו" לשנות מדרכו. אף בטרם ארד לגופן של הטענות בדבר התאמת הליכי בזיון בית המשפט, אין מנוס מלהעיר כי בנסיבות המקרה עולה תמונה עובדתית חריגה, בעייתית וקיצונית בכל הנוגע להתנהלות החייב, דבר אשר עובר 'כחוט השני' לכל אורכו של הליך זה, וכן בהליכים אחרים בתיק זה אשר נדונו בפני. עניין לנו, בחייב מתוחכם וממולח, אשר אינו בוחל בהיתממות ושינוי גרסאות לפי העניין ולפי טיב הערכאה והחוקר בפניו הוא עומד; חייב, אשר התרשמותי מחקירתו, ובמיוחד מהשוואתה להצהרותיו בחקירות אחרות ובהליכים קודמים לרבות חלק מחקירתו אצל הכנ"ר, הינה כי האמת היא ממנו והלאה, וכי בפועל החליט "שלא להכיר" ולהתחכם להליך פשיטת הרגל (אף אם במסגרת 'שלב צו הכינוס') בו הוא נתון, ושבקשתו לעיכוב ביצועו נדחו הן בערכאה הדיונית והן בבית המשפט העליון. חייב, אשר סבור כי היענותו לדרישות החוק כפופה לכדאיות משפטית, ולמשא ומתן או "תן וקח" עם בעל התפקיד, כאילו היו שני צדדים שווים להתקשרות עסקית, ולא חייב חדל פרעון ובעל תפקיד מטעם בית המשפט המופקד עליו, ולמעשה בא בנעלי החייב בכל האמור בזכויות הניהול והאחזקה של נכסיו. זאת ואף זאת; דומה כי החייב נאמן לדרכו, כפי שביטא אותה בתכתובות בינו לבין אי-אלו מנושיו, אשר נידונו באריכות במסגרת החלטתי ליתן כנגדו צו כינוס; כבר אז, לאחר ש"משך בקש" נושים במשך חודשים ארוכים בהבטחות-שווא לתשלום, הבהיר באורח חד משמעי כי "אף אחד מנכסיו הרבים אינו רשום באורח פורמלי על שמו", וכי בלא הסכמתו לא יוכל איש לשים עליהם את ידו. קרי, לרצונו ישלם, ולרצונו ישים לאל כל הליך - לרבות הליכי פשיטת רגל. למרבה הצער, נראה כי התמונה (אף אם עדיין חלקית) שהתגלתה מאז ניתן צו הכינוס ומונה המנהל המיוחד, אכן מאוששת את "הבטחותיו" אלו של החייב, וגורמות לה לקרום עור-וגידים. אעיר, כי לשם כך איני נזקקת להסתמך דווקא (וודאי לא באורח בלבדי) על פרשנותו של המנהל המיוחד דווקא, באשר הדבר בולט היטב אף מגרסאותיו, המשתנות חדשות לבקרים, של החייב עצמו, הן בתכתובות שצורפו לתיק זה, הן בחקירותיו והן בחקירה שעבר היום בפני. מכל אלו, עולה תמונה עגומה ומקוממת, של חייב אשר יצר קונסטרוקציה מסובכת לעייפה של פיזור נכסים, דרך ניצול לעייפה של שרשורים ונאמנויות במקומות שונים ורבים בעולם. זאת, עד כדי-כך כי הוא עצמו מנסה להסתמך על-כך בכדי להראות, עד כמה ביצועה של החלטה שיפוטית פשוטה בדבר העברת המניות הינו מורכב, שנוי במחלוקת וכמעט בלתי ישים. לשם המחשת נקודה זו, די אם אצטט מעט מתשובותיו של החייב עצמו במסגרת החקירה שנחקר בפני היום. בעוד שבחקירה בפני כונס הנכסים הרשמי, כאשר נשאל האם יוכל להעביר את מניותיו למנהל המיוחד ענה בתשובה "בטח", וכי הדבר אפשרי באמצעות טלפון או פקס לכל אחד מה"נומיניז" המחזיקים במניות, לפי נהליו שלו, הרי שבפני בית משפט זה שינה את