קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הובלת סחורה במשאית יחסי עובד מעביד: 1. האם התקיימו יחסי עבודה בין התובע והנתבעת, ואם כן- האם זכאי התובע לגמולים השונים שתבע. זו השאלה העיקרית בה נדרשנו להכריע בפסק דין זה. הרקע העובדתי 2. הנתבעת היא חברה אשר עיקר עיסוקה בקנייה, ייצור ומכירה של פלדות ומתכות. התובע עסק בהובלת סחורה של הנתבעת ללקוחותיה, באמצעות שתי משאיות שהיו בבעלותו. בין התובע ובין הנתבעת לא נחתם הסכם עבודה. 3. תחילת ההתקשרות בין הצדדים היתה ביום 1.1.78. במהלך שנת 2003 או 2004 התמזגה החברה עימה היה התובע קשור, עם חברה נוספת, והנתבעת היא חברת בת של החברה הממוזגת. במסגרת ההליך שהתקיים בפנינו התייחסו הצדדים לנתבעת כאל החברה לה נתן התובע שירותי הובלה מאז שנת 1978, וכך ייעשה גם בפסק דין זה. מכל מקום, בעקבות המיזוג לא חל כל שינוי בתפקיד התובע, אם כי, לטענתו, חלה הפחתה בהיקף העבודה שנמסר לו. בעקבות זאת, הודיע התובע לנתבעת, ביום 21.8.04, על התפטרותו מהעבודה, שתיכנס לתוקפה תוך חודש ממועד מתן ההודעה, ודרש ממנה, בין היתר, כי תשלם לו פיצויי פיטורים, משום שהתפטרותו באה על רקע הרעת תנאי העסקתו. הנתבעת סירבה להיעתר לדרישותיו של התובע, משום שלטענתה לא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. 4. על רקע זה, הגיש התובע את התובענה נשוא פסק דין זה. להלן - נפרט את טענות הצדדים. תמצית טענות התובע 5. התובע טען כי היא "עובד" הנתבעת לכל דבר ועניין, משנת 1978 ועד התפטרותו בדין מפוטר: התובע השתלב במסגרת העבודה היומיומית של הנתבעת בהובלת פלדה, וחלוקת הסחורה שייצרה הנתבעת; הוא עבד אצל הנתבעת באופן קבוע, רציף וסדיר במשך למעלה מ-26 שנים; הוא עבד עבור הנתבעת באופן אישי; הוא היה תלוי בנתבעת תלות כלכלית ומוחלטת, ועסק בחלוקת הסחורה ללקוחותיה של הנתבעת בלבד; בין הצדדים התקיימו יחסי פיקוח ומרות, והתובע עבד לפי השעות שהוכתבו לו ע"י הנתבעת, מילא תפקידו בהתאם להוראותיה, ועמד עימה בקשר רציף במשך כל שעות היממה; ולתובע לא היה כל סיכון להפסד וכל סיכוי לרווח בגין עבודתו בנתבעת. התובע הוסיף כי הנתבעת דרשה ממנו לרכוש שתי משאיות כדי לבצע באמצעותן את עבודתו, וכי בהנחיית הנתבעת, הוא גם העסיק נהג נוסף אשר שכרו שולם לו ע"י התובע, אולם לטענת התובע הוא היווה אך צינור לתשלום שכרו של אותו נהג, והנתבעת היא-היא שהיתה המעסיקה האמיתית של נהג זה. על כן, כך לטענת התובע, אין נסיבות אלו שוללות את מעמדו כ"עובד" הנתבעת, ויש להכיר בו ככזה. 6. לאור האמור, טען התובע כי הוא זכאי לזכויות הנובעות ממעמדו כ"עובד" הנתבעת, אותן תבע במסגרת תביעתו: א. פיצויי פיטורים, שכן שינוי המעביד בעקבות המיזוג, כמו גם השינוי המהותי שחל בהיקף העבודה של התובע, מקנים לתובע את הזכות לקבל פיצויי פיטורים, על אף התפטרותו. ב. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין - הן בגין הנזק הממוני, בכך שנגרם לתובע הפסד השתכרות בעקבות הפחתת היקף העבודה שנמסרה לו, ובכך שלא עבד 24 חודשים לאחר התפטרותו; והן בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בשל הפסקת הקשר הפתאומית והדרך הפוגעת בה נעשתה, הפגיעה במוניטין של התובע, הפסד מקום עבודתו ואי-הוודאות בנוגע לעתידו, והסבל הנפשי והמועקה מהם סבל. לחלופין, תבע התובע כי הנתבעת תחויב לפצותו גם בגין אובדן תשלום דמי האבטלה. ג. פדיון ימי החופשה השנתית להם היה זכאי התובע ב-7 השנים האחרונות לעבודתו. ד. פדיון דמי הבראה. ה. החזר הוצאות נסיעה. ו. פיצוי בגין אי-הפרשת כספים לקופת תגמולים, בהתאם להוראות הסכם העבודה הקיבוצי הכללי לתעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה או צו ההרחבה - החלים על יחסי הצדדים, לטענת התובע. ז. תגמול בעד עבודה בשעות נוספות, בגין כל תקופת עבודתו של התובע. 