קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד הגשת דוחות חברה בהקפאת הליכים: לפני בקשת רשות ניירות ערך (להלן: "הרשות") להבהיר ולקבוע כי אין לפטור את החברה (בהקפאת הליכים) מלהגיש לרשות, ובתוך כך לציבור, את כל הדיווחים הנדרשים על פי חוק ניירות ערך, התשכ"ח 1968 (להלן: "חוק ניירות ערך"), והתקנות שהותקנו מכוחו. רקע כללי 1. נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ (להלן: "החברה") התאגדה ביום 9.8.87 כחברה פרטית, ובחודש פברואר 2007 הפכה ל"חברה ציבורית", כמשמעותה בחוק החברות, ועקב כך עם הנפקת מניותיה וכן אגרות חוב לציבור, הינה "תאגיד מדווח". בעלי השליטה בחברה הם בני משפחת רחמין המחזיקים כ-80% מההון המונפק והנפרע של החברה. 2. בשלהי 2007 מצבה הפיננסי הורע, וביום 27.7.08 ניתן צו הקפאת הליכים נגד החברה ובעלי השליטה ומונה לה נאמן. הצו הוארך מספר פעמים. במקביל הושעו ניירות הערך של החברה מהמסחר בבורסה לניירות ערך בתל-אביב (להלן: "הבורסה"), בהתאם להחלטת דירקטוריון הבורסה בשל "אי בהירות" במצבה של החברה. מאוחר יותר הופסק המסחר במניות החברה עקב אי הגשת הדוחות הכספיים. הנאמנים הגישו דוחות לגבי מצב ההליך ואלה פורסמו לעיון הציבור, אף במערכת המגנ"א. בדו"ח מס' 2 ביקשו הנאמנים "להורות על הפסקת העבודה על הדוחות הכספיים של החברה". 3. בהמשך, הרשות והחברה הגיעו לידי סיכום לפיו תוגש בקשה למתן ארכה להגשת הדוחות הכספיים ליום 30.9.08, וביום 7.12.08 ניתנה ארכה להגשתם עד ליום 31.1.09. מתן הארכה על ידי הרשות פורסמה אף היא. ביום 14.12.08 במסגרת בקשה להארכת צו הקפאת ההליכים, התבקשתי לאשר לנאמנים לצמצם פעילויות מסוימות במטרה לצמצם את הוצאות החברה, והבקשה אושרה (בש"א 4775/08) . משלא היתה הרשות צד לאותה בקשה, הוגשה בקשה זו שלפני. טיעוני הרשות 4. הרשות אמונה על שמירת עניינו של ציבור המשקיעים מתוקף תפקידה הסטטוטורי על פי חוק ניירות ערך. הסדרת השקיפות והגילוי בשוק ההון הינה אחד מתפקידי הליבה של הרשות, ומכאן מעמדה בבקשה זו, במטרה לקבל הכרעה בסוגיה מהותית ועקרונית. הרשות מתבססת בטיעוניה על הוראות חוק ניירות ערך לעניין חובת הדיווח (סעיף 36), וכן על תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל - 1970 (להלן: "תקנות הדוחות התקופתיים" וכן על תקנות ניירות ערך (עריכת דוחות כספיים שנתיים), התשנ"ג - 1993 (להלן: "תקנות דוחות כספיים"). לדעת הרשות יש לשכנעה כי נבצר מתאגיד להגיש דוח כמובנו של המושג בסעיף 36(ח) לחוק. פרשנותה של הרשות להוראות הדין, כמפורט לעיל, הינה כי חובת הדיווח קיימת כל עוד רשומים ניירות הערך למסחר בבורסה ו/או כל עוד הם מצויים בידי הציבור, ויש להעדיף את פרשנותה על זו של הפרט, ואין מקום להתערב בשיקול דעתה. את המונה "נבצר" יש לפרש בצורה דווקנית וצרה, כפי שביטאה אותה הרשות בנייר עמדה מיום 28.4.03 (נספח ו' לבקשה), דהיינו יש להחיל את מצב הנבצרות רק לגבי חברה שניתן לגביה צו פירוק. החברה דכאן, נמצאת בשלב של הקפאת הליכים ופניה להבראה, מצב השונה מאשר זה כשמוגשת בקשה לפירוק חברה והיא בדרך לחיסולה. לפיכך, לדעת הרשות, יש חשיבות במתן מידע שוטף ואמין לציבור אודות החברה ובכלל זה הגשת דוחות כספיים. כונס הנכסים הרשמי לא הגיש טיעונים, אלא הצטרף לעמדת הרשות. טיעוני הנאמנים 5. הנאמנים אינם חולקים על עצם חובתה של חברה ציבורית לפרסם דוחות כספיים, ועל חשיבות גילוי המידע לציבור המשקיעים. לדבריהם, החברה מדווחת גם כיום על כל אירוע, למעט בנושא הדוחות הכספיים, שכן על מנת לעמוד בחובה זו הדבר מצריך השקעה כספית של כ-2 מיליון ₪, הואיל ואין בקופתה הכנסות שוטפות או הכנסה מניבה, הרי שההשקעה בהכנת הדוחות עלולה לפגוע במיוחד בנושים הבלתי מובטחים. 6. לאור מצבה של החברה, ולאחר שביררו הנאמנים את האפשרות להפיק תועלת במכירת "השלד הבורסאי" של החברה, הגיעו הם למסקנה כי, בשלב זה, אין לו קונה. שאלת הליכי חדלות הפרעון המתאימים לחברה זו או אחרת איננה קשורה אך ורק ליכולתה לפרסם דוחות כספיים או בהיותה או בשימורה כחברה בורסאית. יש לבחון המצב אליו נקלעה החברה לפי דיני חדלות פרעון ולא לפי דיני ניירות ערך. דיון כללי 8. אכן אין מחלוקת בין הצדדים בדבר הצורך בהגשת דוחות תקופתיים ודוחות כספיים, על מנת להביא לידיעת הציבור כל מידע הנחוץ והמועיל במטרה לדעת את מצבו של התאגיד. אין ספק כי הגילוי והשקיפות אל מול ציבור מחזיקי ניירות הערך הינו עיקרון בסיסי וחיוני לשוק ניירות ערך תקין, ואף מהווה חלק מהותי בפעולתה של הרשות. המיתווה הנורמטיבי 9. חובת הדיווח לגבי דוחות כספיים של תאגיד חלה עליו, והוא ייחשב כ"תאגיד מדווח" מכח הגדרתו בסעיף 1 לחוק: "תאגיד שהוראות סעיף 36 חלות עליו ולא ניתן לו פטור מתחולתן". חובת הדיווח, מוגדרת, בסעיף 36(א) לחוק, כדלקמן: "(א) תאגיד שניירות ערך שלו הוצעו לציבור על פי תשקיף חייב להגיש לרשות דו"חות או הודעות לפי פרק זה כל עוד ניירות הערך שלו נמצאים בידי הציבור; תאגיד שניירות ערך שלו נסחרים בבורסה או רשומים בה למסחר חייב להגיש דו"חות או הודעות לפי פרק זה לרשות ולבורסה." הוראה משלימה נמצאת בתקנה 2 לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970, הנ"ל, הקובעת: "(א) תאגיד שניירות ערך שלו הוצעו לציבור על פי תשקיף או נסחרים בבורסה יגיש לרשות דו"חות לפי הוראת תקנות אלה, כל עוד ניירות ערך שלו נמצאים בידי הציבור. (ב) הדוחות יוגשו לרשות בהתאם להוראות תקנות ניירות ערך (חתימה ודיווח אלקטרוני), התשס"ג-2003. (ג) תקופת הדיווח הראשונה שבגינה יגיש תאגיד דוחות כספיים תהיה לתקופת הדיווח העוקבת לתקופת הדיווח האחרונה שדוחות כספיים בגינה נכללו בתשקיף שלפיו הוצעו לראשונה ניירות ערך של התאגיד לציבור. (ד) חובת הדיווח של תאגיד תסתיים במועד (להלן - מועד סיום חובת הדיווח) שבו נתקיים לגביו אחד משני אלה, ובלבד שניירות ערך שלו אינם רשומים עוד למסחר בבורסה:..." להשלמת התמונה נפנה אף לתקנות ניירות ערך (עריכת דוחות כספיים שנתיים), התשנ"ג - 1993 המכילות את ההוראות האופרטיביות (לפרטי פרטים) לגבי מה שאמור להיות כלול בדוחות, פרטים שיש לכלול במאזן התאגיד, התחייבויות התאגיד, פרטים על ההון העצמי, עסקאות עם בעלי עניין, ועוד. על פי סעיף 53 לחוק, אי הגשת דוחות כספיים כדין מהווה עבירה פלילית, ובנוסף רשאית הרשות לנקוט בהליך של עיצום כספי כנגד תאגיד המפר חובה זו (כמפורט בסעיפים 52 טו; 52 כג). חריג