קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הענקה בפשיטת רגל: ביום 18.3.2007 הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס והכרזה על פשיטת רגל, נוכח אי יכולת לפרוע חובותיו. ביום 21.3.2007 ניתן צו כינוס לנכסי החייב. ביום 15.1.2008 הוכרז החייב כפושט רגל, ועו"ד פרפורי מונתה כנאמנת לנכסי החייב. בפני בקשת הנאמנת לביטול הענקות שביצע החייב בשני נכסים: בית ברחוב המברק 12, אשדוד (גוש 2068 חלקה 163) (להלן: הבית ברחוב המברק), שהועבר על ידי החייב לבנו, שמואל אלבז (להלן: שמואל); בית ברחוב פינטו באשדוד, (גוש 182, חלקות 30 - 31, מגרש 243) (להלן: הבית ברחוב פינטו), שהעביר החייב לבתו, אטואל בן דוד. יצויין כי החייב העביר בשנת 1999 מניות בחברות שבניהולו לידי בתו סילביה אלבז (להלן: סילביה), (משה אלבז ובניו בע"מ וחברת אמתאלי בניה נכסים בע"מ) (סעיף 10- 11 לסיכומי הנאמנה), אולם הבקשה שבפני מתייחסת כאמור להענקת הזכויות במקרקעין לעיל. על פי מסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, עולה כי החייב רכש את הזכויות במגרש עליו בנה מאוחר יותר את הבית ברחוב המברק, ביום 25.11.1984. מההסכם עולה כי רישום הזכויות נעשה אצל חברת רסקו. ביום 21.1.1988 נערך תצהיר, לפיו מסכים החייב להעביר את כל זכויותיו ב"וילה ובחלקת האדמה", במתנה, לבנו שמואל, ולחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת ורישום הזכויות ב"חברת רסקו בע"מ, בעירית אשדוד, במס שבח מקרקעין, ובלשכת רישום מקרקעין". עוד הוצג פלט מחשב לפיו דווח למס שבח על עיסקה ללא תמורה ביום 7.2.1988; ביום 6.3.1989 נותרה יתרת תשלום בסך של 230 ₪, וכי "אישור לטאבו" ניתן ביום 25.9.1997. בנוסף הוצג נסח מלשכת רישום המקרקעין, לפיו נרשמו הזכויות בבית ברחוב המברק, על שם שמואל, ביום 16.12.1997 והזכויות בנכס עברו ביום 7.1.1998 משמואל לסילביה. באשר לבית ברחוב פינטו, עולה מכתב העברת זכות חכירה, מטעם מינהל מקרקעי ישראל, כי הזכויות עברו מידי החייב ואשתו, עליזה, לידי בתם, בן דוד דבורה אטואל עוד ביום 19.3.1995. מועד זה עולה גם מפניית המינהל לנאמנה מיום 5.2.2009. החייב צרף אישור תשלום מס רכישה (נספח ד לסיכומי ב"כ החייב), לפיו, על פי טענת הנאמנה, שולם סך של 7,303 ₪, ביום 23.4.1996, לכאורה (לכאורה- שכן רישום התאריך אינו ברור, וב"כ הכנ"ר סבור כי מדובר המס שולם בשנת 1995) ולפיכך, כך טוענת הנאמנה, אין זה סביר כי תשלום המס התבצע במועד המאוחר למועד העברת הזכויות, ואף יש להניח, כי ההעברה בוצעה רק בשנת 1997. למועד העברה נטען זה אין כל ראיה או מסמך כתוב, והנאמנה מבקשת כי יינתן צו למינהל להמציא את תיק הנכס, לצורך ברור סוגיה זו. הליכים שקדמו לצו הכינוס החייב ששימש כיזם וקבלן בניין, נתבע בבית משפט השלום באשדוד, במסגרת ת.