קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבאת ראיות לסתור ועדה רפואית: 1. לפניי בקשת הנתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הוועדה"), בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), על ידי מינויו של מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. זאת, לצורך קביעת נכותו של התובע בגין התאונה, ככל שישנה כזו, תוך התייחסות מפורשת לשאלת הקשר הסיבתי ולעברו הרפואי של התובע. 2. בתיק זה מתבררת תביעת פיצויים על פי החוק, בגין תאונת דרכים שאירעה לתובע במסגרת עבודתו ביום 26.7.02 (להלן: "התאונה"). שאלת נכותו הרפואית של התובע, והקשר הסיבתי בינה לבין התאונה, נדונה ע"י מספר ועדות. ועדה רפואית של המל"ל מדרג ראשון קבעה ביום 31.12.03 את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 0.5% החל מ-1.1.04 בגין נכות עקב שברים בשיניים. ביום 15.3.04 התקבל ערעורו של התובע על ההחלטה הנ"ל, וועדת הערר קבעה את נכותו האורטופדית הצמיתה בשיעור 30% בגין פגיעה בגבו התחתון. תקנה 15 הופעלה במלואה וביום 30.8.04 הועמדה נכותו של התובע על 46%, לרבות בגין פגיעה בשיניו. 3. בבקשתה, מפרטת הנתבעת את טענותיה כנגד הקביעה האמורה. לטענתה, נפל פגם מהותי בקביעת הוועדה בכך שנקבע קיומו של קשר סיבתי בין הנכות בגב התחתון לבין התאונה, חרף פער זמנים משמעותי בין התאונה לבין תלונותיו הראשונות של התובע ביחס לכאבי הגב, וללא התייחסות לאמור בחוות דעתו של האורטופד במל"ל, דר' ליברמן, שבה צויין מפי התובע כי הוא סבל מכאבי גב עוד עובר לתאונה. פגם מהותי נוסף רואה הנתבעת בעצם המצאתה של חוות דעת "פרטית" (דר' ששון) מטעם התובע. לטענתה, אין כל נימוק או הסבר לפער שבין קביעת הוועדה מן הדרג הראשון לבין ההחלטה הסופית של הוועדה, מלבד הצגת חוות דעתו של דר' ששון בפני הוועדה. 4. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, דינה להידחות הן מטעמים פרוצדורליים והן מטעמים מהותיים. בין היתר, הפנה התובע להודעת הנתבעת לבית המשפט מיום 24.2.08, לפיה היא מוותרת, נכון לאותו מועד, על הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור ומבקשת לקבוע התיק לשמיעת ראיות. לטענתו, השינוי בעמדתה של הנתבעת חל רק לאחר שהתחלף המותב בתיק ומכאן שהבקשה הוגשה בחוסר הגינות ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוגברת אשר חלה על הנתבעת כמבטחת. לגופה של הבקשה, טען התובע, כי הנסיבות דנן אינן חריגות ואינן מקימות כל עילה, משפטית או עובדתית, המצדיקה הבאת ראיות לסתור בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה, והכל כמפורט בתגובתו. 5. ההלכה בעניין זה הודגשה בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נגד טיארה, פ"ד מה (4) 77, 82 (1991):  "יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול... פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד". כנקודת מוצא, יש לזכור, על כן, כי הרשות תינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות בולטות ויוצאות דופן (רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גולינבסקי, ). זאת, לא רק במטרה לייעל את הדיון; לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונל של "צדק מהותי", במובן של השאיפה לאחידות ראייתית ועובדתית (רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ, ). עם זאת, אם חל שינוי במצבו של נפגע מאז נקבעה דרגת נכותו, כלומר, חלה החמרה במצבו או שנתגלתה בו נכות, יצדיק הדבר הבאת ראיות לסתור (רע"א 863/93 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז (4) 815, 822 (1993)). בנוסף, על פרוטוקול הוועדה לבטא את הלך מחשבתם של חבריה, באופן שמאפשר מעקב אחריו. אם לא ניתן לעשות כן, ו/או אם עולה החמרת מצב מוחשית מן התיעוד הרפואי, יש לאפשר הבאת ראיות לסתור (רע"א 4045/01 אדרי נ' איתן חב' לביטוח בע"מ, ). כך גם בסיטואציה של העדר התייחסות של ממש בהחלטת הוועדה לנושא קרדינלי, למשל - הקשר הסיבתי בין התאונה למצב היום (רע"א 6547/04 גונן נ' דולב חב' לביטוח בע"מ). 