לחובה נמצא, כאמור לעיל, בהוראת סעיף 36(ח) לחוק, הקובע: "(ח) שוכנעו הרשות או עובד שהרשות הסמיכה לכך כי נבצר מתאגיד להגיש דוח או הודעה לפי פרק זה במועד שנקבע לכך בתקנות, רשאים הם להאריך את המועד להגשתם." הרשות טוענת, כאמור, כי אין לראות את מצבה של חברת נידר כנמצאת בהקפאת הליכים כמתאים להארכת מועד לתאגיד שנבצר ממנו להגיש דוח. לטעמה יש ליתן משקל מיוחד למדיניות הרשות הנושאת באחריות בפני הרשות המחוקקת והציבור על ביצוע הדין. הרשות מפנה לנייר עמדה שפרסמה ביום 28.4.03 (נספח ד' לבקשתה), בו מפרטת היא את גישתה במתן ארכה להגשת דוחות, האבחנה בין חברה הנמצאת בהקפאת הליכים או כינוס נכסים, לעומת מצב שניתן צו פירוק נגד החברה. (ראו להלן). הגם, לדעתה, כי "האחריות" הסופית לפירוש הדין רובצת לפתחו של בית המשפט, המהווה מנגנון בקרה ופיקוח על פעולות הרשויות, עליו להעדיף את הפירוש הראוי לכל מקרה ומקרה, אולם כדבריה: "פרשנות זו צריכה להיעשות לאור עמדת הרשות, שעומדת כנר לרגליו" (סעיף 43 לבקשה). 10. עמדה זו שאובה, לשיטתה של הרשות, מדברי המחבר א' ברק בספרו, שיקול דעת שיפוטי, הוצאות אוניברסיטת תל-אביב, בציינו: "על בית המשפט עצמו לגבש לעצמו עמדה באשר לפירוש הראוי מבין הפירושים החוקיים של הרשות המבצעת. הטעם להתחשבות בעמדה זו הוא משולש: ראשית, הרשות המבצעת הופקדה על ידי המחוקק לבצע את החוק, ועל כן ראוי הוא להתחשב בדעתה באשר לאפשרויות ביצועו; שנית, הרשות המבצעת יכולה להשליך אור על תכלית החוק ומטרתו, שכן היא לרוב יזמה את החוק ומכירה את תולדותיו; שלישית, בידה המידע והנתונים באשר לאפשרויות הפיסיות בביצוע החוק, ובאשר למשמעויות המעשיות שנובעות מכל עמדה משפטית שתינקט. טבעי הוא שהשופט - שבידיו אין לרוב כלים ראויים לכך - יתחשב בנתונים אלה. הנה כי כן, שיקולים מוסדיים ובין-מוסדיים מצדיקים התחשבות בעמדה של הרשות המבצעת. ודוק: עניין לנו בהתחשבות בית המשפט בעמדת הרשות המבצעת. התחשבות זו נועדה לאפשר לבית המשפט לגבש את עמדתו שלו בדבר הפירוש הראוי. עמדתה של הרשות המבצעת הוא "נתון" שבית המשפט לוקח אותו בחשבון במסגרת שיקול דעתו שלו. אין עמדתה של הרשות המבצעת מחליפה את שיקול דעתו של השופט". (שם, 380). על עמדה זו חוזר כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בבג"צ 142/89 תנועת לאו"ר - לב אחד ורוח חדשה נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד (3) 529, כדלקמן: "כאשר באה בפני בית משפט שאלה פרשנית, על בית המשפט לפרשה על פי מיטב הבנתו. על בית המשפט להתחשב בפירוש שנתנו גורמי שלטון (וועדה מוסמכת של הכנסת, רשות מוסמכת במסגרת הרשות המבצעת) להוראת החוק. אין לומר כלל כי פירושם שלהם אינו רלבנטי, ואין בו כדי להעלות או להוריד. נהפוך הוא: רשות שלטונית המופקדת על ביצועו של חוק מתמחה בו, יודעת יפה את כוחו ומגבלותיו, וערה למלוא הבעיות שכל פירוש אפשרי יעורר. על כן, על בית המשפט להטות אוזן לפירושה של הרשות המבצעת את החוק ולהערותיה. עם זאת, לאחר שבית המשפט עיין בפירושן של הרשויות השונות, עליו להכריע בפירוש הראוי, תוך שעליו לראות עצמו חופשי בבחירת הפירוש שנראה לו כפירוש הנותן ללשון החוק אותה משמעות המגשימה את תכליתו על פי תפיסתו של בית המשפט את מובן הלשון ומשמעות התכלית". (שם, פסקה 24). (כן ראו בג"צ 73/85 סיעת "כך" נ' שלמה הלל - יושב ראש הכנסת, פ"ד לט (3) 141; בג"צ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא (3) 255). 11. אכן דברים כדורבנות, ובוודאי הולמים את בחינת פעולות הרשות במישור המשפט המינהלי. יחד עם זאת, חוזרת השאלה למקומה, דהיינו, האם עלינו לפרש ובמקרה דנן, אף ליישם את הוראות החוק ולהתאימן למצבי חדלות פרעון של תאגיד, ועל כך להלן. גילוי נאות 12. כאמור, אין חולק שיש לראות בגילוי וזרימת המידע ביחס למצב חברה לידיעת הציבור חשיבות עליונה, כפי שבא אף לידי ביטוי בפסיקה. כך למשל מפנה הרשות לדברי הנשיא ברק בפרשת 'ישקר' (ע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, ), כדלקמן: "...זהו ביטוי לעקרון הגילוי הנאות, עליו מושתתים דיני ניירות הערך (ראה ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(830 ,818 (2; רע"פ 4827/96 ה.ג. פולק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ). תפיסת היסוד של דיני ניירות ערך היא גילוי, ושוב גילוי ועוד גילוי (ראה .((1, 2d ed., 1961 .L. Loss, Securities Regulation 21 (Vol חובת הגילוי הנאות חלה הן בשלב הנפקת ניירות הערך לציבור (השוק הראשוני) והן בשלב בו נסחרים ניירות הערך בבורסה ( השוק המשני). בשוק הראשוני לובש הגילוי אופי חד פעמי, המתבטא בתשקיף. בשוק המשני לובש הגילוי אופי מתמשך. עניינו בעדכון המידע המצוי בידי המשקיע מתקופה לתקופה (ראה ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט(186 ,177 (3) 186." (שם, פסקה 20). ובהמשך, כמצוטט על ידי הרשות: "המטרה השלישית המונחת ביסוד חובת הגילוי היא חיזוק אמון הציבור בארץ ובחוץ לארץ בשוק ניירות הערך הישראלי. שוק ההון מבוסס על אמון הציבור. אמון הציבור מושתת על מידע מלא בדבר החברות, שמניותיהן נסחרות בבורסה (דין וחשבון הוועדה להנפקת ניירות ערך ולמסחר בהם, 1963, בעמ' 3). כן מהווה הגילוי תנאי ליעילותו של שוק ניירות הערך, "שכן בעזרת החשיפה של מידע רלוואנטי יש לשוק יכולת להגיב בזריזות לשינויים הנוגעים למצבה של החברה" (ע"א 5320/90 הנ"ל, בעמ' 831). שוק משוכלל מחייב מידע מלא על אודות החברה הנסחרת." (שם, פסקה 23). יחד עם זאת, נזכיר כי בפרשת ישקר המחלוקת בין הצדדים היתה בקשר עם אופן הגשת הדוחות וכיו"ב, ולא מדובר היה במצב של חדלות פרעון. כן מפנה הרשות לתקנה 40 לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב - 2002 (להלן: "תקנות החברות"), אשר נחקקו קודם לפרסום החלטת הרשות (נייר העמדה הנ"ל) בנושא חובת הדיווח של תאגידים בקשיים, המלמדת, לטענתה, כי גם במקרה בו החברה מצויה בקשיים עד כדי הצורך במינוי "בעל תפקיד", עדיין חלה עליה חובה להגיש את הדוחות התקופתיים כאמור בדין. כך קובעת התקנה: "בעל התפקיד יגיש מידי רבעון דוח על מצבה של החברה ובו פירוט השינויים המהותיים שבוצעו בהתאם לתכנית ההבראה שהוגשה על פי תקנה 38(3) לתקנות ועדכון הנתונים שפורטו באותה תכנית; היתה החברה חייבת בדוחות רבעוניים על פי דין, יצורפו , גם דוחות אלה.". הרציונאלים לעקרון הגילוי 13. עמד על כך בית המשפט