א 1614/96, להשיב לנושים שוקרון יוסף ושוקרון אסתר (להלן: שוקרון),כספים שהועברו לידו, החל משנת 1993, במסגרת עבודות בניה שהיה אמור החייב לבצע עבור שוקרון. החייב טען כי השיב לשוקרון את כספם, וכי בידו מסמך חתום על ידי שוקרון המאשר זאת. בית משפט השלום דחה בפסק דינו מיום 7.2.1999 את טענת החייב, וחייבו להשיב לשוקרון סך של 323,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 29.9.1996, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪. (להלן: פסק הדין הראשון). ערעורו של החייב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, על פסק דין זה נדחה ביום 7.10.1999 (ע"א 1060/99). בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 7822/99), , נדחתה אף היא בהחלטה מיום 31.12.2000. המערער פנה שוב לבית משפט השלום באשדוד במסגרת ת.א 2236/01 (בש"א 424/04), , וטען כי יש לבטל פסק הדין; התובענה נדחתה על הסף, בהחלטה שניתנה ביום 19.9.2004. ערעורו של החייב על החלטה זו (ע"א 1220/04), נדחה אף הוא ביום 23.6.2005. תביעה אחרת נגד החייב, וחברת ים מרחצאות בע"מ, שהחייב היה בעל מניות בה, התנהלה בבית משפט השלום באשדוד, במסגרת ת.א 1874/98, ו- ת.א 1875/98. התובע, הנושה סלאם יעקב ארי, תבע מהחייב השבת כספים שניתנו כהלוואות, בהיקף העולה על מיליון וחצי ₪. בית המשפט אימץ בפסק דינו במסגרת ת.א 1874/08, מיום 26.8.2002, את טענות התובע, וחייב את החייב הנתבע בתשלום סך של 954,424 ₪. בנוסף חוייבו החייב והחברה, ביחד ולחוד, בסכום של כ- 369,068 ₪, במסגרת ת.א 1875/98. החייב הגיש ערעור על פסקי הדין (ע"א 1178/02) והצדדים הגיעו ביום 24.6.2004, לכלל הסכם פשרה, שאומץ בבית המשפט המחוזי, ונקבע, כאחד התנאים, כי החייב ישלם לסלאם תוך 12 חדשים סך של 150,000 דולר (להלן: פסק הדין השני). החייב לא עמד בהסכם הפשרה. לאחר שהחייב לא עמד בחיוביו לשוקרון על פי פסק הדין הראשון, ננקטו על ידי הנושה, הליכי הוצל"פ בבית המשפט באשדוד, (תיק הוצל"פ 25-00763-99-3) ואף בוצע עיקול ביום 18.4.1999 בבית ברחוב המברק, בו מתגוררים החייב ובני משפחתו, דרך קבע. יצויין כי בתו של החייב, סילביה, פנתה לבית משפט השלום באשדוד, (ה"פ 69/99), בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המיטלטלין בבית ברחוב המברק שייכים לה; סילביה טענה כי החייב מתגורר אומנם בבית ברחוב המברק, ואילו המיטלטלין נקנו בכספה או התקבלו במתנה מאחיה, שמואל, וכי אין לה כל זיקה לחובות החייב. בהחלטה שניתנה ביום 30.12.1999 נקבע כי החייב ואשתו הם בעלי החזקה בבית, והם מתגוררים בו עם, סילביה, וכי רק מקצת מהמיטלטלין בבית שייכים לסילביה. בית המשפט לא נתן אמון בטענת החייב כי התכוון באמת ובתמים להעביר הבית ברחוב המברק לסילביה, או כי החייב ואשתו מתגוררים רק באחד מתוך שבעת חדרי הבית, בעוד סילביה, הרווקה, מתגוררת בששת החדרים האחרים בבית, וכי רק המיטלטלין בחדר הבודד, שייכים לחייב ולאשתו. גם במסגרת חקירת יכולת מיום 7.11.1999, שהתקיימה על פי בקשת החייב לפי הוראת סעיף 7א (א) לחוק הוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967, שעניינו בקשת חייב לצו תשלומים, קבעה ראש ההוצל"פ דברים דומים: "מתוך החקירה של החייב הצטיירה תמונה של איש עסקים, קבלן בניה מבוסס כלכלית, הפועל להרחיק מעל עצמו את רכושו וזכויותיו, תוך שהוא ממשיך את השליטה בהם. הטכניקה היא במתן נכסי נדל"ן במתנה לילדיו, וכי בהעברת מניות שיש לו בחברות לילדיו, תוך המשך ניהול החברות בעצמו". באותה החלטה נדחתה בקשת החייב לשלם סך של 1,000 ₪ לחודש, ונקבע כי על החייב לשלם סך של 20,000 ₪ לחודש. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה במסגרת בר"ע 980/99 מיום 14.2.2000. נקבע במסגרת אותה החלטה כי המסקנות לעניין העברת הנכסים והמניות, כמתואר, "מעוגנות בניתוח החומר אשר הובא לדיון". התראות פשיטת הרגל ובקשות הנושים להליכי פשיטת רגל הנושה שוקרון, ובהמשך, גם הנושה סלאם, ביקשו לנקוט הליכי פשיטת רגל נגד החייב, ולצורך כך הוגשו, במהלך השנים, ארבע בקשות להתראת פשיטת רגל . התראת פשיטת רגל ראשונה מיום 12.10.1999 ניתנה על בסיס הנטען כי החייב לא עמד בחיוביו על פי פסק הדין הראשון, חרף הליכי ההוצאה לפועל (פש"ר 9177/99). החייב התנגד להתראה, והתנגדותו התקבלה, וזאת לאחר שנקבע בהחלטה מיום 15.12.2009 (כב' השופטת סלוטקי), כי פסק הדין הראשון אינו חלוט עדיין, כנדרש על פי הוראת סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל (להלן: הפקודה). החייב התנגד להתראת פשיטת רגל שניה (פש"ר 6074/01) , מיום 11.3.2001, והתנגדותו התקבלה. בהחלטה מיום 8.2.2002 (כב' השופט אלון), נקבע כי הבקשה נדחתה עוד ביום 24.6.2001, בהחלטה קודמת (כב' השופטת דברת), בשל אי הגשת סיכומי הנושה במועד שנקבע, וכי אין מקום לשינוי ההחלטה מיום 24.6.2001. בנוסף נקבע, כי יש להמתין לבירורן של תביעות לקיזוז החוב שהוגשו אותה עת על ידי החייב ובנו, שמואל, לבית משפט השלום בקרית גת. עם זאת נקבע בהחלטה כי הנושה יוכל להגיש בקשה נוספת להתראת פשיטת רגל, אם תביעות הקיזוז יידחו. על פי הבהרות הנאמנת (סעיפים 19-24) לסיכומיה, ואין על כך חולק, נדחו כל התביעות הנגדיות שהוגשו על ידי החייב. התראת פשיטת רגל שלישית, מטעמם של הנושים שוקרון וסלאם, הנוגעת לאי עמידתו של החייב בחיובים מכוחם של פסקי הדין הראשון והשני, ניתנה ביום 13.7.2005 (פש"ר 6283/05). התראת פשיטת הרגל נמסרה לחייב ביום 28.7.2005, על פי אישור מסירה שהוצג. ביום 20.2.2006, הגישו שני הנושים בקשת נושה למתן צו כינוס לנכסי החייב, המתבססת על קיומו של מעשה פשיטת רגל נוכח כך שהחייב לא הגיב להתראת פשיטת הרגל שנמסרה לו. בהחלטה מיום 29.3.2006, נקבע כי נוכח הגשת הבקשה למתן צו כינוס, למעלה משלושה חדשים לאחר מעשה פשיטת הרגל הנטען, (הוראת סעיף 7(3) לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם- 1980), אין מקום לקבלת הבקשה, והיא נמחקה. ביום 25.5.2006 ניתנה לבקשת הנושים התראת פשיטת רגל רביעית. (פש"ר 9226/069). בגוף בקשת נושה להליכי פשיטת רגל (סעיף 5), צויין כי המסירה בוצעה ביום 13.6.2006, ואולם מאישור מסירה שאינו מפרט זהות ברורה של מקבל ההתראה - ברישום מזכירות