הודעה על אי הארכת חוזה עבודה לתקופה קצובה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הודעה על אי הארכת חוזה עבודה לתקופה קצובה: זוהי תביעה להכרה בתובעת, ד"ר רבינוביץ - קרפל (להלן: "התובעת" או "ד'ר רבינוביץ") כמי שזכאית לקבלת פנסיה תקציבית בגין כל 30 שנות עבודתה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: "הנתבעת" או "האוניברסיטה"), על כל הזכויות הנלוות והמשתמעות מכך, וכן למתן פיצויים נוספים. העובדות הרלבנטיות לענייננו: ד"ר רבינוביץ הינה ילידת שנת 1946. מיום 1/4/71 ועד ליום 30/9/71 וכן מיום 1/4/72 ועד ליום 30/9/72, הועסקה ד"ר רבינוביץ, כעוזרת הוראה וכעוזרת מחקר, בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה. במשך התקופות הנ"ל הועסקה התובעת ללא מתן זכויות פנסיוניות (כעולה סעיף 2 למוסכמות הצדדים). ביום 1/11/72, החלה ד"ר רבינוביץ לעבוד במסלול האקדמי הרגיל של האוניברסיטה (כאסיסטנטית, ואח"כ כמדריכה) והייתה לחברה בקופת הפנסיה התקציבית של הנתבעת (ס' 4 לתצהיר התובעת, נספח 7 לתצהיר מטעם הנתבעת). ביום 1/10/79 ניתן לד"ר רבינוביץ כתב מינוי כמרצה במסלול האקדמי הרגיל (נספח 1 לכתב ההגנה) והיא שימשה כמרצה במסלול זה עד ליום 30/9/87 (ס' 3 למוסכמות הצדדים). ביום 23/3/87 נשלח לד"ר רבינוביץ מכתב מהנתבעת, המודיע לה על הפסקת עבודתה באוניברסיטה החל מיום 1/10/87 וכן כי ישולמו לה פיצויים מקופת האוניברסיטה, כספי תגמולים ומימוש זכויות בקרן לקשרי מדע בינלאומיים (נספח 2 לתצהיר מטעם הנתבעת). ביום 7/9/87, נשלח לד"ר רבינוביץ מכתב נוסף מהנתבעת, המודיע על ביטול המכתב הקודם מיום 23/3/87 והמבשר לד"ר רבינוביץ כי החל מיום 1/10/87 ועד ליום 31/12/87, תועסק כחוקרת ברפואה ניסויית בדרגה ג' במסלול האוניברסיטאי למורים- חוקרים (נספח 3 לתצהיר מטעם הנתבעת). במכתב מיום 7/9/87 נאמר, כי ישולם לתובעת שכר מקביל לשכר מרצה, וכי תנאי העבודה יהיו אלו הנהוגים באוניברסיטה לגבי מורים - חוקרים. היינו- כי התובעת תבוטח מעתה על פי הסכם הפנסיה הצוברת של "מבטחים" (ס' 1 שם) וכי התובעת תהא זכאית לחופשה שנתית של 42 ימי לוח (ס' 6 שם) וכן כי האוניברסיטה תהא רשאית להפסיק את ההעסקה בהתראה של 30 יום (ס' 9 שם). ואכן, החל מיום 1/10/87, המועד בו החלה ד”ר רבינוביץ לעסוק כחוקרת באוניברסיטה, הייתה ד”ר רבינוביץ למבוטחת בחברת "מבטחים" במסגרת פנסיה צוברת ולא במסגרת הקודמת של הפנסיה התקציבית של האוניברסיטה (ס' 4 למוסכמות הצדדים). ביום 21/9/87, שלחה ד”ר רבינוביץ מכתב לנתבעת ובו ביקשה אישור על הקפאת הזכויות שצברה בקופת הפנסיה התקציבית, הכוללות: פנסיה מיידית כמרצה עד ליום 30/9/87 ומענק פיצויים וכספי חסכונות בקופת הפנסיה (נספח 4 לתצהיר הנתבעת). במכתב מיום 9/11/87, אישרה הנתבעת את בקשת ד"ר רבינוביץ (נספח 5 לתצהיר