העליון (בהרכב ע' ארבל, א' רובינשטיין, וח' מלצר) בע"פ 2103/07 אביהו הורוביץ נ' מדינת ישראל, . בית המשפט מביא את המטרות שביסוד עקרון הגילוי, ואביאם, באריכות מה, כדלקמן: "המסחר בניירות ערך מתבסס בראש ובראשונה על מידע. המידע הוא האמצעי העיקרי באמצעותו אמור המשקיע לכלכל צעדיו ולקבל החלטות מושכלות באשר להשקעה או לאי-השקעה בחברה מסוימת. זאת, שכן בשונה ממוצרים אחרים, ערכו של המוצר הנסחר - נייר הערך - אינו גלוי אלא נגזר מהזכות שהוא משקף, מערך החברה, והעסקה בו אינה מתקיימת ככלל על דרך של מפגש בין קונה למוכר (מוטי ימין ואמיר וסרמן תאגידים וניירות ערך 2324 (תשס"ז), להלן: ימין ווסרמן; יורם דנציגר הזכות למידע אודות החברה 285286 (2000), להלן: דנציגר; רונן עדיני דיני ניירות ערך 43 (תשס"ד), להלן: עדיני). נדרש איפוא כי יהיה בידו של המשקיע מידע מדויק ועדכני שיאפשר לו להעריך את שווי ה"מוצר" שבו הוא שוקל להשקיע. הדרך בה בחר המחוקק להבטיח את זרימתו של מידע מלא ומדויק ככל הניתן לשוק ההון הינה קביעת חובות גילוי על החברה שניירות הערך שלה נסחרים בבורסה... בלא מידע אין אם כן לשוק ההון קיום (וראו גם: לאה פסרמן-יוזפוב "דיני ניירות ערך - התפתחויות ומגמות חדשות" קרית המשפט ה 123, 128, 135 (תשס"ד), להלן: פסרמן-יוזפוב - התפתחויות)." (שם, פסקה 31). ובהמשך: "חובת הגילוי מבקשת להבטיח השגתן של מספר מטרות עיקריות. הראשונה שבהן הינה הגנה על ציבור המשקיעים בדרך של מתן מענה לפערי המידע הטבועים בסיטואציה של גיוס הון על-ידי תאגידים בדרך של מכירת ניירות ערך לציבור. המידע אודות החברה מצוי וזמין בידיה, מה שאין כן לגבי המשקיע. א-סימטריה אינפורמטיבית בשוק ההון עלולה להרתיע משקיעים פוטנציאליים מלהיכנס לשוק זה מחשש להפסדים ולהביא בכך לפעילות מוגבלת ומצומצמת יותר של שוק ההון. צמצום פערי המידע והצגת מידע מדויק וזמין בפני המשקיע הסביר הם שיאפשרו על כן לזה האחרון לכלכל צעדיו בשוק ההון ולקבל החלטות מושכלות... המטרה השניה עניינה בכינונו של שוק ניירות ערך יעיל והוגן. בשוק ניירות ערך יעיל מקבל כל מידע רלוונטי ביטוי מיידי במחירם של ניירות הערך ומכאן חשיבות זרימת המידע אל השוק. בהקשר זה נזכיר את היפותזת השוק היעיל (efficient market hypothesis) ולפיה מחירו של נייר הערך משקף את המידע הזמין בעניינו. ככל שבשוק מידע זמין ועדכני יותר, נתפס השוק, בהתאם להיפותזה זו, כיעיל יותר שכן הדבר מבטיח יעילות בהקצאת ההון במשק על-ידי תמחור נכון, ריאלי, של נייר הערך (ימין ווסרמן, בעמ' 29, 33. ראו מנגד את ההתייחסות אצלם לביקורת על דרישת הגילוי הנאות, בעמ' 3031; Christopher P. Saari, The Efficient Capital Market Hypothesis, Economic Theory and the Regulation of the Securities Industry, 29 Stan. L. Rev. 1031, 1035 (1977)). קיומו של מסד נתונים אמין ומלא, על דרך של הבטחת שקיפותה של החברה הציבורית, מונע עיוותים בשוק ההון ומעודד את אמונו של הציבור, ובמיוחד את אותם משקיעים שאינם מתוחכמים ואינם בעלי מומחיות בשוק ההון, לפעול בשוק זה, באופן התורם לקיומו של שוק הון מפותח (עניין ברנוביץ, בעמ' 831; עניין פרג; לאה פסרמן-יוזפוב "חובת הגילוי של חברות נסחרות בעידן אוטוסטרדת המידע" משפט ועסקים ה 411, 417422 (תשס"ו),... המטרה השלישית הינה הרתעת בעלי הכוח בחברות ציבוריות מפני תרמית ומניפולציות, תוך אפשרות לפקח על פעולותיהם. "לא ניתן לנהל שוק הוגן ללא פומביות הגונה, שכן מניפולציה והתנהגות לא הגונה בשוק ההון משגשגות בתנאי מסתורין וסודיות" (עניין ברנוביץ, בעמ' 830831. כן ראו: עניין פולק, בעמ' 105; אסף חמדני "עסקות בעלי עניין ואחריות התאגיד לתרמית בניירות ערך" מחקרי משפט כג 769, 781784 (תשס"ח..." (שם, פסקה 32). (כן ראו ת.פ. 40162/05 מדינת ישראל (פרקליטות מיסוי וכלכלה נ' אביב בן יוסף אלגור, ). נבצרות 14. הרשות מבקשת לפרש את המונח בצורה דווקנית וצרה, וטענה כי דחתה בעבר טענות של תאגידים בנוסח: "קשיים במימון הכנת דוחות כספיים". אם אכן בקשות מטעמים אלה הוגשו על ידי תאגידים שאינם נמצאים בפועל בהליכים משפטיים (פירוק או הקפאת הליכים או כינוס נכסים), הרי שאכן דחייתם בדין היא, באשר דווקא במצב של קשיי נזילות, זכות הציבור לדעת מה מתרחש בתאגיד מתעצמת. יחד עם זאת, מירב האמור לעיל מתייחס לתאגידים פעילים. לטעמי, אף המושג "נבצרות" או המונח "נבצר", קיבלו פרשנות שונה בהקשרים שונים. כך למשל נאמר בסעיף 16(ב) לחוק יסוד: הממשלה: "...(ב) נבצר מראש הממשלה זמנית למלא את תפקידו. ימלא את מקומו ממלא מקום ראש הממשלה; חלפו 100 ימים רצופים שבהם כיהן ה ממלא מקום ראש הממשלה במקום ראש הממשלה והוא לא חזר למלא את תפקידו, יראוהו כמי שנבצר ממנו דרך קבע למלא את תפקידו. על כך נאמר מפי כב' השופט א' גרוניס בבג"צ 6231/08 יואב יצחק נ' ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט (אתר נבו) (4.8.08), כדלקמן: "עינינו הרואות, כי ההוראה הנזכרת אינה קובעת באילו נסיבות ייחשב ראש הממשלה כמי שנבצר ממנו זמנית למלא את תפקידו וכן מי מוסמך להכריז על נבצרותו הזמנית של ראש הממשלה. מוכנים אנו להניח, כי צודק היועץ בטענתו לפיה ההוראה אינה מוגבלת אך לנבצרות זמנית מטעמי בריאות אלא עשויה לחול במגוון נסיבות, ביניהן קיומן של חקירות פליליות נגד ראש הממשלה (השוו, בג"ץ 7466/06 מרזל נ' נשיא המדינה (לא פורסם, , 13.9.06)). עוד מניחים אנו, מבלי להכריע בדבר, כי בנסיבות המתאימות מוסמך היועץ המשפטי לממשלה להכריז על נבצרות זמנית של ראש הממשלה. הכרזה כאמור אכן ארעה בעקבות השינוי הפתאומי במצב בריאותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון (ראו, בג"ץ 2655/06 לאור נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, , 27.3.06)). אף אם כך הוא, הרי ברי כי הכרזה כאמור על רקע קיומה של חקירה פלילית נגד ראש ממשלה, הינה פעולה חריגה אשר תיעשה אך במקרים נדירים ויוצאי דופן".