בית המשפט שצורף על ידי ב"כ הנושים, צויין: "נשלח עם אישור המסירה, בהעדרו מסרתי את מכתב לבן/בת משפחה" - עולה, ככל שניתן להבין, כי המסירה בוצעה, אם בוצעה, ביום 29.5.2006, ונראה כי ב"כ הנושים זנח את הנטען בעניין מסירת ההתראה במועד הראשון שצויין. הבקשה הנוספת של הנושים למתן צו הכינוס, על יסוד ההתראה, הוגשה ביום 12.9.2006, וצויין בה כי מדובר ב"בקשה מתוקנת", המוגשת רק לאחר שחלפו 3 חדשים מיום ביצוע ההתראה, כיוון "שהמבקשים נמצאים בחו"ל". עולה איפוא, כי אם בוצעה המסירה כהלכה, הרי שההתראה התקבלה אצל החייב ביום 29.5.2009ומכאן, שגם בפעם הזו, לא הוגשה "הבקשה המתוקנת" להליכי פשיטת הרגל, (מיום 12.9.2006), בתוך תקופת שלושת החודשים שחלפו ממועד התגבשותו של מעשה פשיטת הרגל, דהיינו, מתום 7 הימים בהם ניתן היה לחייב להתנגד להתראה שהומצאה לידיו (סעיף 5(6) לפקודה). טיעונים לשיטתה של הנאמנת הרי שיש לראות את החייב כחדל פירעון, עוד בשנת 1999, בעת שהחלו הליכי הוצאה לפועל. מעשה פשיטת הרגל נעשה בין מכוח הוראת סעיף 5 (1) (א) לפקודת פשיטת הרגל, לפיו מעשה פשיטת רגל לחייב הינו אם "נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה" או לפי הוראת סעיף 5 (5) לפקודה, לפיה "הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו"; אם לא תתקבל הטענה אזי יש לראות את קיומו של מעשה פשיטת רגל, ממועד מתן צו הכינוס, 21.3.2007, וממועד זה יש לבחון לאחור, אם בוצעה הענקה שיש לבטלה, על פי הוראת סעיף 96 לפקודה. עוד נטען כי העברת הנכסים מצביעה על כך כי החייב פעל בעקבות התביעה שהוגשה על ידי שוקרון, והוא החל והשלים את העברת נכסיו לילדיו, בשנת 1997, והמשיך "להתיש" נושיו בהליכים שנמשכו במשך מספר שנים, לאחר מכן. הנאמנה סבורה כי תצהירי המתנה, הקשורים בבית ברחוב המברק, הינם בגדר התחייבות לעסקה, שאינה מהווה הענקה במובנו של סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל, ומועד רישום הזכויות במקרקעין בבית ברחוב המברק, הוא המועד הקובע לעניין ההענקה, ולא המועד בו הוכנו התצהירים או ניתן אישור המס לביצוע ההעברה; נוכח העברת הזכויות לשמואל, ביום 16.12.1997, (ומשאישור המס ניתן ממילא ביום 25.9.1997), הרי שגם אם מועד מעשה פשיטת הרגל הינו ה- 21.3.2007, הרי שהנכס הוענק פחות מעשר שנים לפני מעשה פשיטת הרגל, בעת שהחייב היה חדל פירעון, ולנוכח הוראת סעיף 96 לפקודה, ההענקה בטלה. באשר לבית ברחוב פינטו, הנאמנה מבקשת כאמור להתיר לה לבסס את מועד ההעברה המדוייק, לאחר קבלת תיק הנכס ממינהל מקרקעי ישראל. על פי טענת ב"כ החייב, יש לקבוע כי מעשה פשיטת הרגל חל ביום 21.3.2007, הוא יום מתן צו הכינוס; נוכח מועד זה ולאור הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל, הרי שאין לבטל ההענקות עד יום 20.3.1997. לשיטתו של ב"כ החייב, הרי שלנוכח הוראת סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, יש לראות את סיום העיסקה ברישומה. באשר לבית ברחוב המברק, נטען, כי נוכח העדר