7. התובע טען, לחלופין, כי גם אם ייקבע כי לא היה שכיר של הנתבעת, יש לפסוק לזכותו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מכוח מבחן התכלית; ולחלופי חלופין, להעביר תביעתו לבית משפט השלום בגין עילת תביעה של חוזה חסר, שליחות שאינה ניתנת לביטול, עשיית עושר ולא במשפט, חוסר תום לב ופגיעה בזכות מעין קניינית. תמצית טענות הנתבעת 8. הנתבעת טענה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה ובין התובע, אלא התובע היה אחד מבעלי המשאיות אשר סיפקו לנתבעת שירותי הובלה, כעצמאים. הנתבעת הבהירה כי התובע סיפק לה את השירות כחלק מן העסק העצמאי שלו, והוא לא היווה חלק אינטגרלי מפעילות הנתבעת, וגם לא היה כפוף למנהליה. לטענת הנתבעת, התובע ניהל את עסקו העצמאי באמצעות שתי משאיות שהיו בבעלותו, והוא נשא בכל הוצאותיהן, כמו גם בהוצאות הנוספות של עסקו העצמאי, כגון הוצאות טלפון סלולרי, והוא גם העסיק בעצמו עובד שכיר אשר נהג על אחת המשאיות. הנתבעת הוסיפה כי התובע הציג עצמו, במשך 26 שנה, כעצמאי בפני רשויות המס והביטוח הלאומי; כי הוא לא קיבל תמורה קבועה מהנתבעת אלא קיבל תמורה בהתאם למחירון הובלה של הנתבעת, כנגד חשבוניות מס; כי הנתבעת לא דרשה שהתובע יעבוד בשעות מסוימות, וגם לא פיקחה אחר שעות עבודתו, אלא התובע הוא זה שקבע בעצמו את שעות העבודה, והתייצב במפעלי הנתבעת בשעות שבחר, על מנת לקבל את ההובלה הנוחה ביותר; וכי הנתבעת לא התחייבה לספק לתובע עבודה בהיקף מסוים, ואף התובע היה רשאי לסרב לביצוע הובלות לפי שיקול דעתו. הנתבעת טענה עוד כי התובע הגיש תביעתו להכיר בו כ"עובד" שלה בחוסר תום לב, שהרי במשך תקופה של 26 שנים ידע שכוונת הצדדים היתה כי הוא יספק לנתבעת שירות כעצמאי, הוא הציג עצמו כעצמאי בפני כולי עלמא, ידע כי לא קיבל וכי לא מגיעה לו כל זכות מכוח משפט העבודה, וגם לא פנה לנתבעת בטענה כי הוא עובד וכי יש לתת לו זכויות של עובד. 9. לאור כל אלה, טענה הנתבעת כי אין להכיר בתובע, בדיעבד, כ"עובד" שלה. עם זאת, ובמידה ויקבע בית הדין כי התובע זכאי לתשלום כלשהו בגין תקופת ההתקשרות בין הצדדים מכוח היותו "עובד", טענה הנתבעת כי יש לחשב מחדש את השכר הראוי שהיה אמור להשתלם לתובע כעובד שכיר, ולקזז משכר זה את מלוא התמורה שקיבל במסגרת ההתקשרות בין הצדדים כעצמאי. 10. לגופן של טענות התובע באשר לזכויות להן הוא זכאי, אם יקבע בית הדין כי התובע "עובד", טענה הנתבעת כי גם אם ייקבע כך, הרי שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים: לטענת הנתבעת, עם מימוש המיזוג בין שתי חברות, במהלך שנת 2003, נתקבלה החלטה אסטרטגית בנתבעת להתחיל לבצע את הובלת הפלדה ללקוחותיה באמצעות משאיות שבבעלות הנתבעת, ונהגים שיועסקו ע"י הנתבעת כשכירים. רק ממועד זה ואילך החלה הנתבעת לעסוק בהובלה באופן הדרגתי, ותהליך זה הוביל לירידה בצורך בשירותי ההובלה אשר ניתנו ע"י הקבלנים העצמאים, ביניהם התובע. עם זאת, הנתבעת טענה כי גם לאחר המיזוג המשיכה את התקשרותה עם קבלנים עצמאים בתחום ההובלה, ולא יזמה את ניתוק הקשר עם התובע. לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שיזם את הפסקת ההתקשרות באופן חד-צדדי ועל כן, גם אם יוכר כעובד, אין לקבוע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים. עוד טענה הנתבעת כי גם אם ייקבע שהתובע "עובד", הרי שלא חל על יחסיהם הסכם קיבוצי או צו הרחבה כלשהו; כי התובע אינו זכאי לפדיון חופשה שכן לא נזקק לקבלת רשות לתאם את מועדי חופשותיו או אורכן; כי הוא אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה שכן הוא קיזז הוצאות ניהול עסקו מהכנסותיו במסגרת ניהול ספריו כעצמאי; כי הוא אינו זכאי לגמול בעד עבודה בשעות נוספות, שכן לא הוגדרה לו מסגרת שעות עבודה, והוא גם לא נדרש לעבוד בשעות נוספות; וכי הנתבעת לא גרמה לתובע נזק כלשהו, אלא נהגה עימו בתום לב ובהגינות לאורך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, לרבות עובר למועד סיום ההתקשרות. דיון והכרעה 11. מטעם התביעה העיד בפנינו התובע, וכן עובדי הנתבעת - מסארוה שאדי אחמד ודניס אדלר. מטעם הנתבעת העידו אנקה עזר, מנהלת הרכש בנתבעת, ואבנר סיגן, מנכ"ל פקר ידפז פרופילים בע"מ. 12. לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את חומר הראיות ושקלנו כל טיעוני הצדדים, מצאנו לקבוע כי בין הנתבעת ובין התובע לא התקיימו יחסי עבודה, ועל כן - אנו דוחים את התביעה. להלן, נפרט נימוקי החלטתנו. המסגרת הנורמטיבית 13. בפסיקת בית הדין הארצי נקבעה ההלכה, לפיה היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה נקבע על פי נסיבות העניין כהווייתן (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג(76), 25). הכרעה בשאלה אם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים תיעשה על פי מכלול הסממנים והעובדות הקשורים במערכת היחסים בין הצדדים, והנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה, ולאור המבחנים הקבועים בפסיקה לעניין זה (ע"ע 1466/04 תדיראן בע"מ נ' ברנדה קרסנטי, ). 14. המבחן הנוהג בפסיקה לבחינת שאלת קיומם של יחסי עבודה הינו המבחן המעורב, אשר בגרעינו מצוי מבחן ההשתלבות, הכולל פן חיובי ופן שלילי. הפן החיובי של מבחן ההשתלבות עוסק בבחינת השאלה האם אדם השתלב במפעל עד שניתן לומר כי היווה חלק מן המערך הארגוני של המפעל ולא גורם חיצוני, בעוד הפן השלילי עוסק בשאלה האם היה לאותו אדם עסק עצמאי משלו, אשר באמצעותו שירת את המפעל כגורם חיצוני (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, נ(4) 628, ע"ע 300256/98 אורי אייזק נ' תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817). לצד מבחן ההשתלבות, קבעה הפסיקה מבחני משנה נוספים, המסייעים בידי בית הדין בהכרעה בדבר מעמדו של אדם - אם היה עובד או עצמאי - ובהם, בין היתר, אופן תשלום השכר וביצוע הניכויים לרשויות המס, כפיפות, מרות ופיקוח, ביצוע העבודה באופן אישי, משך ההתקשרות בין הצדדים וסדירותה, הגורם המספק את כלי העבודה, מקום ביצוע העבודה, כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, כיצד דיווחו הצדדים על היחסים ביניהם ועוד. מן הכלל אל הפרט 15. גם בענייננו, בחנו את מהות היחסים שנוצרה בין התובע ובין הנתבעת, הלכה למעשה, לאורם של מבחני הפסיקה, על מנת שניתן יהיה להכריע מה היה מעמדו של התובע - האם אכן היה "עובד" הנתבעת, כטענתו, או שמא סיפק לה שירותים כקבלן עצמאי, כטענת הנתבעת. כאמור לעיל, לאחר בחינת מכלול הנסיבות, הגענו למסקנה כי התובע לא היה "עובד" הנתבעת. 16. בכל הנוגע לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, מצאנו כי התובע לא השתלב במפעלה של הנתבעת. בדב"ע לא/27-3 עיריית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג 177, נקבע כי "...תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים 'מפעל' יצרני, לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו גורם חיצוני". במקרה שבפנינו, עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא בייצור, ייבוא, שיווק, עיבוד ומכירה של מוצרי פלדה (ר' האמור בכתב ההגנה ובסעיף 2 לתצהירו של אבנר סיגן). התובע, מנגד, ולפי עדותו בתצהירו, עסק בהובלת הסחורה ממפעלה של הנתבעת ללקוחותיה. הוא העמיס את הסחורה המוכנה של הנתבעת על משאיתו ערב קודם להובלה או ביום ההובלה עצמו, והתייצב במפעלי הנתבעת רק על מנת לצאת עם המשאית עמוסת הסחורה אל לקוחותיה של הנתבעת, בהתאם ליעד ההובלה שנקבע ע"י הנתבעת (סעיפים 2.1-2.3 לתצהיר התובע). פעולות הובלה אלה, אותן ביצע התובע, אינן מהוות חלק מהפעילות הרגילה של הנתבעת, אלא מדובר בפעולות מתוך המעגל החיצוני לפעילותה, המאפשרות ומשלימות את הפעילות הרגילה, אך לא מהוות חלק מפעילות הליבה. 17. מר סיגן, מנכ"ל הנתבעת, העיד אמנם על חשיבותה הרבה של ההובלה לפעילות מפעלה של הנתבעת (עמ' 26 לפרוטוקול), ואולם פעולת ההובלה חשובה ואף חיונית כפעילות תומכת לפעילות הרגילה של המפעל. גם גב' עזר, מנהלת הרכש של הנתבעת, הסבירה בעדותה בחקירה נגדית כי במשך כל שנות ההתקשרות עם התובע, התבססה פעילות הנתבעת בתחום ההובלות על קבלנות משנה, משום שפעילות ההובלה לא היתה חלק מ"מהות העסק" של הנתבעת, והנתבעת לא יכולה היתה להבטיח לעצמה היקף עבודה שמצדיק הקמת חברת הובלות. אמנם לאחר מיזוג שתי החברות, החלה הנתבעת להעסיק גם נהגי הובלות שכירים, ואולם לטענת גב' עזר, היה זה משום שבחברה הממוזגת נהגה שיטת עבודה שונה, ולאחר המיזוג התקבלה ההחלטה האסטרטגית בדבר העברת חלק מתחום ההובלות לנהגים שכירים (עמ' 34 לפרוטוקול). לאור האמור, אם כן, לא ניתן לומר כי התובע, אשר ביצע הובלות של סחורת הנתבעת, השתלב במפעלה של הנתבעת, והיווה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני שלה. 18. עם זאת, גם אם היינו קובעים שהתובע השתלב במפעלה של הנתבעת, לא היינו משנים מסקנתנו הסופית, לאור הפן השלילי של מבחן ההשתלבות: במסגרת ההליך שהתקיים בפנינו, הוכח כי התובע ניהל עסק הובלות עצמאי משלו, וכי הוא נתן לנתבעת את שירותי ההובלה במסגרת אותו עסק. 19. בפסיקה נקבע, כי שני המאפיינים העיקריים לקיומו של עסק עצמאי הם סיכוי לרווח וסיכון להפסד, ונשיאה בעול ההשקעות באמצעי הייצור (ר' פסק הדין בעניין תדיראן בע"מ, שאוזכר לעיל). אנו מצאנו כי במשך 26 שנות התקשרותו עם הנתבעת, התנהל התובע כבעל עסק עצמאי לכל דבר, דיווח על עצמו כ"עצמאי" לרשויות המס והביטוח הלאומי, רכש ציוד לעסקו, ובכלל זה משאיות יקרות ערך, אשר הוא, ורק הוא, נשא בכל הוצאות תפעולן, ואף העסיק עובד שכיר, לו שילם את שכרו בתוספת כל התנאים הסוציאליים, כנגד תלוש שכר. התובע עצמו, מנגד, גבה מהנתבעת את התמורה בעד השירותים שנתן לה כנגד חשבוניות מס שהנפיק, נהנה מרווחי העסק, קיבל זיכוי מס על הוצאות העסק (ר' דו"חות הרווח וההפסד של התובע; כמו גם עדותו בעמ' 12 לפרוטוקול, בנוגע לחשבונית מס שהוציא על טרקטורון שרכש לבנו), והוא זה שנשא בסיכון להפסדים בעסק. בנסיבות אלו, מצאנו לקבוע כי התובע היה בעל עסק עצמאי למתן שירותי הובלה, וכי הוא נתן לנתבעת שירותי הובלה במסגרת עסק זה. 20. נדמה כי המאפיין המשמעותי ביותר של התקשרותו של התובע, כעצמאי, עם הנתבעת, במסגרת אותו עסק שניהל, הוא העובדה שהתובע עצמו היה בעליהן של שתי משאיות, אשר באמצעותן ביצע את הובלת הסחורות עבור הנתבעת - קרי, התובע היה הבעלים של הכלי באמצעותו ביצע את העבודה, ומדובר בכלי עבודה בו הושקע ממון משמעותי ע"י התובע. התובע נשא בכל העלויות הכרוכות במשאיות אלה, ובכלל זה בעלות רכישתן, בהוצאות הרישוי, הביטוח וביטוח הסחורה שהוביל באמצעות המשאיות (עמ' 6 לפרוטוקול), והוא גם נטל לעצמו את כספי מכירת אותן משאיות, לאחר שסיים התקשרותו עם הנתבעת, וגם במהלך ההתקשרות, כשמכר משאית על מנת לקנות משאית אחרת, חדשה יותר. לעניין זה קבע בית הדין הארצי לאורך השנים, כי לרוב, אדם שנותן שירותים למפעל באמצעות רכב משלו, הינו