הנתבעת). במכתב מיום 3/4/03, הודיעה האוניברסיטה לד"ר רבינוביץ כי מינויה במסלול האוניברסיטאי למורים - חוקרים לא יוארך לאחר 30/6/03 (נספח 13 לתצהיר הנתבעת). ביום 30/6/03, סיימה ד"ר רבינוביץ את עבודתה באוניברסיטה (ס' למוסכמות הצדדים). ד"ר רבינוביץ מקבלת כיום מהאוניברסיטה פנסיה תקציבית בגין תקופת העסקתה במסלול האקדמי הרגיל בלבד, היינו- מיום 1/11/72 ועד ליום 30/9/87, בנוסף קיבלה ד”ר רבינוביץ מענק שווה ערך למחצית פיצויי הפיטורים לערך (ס' 6 למוסכמות הצדדים). 3. הפלוגתאות בין הצדדים (כפי שסוכמו בדיון מיום 15/9/05) האם נכונה טענת הנתבעת כי התביעה, כולה או חלקה, התיישנה בהיות עילת התביעה משנת 1987. האם קמה לתובעת זכות לפנסיה תקציבית מן הנתבעת בגין כל תקופת עבודתה. בהקשר זה, האם נכונות טענות התובעת כי יש לראותה כעובדת קבועה המבוטחת בפנסיה תקציבית בכל תקופת העבודה. ככל שיקבע כי התובעת זכאית לפנסיה תקציבית, מה שיעור הפנסיה:האם 70%, או39.3%, ומאיזה מועד . האם נכונות טענות התובעת כי נפלו פגמים בהליכי פיטוריה ומה משמעות והשלכת הדבר. האם נכונה טענת הנתבעת כי התובעת הסכימה לשינוי שחל בשנת 1987. וכי אינה יכולה לחזור בה היום. האם זכאית התובעת ל 50% פיצויים בגין התקופה שהייתה מבוטחת במבטחים. האם זכאית התובעת לפדיון חופשה כנתבעת על ידה או שמא נכונה טענת הנתבעת כי התובעת ניצלה את ימי החופשה. האם זכאית התובעת ל 3 חודשי הסתגלות או פיצוי חלף הודעה מוקדמת, כנתבע על ידה. האם זכאית התובעת להפרשי שכר מלא בגין 3 חודשי הפנסיה הראשונים, כנתבע על ידה. האם נכונות טענות התובעת כי הסכם העבודה עימה הופר והיא הופלתה לרעה והאם היא זכאית לפיצוי בגין כך ובאיזה שיעור. האם זכאית התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש ובאיזה שיעור. בכפוף לכימות שתגיש ב"כ הנתבעת: האם קמה לנתבעת זכות קיזוז מהתובעת בגין מענק של הגשת זמן מלא שלפי הטענה שולם בטעות. 4. דיון והכרעה: עיקר תביעתה של התובעת מושתתת על הוראות בהסכמים הקיבוציים שנחתמו בין הנתבעת לבין ארגון המרצים המדריכים והאסיסטנטים של האוניברסיטה, כשלטענת התובעת, הנתבעת לא פעלה כלפיה כמתחייב מהוראות ההסכמים והתקנונים הרלוונטיים. לאור זאת יש לברר תחילה האם זכאית ד"ר רבינוביץ לזכויות הנתבעות מתוקף אותם הסכמים, וזאת לאור מעמדה המקצועי ותנאי העסקתה. ההסכמים החלים: במהלך תקופת העסקתה של ד"ר רבינוביץ כמרצה במסלול האקדמי הרגיל באוניברסיטה, נכנס לתוקפו ההסכם הקיבוצי מיום 26/4/77 (נספח ב' לתצהיר התובעת), בין האוניברסיטה ובין ארגון המרצים המדריכים והאסיסטנטים - אשר לטענת התובעת הייתה חברה בה (להלן: "הסכם 77"). בסעיף 7 לפרק ג', "חסכונות, פיצויים ופנסיה", להסכם 77, נקבע כי: "זכויות עובד לאחר 13 שנות עבודה חבר סגל אקדמי שהגיע לגיל 42 ושרת באוניברסיטה 13 שנים (לא