כל רישומים בחברת רסקו לעניין העברת הזכויות הבית ברחוב המברק, עד מועד ההעברה אצל רשם המקרקעין, יש להתייחס לאישורים של רשויות המס, כמעידים על גמירות העיסקה, זאת בצד תצהיר המתנה לעניין העברת הנכס מהחייב לשמואל. האישורים מעידים כי תאריך העיסקה חל ביום 21.1.1988, וההצהרה בפועל על העיסקה בוצעה ביום 7.2.1988, וכי אין חבות מס על העיסקה. נוכח האמור הושלמה העיסקה בשנת 1989, לכל המאוחר, דהיינו 18 שנים לפני מעשה פשיטת הרגל. בעניין הבית ברחוב פינטו, נטען כי זה הועבר לבת אטואל דבורה בן דוד, ביום 19.3.1995, על פי אישור מנהל מקרקעי ישראל. הנכס אינו רשום אלא במינהל מקרקעי ישראל, וההעברה אושרה במינהל בשנת 1995, דהיינו למעלה מעשר שנים לפני מעשה פשיטת הרגל. קיימים אישורים לתשלום המסים, עד חודש אפריל 2005. עוד נטען על ידי ב"כ החייב כי החייב היה קבלן רב פעלים שהיה מעורב במיזמי בניה בהיקף ניכר, וכשל בעסקיו. היקף תביעות החוב המאושרות טרם התברר, ויש גם מקום לסבור כי טרם בשלה העת להורות על ביטול ההענקה של הנכסים שערכם גבוה, ואולי יעלה על היקף התביעות שיאושרו בסופו של דבר. עמדתו של ב"כ הכנ"ר הינה כי נוכח הגשת הבקשה להליכי פשיטת רגל מטעם החייב, לאחר שהנושים הגישו בקשה דומה מטעמם, לא נדרש בית המשפט, בשלב מתן צו הכינוס, להכרעה בשאלת עיתויו של מעשה פשיטת הרגל, משום שברגיל, הוכחת מעשה פשיטת הרגל נדרשת רק בעת בקשת נושה, וכי היום בו ניתן צו הכינוס, הוא המועד בו נעשה מעשה פשיטת הרגל. עם זאת סבור ב"כ הכנ"ר כי ניתן לקבוע כי מעשה פשיטת הרגל, בוצע בשנת 1999, שכן על פי פרוט החובות שמנה החייב בבקשתו להליכי פשיטת רגל, הצהיר החייב כי ביום 28.2.1999, נוצר חוב מכוח פסק דין הראשון, וכי ביום 6.4.1999 נוצר חוב נוסף בגין אי כיבוד המחאות בסך של 20,000 ₪, ונפתחו נגד החייב תיקי הוצאה לפועל; החייב הודה בעדותו במסגרת הליך זה, כי הוא חדל פירעון משנת 1999, וכי "סביר להניח שהחייב היה מודיע על כך לנושיו בשנת 1999" (סעיף 6(ג) לסיכומים), ומשכך, נוצר כאמור מעשה פשיטת הרגל עוד בשנת 1999 כנטען על ידי הנאמנה. ב"כ הכנ"ר סבור כי בהיעדר רישומים אחרים, ניתן ללמוד מאישורי רשויות המס על גמירות העסקה באשר לבית ברחוב המברק. לפיכך, יש לראות את העברת הזכויות כחלה בשנת 1988, נוכח אישורי המס שהוצגו, ומכאן שלפי כל אחת מהחלופות - בין אם מעשה פשיטת הרגל נעשה בשנת 2007 או בשנת 1999- לא ניתן להורות על ביטול ההענקה על פי הוראת סעיף 96 הנ"ל. באשר לבית ברחוב פינטו, סבור הכנ"ר, כי הזכויות הועברו כבר בשנת 19.3.1995, זאת על פי הבהרת מינהל מקרקעי ישראל מיום 5.2.2009. לאור זאת, אם מועד פשיטת הרגל חל ביום מתן צו הכינוס, אין מקום לביטול ההענקה. לעומת זאת, אם חל בשנת 1999, הרי שההענקה בוצעה כארבע שנים טרם מעשה פשיטת הרגל, ומשהחייב לא הוכיח כי היה בר פירעון, מבלי להיזקק לנכס זה, יש לבטל ההענקה. מעשה פשיטת הרגל בהוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, שעניינה "ביטול הענקות", נקבע