היתר פיטורים בחופשת לידה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היתר פיטורים בחופשת לידה: 1. התביעה שבפני עניינה עתירתה של התובעת ליתן סעד הצהרתי לפיו הודעת הפיטורים שניתנה לה ביום 5.5.03 - בטלה ולחיוב המדינה, בתשלום פיצוי בגובה הפסדי השכר שנגרמו לתובעת,לטענתה,בפיטוריה שלא כדין, משיקולים זרים ובניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954. ההליך 2. התובעת הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המדינה שימנע את כניסת פיטוריה לתוקף על פי הודעת הפיטורים שניתנה לה ביום 5.5.03, בשל היותה בהריון ובשל שיקולים זרים שנשקלו, לטענתה, בהמלצה לפטרה. בד בבד עם הגשת הבקשה הגישה התובעת כתב תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו הודעת הפיטורים שקיבלה ביום 5.5.03 בטלה. כן עתרה התובעת ליתן סעד הצהרתי לפיו לא ניתן לשלוח לה הודעת פיטורים לפני יום 31.5.04 ולפיו פיטוריה אינם יכולים להיכנס לתוקף לפני יום 31.8.04. בדיון שנערך בבקשה לסעד הזמני ביום 16.6.03 הוחלט, לאור הצהרת ב"כ המדינה, כי מועד סיום העסקת התובעת ידחה ל- 45 יום לאחר תום חופשת הלידה ועל מחיקת הבקשה לסעד הזמני, תוך המשך ניהול התיק במסגרת ההליך העיקרי. כן הותר לתובעת להגיש, בהתאם לבקשתה, כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת ליתן סעד הצהרתי לפיו הודעת הפיטורים מיום 5.5.03 בטלה. בנוסף עתרה לתשלום פיצוי בגין הפסדי השכר שנגרמו לה לטענתה עקב פיטוריה שלא כדין, מיום כניסת הפיטורים לתוקף ועד להגשת כתב התביעה המתוקן, בקיזוז הכספים שהרוויחה בפועל בתקופה זו. העובדות הצריכות לענייננו 3. התובעת, מורה לאנגלית בחטיבות הביניים ובתיכונים, הועסקה במשרד החינוך בתקופות הבאות: בשנה"ל תשנ"ד - תשנ"ה הועסקה כמורה לא מוסמכת. בשנה"ל תשנ"ח - בחודשים ספטמבר-דצמבר כממלאת מקום. לפני תחילת שנה"ל תשנ"ט, בחודש אוגוסט 99', הופנתה התובעת לראיון אצל מנהלת בית הספר לאומנויות, הגב' יעל העליון ז"ל. בעקבות תקרית בין השתיים, כתבה הגב' העליון מכתב תלונה על התובעת שהופנה למפקחת על לימודי האנגלית במשרד החינוך במחוז תל-אביב, הגב' טופז (נספח ו' לתצהיר התובעת). בשנה"ל תש"ס - עבדה התובעת בבית הספר ליידי דייויס, ללא אישור כנדרש מהמפקחת על לימודי האנגלית במשרד החינוך. בשנה"ל תשס"ב - הועסקה התובעת בחטיבת הביניים עירוני ט"ז מיום 14.4.02 ועד ליום 31.8.02, כממלאת מקום למורה אשר יצאה לחופשת לידה (החוזה המיוחד להעסקתה צורף כנספח א' לתצהיר הגב' לבה). בשנה"ל תשס"ג - הועסקה התובעת החל מיום 1.9.02 בבית הספר עירוני ט"ז כממלאת מקום למורה שיצאה לשבתון (החוזה המיוחד להעסקתה צורף כנספח ג' לתצהיר לבה). על פי חוזה ההעסקה הנ"ל העסקת התובעת אמורה היתה להסתיים ביום 31.8.03. לתובעת נשלחה ביום 5.5.03 תזכורת על הפסקת עבודתה ביום 31.8.03 (נספח ד' לתצהיר הגב' לבה). במועד קבלת התזכורת היתה התובעת בהריון. התובעת פנתה למשרד החינוך והודיעה על דבר הריונה. זמן קצר לאחר מכן נאמר לתובעת על ידי פקידה בשם שולי כי פיטוריה יידחו למועד של 45 יום לאחר תום חופשת הלידה. בהמשך, כאמור, בדיון שנערך בבקשה לסעד הזמני ביום 16.6.03, נדחה מועד סיום העסקת התובעת ל- 45 יום לאחר תום חופשת הלידה. התובעת ילדה במז"ט ביום 27.6.03. פיטורי התובעת נכנסו לתוקף ביום 1.11.03 ולתובעת אושר תשלום פיצויי פיטורים לתקופה שמיום 7.4.02 - 1.11.03 (ר' נספח ה' לתצהיר הגב' לבה). טענות הצדדים 4. