קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי ביטוח לאומי עקר בית: בתביעתו עותר התובע להחיל עליו את האמור בסעיפים 65 ו - 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 ככל שהן חלות על "עקרת בית" ומבקש לראותו כ"עקר בית" שאינו חייב בתשלום דמי ביטוח. לטענתו הוראות החוק, כפי שמפרשן המוסד לביטוח לאומי, המחיל אותן על "עקרת בית" אשה בלבד - מקפחות אותו ומצביעות על אפליה על "רקע מיני". התובע יליד שנת 1951. התובע נשוי למרים ואב לילדים. התובע עבד ברפא"ל מיום 1/4/1979 ועד לפיטוריו ביום 31/5/1993. מאז 1/6/1993 אין התובע עובד. לתובע שולמו דמי אבטלה עבור החודשים 1/1994 ועד 8/1993. התובע הפסיק לשלם דמי ביטוח כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי החל מחודש 10/03. אשתו של התובע, מרים, עובדת ברפא"ל מאז 1/1/1979 ועד היום. קצבת הילדים שולמה בעבר ומשולמת כיום לידי מרים. התובע טוען שהוא נושא בנטל עבודות הבית. בתאריך 21/12/2005 הורה בית הדין, בהתאם להסכמת הצדדים, כי הליכי הגביה שננקטו כנגד התובע, בעניין דמי הביטוח שלא שולמו, יעוכבו עד למתן פסק דין או החלטה אחרת. התובע עתר למתן רשות לדון בתביעתו העיקרית כתביעה יצוגית. בקשת התובע נדחתה (ר' החלטה מתאריך 27/2/2006 בתיק בש"א 3639/05) . התובע הגיש ערעור לבית הדין הארצי בתיק עב"ל 317/06. במסגרת הערעור הצהיר המוסד כי פסק דין חלוט של בית הדין הארצי בתיק זה יחייב אותו לגבי כל המקרים האחרים. בנסיבות אלה הסכים התובע למחיקת הערעור. בתאריכים 17/5/2007 ו-15/11/2007 הגישו הצדדים בקשות לדחיית מועד הדיון, מן הטעם שהסוגיה הנדונה בתיק שלפנינו הינה שאלת זכאותם של עקרי הבית לפטור מתשלום דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות. סוגיה זו, עמדה על הפרק גם בתיק עב"ל 519/06 , בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ומשדובר בסוגיה זהה בשני התיקים ביקשו הצדדים לדחות את הדיון בתיק לאחר קבלת הכרעת בית הדין הארצי בתיק עב"ל 519/06. בית הדין נעתר לבקשות ודחה את הדיונים. בתאריך 13/1/2009 ניתן על ידי בית הדין הארצי פסק הדין בתיק עב"ל 519/06. בתאריך 14/1/2009 הגיש ב"כ התובע בקשה בהולה בה עתר לצוות על הנתבע להמנע מכל הליך של הוצאה לפעל ומכל הטרדה נוספת של המבקש, תוך הטלת הוצאות ראויות. בבקשתו טען התובע, כי חרף החלטת בית הדין מתאריך 21/12/2005 בדבר עיכוב הליכי הגביה, נקט שוב הנתבע בהליך התראה לפני הטלת עיקולים. הנתבע הגיש תגובתו לבקשה בתאריך 22/1/2009 בה טען כי ביום 13/1/2009 ניתן פה אחד ע"י מותב בית הדין הארצי לעבודה פסק דין בתיק עב"ל 519/06 יחזקאל מני ואח' - המוסד לביטוח לאומי, , שנסב אודות סוגיה זהה לזו העומדת להכרעה במסגרת התביעה דנן, היינו דרישת המערער שם לפרש את המונח "עקרת בית" שבחוק הביטוח הלאומי כמתייחס גם לגברים העובדים במשק ביתם ואינם עובדים או עובדים עצמאיים וכפועל יוצא מכך לפטור אותו מתשלום דמי ביטוח לאומי וביטח בריאות. בית הדן הארצי פסק כי ההבחנה בין "עקרת בית" לשאר המבוטחים היא הבחנה מותרת, מה גם שזה עניין למחוקק לענות בו ואין הצדקה להתערבות ערכאה שיפוטית. ב"כ הנתבע הבהירה כי הצדדים ביקשו בזמנו לעכב את הדיון בתיק עד להכרעת בית הדין הארצי בתיק עב"ל 519/06 מהטעם שמדובר בסוגיה זהה העומדת להכרעה בשני התיקים. בנסיבות אלה טען הנתבע, כי אין מקום להמשיך ולעכב את הליכי הגביה ועל התובע להודיע על חזרתו מתביעתו. בתאריך 25/1/2009 נתבקש התובע להגיב על הנטען בתגובת ב"כ הנתבע ולהודיע האם הוא