כולל תקופת השתלמות ולא כולל תקופת מינוי כעוזר הוראה ומחקר) והופסקה עבודתו, יהיה זכאי לפנסיה ולמענקים עפ'י הסכם הפנסיה לעובדים האקדמיים בהגיעו לגיל 55 וכן למחצית פיצויי הפיטורין עם תום עבודתו. על סמך פניה, יתקיים דיון לגופו של ענין בבקשה לאשר היוון תשלומי הפנסיה עד שנה אחת מיד עם תום עבודתו של העובד. במקרה זה הזכות לפנסיה תתחיל בגיל 56" עוד במהלך תקופת העסקתה של ד"ר רבינוביץ, כמרצה במסלול האקדמי הרגיל באוניברסיטה, נכנסו לתוקפם שני ההסכמים קיבוציים, מיום 12/8/83, אשר נחתמו יחדיו: האחד - הסכם קיבוצי מיוחד בין האוניברסיטה, לבין ארגון המרצים המדריכים והאסיסטנטים, לבין "מבטחים" (להלן:"ההסכם המשולש") והסכם קיבוצי מיוחד נוסף, בין האוניברסיטה לבין ארגון המרצים המדריכים והאסיסטנטים (להלן: "הסכם 83"), בסעיף 7 להסכם 83, נקבע כי: "מבלי לפגוע או לגרוע מהקבוע בהסכם מיום 26/4/77 בקשר 'לחבר סגל אקדמי שהגיע לגיל 42 ששרת באוניברסיטה 13 שנה וכו' נקבע עתה כי משפוטר עובד הנ"ל תשלם לו האוניברסיטה את גמלתו מיום זכאותו (עפ'י הסכם מיום 26/4/77) ועד ליום בו החל גמלתו להשתלם עפ'י תקנות מבטחים" הוראה זו של הסכם 83, משאירה בעיקרה על כנה, את הקבוע בסעיף 7 בהסכם 77 לעיל. לטענת התובעת, הסעיפים הנ"ל משתיתים עילת תביעה לתובעת, שכן על פיהן הינה זכאית לפנסיה ולמענקים וזאת על פי הסכם הפנסיה התקציבית של האוניברסיטה. אלא,שהוראת סעיף 7 להסכם 77 והוראת סעיף 7 להסכם 83 שלעיל, לא היו רלוונטיים כלפי התובעת, אלא משנת 1988 ואילך. שכן, כאמור לעיל, אחד התנאים לתשלום על פי סעיף 7 להסכמים הנ"ל, הינו כי חבר הסגל האקדמי יהא בן 42 בעת שהופסקה עבודתו. לתובעת, ילידת שנת 1946, מלאו 42 שנים רק בשנת 1988, זמן מה לאחר תחילת עבודתה כחוקרת באוניברסיטה. לטענת התובעת, יש לראות בה כ"חבר סגל אקדמי", כמובנו בהסכם 77 ובהסכם 83 שלעיל, גם למשך השנים בהם הייתה לחוקרת באוניברסיטה, היינו- משנת 1987 ועד לסיום מועד העסקתה (להלן: "השנים הרלוונטיות"). מקרה דומה נדון בפני בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 190/99 נאוה אנוש- האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: "פרשת אנוש"), ושם נתן בית הדין רקע נכון להבנת ההסכמים הקיבוציים שהובאו בפנינו ואף הבהיר מהי תכליתם. בית הדין הארצי קבע כי ההסכם המשולש כלל בתוכו את כל ארבעת קבוצות העובדים, כאמור בסעיף 3 א שם (בנוסח שצורף לנ/5): "עובד" - חבר סגל אקדמי המועסק באוניברסיטה שמשכורתו משתלמת לפי דרגת מרצה מדריך או אסיסטנט כמשמעותו בחוקת העבודה של המרצים, המדריכים והאסיסטנטים. וכן ח"ה וח"מ (חברי הוראה וחברי מחקר - י.