(שם, פסקה 4). כך גם בתחום המינהלי, כב' השופט מ' חשין בעל"ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום, (7.2.05), מציין: "הלכה היא עימנו משכבר הימים, כי פירוש המושג "נבצר" מצביע על גורם שמעבר לשליטת האדם, וכי היעדרות על-דרך הסתם אינה עולה כדי "נבצרות". יתר-על-כן: שומה עליו על בית-הדין לחקור ולדרוש מה טעם לא התייצב חבר-בית-דין לדיון, ואם חדל בית-הדין ולא מילא חובתו זו - נפגם ההליך. על מהותו של הכלל ועל הרוח הנושבת בו עמד בית-המשפט בעל"ע 11/86 עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 99, 110... הדיבור "נבצר", לפי פרשנותו המילולית בשפה העברית, דומה הוא לדיבור "נמנע", והוא מצביע על גורם שמעבר לשליטתו של האדם שמדובר בו. כך ברור, ש"נבצר" מתייחס לסיבות פטירה, מחלה, היעדרות מהמדינה וכיוצא באלה, כשם שברור, שהיעדרות בשל עיסוק להנאה איננה כלולה ב"נבצר". השאלה המתעוררת בענייננו היא בשטח הביניים שבין שני קצוות אלה: האם אי-התפנות להשתתף בדיון הנובע מעיסוק בעבודה השוטפת של עורך-דין עונה על דרישת "נבצר"? על כך לא ניתן לתת תשובה כוללת. שאלה היא, מה חשיבותו ודחיפותו של אותו עיסוק... (שם, פסקה 39). כך אף בעל"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1) 353, 370 (מפי המשנה לנשיא אלון): "היעדרות "מותרת", העונה על דרישת הביטוי "נבצר מחבר... להשתתף בדיון"... היא איפוא היעדרות מסיבה ממשית ומיוחדת, שיש לעמוד עליה ולפרטה בכל מקרה ומקרה..." (שם, פסקה 39). הגם שאין בסוגיה זו כדי להטות את הכף במקרה שלפנינו בשלב זה, נראה בעיני כי ייתכן שניתן לראות במצב של הקפאת הליכים מצב של "נבצרות זמנית" לעומת "נבצרות קבועה" במקרה של הליך פירוק, ומכאן שמתן ארכה הינה פתרון נכון, בין אם ניתן הוא על ידי הרשות ובין אם ניתן על ידי בית המשפט. ייחודו של הליך הקפאת ההליכים. 15. מוסד זה קבוע כיום בסעיף 350 לחוק החברות התשנ"ט-1999, המורה: "(א) הוצעו פשרה או הסדר בין חברה לבין נושיה או בעלי מניותיה, או בינה לבין סוג פלוני שבהם, רשאי בית המשפט, על פי בקשה של החברה, של נושה או של בעל מניה, או של מפרק אם החברה היא בפירוק, להורות על כינוס אסיפה של אותם נושים או בעלי מניות, לפי הענין, בדרך שיורה בית המשפט. (ב) בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או להסדר כאמור בסעיף קטן (א)(בפרק זה - התכנית), רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך בדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תכנית שמטרתה להבריא את החברה, לתת צו ולפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע (בפרק זה - צו הקפאת הליכים)." מכח סעיף 350 הנ"ל, הותקנו תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב-2002. תקנות אלה מכילות הוראות שונות כיצד על בעל התפקיד לנהוג משעומדת להיות מוגשת בקשה על פיהן, ובין היתר תיאור היתרונות מההסדר לנושא המשרה, שיעור החזקותיו בה, המניות לסוגיהן, מיהם הנושים המהותיים, ערבויות, בטוחות. תקנה 7(ב) קובעת כדלקמן: "(ב) לבקשה לפשרה או להסדר המוגשת לבית המשפט יצורפו כל אלה: (1) דוח בדבר נכסי החברה וחובותיה, מעודכן ליום הגשת הבקשה, ערוך לפי טופס 4 שבתוספת; (2) רשימה מפורטת של ההסכמים המהותיים שהחברה צד להם, מעודכנת ליום הגשת הבקשה, ערוכה לפי טופס 5 שבתוספת; (3) רשימת ההליכים המשפטיים המהותיים שהחברה צד להם, ערוכה לפי טופס 6 שבתוספת; (4) רשימה מפורטת של נושאי המשרה בחברה ביום הגשת הבקשה, ושל נושאי המשרה בחברה שעזבו בשנה שקדמה ליום הגשת הבקשה, ערוכה לפי טופס 7 שבתוספת; (5) מרשם בעלי המניות ומרשם בעלי המניות המהותיים, מעודכן ליום הגשת הבקשה; (6) דוחות כספיים שנתיים של החברה לרבות הדוחות המאוחדים, לשנתיים שקדמו לשנת הגשת הבקשה, מבוקרים כדין בידי רואה חשבון; קדם תאריך המאזן הכלול בדוח הכספי השנתי האחרון ביותר משישה חודשים למועד הגשת הבקשה, יצורפו גם דוחות סקורים אחרונים, ובלבד שתאריך המאזן בדוח הסקור לא יקדים ביותר מחמישה חודשים את המועד שבו הוגשה הבקשה לפשרה או להסדר (להלן - כל המפורטים בפסקה זו - הדוחות הכספיים);" עולה אפוא, כי הדין מתייחס לכך שבמצב של הקפאת הליכים החובה להציג בפני בית המשפט, ובדרך זו לכלל הציבור את הדוחות הכספיים השנתיים של החברה "לשנתיים שקדמו לשנת הגשת הבקשה...", ומכאן ניתן ללמוד שהקפאת ההליכים, "מקפיאה" אף את הצורך להכין דוחות כספיים בתקופת הקפאת ההליכים, ובכך להמנע מהוצאות עתק, הנופלות דווקא על כתפיהם של הנושים הבלתי מובטחים. קצרה היריעה להתייחס לצוהר שפתח סעיף 350 לחוק לסמכויות בית המשפט ולמתחם שיקול הדעת מכוחו, במצב של הקפאת הליכים, ונשאירנה למקרה המתאים. מכל מקום, בהקשר הנוכחי נזכור, כי כל הנתונים הרלוונטיים מובאים לידיעת כל הנוגעים בדבר ופתוחים לציבור במסגרת ההליך של הקפאת הליכים, כאשר הנאמן מבקש לאשר הסדר, מה גם שלמשך הזמן בו נמצאת החברה בהקפאת הליכים השלכה לסוגיה שלפנינו. 16. מקבל אני, כאמור, הטיעון כי הגילוי הנאות הוא נשמת אפה של חקיקת ניירות ערך, נועד להבטיח את אמון הציבור בשוק ניירות הערך וליתן הגנה למשקיע הסביר בבואו לקבל החלטות בפעולותיו בשוק ניירות הערך. כך חוק ניירות ערך, בבואו לצקת תוכן וליתן שיניים להגנת הצרכן, קובע בסעיף 53(א)(4), כדלקמן: "(4) לא קיים הוראה מהוראות סעיף 35כד, הוראה מהוראות סעיף 36, הוראה של הרשות לפי סעיף 36א, הוראה החלה עליו מכוח סעיף 36ב או הוראה מהוראות סעיף 37, או תקנות לפי הסעיפים האמורים, או גרם לכך שבדו"ח או בהודעה או במסמך רישום לפי חוק זה או תקנות לפיו שנמסרו לרשות או לבורסה יהיה פרט מטעה, והכל כדי להטעות משקיע סביר; לענין זה, אם לא הוגש דו"ח תקופתי או דו"ח כספי ביניים תוך חדשיים מהמועד האחרון הקבוע להגשתו או עברו למעלה משבעה ימים מהמועד שנקבע להגשת דו"ח מיידי או הודעה, והם לא הוגשו, או לא נמסרו בהתאם לדרישת הרשות, תהיה זאת ראיה לכאורה כי מי שחלה עליו החובה להגיש דו"ח או הודעה כאלה נמנע מהגשתם כדי להטעות." וכן בסעיף 54(א): "(א) מי שעשה אחד מאלה, דינו - מאסר חמש שנים או קנס פי חמישה מן הקנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין: (1) הניע או ניסה להניע אדם לרכוש או למכור ניירות ערך ועשה זאת באמרה, בהבטחה או בתחזית - בכתב, בעל פה או בדרך אחרת - שידע או היה עליו לדעת שהן כוזבות או מטעות, או בהעלמת עובדות מהותיות; (2) השפיע בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך; לענין פסקה זו, חזקה כי מי שפעל לפי הוראות סעיף 56(א) לענין ייצוב מחיר ניירות ערך לא השפיע בדרכי תרמית כאמור." לכך ישנה השלכה להתנהלותם של נושאי המשרה בתאגיד, והדבר אף עשוי למנוע עיוות בהליך קבלת החלטתו של המשקיע הסביר. (ראו ע"א 1828/93 רשות לניירות ערך נ' גיבור סברינה, פ"ד מט(3), 177, 186). אולם ברי, כי במצב של חדלות פרעון נכנסים אנו למשטר של כללים ושיקולים