טעמו, כדלקמן: "כל נושא ההחזקות של המניות אינו פשוט, אלא מורכב עד לאין-ערוך. המניות מוחזקות בעבורי במבנים מורכבים. זה לא חנות מכולת ... מימוש המניות באמבלייז הוא קשה ומורכב ואינני יודע איך לעשות את זה. מעולם לא העברתי מניות. יש לי צוותים שעושים את זה" בין אם ארגן החייב את עסקיו ונכסיו מלכתחילה בכדי להרחיקם מידיים עויינות (כפי שהבהיר בזמנו, בין היתר, לנושה שאיים לתובעו), ובין אם משיקולי גרידא, עולה תמונה מקוממת של חייב המנסה להסתתר מאחורי קונסטרוקציית אחזקות מורכבת שיצר במו-ידיו, כדי להפוך את יישום דיני פשיטת הרגל לכמעט בלתי ישים, או למצער באורח שייצר 'מחלוקת נצחית' אשר תחסן אותו הלכה למעשה מהחובה לקיים צווי בית-משפט. אבהיר, לעניין זה, כבר עתה באורח חד-משמעי: אינני מאמינה לטענות החייב, המשתנות לפי הכדאיות, ונראות על-פניהן ככאלו שאינן עולות בקנה אחד עם ההגיון הפשוט. חזקה על איש עסקים ממולח, אשר התפאר בעבר כי הוא "נמנה על מעמד הטייקונים", כי לא "השליך את נכסיו לכל עבר" באורח שאינו מאפשר לעצמו - לו רצה לעשות כן - להשיב אותן לחזקתו או להעביר אותן (עד כדי כך כי בחקירתו היום השיב ב"איני יודע", לעצם השאלה האם הנומיניז - הנאמנים האוחזים במניות פועלים לפי הוראותיו, אם לאו). האם גם כאשר התחייב להעביר מניות לנושים אלו ואחרים (דבר אשר כזכור עשה מספר פעמים, ובאורח מזורז למדי, בעת שהליכי פשיטת הרגל כבר היו תלויים ועומדים כנגדו), סבר כי הדבר "קשה ומורכב והוא אינו יודע איך עושים זאת"? האם היתל בנושיו אז, או שמא הוא מנסה להתל בבית המשפט כעת? לחייב פתרונים. יגעתי ולא מצאתי מדוע החייב (אשר הצהיר בעבר כי הוא אישית ביצע את רכישת המניות והעברתן לנאמנים) "אינו יכול" ליתן לאותם 'יועצים מומחים' שיצרו לכאורה את מבני האחזקה המסועפים הוראה פשוטה, גורפת וחד-משמעית לציית להוראות הנאמן, ממש כפי שהיו מצייתים להוראותיו שלו, בתור מעסיקם ובעל הקניין במניות נשוא אותן מבנים. בתוך כל המלל הרב ששפך החייב, לא מצאתי כל תשובה מניחה את הדעת לכך. ספק גדול, אם היה הנאמן מסרב "לעבוד" עם היועצים במצב שכזה (או שמא מניח החייב, כי הנאמן אינו רוצה בסתר ליבו לקבל את המניות?). זאת, אלא אם כן האמת הינה כי אותה "עבודה עם היועצים", מותנית בסדרת תנאים עליהם רמז החייב בתגובתו - למשל, להניח לחייב להמשיך ולארגן הסדרים עם נושים כאלו ואחרים, להניח לו לקבל ולהעביר סכומי כסף גדולים, ועוד כהנה וכהנה. החייב "שולח" את הנאמן לבצע את הצו, אותו עליו לבצע. יתר על כן, הוא "שולח" את הנאמן להתרוצץ בעולם בין הנאמנים השונים ולבקשם הוא, במקום החייב, כי יעבירו את המניות. כל זאת, כאשר ישנם בין אלה ששמם נמסר ע"י החייב כמחזיקים במניותיו, אשר השיבו כי אין בידיהם מניות של החייב. לסיכומה של נקודה זו; קשה שלא להתרשם, כי מאחורי