ש.) וחוקרים בכירים לא קבועים". (בהערת אגב יצויין כי לטענת ב"כ התובעת בנוסח שהיה לפניו לא היה כלול המשפט האחרון). משמע - הגדרת המונח "עובד" מתייחסת למרצים, מדריכים ואסיסטנטים; עובדים שמשכורתם משתלמת לפי דרגות של מרצים, מדריכים ואסיסטנטים; עובדים שהם חברי הוראה וחברי מחקר; ועובדים שהם חוקרים בכירים לא קבועים. לעומת זאת, הסכם 83 כלל רק את חברי ארגון המרצים, המדריכים והאסיסטנטים (להלן: "הארגון") במסלול האקדמי הרגיל. לפיכך הוראותיו, בכללן הוראת ס' 7, חלות רק על קבוצה זו. כלשון כב' השופטת נילי ארד בפרשת אנוש: "כפי שכבר ציינו לעיל, מטרתו של הסכם 83 שנחתם, כאמור, בד בבד על ההסכם המשולש, הייתה להבטיח כי יישמרו ולא ייפגעו זכויותיהם הקיימות של חברי הארגון - הלא הם מרצים, מדריכים ואסיסטנטים באוניברסיטה, אשר בוטחו ב"מבטחים" על פי הסכם 77". הנה כי כן, מתברר כי ד"ר רבינוביץ, אשר הודתה כי בשנים הרלוונטיות עבדה כחוקרת במסלול החוקרים של האוניברסיטה (פרוטוקול מיום 11/6/08, עמ' 4 ש' 13-14), נכללה רק בהסכם המשולש ולא בהסכם 83 ולפיכך הוראותיה אינן נוגעות לה. אלא, שהתובעת טוענת כי מכיוון שסעיף 2ד לתקנון הנתבעת (נ/2), קובע כי: "חוקר או מורה בדרגה ג (מקביל למרצה)", הרי שבכך יש כדי להוכיח כי התובעת, אשר הייתה חוקרת בדרגה ג', זכאית לקבל כל הטבה אשר לה זכאי מרצה ובכלל זה להיכלל בהוראת סעיף 7 להסכם 83. איננו מקבלים טענה זו. כפי שכבר קבע בית הדין הארצי בפרשת אנוש: "ככל שניתן לראות בהסכם 83 חלק מן ההסכם המשולש, ניתן לראותו ככזה, החל על קבוצת העובדים האחת שהיא בלבד צד לו, הרי היא קבוצת העובדים שהם חברי הארגון בלבד. קבוצה זו שונה במהותה מקבוצת העובדים האחרות לרבות החוקרים ולרבות אלה ששכרם משתלם לפי דרגותיהם של חברי הארגון. אין לקשור בין אלה לבין אלה, לא בשל האכסניה שהם מצויים בה ולא בשל ההקבלה באופן תשלום השכר" כאמור, בשנים הרלוונטיות, לא הייתה התובעת מרצה, אלא חוקרת, והתובעת לא הביאה כל ראיה כי הייתה חברה בארגון המרצים, המדריכים והאסיסטנטים בשנים אלו. ראיה לדבר, כי מלכתחילה לא הייתה כל כוונה להבטיח זכויות פנסיה מוקדמת - אלא רק למרצים בכירים שעבודתם הופסקה לפני הפנסיה, מוצאים אנו בהסכם הפנסיה עצמו מיום 10/9/82 (נספח 13 לתצהיר הנתבעת), שם הוגדר "עובד"- סגל אקדמי: "בעל מינוי של מרצה בכיר ומעלה (מורה/מורה בכיר במסלול מקביל) שקבל קביעות באוניברסיטה ולא הגיע לגיל 55" אין בידינו לקבל את טענת התובעת, כאילו העובדה שלא נכללה ברשימת העובדים שצורפה להסכם המשולש, או העובדה שהנתבעת משלמת לה פנסיה תקציבית עבור התקופה לאחר חתימת ההסכם המשולש ועד ליום 30/9/87, יש בהן כדי להקנות לה זכות לתשלום הפנסיה התקציבית בגין כל שנות עבודתה. שכן, כבר נפסק לא אחת, כי טעות של המעסיק לא תצמיח לתובע זכות יש מאין, ומשעה שנתברר כי עובד אינו זכאי עוד לפנסיה תקציבית- בטלה זכותו (ר' לעניין זה ע"ע 39/99 ד"ר יהושוע אסרף - מדינת ישראל, פד"ע לז 179, ובספרו של ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, הוצאת בורסי תשמ"ב, עמ' 497). פיטורי התובעת: ביום 23/3/87 שלחה הנתבעת הודעה לד"ר רבינוביץ, על פיטוריה ממשרת מרצה במסלול האקדמי הרגיל. כעבור כמחצית השנה, שלחה הנתבעת מכתב נוסף לד"ר רבינוביץ ובו הזמנה לשמש כחוקרת במסלול האוניברסיטאי למורים חוקרים, כאשר הזמנה זו מפרטת את תנאיה, בין היתר- כי באם תיענה התובעת להזמנה, הרי שיחולו עליה הוראות הסכם הפנסיה של "מבטחים". כאמור לעיל, ד"ר רבינוביץ קיבלה את הזמנתה של הנתבעת ומיום 1/10/87 החלה לעבוד באוניברסיטה כחוקרת. יתר על כן, ביום 9/11/87, קיבלה ד"ר רבינוביץ אישור מהנתבעת כי הזכויות שצברה עד ליום 30/9/87 לא ייפגעו וכן מענק הפיצויים וכספי חסכונות בקופת הפנסיה. אין אנו מקבלים את טענתה של ד"ר רבינוביץ, כאילו האוניברסיטה "כפתה" עליה לקבל את תנאי כתב המינוי ובכללן המעבר לפנסיה ב"מבטחים". תקופת העסקתה של התובעת עמדה להסתיים והיא אף קבלה מכתב פיטורין. אלא, שבד בבד עם תום תקופת העסקתה, החל משא ומתן בינה לבין הנתבעת, כפי שמשתקף במכתבה מיום 21/9/87 (נספח 4 לתצהיר מטעם הנתבעת), שם פירטה התובעת את הפרטים שסוכמו בין הצדדים. גם בעניין זה, איננו סבורים כי הצדק עם התובעת. מלבד המשתקף ממכתבה של התובעת מיום 21/9/87, הרי שבנסיבות העניין, לא היה פגם בהצבת הדרישה כי התובעת תעבור, לקראת ההעסקה במסלול חדש, לפנסיית "מבטחים". כמו כן, דווקא העובדה כי דרישה זו לא הייתה בגדר חריגה מהנורמה הנהוגה, יש גם בה כדי להחליש את טענות התובעת בעניין זה. בנוסף, וגם אם היה יסוד לטענת התובעת כנגד כתב מינויה, הרי שטענה זו התיישנה בחלוף השנים. שכן, התובעת טוענת כנגד תוקף הסכמת הצדדים בנוגע למעבר לפנסיה צוברת. בהקשר זה, אין המדובר בטענה על אי תשלום פנסיה תקציבית, המתגבשת בתום תקופת ההעסקה. טענה שכזו, ובפרט נוכח העובדה כי התובעת הייתה מודעת היטב להעברתה למסלול הפנסיה ב"מבטחים" (פרוטוקול הדיון מיום 11/6/08, עמ' 4 ש' 18-21), הייתה צריכה להיטען תוך המועדים הקבועים בחוק לעניין תקופת ההתיישנות. גם טענת התובעת על פיה על הנתבעת לשלם לה את רכיב המשכורת שכותרתו "תוספת הקדשת זמן מלא", יש לדחות מחמת התיישנות העילה. כאמור בסיכומי ב"כ התובעת (ס' 68 שם), תשלומי רכיב זה למשכורתה של התובעת פסקו כבר בשנת 1994, היינו- למעלה מעשור טרם הגשת התביעה, ועל כן לא ניתן היום לתבוע אותם. למעלה מן הצורך, יצוין, כי על פניו, אף לא הייתה כל הצדקה לתשלום רכיב זה לתובעת. שכן, כאמור בהוראות המל"ג (נספח 9 לתצהיר מטעם הנתבעת), רכיב משכורת זה נועד כדי לתגמל חברי הסגל האקדמי הבכיר במסלול הרגיל, אשר התובעת לא הייתה כלולה בהם. לעניין טענת הקיזוז של "תוספת הקדשת זמן מלא", שהעלתה הנתבעת, הרי שהנתבעת לא הגישה כנדרש, כימות של טענת הקיזוז ולפיכך, לאור החלטת בית הדין מיום 