רחבים יותר, במטרה למנוע נזקים לציבורים שונים. מידת ההתערבות הראויה בשיקול הדעת במתן הקלות שלטוניות בהליכי חדלות פרעון. א. במישור ה"פלילי" 17. בהיות מצב חדלות פרעון יוצר השפעה ישירה על התאגיד, בעלי השליטה, הנושים, ובהכללה על המשק הכלכלי, הרי שיש עניין אף למערכות השלטוניות להקל על התאגיד במצבים מסוימים במהלך פעילותו. ברע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, פ"ד נז(5) 799, (4.8.03), כב' השופטת א' פרוקצ'יה עומדת על ייחודיות המצב בו נמצא התאגיד, וההשלכה על נקיטת הליכים נגדו, בציינה: "ככלל, חברה שניתן נגדה צו פירוק הינה אישיות משפטית קיימת, ופעמים רבות היא חיה ופעילה, ועשויה ככזו לתבוע או להיתבע (השווה סעיף 307(א) לפקודת החברות המסמיך מפרק לתבוע או להתגונן בתביעה בשם החברה, וכן לנהל את עיסקי החברה אף כעסק חי לאחר צו פירוק). הליך הפירוק גופו אינו שקול כחיסול החברה, והיא עשויה, כל עוד לא חוסלה, להמשיך בפעילות כזו או אחרת תחת פיקוח הסדר הפירוק (ע"א 272/83 מעוף נתיבי אויר נ' מדינת ישראל, פד"י לט(564 ,561 (3). הליך הפירוק מסתיים בחיסולה של החברה, לאחר שעסקיה פורקו כליל (סעיף 315 לפקודה) ובית המשפט מוסמך לדחות את מועד החיסול לתאריך אחר (סעיפים 339(א) לפקודת החברות). רק עם חיסולה של החברה ניטלת ממנה אישיותה המשפטית, ורק מאותו מועד ואילך נשלל ממנה הכושר המשפטי לתבוע ולהיתבע (Oklahoma Natural Gas Co.v. State of Oklahoma, 273 US 257, 259 ; צ. כהן, פירוק חברות, עמ' 73). עולה השאלה מה דינה של עילת תביעה שהתגבשה כנגד החברה לאחר חיסולה. סוגיה זו מורכבת ומהווה נושא להסדרים שונים בשיטות משפט שונות. מכל מקום, לצורך ענייננו, די בהנחה כי כל עוד לא חוסלה החברה, בכוחה המשפטי לתבוע ולהיתבע ככל גוף בעל אישיות משפטית, וכך, היא עשויה אף להיות נאשמת בהליך פלילי. רק עם חיסולה כאמור, עשויה לעלות השאלה האם דינה כדין יחיד אשר נפטר, ואשר עם פטירתו נפסק בהוראת החוק כל הליך פלילי נגדו (סעיף 236 לחוק סדר הפלילי); arnell, Maintainability of Criminal roceeding Against Dissolved Corporation, 40 A.L.R. 2d,1396). (שם, פסקה 8). ובהמשך: "תכלית עיכוב ההליכים בעניינה של חברה בפירוק נועדה להשיג מטרה מרכזית אחת: להגן על הנושים על ידי חלוקה שוויונית של נכסי החברה בפירוק. (850F2d H & H Beverage (Distributors V. Department of Revenue,(1988) 165). כדי לקדם מטרה זו יש צורך בעיכוב הליכים אזרחיים כנגד החברה. הצורך בהסדרת חלוקה שוויונית והוגנת של נכסי החברה בפירוק בין נושיה צומח מן ההנחה שאין די נכסים כדי לספק את התביעות כולן. בחברה אינסולבנטית מתחייב קיומו של הסדר חלוקת נכסים על פי כללים מוגדרים בחוק והסדר זה אינו מתיישב מהבחינה הערכית, המוסרית והכלכלית עם מציאות שבה כל נושה המקדים לתבוע בבית המשפט - זוכה, והאחר שהתמהמה בהגשת תביעה משפטית יצא וידיו על ראשו. כדי למנוע מצב דברים זה קבע החוק כי צו פירוק יעכב את ההליכים המשפטיים וימנע פתיחת הליכים כאלה נגד החברה, וכל הסדר בדיקת חובות הנושים וחלוקת נכסי החברה על פי אמות מידה..." (שם, פסקה 9). ב'פרשת תורג'מן' השאלה שעמדה על המדוכה היתה עיכוב הליכים במישור הפלילי, וכב' השופטת פרוקצ'יה שוקלת שם את הקשיים, בציינה: "אכן, אין להתעלם גם מקשיים שונים המתלווים להמשך הליכים פליליים כנגד חברה בפירוק. הצדק עם מפרק החברה בטענתו כי עשויים להיווצר קשיים דיוניים בדרכה של חברה בפירוק הנאלצת להתגונן בהליך פלילי המתנהל נגדה בלא שעומדים לרשותה אמצעים כספיים מספיקים לנהל את הגנתה בצורה הולמת ואמנם עשויים להיווצר קשיים במערכת ההגנה של תאגיד בפירוק הנאשם בפליליים שאין לו משאבים לממן את הגנתו ובלא שפתוח בפניו מנגנון ציבורי של סיוע משפטי שניתן להיעזר בו. אולם קושי זה, חרף קיומו ומשקלו, אינו מצדיק החלת עיכוב הליכים אוטומטי על הליך פלילי כנגד חברה בפירוק. הוא עשוי לשמש שיקול, בין מכלול שיקולים, אשר ייבחנו על ידי התביעה הכללית בבואה להחליט בדבר קיומו של אינטרס ציבורי בהגשת אישום כנגד חברה בפירוק, או בהמשכו של הליך כזה, במקרה נכון". (שם פסקה 14). בסופו של יום, בית המשפט בפרשת תורג'מן קבע כי אין לעכב הליכים פליליים כנגד חברה בפרוק. ב. במישור "האזרחי" 18. להבדיל מן המישור הפלילי (פרשת תורג'מן דלעיל), במישור "האזרחי" מתעוררת ראשית השאלה למי הסמכות, דהיינו מבין השניים: בית המשפט של פירוק או הרשות השלטונית המגזרית, במקרה שלפני - רשות ניירות ערך, מי אמור ליתן לתאגיד את ההקלה המבוקשת? ד"ר יעד רותם, במאמרו: "הסמכות למתן הקלות שלטוניות בהליכי חדלות פירעון" העתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת "משפטים" כרך מ' (להלן: "רותם"), מציין במבוא כי במרבית ההקשרים שבהם מתבקשת במשפט הישראלי הקלה שלטונית בהליך חדלות פרעון, המחוקק נמנע מלקבוע במפורש מיהו הרגולטור המוסמך להחליט על כך (שם, 7), כאשר ההתייחסות שם הינה כי גם בית המשפט הינו בבחינת "רגולטור". משנעבור להלן משוכה זו, נדרש אף לאיזון בין האינטרס הציבורי באי מתן הקלה, לבין האינטרס של החייב או בעלי עניין שנקלעו להליך, בעיקר נושים לסוגיהם - במתן ההקלה. אף רותם רואה בסעיפים 267, 268 לפקודת החברות את המקור להענקת הסמכות הכללית, אף אם לא צוין בהם, באופן מיוחד, נושא מתן הקלות שלטוניות,לטעמו: "הדעת נותנת, כי הלכת תורג'מן, שנפסקה בהקשר להקלה שלטונית מסוימת - עיכוב הליך פלילי המתנהל כנגד החייב - תשמש הלכה רלוואנטית גם בהקשר להקלות שלטוניות אחרות, כגון בתחום המיסוי, דיני ניירות ערך, הגנת הסביבה, וכיוצא-בזה. אכן, המתודולוגיה שאומצה על ידי בית המשפט העליון באותה פרשה ישימה גם להקלות שלטוניות בהקשרים אחרים. ברם, הגם שבית המשפט העליון לכאורה אמר את דברו, בתי המשפט של חדלות פירעון, כמסתבר, בבואם להתמודד עם בקשות של חייבים למתן הקלה שלטונית, אינם מזהים הלכה זו, שניתנה בהקשר להקלה שלטונית מסוימת (בתחום הפלילי) כהלכה הרלוואנטית גם להקלות שלטוניות המתבקשות בהקשרם אחרים (כגון בתחום המיסוי). מצב דברים זה בעייתי ואינו מוצדק". (שם, 9). הקלה שלטונית יכולה לבוא לידי ביטוי על דרך חיוב הרשות השלטונית לביצוע מעשה, כגון לחייבה להמציא אישור לצורך ביצוע פעולה. כך במקרה שרשות מקומית מתנה קבלת אישור הנחוץ לצורך העברת בעלות בנכס בלשכת רישום המקרקעין, בתשלום מלוא המיסים. בבש"א 22683/03, פש"ר (ת"א) 1765/02 ד"ר