עצמאי ולא עובד (ע"ע 300049/98 ז. וילשטיין בע"מ נ' עזבון המנוח מרדכי תהילה ז"ל, לד 83), וזאת, גם כאשר מדובר במי שנותן שירותים למזמין בלעדי אחד: "מעמדו של נהג בעל משאית או רכב מסחרי אחר, המועסק בלעדית על ידי מזמין אחד, נדון לא פעם בפסיקה ובכל המקרים הגיעה המערכת המשפטית לאותה מסקנה - על פיה היחסים בין בעל המשאית למזמין לא היו יחסי עובד-מעביד. ... הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי קביעה זו הוא שב'עסק עצמאי' של תובלה המבוסס על בעלות ברכב יש 'פעילות שיש בה השקעה, יש בה הוצאות ויש בה רווח תפעולי או הפסד תפעולי'... רעיון נוסף המשמש בסיס לקביעה זו הוא, שלא ניתן להפריד בין הנוהג ברכב ובין הרכב עצמו, או במילים אחרות השירות שנותן במקרה זה בעל הרכב, אינו יכול להיעשות אלא בצירוף הרכב... השילוב של בעלות בכלי רכב והשימוש על חשבונו בכוח אדם נוסף לביצוע השירותים משווים לעיסוקו של המנוח אופי של עסק עצמאי להובלות." 21. כך גם במקרה שבפנינו: התובע השקיע השקעה משמעותית בכלי העבודה - משרכש שתי משאיות בעצמו - ולפי ההלכה, השקעה במשאית הינה סממן להיותו של בעל המשאית, בעל עסק עצמאי (ר' גם, למשל, דב"ע לג/72-3 אגודה צרכנית שיתופית תל-אביב בע"מ נ' שמואל גרטנהויז, פד"ע ה 141). בנוסף, המשאיות שהיו בבעלותו של התובע היוו את העיקר בהתקשרותו העסקית עם הנתבעת - כלומר, השירות שנתן התובע לנתבעת לא יכול היה להינתן, אלא באמצעות המשאיות שהיו בבעלותו. ר' גם, לעניין זה, עדותו של התובע לפיה הגיע לעבודה עם המשאית כל הזמן (עמ' 13 לפרוטוקול), ובפעמים הבודדות בהן לא היתה עבודה בנתבעת, הוא השקיע זמנו בביצוע טיפולים במשאית לשם אחזקתה השוטפת (עמ' 10 לפרוטוקול). 22. התובע אמנם טען, לכל אורך ההליך שהתקיים בפנינו, כי בתחילת התקשרותו עם הנתבעת היתה לו משאית אחת, ואולם הוא רכש משאית נוספת לאור דרישתה המפורשת של הנתבעת כי יעשה כן (סעיף 2.8 לתצהיר). הנתבעת, מנגד, הכחישה טענה זו והוסיפה כי הזמינה שירותי הובלה גם מבעלי משאית אחת בלבד, ואילו התובע רכש משאית נוספת משום שהיה מעוניין להגדיל היקף פעילותו והכנסותיו (סעיף 24 לתצהירה של גב' עזר). גם אנו התרשמנו כי התובע רכש את המשאית הנוספת מרצונו, ושלא לפי דרישתה של הנתבעת, אלא כחלק מהתנהלותו העסקית, משום שסבר שרכישת המשאית הנוספת תהיה כדאית מבחינה כלכלית. יצוין עוד, שהתובע העיד כי רכש את המשאית הראשונה שלו בשנת 1977, כלומר עוד לפני שהחל התקשרותו העסקית עם הנתבעת; כי הוא החליף משאיות לאורך השנים תוך שהוא נעזר בהלוואות מבנקים (עמ' 6 לפרוטוקול); וכי בשנת 2003, לפני סיום ההתקשרות עם הנתבעת, החליף משאית ישנה במשאית חדשה - בלי כל קשר לדרישה מצד הנתבעת. לפי עדותו של התובע, הוא מכר באותו מועד את המשאית הישנה, שעוררה בעיות, וקנה משאית חדשה "לצורך שירות יעיל למפעל" (עמ' 11 לפרוטוקול). בנוסף, גם לאחר שסיים התובע התקשרותו עם הנתבעת, הוא מכר את המשאית שנותרה לו ונטל לעצמו את כספי המכירה, ובעדותו בחקירה הנגדית שהתקיימה בשנת 2008, העיד כי גם נכון למועד זה הוא עדיין עוסק במתן שירותי הובלה ומחזיק בבעלותו משאית (עמ' 5 לפרוטוקול). כל אלה מצביעים על כך שהתובע רכש ומכר משאיות באופן עצמאי - לפני, במהלך, ולאחר סיום התקשרותו עם הנתבעת - תוך הפעלת שיקול דעת כלכלי עצמאי, וכי הנתבעת לא היתה שותפה להחלטות עסקיות אלה. יש בכך לחזק מסקנתנו, לפיה התובע היה בעליו של עסק עצמאי בתחום ההובלה, ולענות על מבחן המשנה שנקבע בפסיקה, הנוגע לבעלות ואספקת הכלים באמצעותם מתבצעת העבודה. 