15/9/05, טענה זו נמחקת. למרות האמור לעיל, ומכלול הראיות שבידינו עולה, כי טרם פיטוריה, לא נערך לד"ר רבינוביץ שימוע כדין. הגם שד”ר רבינוביץ הועסקה על פי חוזה לתקופה קצובה, חוזה אשר חודש מעת לעת, אין בכך כדי לאיין את העובדה כי ד”ר רבינוביץ אכן פוטרה מעבודתה, על כל המשתמע מכך (לעניין אי חידוש חוזה לתקופה קצובה כפיטורין, ר' עע 300053/96 אסנת נתאי - בית התפוצות על שם נחום גולדמן ואח', ). הנתבעת טענה כי פרופ' שלזינגר שוחח פעמים רבות עם התובעת בנוגע להפסקת עבודה באוניברסיטה וגם התובעת הודתה כי ניהלה שיחות בעניין עם פרופ' שלזינגר- הממונה עליה (פרוטוקול הדיון מיום 11/6/08, עמ' 7 ש' 27 עד עמ' 8 ש' 5): "ש. את ידעת שפרופ' שליזינגר יפרוש לגמלאות בשנת 2003. ת. ידעתי שהוא פרש לגמלאות שנה קודם. ש.ת. אני עסקתי בתקציב העסקה שלו. ש. הוא טוען שהוא שוחח איתך ושהיה מקובל עלייך שאת פורשת לפנסיה. ת. הוא דיבר איתי במשך כל ה 32 שנות עבודה, בין השאר גם באיזה מקום הוא אמר לי שבשלב מסויים הוא גם לא יוכל להמשיך להעסיק אותי, אני ביקשתי ממנו לבדוק את המעמד הפנסיוני שלי מצד אחד, לבדוק אפשרות ללכת למעבדה חליפית מצד שני, ומעבר לזה לא דובר כלום". ברם, אין ספק כי הליך ה"שימוע" (אף שלא כונה כך באותה עת), לא נעשה כראוי. הן מכיוון שלא נעשה לאחר מתן הודעה על הכוונה לפטר, והן מכיוון שלא ניתנה לתובעת הזדמנות ראויה להשמעת טענותיה. בית הדין הארצי נדרש לעניין זכות השימוע לעובד על פי חוזים מתחדשים לתקופה קצובה וקבע כי (ע"ע (ארצי) 309/05 רחמים אסתר - האגודה לתרבות הדיור, ): "עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו.אין אנו מתעלמים מכך, שבמצבים מסוימים לא יהא בזכות הטעון להגשים את ייעודה ועל כן אף לא תידרש... לא כן הוא עת המדובר בהתקשרות ארוכת טווח, העשויה פלחים פלחים. לאמור: העסקת העובד נעשית על פי חוזה לתקופה קצובה, אולם המסגרת בה היא מתקיימת מחזיקה בתוכה, מעצם טיבה, אפשרות ליצירת קשר מתמשך, בין לקביעוּת ובין להארכת החוזה מעת לעת. במקרה כזה, גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עימו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה". על אף האמור, לא ניתן להתעלם מהמועד בו פוטרה התובעת, כאשר באותה תקופה (שנת 2003), החובה לערוך שימוע טרם גובשה בפסיקה כל צורכה. כך בדבריו של מנהל מחלקת כוח אדם של הנתבעת, מר שמוליק דהן, בעדותו בפנינו (פרוטוקול הדיון מיום 11/6/08, עמ' 19 ש' 21-27): "ש. אתה מנוסה ויודע כאשר מפטרים מישהו מזמינים אותו לשימוע, כותבים לו מכתב מפורט, לפעמים אתה בעצמך עושה שימועים, נכון? ת. נכון. ש. איפה כתבו מכתב מפורט על כזה על הפיטורים לתובעת או הזמינו אותה לשימוע? ת. אי אפשר לשכוח שאנו מדברים על תחילת שנת 2003, זו היתה פעם ראשונה נראה לי שבית הדין התייחס לשימוע. נושא