שלמה נס עו"ד ורו"ח בתפקידו כנאמן ומנהל מיוחד של חברת פויכטונגר השקעות 1984 בע"מ נ' אפקון תעשיות בע"מ, , הורתה כב' השופטת ו' אלשיך לעירית אשדוד ולרשות מס שבח להמציא אישור כאמור, בציינה: "המשמעות פשוטה, ואינה משתמעת לשתי פנים; הרשות אינה יכולה להשתמש בסעיף 324 לפקודת העיריות ובסעיפים דומים כדי לעקוף את הדינים הספציפיים והקוגנטיים של חדלות הפרעון, ועליה להתכבד ולהגיש תביעת חוב. דין דומה נקבע בע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, שם נקבע במפורש כי "זכות העיכוב המנהלית" לא נועדה להקל על גביית המס, ואינה משליכה על זכויותיה המהותיות של הרשות במצב של חדלות פרעון. טוענת העיריה, בלא לנמק את טענתה כראוי, כי עסקינן ב"הלכות ישנות", אשר אין ליתן להן עוד תוקף (כך!), אלא שבניגוד לעמדת העיריה, שב בית המשפט העליון וחזר על ההלכה אף לאחרונה, ברע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, כשהוא מדגיש כי אין סעיף 324 יכול לשנות את מעמד הרשות בסולם הנשיה של חדלות הפרעון". (שם, פסקה 8). ובהמשך: "סוף דבר, נסיונם של המשיבים לפרש את סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין ואת סעיף 324 לפקודת העיריות כפוטרים אותם מהגשת תביעת חוב הינו מנוגד להלכה הפסקה ולדיני חדלות הפרעון. ודינו להדחות. מס שבח, קל וחומר העיריה וההועדה המקומית, לא הניחו בפני כל דין החל בעניינם, ואשר מחריג את עניינם מאותו כלל רחב. אין מנוס מלקבוע כי המחוקק, ידע אף ידע להקנות לרשויות עדיפויות רבות ומהותיות כאשר רצה בכך, לא עשה זאת בכל האמור בחובות נשוא הבקשה הנוכחית, ובדין לא עשה כן". (שם, פסקה 11). (כן ראו בג"צ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הועדה לתכנון ובניה קרית אתא, פ"ד מג(1), 89). לעומת זאת, ישנם מקרים בהם ההקלה המבוקשת אינה למתן הוראה לביצוע פעולה פוזיטיבית על ידי הרשות, אלא בעיכוב פעולה או מתן ארכה לעשיית פעולה שעל התאגיד בחדלות פרעון לבצע, כגון זו שלפני. כאן חוזרת למקומה שאלת סמכות בית המשפט לדון במתן הקלות שלטוניות. רותם, במאמרו, דן בסוגיה בהרחבה, ומנתח את השיקולים בעד ונגד קיומה של הסמכות לבית המשפט למתן הקלה שלטונית. שיקולים נגד מתן הסמכות. 19. כאן מציג רותם את הסוגיה תוך השוואה לרשויות השלטוניות המגזריות, כאשר בית המשפט, כמוסד המבצע רגולציה מגזרית (בתחום ההגבלים העסקיים, איכות הסביבה, תקשורת, וכיוצא בזה) - עשוי להיתפס כרגולטור נחות. אכן, בהקשר זה אף יש להבין, לדבריו, את המתכונת המוגבלת של ביקורת שיפוטית, שאותה מכתיב המשפט המינהלי, ואשר על פיה אין בתי המשפט מחליפים את שיקול דעתה של הרשות השלטונית המגזרית בשיקול דעתם שלהם. נחיתותו כרגולטור מגזרי של בית המשפט של חדלות פירעון, לעומת הרשות השלטונית המגזרית, נובעת לדעתו מכמה מקורות. ראשית, ממתכונת ההליך השיפוטי המגבילה את יכולתו של בית המשפט לבצע רגולציה מגזרית, שכן בית משפט של חדלות פרעון, לפי גישה זו, מנותק מזירת ההתרחשות המגזרית, ומבודד מן הקשרים הנרקמים בין הרשות לכפופים לפיקוחה. שנית, היקף העניינים הרב יחסית ששופט חדלות פרעון מטפל בהם, לא מאפשר לו להתמודד כיאות עם מורכבות הרגולציה המגזרית, וכן הוא אינו נדרש לעמוד "למשפט הציבור" בגין החלטותיו, ואין בו את תכונת "אחריות הדיווח" התורמת למשילות איכותית. שלישית, התמקצעותו בתחום חדלות הפרעון מצרה את השיקולים שאינם מיוצגים בפניו ישירות, או במילים אחרות חסרה לו התכונה המרכזית המכונה: "תרבות רגולטורית".(שם, 35). שיקולים בעד מתן הסמכות 20. בהינתן מצב שהרשות הינה גם נושה של המבקש, יש חשש שהחלטתה תושפע משאיפתה להיפרע מן החייב, ובתוך כך ללחוץ עליו לפרוע את חובו. (ראו בש"א (י-ם) 5171/04 (פש"ר 917/04 עירית ירושלים נ' רותם פיתוח ובנין בע"מ, ). כך גם כניסת חייב למצב של חדלות פרעון מהווה הזדמנות נאותה לרסן את הרשות השלטונית המגזרית, כשהטענה היא שזו לכודה במידה זו או אחרת בידי גופים פרטיים. ייתכן אף חשש שרשות שלטונית מגזרית המתמקדת במטרה מסוימת מקצינה את התנהגותה בקנאות עד כדי גרימת נזק יותר מתועלת. הטעם הכלכלי 21. טעם זה, לדעת רותם, עניינו בהשפעות היעילות השליליות שתיווצרנה אם הפיתוי להינות מן התוצאה של העברת הדיון לבית המשפט יגרום לבעל אינטרס מסוים להעברת הדיון לבית המשפט, לדחוף את החייב לתוך הליך של חדלות פרעון, או אז החייב יעשה שימוש בהליך זה רק כדי להיפטר מחיוביו כלפי הרשויות השלטוניות. ובהמשך מוסיף הוא: "סיכומו של דבר, המסקנה הנובעת מן הטעם הכלכלי לגבי סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון במצב דברים שבו המחוקק שותק, היא כי מצד אחד אין אפשרות להניח קיומו של ערך מפצה, ומצד שני מתעורר חשש כי הטלת משימת איתור הערך המפצה על בית המשפט תגרום לבית המשפט לראות ערך מפצה שכזה גם במקום שאין". (שם, 44). וכן: "להבדיל ממנהלים של חברות אמריקאיות, אשר הכניסה להליך קולקטיבי אינה מרתיעה אותם בהכרח (במיוחד כניסה להלך שיקום - Chapter 11) מכיוון שעל פי ההסדר בדין האמריקאי הם עשויים להמשיך ולכהן כמנהלי החברה (במסגרת ההסדר הידוע כ-Debtor- in - Possession); מנהלים של חברות ישראליות משתדלים לדחות ככל שניתן את מועד כניסת החברה להליך פירוק או הקפאת הליכים". (שם, 44). אכן, על בית המשפט לשקול, בדרך למסקנה שהוא מוסמך לדון במתן הקלה שלטונית, האם קיימת תשתית עובדתית לטענה כי מתן ההקלה תיצור תמריץ שלילי להתנהגות אסטרטגית, והאם לעניין ההקלה הספציפית, הרשות השלטונית המגזרית עדיפה בכישוריה על בית משפט של חדלות פרעון. מסקנת רותם הינה כדלקמן: "בעוד שהכלל צריך אומנם להיות שלילת סמכותם של בתי המשפט של חדלות פירעון לדון במתן הקלה שלטונית, אין להירתע מהצבת חריגים לכלל. ליתר דיוק, ראוי לדעתי להציב לפחות שלושה חריגים: האחד, והוא בוודאי מובן מאליו, עניינו במצב שבו המחוקק הסמיך מפורשות את בית המשפט של חדלות פירעון לתת הקלה שלטונית. החריג שני עניינו במצב שבו הרשות השלטונית המיגזרית היא נושה בפועל או בכוח של החייב ומתעורר החשש כי החלטתה על הפעלת סמכויותיה מושפעת יתר על המידה מן האינטרס הכספי הצר שלה. החריג השלישי עוסק בסמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון להעניק הקלה שלטונית ארעית, וזאת במקרים שבהם הרשות השלטונית המגזרית מעכבת, מטעמים שונים, את החלטתה בבקשה שהוגשה אליה למתן הקלה שלטונית". (שם, 46). ובהמשך: "סעיפי ההסמכה