23. כאמור לעיל, בנוסף לכך שהתובע החזיק בבעלותו משאיות, הוא גם העסיק נהג שכיר על מנת שינהג באחת מהמשאיות, ויבצע הובלות סחורה של הנתבעת ללקוחותיה, במקביל אליו. בדומה לטענה שהעלה בנוגע לרכישת המשאיות, גם לגבי עובד זה טען התובע כי הנתבעת היא זו שהנחתה אותו להעסיק את העובד, ושהתובע היה אך "צינור לתשלום" שכרו ולא מעסיקו האמיתי. לא קיבלנו טענה זו. התובע לא הוכיח טענתו כאילו הורתה לו הנתבעת להעסיק נהג נוסף במקביל אליו, ובוודאי שלא הוכיח קונסטרוקציה לפיה קיבל מהנתבעת כספים עבור משכורתו של הנהג. התובע העיד גם כי הוא שכר, לראשונה, את אותו נהג לאחר שקרתה לו-עצמו תאונה, והוא לא יכול היה לנהוג. אותו נהג נהג במשאיתו של התובע כשהתובע ישוב לידו, עד שהחלים מפגיעתו. כלומר, התובע - ולא הנתבעת - הוא זה ששכר לעבודה מחליף במקומו, בתקופה בה לא יכול היה לנהוג. לאחר שהחלים התובע מפגיעתו, העיד כי התובע "פקר החליט שהוא מפריד בין המחלקות ואז אמר לי שאם אני יכול להשאיר את הנהג שיעבוד ולקנות משאית קטנה חלוקת מוטות ל(מפעל) דייק. ואז נרקם העניין שהוא נשאר. ואז הסכמתי וקניתי משאית נוספת קטנה וחילקתי את התוצרת של מפעל דייק" (עמ' 20 לפרוטוקול). ומכאן, שאף לפי גרסתו של התובע עצמו, הוא לא קיבל הוראות מהנתבעת, וגם לא הופנו כלפיו דרישות; אלא התובע עצמו, כמנהל עסק, החליט להעסיק נהג נוסף, ולקנות משאית נוספת, משום שפעולות אלה עתידות היו להגדיל את היקף העבודה של עסקו, ואת הכנסותיו ממנו. מכל מקום, מצאנו כי התובע היה מעסיקו לכל דבר של אותו עובד שכיר, הוא העסיקו במשך כמעט 20 שנה כנהג במשאית שהיתה בבעלותו, שילם לו את משכורתו כנגד תלוש שכר (עמ' 11 לפרוטוקול), ושילם לו את כל זכויותיו לאחר שפיטר אותו (עמ' 13). לא זו אף זו, התובע העיד - בניגוד לאותה טענה כאילו שימש אך "צינור" לתשלום שכרו של הנהג - כי הוא עצמו קבע את המשכורת של הנהג, "לפי תנאי השוק. לפי מה שהוא דרש ולפי היכולות שלו" (עמ' 18 לפרוטוקול). 24. בנוסף לכל האמור עד כה, בחנו את נסיבות הקשר בין התובע והנתבעת גם בהינתן מבחני המשנה שפותחו בפסיקה לעניין זה: כך, בנוגע לסוגיית הפיקוח, המרות והכפיפות - לא הוכח בפנינו כי התקיימו יחסי כפיפות או מרות כלשהם בין התובע ובין מי מהגורמים בנתבעת. התובע, כיתר מובילי הסחורה של הנתבעת, היה כפוף אך ורק לסידור העבודה שהנפיקה הנתבעת, קרי - הלקוחות אליהם יש להעביר את הסחורה בכל יום נתון, ומועדי ההובלה, ובהתאם לכך, גם ניהל התובע, כיתר המובילים, את סדר יומו. התובע, בניגוד לטענתו, לא הגיע ל"עבודה" בנתבעת בשעות שהוכתבו לו על-ידה, אלא אף לפי עדותו שלו, הוא הגיע למפעלי הנתבעת בשעות שקבע לעצמו, וזאת על מנת להקל על עצמו את משימות ההובלה: הוא בחר את השעות בהן הגיע כדי להעמיס את הסחורה, ובחר גם את השעות בהן הגיע למפעלי הנתבעת על מנת לצאת עם המשאית אל הלקוחות שהמתינו לסחורה. התובע אמנם הדגיש כי הגיע למפעלי הנתבעת בשעות הבוקר המוקדמות, אולם מכלל העדויות שנשמעו בפנינו, ובכלל זה עדותו של התובע, עלה כי שעת ההגעה המוקדמת נבעה מכך שהתובע חסך את התור בהעמסה, או הגיע מוקדם בבוקר על מנת להספיק עוד הובלות באותו יום (ר' עדותו של התובע בעמ' 17 לפרוטוקול; עדותו של מר סיגן, עמ' 31 לפרוטוקול). אם כך, ההוראות, ההנחיות ו"סידור העבודה" שקיבל התובע מגורמי הנתבעת היו רק אלה המתחייבים מאופי השירות שסיפק לה, ואין הם מעידים על קיומם של יחסי כפיפות ומרות בינו ובין הנתבעת, או על כך שהיה נתון לפיקוחה של הנתבעת. 