חוזר מתביעתו. התובע הודיע בתאריך 29/1/2009 כי אינו חוזר מתביעתו, לעת עתה, וזאת נוכח העובדה שהתובע נמצא במצב נפשי קשה מאוד עקב פטירת בתו רונית ז"ל וביקש ליתן לו אורכה למתן תגובתו כמו כן ביקש לדחות את ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה בתאריך 11/2/2009. גם לאחר מכן הגיש התובע בקשות נוספות לדחיית מועדי הדיונים בתיק. בית הדין נעתר לבקשות התובע לדחיית מועדי הדיון. בתאריך 23/9/2009 התייצב התובע בעצמו לישיבת בית הדין, לאחר ששחרר את עורך דינו מהמשך ייצוגו. בדיון טען התובע, כי יש לקבל את תביעתו ולהכיר בו כ"עקרת הבית" כמו אשה זאת משום שהוא משמש בביתו כ"עקרת הבית" "במשרה מלאה" מיום פיטוריו מזה 16 שנים ואין מקום להפליה בין אשה לגבר בעניין הוראות החוק. באשר להליכי הגביה, טען התובע כי הנתבע מפר את צו בית הדין מתאריך 21/12/2005 בדבר עיכוב הליכי הגביה נגדו, זאת משום שהטיל עיקול על חשבונו בבנק ומבקש לחייב את המשיב בהוצאות לדוגמה. ב"כ הנתבע טענה, כי לאור פסק הדין של בית הדין הארצי בעב"ל 519/06, אשר פסק בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים, יש לדחות את התביעה. לעניין העיקולים טענה ב"כ הנתבע כי מיד עם קבלת ההחלטה בדבר עיכוב הליכי הגביה מתאריך 21/12/2005 הועברה ההחלטה לסניף המטפל ולאחר שהתובע טען בשעתו כי הנתבע מפר את הצו שלחה הלשכה המשפטית של הנתבע מספר מכתבים לסניף המטפל ונמסר כי היה מדובר בטעות של המחשב והליכי הגביה בוטלו. באשר להפרת הצו כיום לא היה בפי ב"כ הנתבע מענה. בפסק הדין עב"ל 519/06 יחזקאל מני - המוסד לביטוח לאומי (ניתן בתאריך 13/1/2009) (להלן - פרשת מני) נדונה תביעתו של מר מני בה ביקש לפרש את המונח "עקרת בית" שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק) כמתייחס גם לגברים העובדים במשק ביתם ואינם עובדים או עובדים עצמאיים, וכפועל יוצא מכך, לפטור אותו מתשלום דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות המוטלים עליו מכוח חוק ביטוח בריאות, התשנ"ד-1994. ברי כי סוגיה זו שנדונה בפרשת מני זהה לזו העומדת להכרעה במסגרת התביעה בפנינו. בית הדין הארצי פסק בפרשת מני כי ישנה הבחנה ברורה בין עקרת הבית לבין המבוטחים על פי החוק ומוטלות עליהם חובות שונות, וכנגדן מוקנות להם זכויות שונות וכי מדובר בהבחנה מותרת. ואלה דבריו של כבוד השופט פיטמן: "6. כפי שעולה מהסקירה התמציתית שהובאה לעיל, ישנה הבחנה ברורה בין עקרת הבית לבין המבוטחים על פי החוק. מוטלות עליהם חובות שונות, וכנגדן מוקנות להם זכויות שונות. על פי עמדת המוסד לביטוח לאומי, אליה הצטרף היועץ המשפטי לממשלה, הדבר נבע מרצון המחוקק להיטיב עם עקרות בית העושות לעצמן במשק ביתן, הפטורות לכן מתשלומים המוטלים על מבוטחים. עמדה זו מקובלת גם עלינו. ברוב משקי הבית בארץ בעבר, הגבר הוא היה היוצא לעבודה, ואילו אישתו הייתה נותרת בבית ועוסקת בניהול משק ביתם המשותף. משאין לה מקור הכנסה משל עצמה אלא מהכנסת בן זוגה, מצא המחוקק לפטור אותה מתשלום דמי ביטוח, אך הכיר בזכאותה לגמלה מכוח ביטוחו של בן זוגה, לעניין קצבת נכות כללית וקצבת זקנה המגיעה לו ככל שהכנסתה היא מעט מעל המינימום. עם השינוי במצב החברתי, ויציאת נשים לעבודה, תוקן חוק הביטוח הלאומי כך שהוקנו לעקרת בית זכויות שונות מכוח עצמן, בהתקיים תנאים מיוחדים לגביהן, ומבלי שתקום, כאמור, בצידן של זכויות אלה החובה, המוטלת על כל מבוטח, לתשלום דמי ביטוח. 