ה"לא יכול" (גרסה מלאה בסתירות אשר אין ליתן בה אמון), מסתתר למעשה "איני רוצה", או "ארצה, אך ורק אם תקבל את תנאיי"); וזאת מסקנתי העובדתית לאחר התרשמותי מחקירת החייב, קל וחומר נוכח השוואתה עם המסמכים בתיקי בית המשפט ועם אמירות וטענות שלו בהליכים קודמים. זאת ואף זאת; אחזור ואזכיר, כי גרסאותיו של החייב משתנות (או שמא, מתרחבות ו'משופצות') לפי הצורך והערכאה; תחילה, הוא טוען כי העברת המניות תסכן את חייו, ואילו במקום אחר הוא מכחיש כי לווה כספים או התקשר עם גורמים פליליים כלשהם. מאוחר יותר, הוא טוען כי ציות לצו בית המשפט והעברת המניות תביא לאבטלה של מאות עובדים, ולאחרונה וכעת הופך מבנה האחזקות ל"מורכב עד לחוסר יכולת להבינו", ומי איננו מבין - החייב !!!. כל זאת, כאשר אותן מניות, אשר כעת החייב טוען כי הוא אינו יודע כיצד להעבירן, וכי אין הוא בטוח כי נאמניהן מחוייבים למלא את הוראותיו, הינם אחד משני הנכסים המרכזיים, אשר שימשו אותו בזמנו בכדי לטעון כי הוא אינו חדל-פרעון כלל ועיקר, כי מצבת נכסיו עולה בהרבה על חובותיו (וזאת, שלא לדבר על התבטאויותיו כי הוא אחד 'הטייקונים', אשר גורמים כאלו ואחרים מתנכלים לו אך ורק בשל עושרו הרב). אין צורך להכביר מילים עד כמה התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו הגורפת של חייב בהליך פשיטת רגל לשתף פעולה עם בעל התפקיד. זאת ואף זאת: יצירת קונסטרוקציה מסובכת של החזקת נכסים, אינה מקנה לחייב זכות לנצל באורח שכזה את "יציר כפיו" (בין היתר בטענה כי כעת "קשה לו" לאתר את המניות, ואי לכך הוא מגלגל את המלאכה לפתחו של המנהל המיוחד), ובוודאי שאין לה "זכות קיום נצחית" בפני עצמה, לא כל שכן כאשר החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל. דווקא מבנה מורכב זה של אחזקות, על רקע התבטאויותיו של החייב בהזדמנויות שונות, ובמיוחד נוכח טענתו כי אף הוא 'מתקשה' לאתרן כעת, אך מבהירים ומחזקים כפל-כפליים את חובתו הדוחקת של המנהל המיוחד למהר וליטול אותן לחזקתו בפועל. זאת, אף נוכח הסיכון הברור, הגלוי והחריף כי אותם נאמנים ושאר חוליות ואנשים העומדים מאחורי מסכת השרשורים והאחזקות המסועפת. אנשים אשר כבר כעת ברור כי אין הם רואים עצמם, למצער בשלב זה, כפופים למנהל המיוחד אשר בא בנעלי החייב ויעבירו את המניות לצדדי ג', וירחיקו אותן עוד יותר, או באורח סופי, מהישג ידם של המנהל המיוחד והנושים. משהגענו לכאן, מן הראוי לחזור ולאזכר את המסגרת הדיונית בה אנו מצויים כיום; חרף ניסיונו של החייב לשוב ולהרחיב עד אין קץ את גזרת המחלוקת - לרבות חזרה (קרי, מיחזור) של טענות שנדונו והוכרעו במסגרת בקשת צו הכינוס עצמה. אי לכך, ובכדי לסבר את האוזן, אשוב ואדגיש: אין אנו עוסקים כעת ב'דיון כללי' על הליך פשיטת הרגל כולו, קל וחומר שלא על הנסיבות שהביאו את החייב למצב