הפסקת עבודתה של התובעת נדון לאורך זמן בינה לבין פרופ' שלזינגר". מהאמור לעיל, ולמרות הפגם בהליך ה"שימוע", אין הוא מצדיק מתן פיצויים בגין פיטורין שלא כדין (ובין השאר לאור העובדה שנעשה בשנת 2003, כאמור, כאשר טרם גובשה ההלכה בעניין זה). יחד עם זאת, סבורים אנו כי בהתחשב בפגמים דלעיל, ובגיל התובעת במועד הפיטורין (מעל 57 שנה),לאחר שנים כה רבות בעבודתה, ובעוגמת הנפש שנגרמה לה באופן פיטוריה, יהיה נכון לפצותה, בגין עוגמת נפש, אף כי לא בסכומים שנתבעו. הודעה מוקדמת: השאלה הינה האם יש מקום לפסוק לתובעת דמי הודעה מוקדמת, ואם כן - לכמה זמן. מחד, לאחר ששמענו את העדויות הגענו למסקנה כי בסופו של דבר ידעה התובעת , כי המכתב שנשלח לה ביום 3/4/03 מאת הנתבעת, הינו אכן מכתב פיטורין סופי, אך מאידך לא היה ברור באופן וודאי מתי באמת עליה להפסיק את עבודתה. דברים אלו עולים הן ממכתבה של התובעת מיום 8/6/03 (נ/3) והן מדבריה בפנינו (פרוטוקול הדיון מיום 11/6/08, עמ' 9 ש' 8-11): "ש. את יודעת שפרופ' שלזינגר פרש לגמלאות. מה את עושה, פונה לכוח אדם ומתעניינית על זכויות הפנסיה שלך, וב 8/6 את מבקשת לברר ואומרת שהחוזה שלך עומד להיגמר, זאת אומרת שאת יודעת. ת. בקרוב. אבל בקרוב בשבילי היה לפחות 4 חודשים". מסקנתנו היא, כי הנתבעת מצידה לא עשתה די כדי להבהיר שמדובר הפעם בפיטורין סופיים, וכי התאריך לסיום עבודתה אכן סופי. מעיון במכתבים שנשלחו לתובעת עולה כי אין כל הבחנה בין המכתב מיום 3/4/03 לבין כל מכתב אחר, משלל המכתבים הזהים ששלחה לתובעת במשך השנים (ת/1), וכי בנסיבות העניין, לו רצתה הנתבעת להבהיר באופן חד משמעי כי הפעם מדובר בפיטורין סופיים - היה עליה לעשות כן בנוסח שונה מהמכתבים הקודמים (בהם ידעו כולם כי תוחזר לעבודה). וכי כיצד אמורה הייתה התובעת - מנקודת ראותה של נתבעת - לדעת כי הפעם מדובר בהפסקה מוחלטת של עבודתה?! במכתב עצמו אין כל סימן שעל פיו ניתן להבחין בין מכתב פיטורין שהארכת חוזה בסופו, לבין מכתב פיטורין סופי. לאור שנות עבודתה הרבות של התובעת אצל הנתבעת ולאור הדפוס שחזר על עצמו של חזרתה לעבודה אחרי הודעת פיטורין, ראוי היה לעשות כן באופן מפורש, וחד משמעי, ולא להשאיר זאת להסקת מסקנות של התובעת בעצמה (גם אם לאחר מעשה ניתן לקבוע כי הסיקה כי מדובר בהפסקת עבודתה סופית). מכל מקום, הסקת מסקנתה שלה אינה פוטרת את האוניברסיטה לנהוג עימה בתום לב ולהבהיר כי אין כוונה הפעם להחזירה לעבודה, וזאת על מנת שתוכל להתכונן כראוי להפסקת עבודתה, תוך מתן זמן, על פי תנאי העסקתה, לחיפוש עבודה אחרת (במיוחד לאור גילה המתקדם במועד הפיטורין), ותוך מתן הודעה ברורה וחד משמעית, מתי מסתיימת העסקתה. לאור האמור, תהיה זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת. לכמה ימי הודעה מוקדמת זכאית התובעת?