הכלליים דוגמת סעיפים 267 ו-268 לפקודת החברות יחולו גם יחולו על הרשות השלטונית המגזרית, ככל שפעולותיה הן פעולות העשויות להתבצע על ידי כל אדם פרטי אחר. על כן, הרשות השלטונית המגזרית תהא מנועה מכוחם מלנקוט בהליכי גבייה סתם, כגון הליך הוצאה לפועל. בהקשר זה, סעיפים 267 ו-268 לפקודת החברות יעכבו או ימנעו, בהתאמה, הליכי גבייה כאלו, ודינה של הרשות השלטונית המגזרית יהא כדין כל נושה פרטי אחר". (שם, 52). אכן, נראה בעיני, כי סעיפים 267 ו-268 הינם רחבים דיים כדי להקנות לבית משפט של פירוק לדון אף בהקלה שלטונית, ואין במקרה זה צורך בפרשנות שתמלא את שהחסיר המחוקק כשמסתבר מהקשר הדברים כי זו היתה המטרה (ראו ע"א 403/72, 373/72, טפר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 7, 15). בארה"ב, על פי ה-Bankruptcy Code, 1978 ישנם מספר סעיפי חוק רלוואנטיים לנושא, כגון סעיף 105 הקובע כי בית-המשפט של חדלות פירעון: "may issue any order, process, or judgment that is necessary or appropriate to carry the provisions of this title". עוד מוסיף רותם, כי הוראה זו פורשה באופן שאיפשר לבתי-המשפט של חדלות פירעון להורות על הפסקת הליכים שנקטה בהם רשות שלטונית מגזרית; כמו כן סעיף 362(b)(1) (צו הפסקת ההליכים - ה-automatic stay - אינו חל על "the commencement or continuation of a criminal action or proceeding against the debtor"); סעיף 362(b)(4) (צו הפסקת ההליכים - ה-automatic stay - אינו חל על הליכים שהרשות השלטונית מגזרית נוקטת בהם על-מנת לאכוף את ה-"police and regulatory power" שלה. סעיף 525(a) (איסור על רשות שלטונית מגזרית המעניקה רשיונות להפלות חייבים עקב הימצאותם בהליך קולקטיבי), ובאותה מגמה סעיפים נוספים (רותם, שם, ה.ש. 31). הקלות דומות לחברות בהליך קולקטיבי ניתן למצוא אף במשפט הקנדי. כך בפרשת Toronto Stock Exchange Inc. v. United Keno Hill Mines Ltd., [2000] 19 C.B.R.(4th) 299. מקרה בו פנתה דווקא הרשות השלטונית המגזרית - ה-Toronto Stock Exchange, Inc. (הפועלת מכוח ה-Toronto Stock Exchange Act, ואוכפת את הוראות ה-Securities Act) - לבית-המשפט של חדלות פירעון, אשר פיקח על הליך לפי ה-CCAA של חברה לכריית פחם הנסחרת בבורסה, וביקשה להחריג מצו הפסקת ההליכים שניתן בעניינה של החברה, הליך שימוע שהרשות השלטונית ביקשה לקיים לחברה, וזאת טרם קבלת החלטה אם להשעות את מניות החברה מן המסחר בבורסה. בקשת הרשות השלטונית המגזרית נדחתה. מקרה נוסף שתוצאתו הייתה דומה, היה בעניין Re Versatech Group, Inc., [2000] O.J. No. 3785. (רותם, שם, ה.ש. 44). מן הכלל אל הפרט 22. הנה כי כן, במקרה שלפני אין מדובר בהקלה לעניין הליך פלילי, ואף לא מדובר בהקלה בתשלום מס, אלא בהקלה בהגשת דוחות תקופתיים וכספיים. נראה בעיני, כי השיקולים הן בעד והן נגד הכרה בסמכותו של בית משפט של חדלות פרעון לדון וליתן הקלה שלטונית חלף קבלתה מהרשות השלטונית המגזרית, אינם ישימים למקרה דנן, וכך אף האבחנה בין קיומה של הסמכות עם מתן צו פירוק בלבד, לעומת מצב של הקפאת הליכים, אינה מועילה. מוסד הקפאת ההליכים נועד לפתור בעיות ומצבים, לעיתים קשים ביותר (ראו 'פרשת חפציבה'), הן מבחינת היקפה והן מבחינת התוצאה לנושים, ואין נפקא מינא, לשיטתי, אם הדבר קורה בהליך פירוק או כינוס נכסים או הקפאת הליכים. המטרה היא אותה! כך, ישנם מקרים שהליך נפתח עקב בקשת התאגיד להקפאת הליכים ועד מהרה עובר להליך פירוק, וכן מתקיימים מצבי ביניים אחרים שקצרה היריעה מלפרטם. 23. השיקולים בהרחבת סמכותו של בית משפט של חדלות פרעון להכריע בהליכים או בסוגיות מסוימות, רבים המה, והתייחסנו לעיל לחלקם. עוד נוסיף ונציין, כי בית המשפט של חדלות פרעון דן בסוגיות הבאות לפניו על דרך של "בקשה למתן הוראות", במטרה ליתן מענה מהיר למצבים כלכליים קשים, תוך שמירה על זכויות המתדיינים לפניו, והפסיקה החילה בגדרה אף הליכים כנגד צדדים שלישיים או כנגד בעלי שליטה ונושאי משרה בתאגיד על פי סעיפים 377, 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983,(ראו כותרת פרק ט"ז: "עבירות בפירוק, שפיטה ועונשין"). הפקודה אף מסמיכה את בית המשפט הדן בהליך הפלילי לגזור, בין היתר, עונשי מאסר עד שנתיים, או לאסור על הנאשם, לאחר ההרשעה, מלשמש כדירקטור למשך עד חמש שנים. ( לעניין סוג ההליכים שיידונו במסגרת בקשה למתן הוראות, ראו ע"א 3991/06 ארוין כץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ). כעולה מדברי כב' השופט א' גרוניס ברע"א 4956/07 - פנחס לבנברג ואח' נ' ביקור חולים - הוספיטל, , ישנם מספר טעמים להרחבת הסמכות, כדבריו: "המגמה השוררת בהליכי חדלות פירעון היא לרכז ככל הניתן את ההליכים הנוגעים לגוף חדל הפירעון. זאת, הן מטעמים של שוויון בין הנושים והן מטעמים של יעילות (ראו, רע"א 5222/05 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של עמותת ביקור חולים הוספיטל, פיסקה 4 (לא פורסם, , 25.8.05)). לשם הנוחות, נתייחס בהמשך לחברה בפירוק, אולם הדברים אמורים באותה מידה לגבי עמותה המצויה בהליכי חדלות פירעון או יחיד המצוי בהליכי פשיטת רגל. המגמה לרכז את ההליכים הנוגעים לחברה שבפירוק תחת קורת גג אחת באה לידי ביטוי באופן שונה ביחס לשני סוגי הליכים מרכזיים. הסוג האחד, הינו תביעות כספיות המוגשות נגד החברה. תביעות מסוג זה תתבררנה, בדרך כלל, כתביעות חוב בפני המפרק (ראו, ע"א 505/625 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ (בפירוק), פ"ד יז 833 (השופט י' זוסמן) (1963); רע"א 7945/99 שילר נ' לוין, פ"ד נד(2) 524 (2000)). בהתאם, מורה סעיף 267 לפקודת החברות, כי משעה שניתן צו פירוק נגד חברה, או התמנה לה מפרק זמני, לא ניתן לפתוח נגדה הליך משפטי או להמשיך בו ללא אישור בית המשפט. הוראה דומה קיימת לגבי יחיד שניתן נגדו צו כינוס (סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל)). הסוג השני, הוא הליכים אשר אינם בגדר תביעות חוב אולם הם נוגעים לחברה שבפירוק. לגבי הליכים מסוג זה, הכלל הוא שיש לשאוף לניהולם בפני בית המשפט של הפירוק בגדר "בקשה למתן הוראות". במקרים מתאימים, ניתן לנהל את ההליך באופן זה גם אם יש בו כדי להכריע בזכויות של צד שלישי ואף אם מדובר בתביעה המוגשת על ידי החברה שבפירוק נגד צד שלישי... בנוסף לתנאים אלו, קיימת חשיבות לנתון נוסף שעניינו טיב המחלוקת עם הצד השלישי בה יש