דברים עגום זה. הבקשה דהיום, אינה עוסקת אלא בסוגיה פשוטה אחת, הנוגעת לעובדה כי החייב לא ביצע החלטה שיפוטית, שהפכה בינתיים חלוטה, ואשר מורה לו, באורח חד-משמעי, להעביר את מניותיו למנהל המיוחד. סוגיה זו, במלוא הכבוד הראוי, אינה קשורה כלל ועיקר בשאלה, כיצד ולאיזה צורך לווה החייב כספים, אשר אף אותם "התקשה" להחזיר, והאם עשה זאת "לא בכדי לממן חיי הוללות", כפי שהוא חוזר ומדגיש, אלא לצרכים עסקיים לגיטימיים. סוגיה זו הינה רלוונטית, לכל היותר, בעת בחינתה של בקשת הפטר. אין בה בכדי לחסן את הלווה-חייב מהליך פשיטת רגל, באשר אדם הלווה כספים חייב לפרוע חובות כדין, ואיש אינו רשאי לעשות דין לעצמו בסוגיה זו, אף אם הלווה את הכספים לצרכים עסקיים לגיטימיים. קל וחומר, שאין בה כל היתר, או אף 'נסיבה מקלה' לאי-מילוי הוראות בית משפט שניתנות במסגרת הליך פשיטת הרגל. באותה דרך עצמה, אין כל רלוונטיות למסכת הסבוכה של טיעונים בדבר "חוסר תום-הלב" של הנאמן, אשר הפכה כעת כמעט ל"תאוריית קונספירציה" אודות מניעים נסתרים ואפלים כאלו ואחרים של הנאמן, המבצע תפקידו. זאת, בין היתר, באשר החלטה זו אינה פרי "שרירות-לב" גרידא של הנאמן, אלא עסקינן בהחלטה שיפוטית שאף בית המשפט העליון סירב להתערב בה (ואשר את הצורך הדחוף בביצועה לאלתר הסברתי קודם לכן). אין כל רבותא בשאלה, האם 'הכשיל' הנאמן הצעת הסדר של החייב. אלא שפטור בלא כלום אי אפשי, ואין מנוס מלהעיר כי הצעת נושים שבאה לאחר צו כינוס חייבת לעמוד בדרישות פקודת פשיטת הרגל ולהתבצע כדין ועל-ידי בעל התפקיד. ספק אם ניתן לדון בה כלל ועיקר בטרם חלף המועד להגשת תביעות חוב, ונוצרה מצבת חובות, ולו באורח לכאורי. לא זאת בלבד כי "הצעותיו" של החייב בעניין זה, לא רק שלא עמדו בדרישות אלו, אלא אך מגבירות את החשד בכל הנוגע להתנהלותו הוא. קשה שלא להתרשם, כי עסקינן בהצעות שרב בהן הנסתר על הנגלה, מול נושים ספציפיים כאלו ואחרים, בלא כל הצעה מסודרת של הסדר נושים, ובוודאי שהסכמות של מספר נושים לבקשה לעיכוב ביצוע אינה הצעת הסדר נושים, ואשר נראות, עם כל הכבוד לחייב, יותר כחזרה על אורח התנהלותו בשלבים קודמים, כאשר ביצע 'הסדרים' פרטיים ועלומים כאלו ואחרים עם נושים או עם נושים נטענים, להם העביר כספים באמצעות פרקליט בעוד הליכי פשיטת הרגל תלויים ועומדים. דומה, כי לא רק זכות, אלא חובה היתה למנהל המיוחד, לסרב ולדחות על הסף 'הצעות הסדר' שכאלו מטעם החייב; קל וחומר, שאין בכך עילה כלשהי המצדיקה הפרת החלטה שיפוטית או התנייה שלה בתנאים שאינם ממין העניין. משהגענו לכאן, ומשהובהר כי החייב אינו רוצה הלכה למעשה להעביר את מניותיו, וכי גרסתו מלאה סתירות ובלתי ראויה לאמון, מן הראוי לעבור ולדון באמצעי שמבקש המנהל המיוחד לנקוט בו - שימוש בפקודת בזיון בית המשפט. החייב מנסה, בעניין זה, להסתמך על