על פי מסמך תנאי העסקה של החוקרים באוניברסיטה (נספח 11 לתצהיר מטעם הנתבעת), זכאי חוקר המועסק ברציפות מעל 12 חודשים לקבל הודעה מוקדמת של 90 יום על הפסקת שירותו (ס' 13 שם). לפיכך, משהנתבעת לא יידעה כנדרש את התובעת בדבר סיום העסקתה ולא פעלה כראוי על מנת לאפשר לתובעת להכין עצמה, לסיום העסקתה, מבעוד מועד, זכאית התובעת, על פי תנאי העסקתה להודעה מוקדמת של 90 יום. ולעניין דמי פדיון חופשה: על פי מסמך תנאי העסקה של חוקרים (נספח 11 לתצהיר מטעם הנתבעת), זכאים החוקרים לחופשה שנתית בסך של 42 ימים לשנה (כאשר מספר הימים גבוה מהחובה שבחוק). יחד עם זאת, וכחלק מאותם תנאים נקבע כי חוקרים אינם זכאים לצבור או לפדות את ימי חופשתם (ס' 5 שם). ב"כ התובעת טען לאי חוקיות תנאי זה בתנאי העסקתה. אמנם עניין זה לא פורט דיו בסיכומי ב"כ התובעת, אלא, שעל פניו, היכולת להתנות על פדיון ימי חופשה וקביעה כי ימים אלו לא יפדו בסיום העבודה - קיימת, רק לגבי אותם ימים עודפים שמעבר לחובה שבחוק, בעוד שלגבי ימי החופשה שהחוק מאפשר את פדיונם בסיום העבודה - לא ניתן להתנות, ובכך לפגוע בזכויות המגן על פי החוק. ב"כ התובעת לא הבהיר מדוע פדיונם של כל ימי החופשה אינו חוקי. בנסיבות אלו - הזכות לפדיון החופשה מתקבלת באופן חלקי, ורק במסגרת ימי החופשה הקבועים בחוק. לעניין זה מקובלת עלינו דרך חישובה של הנתבעת, כי על פי החוק זכאית הייתה התובעת ל-23 ימי חופשה בשנה, וכי על כן, לכל היותר זכאית לפדיון חופשה של 46 ימים. האם בפועל ניצלה התובעת את ימי החופשה? לעניין זה - הנטל הוא על הנתבעת, אשר טענה לאקונית כי לאור תנאי העסקתה של התובעת לא יכולה לדעת כמה ימי חופשה נטלה בפועל. מנגד - העידה התובעת, ועדותה זו לא נסתרה, כי לא נטלה חופשה בשנתיים האחרונות לעבודתה. מאחר שהנטל להוכיח כי התובעת לא ניצלה את ימי החופשה הוא על המעסיק, ונטל זה לא הורם - זכאית התובעת לדמי פדיון חופשה בגין השנתיים האחרונות, לפי 23 ימים בשנה.התביעה לדמי פדיון חופשה מתקבלת, אפוא, בחלקה - בגין 46 ימים, ובסה"כ סך של 23,444 ₪, לפי משכורת של 11,212.72 ₪ לחודש, ובצירוף ריבית והצמדה מיום 1/7/03. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סך של 33,638.16 ₪, כדמי הודעה מוקדמת, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/7/03 ועד ליום התשלום בפועל. סך של 23,444 ₪, כפדיון חופשה, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/7/03 ועד ליום התשלום בפועל . סך של 10,000 ₪, כפיצוי בגין עוגמת נפש. סכום זה ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא ריבית והצמדה מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת סך של 6,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, כשכ"ט עו"ד.ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.חוזה עבודהחוזההארכת חוזה