כך: (א)   העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב)   העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג)   "הענקה", לעניין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - (1)        בשל נישואין ולפניהם; לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו. על פי הוראת סעיף 84 לפקודת פשיטת הרגל, (א) "יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא. (ב) עשה החייב כמה מעשים של פשיטת רגל, יראו את חלותה ותחילתה בעת שעשה את המעשה הראשון בשלושת החודשים שקדמו ליום שבו הוגשה בקשת פשיטת הרגל." מכאן נקבע כי "....מכח הוראות החוק, משתרעת זכותו של הנאמן על נכסי החייב בפרישה אחורנית למעשה פשיטת הרגל. זהו הכלל המוכר כ"ייחוס לאחור" ("relation back "). בכך מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן באופן רטרואקטיבי מיום מעשה פשיטת הרגל, ולפיכך עסקאות שעשה פושט הרגל בתקופה שבין מעשה פשיטת הרגל לבין הכרזתו פושט רגל כאילו נעשו בנכסי הנאמן ולכן ניתן לבטלם בתנאים מסוימים ולהעבירם לנאמן שקנה בהם זכויות. אכן, הגיונו של הסדר ביטול ההענקות ניזון מן התפיסה כי חדלות הפירעון של אדם אינה מתחילה עם פתיחת ההליכים הפורמאליים בעניינו ופעולות שעשה בנכסיו המרחיקות אותם מאחיזתם של נושיו, אינן יכולות להיחשב תקפות כלפי הנאמן אלא בהתקיים חריגים מסוימים..." (ע"א 5709/99 - זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד ואח' ניתן ביום 18.6.01). אין מקום לקביעה המתבקשת על ידי הנאמנה, ובמידה מסוייגת גם על ידי ב"כ הכנ"ר, כי ניתן לייחס את מועד פשיטת הרגל לשנת 1999, בזיקה להליכי ההוצאה לפועל. כפי שתואר, קדמו למתן צו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל, הן בקשת הנושים והן בקשתו של החייב להליכי פשיטת רגל. באשר לבקשת החייב, הרי שזו כוללת הצהרה המוגשת לבית המשפט כי אינו יכול לעמוד בפירעון חובותיו, ומשכך, על פי הוראת סעיף 5(4) לפקודת פשיטת הרגל, יש לראות ".... הצהרה שאינו יכול לשלם את חובותיו, או בקשה שיוכרז פושט רגל לפי הוראות פקודה זו" כעולה כדי מעשה פשיטת רגל, בעת הגשת הבקשה, 18.3.2007. (בעניין זה ראו גם ש.לוין - א.גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, פסקה 51). הנושים שוקרון וסלאם, ביססו את בקשתם להליכי פשיטת רגל, לאורך השנים, על התראות פשיטת רגל, המתבססות על כך שהחייב לא פרע חיוביו על פי פסקי הדין שניתנו לטובת נושים אלה, שאם היו מתקבלות, הרי שהיו מהוות מעשה פשיטת רגל, על פי הוראת סעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל. ודוק: עצם קיום הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב בשנת 1999, אינם מהווים כשלעצמם, מעשה פשיטת רגל. ונפסק כבר כי "אי תשלום סכום פסק דין שניתן כנגד החייב אינו מהווה, כשלעצמו, "מעשה פשיטת רגל", ובכגון דא גם קביעה כי החייב אינו יכול לפרוע את סכום פסק הדין אינה מספקת. כדי להכניס ענין זה למסגרת אחת העילות