פסיקה של בית המשפט העליון, אשר עניינה הגבלה וריסון של השימוש באמצעים שכאלו (אשר אין חולק על חומרתן ומידת פוגענותם). בקצירת האומר יוער; הקו המשותף לכל אותם פסקי דין הינו למנוע שימוש במאסר לאכיפת ציות, מקום בו הדבר עשוי להעמיד את החייב ב"מבוי סתום". קרי, לאוסרו בכדי לאכוף צו אשר למעשה אין הוא יכול לקיימו. אי לכך, שולל בית המשפט העליון שימוש במאסר שכזה מקום בו ההפרה היא "מושלמת ובלתי ניתנת לתיקון", מקום בו קיימת מחלוקת בדבר ישימות הביצוע (כך למשל, אותו מקרה בו התבקש צו למסירת יהלומים, אשר לא הוכח כי הם מצויים בחזקתו של הנתבע). כמו כן, ואף מכח הדין הכללי כפי שהתגבש לאחר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין מקום להשתמש במאסר, מקום בו קיימת דרך אחרת, פוגענית פחות, שניתן להשתמש בה בכדי להביא לאותה תוצאה. אלא, שבמלוא הכבוד הראוי לטענת החייב ובאי-כוחו המלומדים, וכן לאותן הלכות אשר אין ספק כי הינן כלליות ומחייבות, דומה כי המקרה שבפני הינו שונה לחלוטין, שלא לומר - מצוי "בצידה ההפוך של הסקאלה" - החייב במקרה זה איננו רוצה לקיים הצו!. ראשית אעיר, כי אין ולא תתכן מחלוקת, כי בית המשפט העליון לא ביקש להתיר לחייבים להימנע מהליכי בזיון בית המשפט על-ידי שימוש בטענות סרק גרידא; וכי ההלכה הפסוקה מיטיבה להבדיל בין מחלוקת אמיתית בשאלה, האם נכס מסויים מצוי בידי החייב אם לאו, לבין מקום בו חייב 'מייצר' מחלוקת שאין בה ממש, אודות נכס שהוא עצמו הציג כעיקרי מבין נכסיו, וזאת אגב העלאת טענות מתחכמות אשר נמצאו שקריות ברמה העובדתית, וסותרות את שורת ההגיון. כשם שאין מתירים מצב בו שימוש בפקודת בזיון בית המשפט תטיל חייב אל תוך 'מבוי סתום', כך אין מתירים מצב שהסייגים לשימוש בפקודה יאפשרו לחייב ליצור 'מעגל שוטה' של מחזור טענות, תוך טענת 'מחלוקת מורכבת' על כל צעד ושעל, אף כאשר עסקינן בהוראה חלוטה, שהערעור עליה נדחה. שנית, מן הראוי להצביע על כך, כי דווקא טענותיו של בא-כוח החייב עצמו בסיכומיו, כי המנהל המיוחד עצמו 'גילה' (או הודה) כי אין הוא יכול להבין את מבנה האחזקות של המניות או לממש אותן בעצמו, אך מחזקות את הבקשה, ומבהירות הלכה למעשה כי אין בפני המנהל המיוחד דרך סבירה אחרת לבצע את ההחלטה, מלבד הבקשה על מאסרו של החייב. זאת, מטיבם של דברים (וכפי שהובהר אף קודם לכן), כי בוודאי שאין לגרוס שקיים דין אחד למנהל מיוחד, אשר נכנס 'מבחוץ' אל תוך תיק פשיטת הרגל, לבין בעליהם המקורי של המניות, אשר כבר ביצע אף ביצע עסקאות בעבר (והתחייב לעסקאות נוספות) באותן מניות, ואשר שלל טענותיו אודות אי-יכולתו להבין את המבנה המורכב שיצר בעצמו (ובעניין זה, שלוחו של אדם כמותו), נמצאו כבלתי ראויות ולו למידה צנועה של אמון. מעבר לדברים אלה, הרי שהלכות עקרוניות, נכונות וחשובות אלו פרי עטו של בית המשפט