25. בנוסף לכך, מצאנו להתייחס גם לנסיבות הבאות, המטות את הכף לעבר הכרעה במעמדו של התובע כעצמאי: א. אין חולק כי התובע לא מילא דו"ח שעות וכי הנתבעת לא פיקחה אחר שעות עבודתו. ב. התובע לא ביצע את עבודתו בחצרי הנתבעת, ולמעט העמסת הסחורה ויציאת המשאית מהמפעל - לא שהה התובע במפעל כלל. ג. התובע קיבל את התשלום בעד שירותיו לא לפי שעות העבודה, אלא לפי הובלות, בהתאם למרחק ההובלות ולמשקל הסחורה שהועברה ובהתאם לתעריפים שנקבעו במחירון ההובלות של הנתבעת. את התמורה בעד שירותיו קיבל התובע כנגד חשבוניות מס שהנפיק לנתבעת, בתנאי אשראי של "שוטף + 30" (סעיף 8.1 לתצהירה של גב' עזר). 26. מנגד, הוכח בפנינו סממן אחד בהתקשרות בין הצדדים, שהיה בו - בנסיבות אחרות - להטות את הכף דווקא לעבר הכרעה הפוכה: התובע טען כי לא היה רשאי לסרב לביצוע הובלה של הנתבעת, וגם עדי הנתבעת אישרו כי לנתבעת היו "נהגי בית", כלומר, נהגים עצמאים שעבדו עם הנתבעת בקביעות, והם היו אחראים וממושמעים. לפי עדותו של מר סיגן, אם מי אותם נהגים קיבל סידור עבודה ולא ביצע את העבודה, היתה הנתבעת מעבירה את ההובלה למישהו אחר ואף נוקטת נגד אותו נהג באמצעים כגון הרחקה למספר ימים (עמ' 28 לפרוטוקול). אמנם, ניתן לראות בתיאור נסיבות זה משום הפעלת אמצעי משמעת נגד נהגי ההובלה, והכרה בהם כמי שמועסקים בשירות הנתבעת באופן קבוע, ואולם לא מצאנו לייחס לנסיבה בודדה זו משקל גבוה, בתוך מכלול הנסיבות שהוכחו בפנינו. 27. מאפיין נוסף בקשר בין התובע לנתבעת, אשר ניתן היה לייחס לטובת עמדת התובע, הוא - מהות הקשר ומשך הקשר בין הצדדים - התובע נתן לנתבעת שירותים במשך 26 שנים, באופן רציף וסדיר. בדרך כלל, נקבע בפסיקת בית הדין הארצי כי משך התקשרות ארוך בין הצדדים מחזק את המסקנה שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד, וזאת משום חיזוק האלמנטים של תלות אישית ומחויבות המועסק (ר' בג"צ מור, ו-ע"ע תדיראן בע"מ). עם זאת, לא מצאנו לייחס נפקות רבה לקשר הממושך בין התובע והנתבעת, בנסיבות מקרה זה. על אף נסיבה זו, התרשמנו כי לאורך כל 26 שנות ההתקשרות בין הצדדים, התנהל התובע כבעל עסק עצמאי לכל דבר, הקשור ביחסים סדירים עם הנתבעת משום הכדאיות הכלכלית שמצא בעסק זה, ולא משום תלותו בה. במשך כל השנים הללו, לא עבד התובע בתוך חצרי הנתבעת, לא הציג עצמו בפני גורם כלשהו כ"עובד" אלא היה מוכר לכולי עלמא כעצמאי (אף אם מדובר ב"עצמאי" הקשור קשר הדוק עם הנתבעת), ומעבר לכך - גם בתוך מערכת יחסיו עם הנתבעת, ראה עצמו התובע, לפי התרשמותנו, כנותן שירות עצמאי, ולא כ"עובד". בכל שנות ההתקשרות בין הצדדים, לא פנה התובע לנתבעת ולו פעם אחת בטענה כי יש להכיר בו כעובד שכיר, או בדרישה להכיר בו ככזה (עמ' 19 לפרוטוקול), והוא גם לא פנה לנתבעת בדרישה לקבל זכויות כלשהן, הנובעות ממשפט העבודה. הפעם הראשונה שהעלה התובע טענה כאילו היה "עובד" הנתבעת, היתה לאחר שהחליט, מיוזמתו, על סיום ההתקשרות עימה. על כן, ועל אף שברגיל ניתן היה להתייחס למשך הקשר בין אדם ומפעל כאל מאפיין שיש בו להטות את הכף לעבר הכרה ביחסים שנקשרו בין השניים, כיחסי עבודה - לא כך בנסיבותיו של המקרה שהובא בפנינו. 28. לאור כל המפורט לעיל, אם כן, לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו בקשר עם נסיבות ההתקשרות בין התובע והנתבעת, ולאחר שערכנו איזון בין כלל סממני ומאפייני ההתקשרות, מצאנו לקבוע כי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובע והנתבעת, וכי התובע סיפק לנתבעת שירותי הובלה במשך כל שנות ההתקשרות, כנותן שירותים עצמאי. 29. משהגענו למסקנה זו, אין מנוס אלא לדחות תביעתו של התובע במלואה, משום שאינו זכאי לזכויותיו של "עובד", והדיון בתביעותיו הכספיות, כמו גם בתביעת הקיזוז של הנתבעת - מתייתר. 