המוכרות למתן צו כינוס, היה על הבנק להראות כי נשלחה לחייב התראת פשיטת רגל וכי החייב לא מילא אחריה, הכל כאמור בסעיף 5(6) לפקודה" (ע"א 2643/99 - קרן חברה להשקעות בע"מ נ' בנק מרכנתיל, פד"י נה(2), 441). נמצא איפוא, כי הנושים לא ביקשו לבסס מעשה פשיטת הרגל, על עצם קיומם של הליכי ההוצאה לפועל - ואף לא על העברת הנכסים לידי ילדי החייב, על אף שהדברים אוזכרו במסגרת הבקשות לנקיטת הליכי פשיטת רגל. הנושים גם לא השיגו על ההחלטות השונות, כמתואר, שדחו את בקשותיהם לשלוש התראות פשיטת הרגל הראשונות - וכאמור לא נמצא בסיס מספיק גם להתראה הרביעית - ולא ביקשו לסמכן על עילות אחרות על פי הוראת סעיף 5 לפקודה. נוכח האמור אין לקבל טענת הנאמנת כי יש "למקם" מעשה פשיטת הרגל שביצע החייב, בעצם קיומם של הליכי הוצל"פ ובהחלטות שניתנו באותם הליכים. הנושים והחייב - במסגרת הזמן של שלושת החדשים מאז מעשה פשיטת הרגל הנטען - לא התבססו על עילות אלה בבקשות לנקיטת הליכי פשיטת רגל, וממילא לא נידונה כל בקשה מטעמם המתבססת ישירות על הטענה הנוגעת להברחת נכסים, או על כך שהודיע לנושיו, בשנת 1999, "כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו", כמשמעו על פי הוראת סעיף 5 (5) לפקודה. בהקשר זה יצויין, כי אין מקום לקבל עמדתו של ב"כ הכנ"ר, כי בדבריו של החייב, במעמד הדיון דנן, על חדלות הפרעון שלו בשנת 1999 (ואילך), יש כדי לבסס, מעשה פשיטת רגל לפי הוראת סעיף 5(5). לכל היותר מדובר בהצהרה המושמעת בדיעבד, ממרחק השנים, והנושים לא הסתמכו "בזמן אמת" על הודעה או הצהרה כלשהי של החייב, לעניין ביסוס מעשה פשיטת הרגל, אלא על עצם אי קיום חיובי פסקי הדין שניתנו נגד החייב. נוכח האמור, מקבל אני את העמדה כי מעשה פשיטת הרגל, חל בעת הגשת הבקשה למתן צו כינוס על ידי החייב, ביום 18.3.2007. ההענקה על פי רישומי מינהל מקרקעי ישראל, והודעת המינהל, הועברו הזכויות בבית ברחוב פינטו, לידי אטואל בן דוד, בשנת 1995. הנאמנה לא עמדה בנטל להראות כי הבית הוענק בשלב מאוחר יותר, ואי הבהירות הנטענת על ידי הנאמנה לעניין מועד תשלום המסים הקשורים בהעברת הזכויות, אינו מבסס את טענת הנאמנה כי הזכויות אכן הועברו בשנת 1997, דווקא, כפי שנטען, ללא כל אחיזה בראיות. נוכח כך אין מקום לקבל הטענה כי יש לבטל ההענקה לגבי הבית ברחוב פינטו, שהתבצעה למעלה מעשר שנים לפני מעשה פשיטת הרגל, בחודש מרס 1997. שונים, לכאורה, הם פני הדברים בכל הנוגע להענקת הבית ברחוב המברק. ב"כ החייב מסכים כי יש לראות את רישום הזכויות המועברות כמועד ההענקה (סעיף 14 לסיכומים). אין חולק כי רישום הזכויות במרשם המקרקעין על שם שמואל, נעשה ביום 16.12.1997. ביום 7.1.1998 הועברו הזכויות בנכס לידי סילביה. החייב צרף הסכם לפיו רכש את הזכויות במגרש ביום 25.11.1984, וכן תצהירים לעניין העברת הזכויות בנכס לידי שמואל ביום 21.1.1988. ב"כ החייב טען כי בהיעדר פרצלציה באותם ימים - עד לשלב שבו בוצע הרישום אצל רשם המקרקעין - התבצע רישום הזכויות בחברת רסקו. דא