העליון, אשר נועדו מעצם טיבן להגן על חייבים תמי-לב, אשר נקלעו שלא לטובתם למצב 'בלתי אפשרי', לא נועדו בכדי להפוך את פקודת בזיון בית המשפט ל"אות מתה". על אחת כמה וכמה שלא להפוך כל בקשה לשימוש בה אודות החלטה פשוטה וברורה להעביר נכס (שאין ולא תתכן, בנסיבות המקרה, כל 'מחלוקת פרשנית' אמיתית אודותיה), להתדיינות ארוכה בפני עצמה, הפותחת כל פעם 'את כל המערכה' מחדש, כאילו לא היו דברים מעולם. זאת ועוד; את ההלכה הפסוקה דנן, יש לקרוא אף בהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו, וכן בהתאם לנסיבות ולמושכלות הכלליות פרי השנים האחרונות, לפיהן הופכים סעיפי פקודת פשיטת הרגל ל"גן עדן לחייבים", קרי - לא לאותם אנשים פשוטים וישרים אשר הסתבכו על לא עוול בכפם, אלא דווקא לחייבים מתוחכמים, אשר מבחינתם החובה לפרוע את חובות העתק שיצרו הינה 'המלצה בלבד', והם נוטים להסתתר מאחורי צדדים שלישיים, ליצור מבנים מתוחכמים בכדי להרחיק את הנכסים מהישג ידי הנושים, והופכים את מערכת אכיפת החוק, ואת אמון הציבור בה, לחוכא ואיטלולא. דומה, כי דברים אחרונים אלו, כאילו 'נתפרו למידותיו' של החייב שבפני; חייב אשר עוד טרם ההליכים התרברב, כי לא ניתן יהיה להניח יד על נכסיו הרבים, אלא אם כן ירצה בכך; אשר יצר מערכת מתוחכמת לעייפה, תוך ניצול מסיבי של שרשורים ונאמנויות בכל רחבי העולם. עתה הוא מנסה להסתתר מאחוריה, בבחינת 'הגולם קם על יוצרו'; חייב, אשר ספק אם "הסכים להכיר" בכך שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל, ומסתתר מאחורי צוות פרקליטים ויועצים, כאילו עודו "אחד הטייקונים" (אם להשתמש במילותיו שלו). הבהרתי בהחלטתי זו, כי בנסיבות המקרה הוכח, שעסקינן בחייב מתוחכם באורח חריג, שאינו משתף פעולה הלכה למעשה, ואשר ספק גדול אם בלא שיתוף פעולה שכזה ישנה אפשרות אמיתית להניח יד על המניות נשוא ההחלטה אותה הוא מבזה. דומה, כי בדיוק בעבור חייבים מסוגו של מר רייפמן, נועדה אופציית המאסר המצויה בדיני בזיון בית המשפט - אמצעי בו ניתן להשתמש, כאשר משתכנע בית המשפט כי מוצו כל הדרכים האחרות. אולי אך למעט כניעה לדרישות החייב עצמו, המתעלמות במפגיע מדיני פשיטת הרגל ומכללי ה"מותר ואסור" במסגרתם, ואשר משמעותם כי יוסיף למעשה לעשות ככל העולה על רוחו. אי לכך, שוכנעתי - למרבה הצער - כי בנסיבות המקרה, דין הבקשה להתקבל. החייב ייאסר למשך 45 יום אלא אם יאות לשתף פעולה עם הנאמן קודם לכן ויודיע על מקום המצא המניות ויורה על העברתם לידי המנהל המיוחד. זאת, לרבות נקיטת כל צעד ופעולה שיבקש המנהל המיוחד כולל ובעיקר מתן הוראות לנאמנים השונים ברחבי העולם המחזיקים במניותיו. כמו-כן אם בתום 45 הימים לא יעשה כן החייב, הרי שלכל יום הפרה נוסף ייאסר למשך יומיים, ללא צורך בדיון נוסף כלשהו. אין צו נוסף. דיני חברותמניותצווים