6. באשר להמצאת חוות דעת "פרטית" מטעמו של הנפגע בפני הוועדה, ככלל, אין הדבר רצוי, כפי שעמד על כך השופט אליעזר ריבלין בספרו: "נפגע המתייצב בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ומציג בפניה חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמו זוכה ביתרון הנשלל ממנו במסגרת הוראת סעיף 6א לחוק (המונעת הצגת חוות דעת רפואית מטעמו). תכלית החוק והתקנות שהותקנו על פיו היא לייתר את הצורך ואת התועלת שבעצם הפניה אל המומחה שמטעם... הצגת חוות הדעת בפני הוועדה הרפואית אינה מתיישבת עם התכלית הזאת. פעולה שכזו אינה מתיישבת גם עם התכלית החקיקתית המוצאת לה ביטוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים. (א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999), בעמ' 504). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת כי, בדיעבד, משהונחה חוות דעת פרטית בפני הוועדה, אין הדבר מחייב בכל מקרה מתן היתר להבאת ראיות לסתור, אלא עשוי לפגום בתקפות הקביעה ולשמש נימוק להבאת ראיות לסתור במקרים מסויימים בלבד. כל מקרה ייבחן לגופו ועל בית המשפט להתחקות אחר תקינות ההליך שהתקיים ושיקול הדעת שהפעילה הוועדה. "מקום בו הוצגו חוות דעת שכאלה והוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי סמכה את החלטתה גם עליהן עשוי הדבר לשמש נימוק למתן היתר להבאת ראיות לסתור. אמנם, הוראות חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו על פיו אינן שוללות, מפורשות, את האפשרות שהוועדה הרפואית תקבל לידיה גם חוות דעת של מומחים מטעם הנפגע, אך ברגיל נוהגת הוועדה לסמוך את ממצאיה, במידת הצורך, על חוות דעתו של רופא מומחה מטעמה. בחירתה של הוועדה לסמוך על חוות דעת מטעם הנפגע עשויה לפגום בתקפות קביעתה לעניין תביעת הפיצויים המתבררת בבית המשפט" (א' ריבלין, שם). ודוק, נכון יהיה לקבוע, כי במצב דברים כזה נקודת המוצא משתנה; לא עוד רתיעה מובנית מפני התערבות אלא דווקא זהירות מיוחדת, שלא לומר "חשדנות", כלפי קביעת הוועדה. 7. בענייננו, יישום ההלכה הפסוקה והפרמטרים שצויינו לעיל הביאני לכלל מסקנה כי אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור. 8. בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, לא מצאתי כי קביעת הוועדה לוקה בהיעדר התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי. כעולה מפרוטוקול הוועדה, זו בדקה את מצבו של התובע מחדש ואף פירטה כראוי את ממצאיה הרפואיים תוך שציינה במפורש מסקנתה כי מדובר ב"נכות הקשורה בתאונה הנדונה". למסקנתה זו הגיעה הוועדה לאחר בדיקת התובע, כאמור, ולאחר שמומחיה עיינו במסמכים רפואיים רלוונטיים שעמדו בפניהם, לרבות תעודת חדר המיון, שבה אין עדיין אזכור לפגיעה בגב, ותדפיס תיק התובע בקופת חולים. בצדק טען התובע בתגובתו, כי אף המומחה האורטופדי מטעם המל"ל, דר' ליברמן, שעל חוות דעתו מיום 16.6.03 נסמכת הנתבעת בטענתה לספק המתעורר לכאורה בקביעת הקשר הסיבתי, סבר כי מצבו של התובע קשור בקשר סיבתי לתאונה ובהתאם לכך קבע נכויות זמניות: "לאור גילו הצעיר ניתן לייחס ההחמרה לתאונה וגם את הניתוח. תיקבע נכות זמנית". 9. העובדה שנמצאו בוועדת העררים ממצאים רפואיים שונים מאלו שמצאה הוועדה מן הדרג הראשון ודאי אינה מהווה כשלעצמה הצדקה להבאת ראיות לסתור, שכן זוהי הפעלת הסמכות הנתונה לה - לעמוד מחדש על מצבו של הנפגע, ולהחליט האם לאשר, לבטל או לשנות את החלטת הוועדה, בהתאם לסעיף 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). 10. כל עוד שעולה מפירוט הממצאים הרפואיים, המסמכים שהיו בפני הוועדה וסיכום מסקנותיה כי הופעל שיקול דעת עצמאי של הוועדה בקביעת נכות התובע, ברי כי אין בעצם השינוי מקביעת הוועדה הראשונה, הנגזר מממצאים רפואיים שונים, משום סיבה מיוחדת לתמיהה, ואף לא כאשר ישנו פער משמעותי בין קביעות הנכות. כפי שנפסק ברע"א 2592/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי חג'ג', : "קביעותיה של ועדת ערר, מטבעה של ועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של הועדות שקדמו לה, ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, אפשרות הניתנת במקרים מיוחדים וחריגים בלבד". 