30. יצוין, טרם סיום, כי לא מצאנו לקבל טענתו החלופית של התובע, כאילו זכאי הוא לזכויות מכוח חוק פיצויי פיטורים וחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, בהתחשב בתכלית חוקים אלה. בפסק הדין בעניין אייזק נ' תה"ל, נאמר כי "מבחן התכלית נועד להתגבר על אותם מקרים נדירים וקשים שבהם הפנייה למבחן ההשתלבות ולמבחן המעורב איננה נושאת פרי". בפסק דינו של הנשיא אדלר ב-ע"ע 480/05, 611/05 אלי בן עמי ואח' נ' פלונית, , מיום 8.7.08, סוכמו על-ידו עקרונות דוקטרינת הפרשנות התכליתית: "בהתאם לדוקטרינת הפרשנות התכליתית, בוחן בית הדין את תכלית ההוראה החוקית העומדת לדיון והאם היא נועדה לחול על היחסים שבין מבצע העבודה ומקבל העבודה המסוימים. ... בפסיקה הענפה שיישמה את דוקטרינת הפרשנות התכליתית נקבע, כי לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בהליכים חרף היעדרם של יחסי עובד-מעביד מובהקים בין הצדדים... התמורות בשוק העבודה, ההעסקה ההולכת ומתרחבת בתבניות בלתי-שגרתיות ויצירת מודלים חדשים של עבודה, הגדילו את מעגל מבצעי העבודה ונותני שירותים שאינם עונים על 'המבחן המעורב' לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעסיק. מציאות זו חייבה את התאמת המושגים המקובלים במשפט העבודה לשוק העבודה המודרני, התאמה שנעשתה בדרך של 'פריצת' האוניברסליות של המושג 'עובד' ופנייה לדרך הפרשנות התכליתית..." 31. במקרה שבפנינו, נתנו מבחני הפסיקה מענה ראוי ומספק להכרעה בדבר אופיה של מערכת היחסים בין התובע והנתבעת, ואין מדובר במקרה קשה ונדיר המתאים להחלת הפרשנות התכליתית. 32. יתרה מזו, מצאנו כי התובע לא ביסס זכאותו לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, גם אילו היינו קובעים שיש להכיר בו כ"עובד" רק לצורך חוקים אלה: ראשית, התובע היה זה שהתפטר מעבודתו, ועל כן ממילא לא היה זכאי להודעה מוקדמת על סיום העבודה, ובוודאי לא להודעה מוקדמת בת 12 חודשים, כפי שתבע; ושנית, התובע גם לא ביסס טענתו כאילו חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אשר היתה מזכה אותו בפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התובע לא הפנה את בית הדין לנתונים סדורים ומוכחים בדבר היקף העבודה שנמסרה לו לפני ואחרי הירידה המשמעותית שחלה בעקבות המיזוג, ובנוסף - אף לפי גרסת התובע עצמו, הוא הודיע לנתבעת על סיום ההתקשרות ביום 21.8.04, וזאת למרות שלטענתו חלה ירידה בהיקף העבודות שנמסרו לו כבר באוקטובר 2003 (סעיף 3.4 לתצהירו), כלומר כ-10 חודשים לפני כן. התובע גם לא הוכיח, כדרישת הפסיקה, כי נתן בידי הנתבעת הזדמנות לתקן את ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו. ראינו לייחס חשיבות לכך במיוחד לאור העובדה שגם לאחר המיזוג, ולמרות העסקת נהגים שכירים ע"י החברה הממוזגת, הוצע לכל בעלי המשאיות העצמאים להמשיך ולספק שירותי הובלה לנתבעת גם בנסיבות החדשות שנוצרו, וישנם מובילים שהמשיכו התקשרותם עם הנתבעת בנסיבות אלו (ר' סעיפים 6.2-6.3 לתצהירה של גב' עזר), ובכלל זה - אחיו של התובע (ר' עדותו של התובע בעמ' 19 לפרוטוקול). על כן, ממילא אין בסיס לתביעתו של התובע לפיצויי פיטורים או לתמורת הודעה מוקדמת, והיא נדחית. 33. התובע תבע, לחלופין, גם את העברת תביעתו לבית משפט השלום מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, אם יחליט בית הדין כי לא התקיימו יחסי עבודה בינו ובין הנתבעת. לפי סעיף 79(א) האמור, "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר...". במקרה שבפנינו, מצויה התביעה בסמכותו של בית דין זה, ובהתאם לסמכות זו, לאחר שמיעת הוכחות הצדדים, הוכרע כי יש לדחות את התביעה. בנסיבות אלו, אין להיענות לבקשת התובע להעביר עניינו לבית משפט השלום. סוף דבר 34. התביעה נדחתה במלואה. 35. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. סחורהיחסי עובד מעבידמשאיתהובלות