7. אשר על כן, לאור האמור, מקובלת עלינו פסיקתו של בית הדין האזורי לפיה מדובר בהבחנה מותרת. שלהבדיל מבג"צ פידלמן (בג"צ 4948/03 משה אלחנתי - שר האוצר ואח' ; בג"ץ 2911/05 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - בית הדין הארצי לעבודה, אורי פידלמן ואח', , ניתן ביום 15.6.08) שם הופלה האלמן לטובת האלמנה לעניין פנסיית הזקנה ממבטחים, הרי שבמקרה שלפנינו מבקשים להוריד את הגבר המבוטח למדרגת עקרת הבית שלא מבוטחת. 8. לטעמנו, אפשר ומגמת החקיקה צריכה להיות ברורה, להכיר בעקרת הבית כמבוטחת בזכות עצמה, בדומה לגבר נשוי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, על חובותיו וזכויותיו, ולא להפוך גבר כאמור לעקרת בית תוך שלילת זכויותיו ואי חיובו בתשלום דמי ביטוח. אולם, עניין זה על המחוקק לענות בו, ולא מצאנו כי המקרה דנא הינו מאותם מקרים המצדיקים את התערבותה של ערכאה שיפוטית. יוסף, כי בשנת 2002 הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה כנגד האבחנה בחוק הביטוח הלאומי בין אלמן לאלמנה לעניין קצבת שאירים (ראו: בג"צ 9163/02 וינטראוב - שר העבודה והרווחה, , ניתן ביום 9.8.2006). העתירה נדחתה, ובין היתר, נאמרו שם הדברים שלהלן, היפים אף לעניינינו: לשונה של ההוראה בענייננו היא לשון ברורה וחד משמעית. פרשנות ברוח בקשתו של העותר, שתבטל את האבחנה בין אלמן לאלמנה, אינה בגדר פעילות פרשנית משפטית, כי אם התערבות בלשונה של הוראת החוק עצמה. ויפים לעניין זה דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בבג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 529, 551-552: "אף שחוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, אין החוק מכסה את כולם, אלא רק את אלה העומדים בקריטריונים שנקבעו בו. בבואנו לפרש את החוק עלינו להקפיד ולשמור על המסגרות שהציב המחוקק ... אם יש צורך בהרחבת המעגל שהוגדר בצורה כה ברורה על ידי מילות החוק, המשרתות לכאורה את תכליתו, נראה כי על המחוקק לעשות זאת." השינוי שהעותר חפץ בו -שינוי המושתת על טעמים שבמדיניות סוציאלית וכרוך בעלות תקציבית גבוהה - הוא עניין המונח, בראש-ובראשונה, לפתחו של המחוקק, ואילו בית-המשפט נדרש לנהוג בריסון ובזהירות: "שיקולים סבוכים של מדיניות כלכלית או חברתית, אשר לעיתים קרובות אף שנויים הם במחלוקת, הדורשים מומחיות ומידע, ואשר עשויים לחייב הנחת הנחות והיפותזות, שהן מצידן מחייבות הנחות נוספות, רצוי לו לשופט להיזהר מהפעלתם " (א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ד) 255).   הנה כי כן, בית הדין הארצי פסק כי ההבחנה בין "עקרת בית" לשאר המבוטחים היא הבחנה מותרת וכי אין לפרש את המונח "עקרת בית" שבחוק הביטוח הלאומי כמתייחס גם לגברים העובדים במשק ביתם ואינם עובדים או עובדים עצמאיים; בנסיבות אלה אין מקום לפטור את הגברים, העובדים במשק ביתם ואינם עובדים או עובדים עצמאיים, מתשלום דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות המוטלים עליהם. משזו פסיקתו של בית הדין הארצי, ומשאין כל שוני בעובדות בעניינו של התובע, דין תביעת התובע להדחות והיא נדחית בזאת ללא צו להוצאות. אשר להליכי הגביה שננקטו כנגד התובע, משלא בוטל הצו מתאריך 21/12/2005 היה על הנתבע להמשיך ולקיימו עד להחלטה אחרת; משהנתבע לא עשה כן והפר את הצו - ישלם הנתבע לתובע הוצאות בסך 1,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. משתביעת התובע נדחתה - אין מקום להמשך עיכוב הליכי הגביה כנגד התובע ועל כן אנו מורים כי הצווים מיום 21/12/2005 ומיום 23/9/2009 - יבוטלו החל מיום 16/11/2009. דמי ביטוח לאומיביטוח לאומי