11. זאת ועוד, כפי שהדגשתי לעיל, במקרים בהם מוצא בית המשפט בבירור כי הופעל שיקול דעת עצמאי של הוועדה, אין הצדקה להבאת ראיות לסתור אך בשל הצגתה של חוות דעת פרטית בפני הוועדה. ראו גם: "... בת.א. (שלום - ת"א) 61054/04 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' גל יצחק, , נקבע כי כאשר קביעת הועדה הרפואית, מעוגנת בממצאי הבדיקה הקלינית והינה פרי הפעלת שיקול דעת עצמאי אין בעצם העובדה שהוצגה בפני הועדה חוות דעת רפואית פרטית כדי להוות טעם מיוחד המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור... הנה כי כן, סקירה זו של פסקי דין מעלה המסקנה כי אין איסור בחוק הביטוח הלאומי ובתקנותיו על הצגת חוות דעת מטעם נפגע בפני ועדה רפואית. הדגש בנסיבות אלה, הוא על השאלה האם הועדה בדקה את הנפגע ועיינה במסמכים נוספים ולא הסתמכה אך ורק על אותה חוות הדעת מטעם הנפגע" (ת"א (תל-אביב-יפו) 35928/03 גורן יוסף נ' אריה חברה לבטוח בע"מ ואח', ). ראו והשוו גם בר"ע 5028/96 מליק איסק נ' הפניקס, , שם דחה כב' הש' ריבלין את בקשת רשות הערעור על קביעת בית המשפט לפיה נסתרה קביעת הוועדה הרפואית. ואולם, החלטתו שלא להתערב בקביעת בית המשפט היתה לנוכח העובדה כי "במקרה זה בא בית המשפט לכלל מסקנה כי חוות הדעת "הפרטית" היא זו שהכריעה את התוצאה בועדת הערר וכי קיים חשש ממשי כי בהסתמכות עליה נפגע שיקול הדעת החופשי של הועדה". 12. בענייננו, כאמור לעיל, הופעל שיקול דעת עצמאי של הוועדה, אשר למרות שעיינה בחוות דעתו של דר' ששון, בנוסף למסמכים רפואיים אחרים, לא הסתמכה על ממצאיו וביצעה בדיקה קלינית מחודשת. יתירה מזו, וכעולה מן הפרוטוקול, הוועדה אף לא אימצה את מסקנותיו של דר' ששון, וקבעה את נכותו של התובע על פי תקנה 37(7)ג לתקנות, בשונה מן ההערכה הנמוכה יותר המצויינת בחוות דעתו של דר' ששון, על פי תקנה 37(7)ב לתקנות. "הוועדה עיינה בתעודת דר' ששון מיום 20.1.04 ולאור ממצאי הבדיקה אינה מקבלת את מסקנותיו". 13. לא מצאתי בטענת הנתבעת לעניין עברו הרפואי של התובע קודם לתאונה משום עילה להצדקת הבאת ראיות לסתור. אכן, ניתן לומר כי במהותה, טענה זו הועלתה ונדחתה במסגרת ערעורו של המל"ל לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע על קביעת ועדת העררים (בל 3116/04) . בפסק דינו מיום 7.3.05 קבע בית הדין כי בהיעדר הוכחה לקיומה של נכות רפואית ערב התאונה - לא ניתן לייחס לתובע נכות קודמת: "הוועדה אינה מוסמכת לקבוע מצב קודם על סמך אומדן בלבד, כגון זקיפה סתמית כדי מחצית נכותו של הנפגע. יש צורך במסמכים או בדיקות רפואיות על מנת לעגן קביעה של מצב קודם. כלומר על הוועדה לבחון אם ערב התאונה היה לתובע ליקוי מוגדר שניתן להגדירו על פי אחד מסעיפי הליקוי. בית הדין יתערב רק אם הקביעה אינה מעוגנת די הצורך בראיות. באין ראיות כאלה לא תנכה הועדה אחוזי נכות מהעבר". אמנם, כנטען בתשובת הנתבעת, המסגרת הנורמטיבית לפסיקת בית הדין לעבודה אינה זהה למסגרת הנורמטיבית ולקריטריונים הנבחנים בבקשה מן הסוג דנן, אולם בשים לב לעובדה שמסמכים רפואיים שונים לרבות תיק התובע בקופת חולים היו בפני הוועדה, הרי שקביעתה ומסקנותיה התקבלו לאחר שיקלולם והבאתם בחשבון, ולא נפל כל פגם בהליך שהתנהל בפני הוועדה בהקשר זה. פסק דינו הנ"ל של בית הדין לעבודה, אך מחזק את מסקנתי הנ"ל. 14. יוער, כי לטענת הנתבעת בתשובתה, הבקשה דנן הוגשה רק בחלוף כשמונה חדשים מהודעתה על כוונתה לעשות כן, בין היתר עקב מלאכת איסוף מלוא תיקיו הרפואיים של התובע בקופת חולים ובמל"ל. דא עקא, שגם עתה, משתמה מלאכה זו, לא צורפו לבקשתה מסמכים המעידים על עבר רפואי של התובע אשר יש בהם כדי להעיד על פגם מהותי בקביעת הוועדה בהקשר זה. 15. סיכומו של דבר, הבקשה נדחית באשר אין כל סיבה המצדיקה ביטול מסקנות הוועדות הרפואיות על ידי בית המשפט ומינוי מומחה חדש מטעמו. לאור התוצאה אליה הגעתי לגופו של עניין, לא מצאתי טעם להכריע בטענות הצדדים בנוגע לשאלה הפרוצדורלית בדבר יכולתה של הנתבעת לחזור בה מהודעתה לבית המשפט כמפורט לעיל. הנתבעת תישא בהוצאות בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.בקשה להבאת ראיות לסתוררפואהראיותועדה רפואית