להכריע. כאשר מדובר בתביעה המבוססת על עילה ייחודית לדיני הפירוק או פשיטת הרגל או בהליך המיועד להכריע בנוגע להיקף מסת הנכסים העומדים לחלוקה לנושים, מהווה הדבר שיקול התומך בניהול ההליך בפני בית המשפט של הפירוק בגדר בקשה למתן הוראות (ראו, רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פיסקאות 7-6 (לא פורסם, , 26.3.07); רע"א 4627/04 ענב נ' אלדר (לא פורסם, , 9.6.04)). " (שם, פסקה 6). ודוק, אינני שולל את סמכותה של הרשות לקיים את תפקידה על פי חוק ניירות ערך, אלא שאף עליה מוטלת החובה לאזן בין דרישות הגילוי הנאות והמלא, כמפורט לעיל, לבין המצב המיוחד אליו נקלע תאגיד אשר נכנס להליך של חדלות פרעון, והכל על פי כללי המידתיות. כך, החלטת הרשות נתונה לביקורת שיפוטית. זו תעשה הן על ידי בית המשפט המינהלי, או הבג"צ, והן על ידי בית המשפט של פירוק אשר לו הכלים וההתמחות במצבים אלה של פירוק, כינוס נכסים או הקפאת הליכים, בהתאמה. דברים אלה יפים, כאמור, אף בסוגיות המתעוררות בתחומי משפט שונים. כך למשל בשיקולי ביטחון אל מול שיקולים הומניטריים של תושבים. לא נותר לי בסוגיה זו אלא להביא את דברי הנשיא א' ברק ב"פרשת כפר בית סוריק", בציינו, בבג"צ 2056/04 - מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5), 807, כדלקמן: "השאלה השניה בוחנת את מידתיותו של מיתווה גדר ההפרדה כפי שנקבע על ידי המפקד הצבאי. עניינה מידת הפגיעה של המיתווה שנקבע על ידי המפקד הצבאי בתושבים המקומיים. במסגרתה של שאלה זו נעשית השוואה בין מידת הפגיעה בביטחון מזה לבין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים מזה. השאלה אינה היחס בין שיקולים צבאיים בינם לבין עצמם. השאלה הינה היחס בין השיקול הצבאי לשיקול ההומניטרי. השאלה אינה אם להעדיף את גישתו הצבאית של המפקד הצבאי או של מומחי המועצה לשלום ולביטחון. השאלה הינה אם מיתווה גדר ההפרדה על פי גישתו של המפקד הצבאי הוא מידתי. המבחן לעניין זה אינו מבחנו הסובייקטיבי של המפקד הצבאי. השאלה אינה אם המפקד הצבאי סבר בתום לב שהפגיעה היא מידתית. המבחן הוא אובייקטיבי. השאלה הינה, אם על פי אמות המידה המשפטיות מתקיימים במיתווה של גדר ההפרדה מבחני המידתיות. זוהי שאלה משפטית, בה המומחיות הינה של בית המשפט. עמדתי על כך בפרשת הרופאים לזכויות אדם, בצייני: 'הביקורת השיפוטית אינה בוחנת את תבונתה של ההחלטה לקיים פעילות צבאית. בחינתה של הביקורת השיפוטית הינה חוקיותה של הפעילות הצבאית. על כן, מניחים אנו כי הפעולה הצבאית שבוצעה ברפיח דרושה היא מהבחינה הצבאית. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם מקיימת פעילות צבאית זו את אמות המידה הלאומיות והבינלאומיות הקובעות את חוקיותה של אותה פעולה. עצם העובדה שפעילות מתבקשת במישור הצבאי, אין פירושה שהיא חוקית במישור המשפטי. אכן, איננו מחליפים את שיקול דעתו של המפקד הצבאי בכל הנוגע לשיקולים הצבאיים. זו מומחיותו. אנו בודקים את תוצאותיהם במישור הדין ההומניטרי. זו מומחיותנו'. (שם, פסקה 9). הוא הדין בענייננו. המפקד הצבאי הוא המומחה לטיבו הצבאי של מיתווה גדר ההפרדה. אנו מומחים להיבטיו ההומניטריים. המפקד הצבאי קובע היכן בהר ובמישור תעבור גדר ההפרדה. זו מומחיותו. אנו בוחנים אם פגיעתו של מיתווה זה בתושבים המקומיים היא מידתית. זו מומחיותנו." (שם, פסקה 48). בדונו באמצעים המידתיים והפירוש שניתן לדרישת המידתיות, מציב אהרן ברק מבחן משולש. במאמרו "מבחן המידתיות במובנו הערכי", ספר מישאל חשין, עורכים אהרן ברק, יצחק שמיר, יגאל מרזל - ההוצאה לאור של עורכי הדין, ומשפטים, כתב העת "משפטים", עורכים חיים זקס, לירון נעים, תשס"ט-2009. באשר למבחן המשנה השלישי (המבחן ה"ערכי"), מציין ברק, כדלקמן: "מבחן משנה זה בוחן את התועלת מול הנזק. על פיו החלטה של רשות שלטונית צריכה לקיים איזון סביר בין הצרכים של הכלל לבין הפגיעה בפרט. מטרת הבדיקה היא לבחון אם חומרת הפגיעה בפרט והטעמים המצדיקים אותה הם ביחס ראוי זה לזה. הערכה זו נעשית על רקע המבנה הנורמטיבי הכללי של מערכת המשפט" (שם, פסקה 206). ובהמשך: "אכן, מבחן המשנה השלישי "נושא על כתפיו, בעיקרו של דבר, את התפיסה החוקתית כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. הוא ביטוי לרעיון כי קיים מחסום ערכי, שהדמוקרטיה אינה יכולה לעבור אותו גם אם התכלית אותה מבקשים להגשים היא ראויה". (שם, פסקה 208). ובאשר לביקורת לעניין גישתו, מוסיף ברק כדלקמן: "המשפט פיתח אמות מידה להגשמתו של איזון [בין ערכים ועקרונות מתנגשים - י.ש.] זה. בישראל פותחו אמות מידה לאיזון האופקי ולאיזון האנכי. כמובן, מאזנים פיסיים אינם קיימים. משקלות ואיזונים חומריים אינם בנמצא. הערכים והעקרונות המתנגשים אינם מתייצבים לפני השופט עם תווית בדבר משקלם. אכן, עניין לנו בתהליך נורמטיבי המבוסס על הערכת חשיבותם החברתית היחסית של הערכים המתנגשים. פעולת האיזון אינה שרירותית. לעתים, היא מעניקה שיקול דעת לשופט. זהו שיקול דעת מוגבל, הפועל במסגרת מכלול ערכיה של שיטת המשפט. יש, כמובן, לשאוף לפיתוח נוסף של דרכי האיזון" (שם, פסקה 210). עתה, משהופסק המסחר בניירות הערך של החברה, אין כל חשש שמשקיע כלשהו יפעל בלא שיש בידיו הנתונים הרלוונטיים לגבי החברה, ואף הרציונאל שבבסיס תקנה 2 "לתקנות והדוחות התקופתיים" הנ"ל, אינו קיים או אינו ישים בשלב זה. הליכי הקפאת ההליכים גלויים ומפורסמים, פעולות הנאמן גלויות לעין כל ומפוקחות על ידי בית המשפט, וכל פעולה מצריכה קבלת הוראות מבית המשפט שהנאמן משמש כידו הארוכה. אף ל"בעלי השליטה" אין שליטה על פעולות הנאמן (למעט מקרה בו יש יתרון ממשי שנושא משרה בתאגיד טרם הקפאת ההליכים ימשיך בתפקידו- בפיקוח הנאמן - ובאישור בית המשפט). עוד יצוין כי בעלי האג"ח של החברה הינם צד להליך שלפני. הרשות מבחינה, כאמור, בין מצב בו ניתן צו פירוק לבין הקפאת הליכים. קשה לקבל אבחנה זו, שכן לעיתים טווח הזמן מיום הגשת בקשה לפירוק עד למתן צו פירוק יכול ויהיה ממושך, ומפן זה אין הבדל בין שני סוגי ההליכים. התוצאה היא אפוא שבנסיבות המקרה, ובהינתן שטרם הושלם הסדר הנושים, יש מקום להאריך, בשלב זה, את המועד להגשת הדוחות ב-120 יום מהיום. לכשאקבל דוח עדכני מאת הנאמנים, בו יפרטו אף את הערכת העלות המדויקת יותר לצורך הגשת הדוחות, אשוב ואדון בסוגיה ככל שאדרש על ידי מי מהצדדים, לרבות הרשות לניירות ערך. אין צו להוצאות.הארכת מועדהקפאת הליכים