עקא שהחייב לא הציג כל אישור מטעם רסקו, המצביע על רישום העברת הזכויות לידי שמואל בספרי החברה, או למצער, אישור מטעם רסקו, או מטעם עורך דין שטיפל בעיסקה, לגבי מניעה אובייקטיבית לשמירת התיעוד הקשור בכך. גם הניסיון להציל מפי החייב תשובות בדוקות נכשל, והחייב מסר בעניין זה תשובות מעורפלות ולא מהימנות; כך טען כי נערך רישום מיידי בטאבו עוד בשנת 1988 (ע' 7), או כי הרישום בטאבו "התעכב אצל רסקו". (ע' 13) בד בבד, טען כי חרף כך ששימש כקבלן ויזם במשך שנים הרבה, אין הוא יודע להבחין בין הרישומים במינהל מקרקעי ישראל, הטאבו, ורסקו (ע' 8); עוד טען כי אין הוא יודע אם בסופו של דבר, נערך רישום העברת הזכויות, "אני לא יודע מה שנעשה אחר כך. לא יודע" (12). נוכח ה"ואקום הרישומי" עד מועד הרישום בלשכת רשם המקרקעין, טען ב"כ החייב כי יש להתייחס לאישורים של רשויות המס "כמעידים על גמירות העסקה", אולם מהאישור שצורף על ידי החייב, עולה כי ביום 6.3.1989 נותרה יתרת מס לתשלום, וכי אישור המס, כעולה ממנו, הועבר לרשם המקרקעין רק ביום 25.9.1997. גם הנסיבות האופפות את העברת הזכויות לידי שמואל, מביאות למסקנה כי תצהירי המתנה שנערכו בשנת 1984 נותרו "על הנייר" בלבד, עד מועד העברת הזכויות בשנת 1997. אין להוציא מכלל אפשרות כי בעת עריכת התצהירים שקל אולי החייב להעביר הבית לידי שמואל, אולם הלכה למעשה, לא העבירו בפועל, ושמר בידו את הזכות לחזור בו מהתחייבותו, בהיעדר רישום של העברת הזכיות במהלך כל אותה עת. משנת 1995 ואילך, החל החייב לנקוט פעולות של התפרקות מוחלטת מנכסיו -ואף נטען כי אין מיטלטלין עוד ברשותו - והעברתם לילדיו, באופן המתיישב עם הסיכון הכלכלי שבפניו עמד החייב נוכח תביעות הנושים, המבוססות על כספים רבים שהעבירו לחייב וירדו לטמיון, באופן המעלה לכאורה, כי לא יכול היה לפרוע חובותיו לנושים; בד בבד, המשיך החייב וילדיו להתגורר בבית ברחוב המברק כל אותן שנים, ואילו שמואל, התגורר בבית רק מספר שנים בהיותו רווק, ועזב את הבית בגיל 26-27, בעקבות נישואיו. זאת ועוד; הנכס הועבר משמואל לסילביה, ללא תמורה, ככל הנראה, ימים ספורים לאחר רישום הזכויות על שם שמואל, והחייב השיב בעניין זה, באורח מתחמק, כי אינו יודע מדוע בוצעה העברה זו: "אני לא יכול לענות בשמו של שמואל, למה העביר את הדירה לסילביה" (ע' 14). בכל אלה יש כדי להמחיש לכאורה, כי הבית לא נועד להיות מועבר לשמואל, ואין בתצהירי המתנה כדי לבסס ההענקה הנטענת. נוכח האמור נקבע כי הענקת הבית ברחוב המברק בוצעה בעת רישום הזכויות, ביום 16.12.1997, דהיינו פחות מעשר שנים לפני הבקשה למתן צו הכינוס, 18.3.2007. במהלך הדיונים ביקשו ילדי החייב, שמואל וסילביה, להשהות תגובתם לבקשה, עד קבלת החלטה בעניין עצם ההענקה, וכן משום חסרון כיס. בנסיבות אלה, ולנוכח ההחלטה לעניין מועד הענקת הבית ברחוב המברק, והוראת סעיף 96 (ב) לפקודת פשיטת הרגל, ומששמואל וסילביה אלבז צורפו כמשיבים לבקשה, יגישו הם תצהיריהם תוך 30 יום. ביטול הענקה (פשיטת רגל)פשיטת רגל