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי הפסקת עבודתה מהווה פיטורים וכי פיטוריה בהיותה בהריון נעשו שלא כדין, מבלי שנתבקש ומבלי שניתן היתר לפיטוריה מהממונה על חוק עבודת נשים. משכך, לטענתה, פיטוריה נעשו בניגוד לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים ודינם בטלות. עוד טענה התובעת בכתב התביעה המתוקן כי המפקחת על לימודי האנגלית במחוז המרכז, הגב' טופז, המליצה על פיטוריה מתוך שיקולים זרים ותוך הפלייתה מול מורות אחרות, ותיקות פחות ממנה במערכת, וכי המפקחת מצויה בניגוד אינטרסים בשל עיסוקה הנוסף כמדריכה פדגוגית במרכז להסבת אקדמאים והעדפת הצבתן של מורות שסיימו לימודיהן באותו מרכז. לאור האמור עתרה התובעת ליתן סעד הצהרתי לפיו הודעת הפיטורים שקיבלה - בטלה, וכן לסעד כספי בשיעור הפסדי השכר שנגרמו לה בעקבות פיטוריה, מיום כניסת הפיטורים לתוקף ועד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן, בקיזוז השכר שהרוויחה בפועל ובסך הכל לפיצוי בסך 73,416 ₪. בתצהירה הוסיפה התובעת וטענה כי לאור פיטוריה שלא כדין, זכאית היא לסעד של השבה לעבודה ופיצוי בגובה השכר שאמורה היתה להרוויח מיום הפיטורים ועד ליום מתן פסק הדין. עוד טענה התובעת בתצהירה כי היא עונה על דרישות הקביעות על פי נהלי משרד החינוך ועל כן יש לראות בה מורה קבועה. בנוסף טענה התובעת בתצהירה כי משלא נערך לה שימוע, משלא הוצגו בפניה מסמכים מפלילים שהוכנסו לתיקה האישי ללא ידיעתה, לרבות מכתבה של הגב' העליון (שלטענת התובעת הוזמן על ידי הגב' טופז), ובגין הדעה הקדומה של הגב' טופז כלפיה, זכאית היא לביטול פיטוריה ולקבלת פיצוי בגובה שכרה מיום הפסקת יחסי עובד-מעביד ועד ליום מתן פסק הדין. בתצהירה טענה התובעת כי בנוסף לפיצוי אותו תבעה בכתב התביעה המתוקן יש לפסוק לה פיצוי נוסף בגובה 5,864 ₪ (שכרה הממוצע על פי טענתה) בגין כל חודש שעבר מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ועד ליום מתן פסק הדין. 5. לטענת המדינה, התובעת הועסקה על ידה לתקופות קצובות ולא רצופות במעמד של מורה במילוי מקום על פי חוזה מיוחד שנחתם עימה מעת לעת. תקופת העסקתה האחרונה של התובעת היתה בשנת הלימודים תשס"ג על פי חוזה מיוחד למילוי מקום לתקופה שמיום 1.9.02 ועד ליום 31.8.03. לטענת המדינה, למשרד החינוך אין יכולת ואין חובה להבטיח למורה ממלא מקום שיבוץ לעבודה לאחר סיום תקופת העסקתו על פי החוזה המיוחד. המדינה טוענת כי בהתאם לנהוג אצלה לגבי מורים ממלאי מקום, נשלחה לתובעת ביום 5.5.03 תזכורת בדבר סיום העסקתה בתאריך 31.8.03. לאחר שנשלחה לתובעת התזכורת, הודיעה זו על הריונה. לטענת המדינה, מאחר ובמועד סיום העסקתה צפויה היתה התובעת להיות כבר בחופשת לידה, אין היא נופלת בגדרו של ס' 9(א) לחוק עבודת נשים, והמדינה לא היתה מחוייבת בקבלת היתר לפיטוריה מהממונה על חוק עבודת נשים. למרות האמור, לאחר שנודע למדינה כי התובעת בהריון, הודיעה לה כי פיטוריה ייכנסו לתוקף רק לאחר 45 יום מתום חופשת הלידה. עוד טענה המדינה, כי התובעת לא פוטרה בעקבות המלצתה של המפקחת על הוראת האנגלית או כל גורם אחר במשרד החינוך וכי סיום העסקתה של התובעת נבע מהיותה מועסקת כממלאת מקום למורה אשר שהתה בשנת שבתון ואשר שבה לעבודה. בנוסף טענה המדינה כי אותה מפקחת אינה מצויה במצב של ניגוד עניינים כנטען. המדינה טוענת כי לא הפרה את חוזה העסקתה של התובעת וכי התובעת קיבלה את מלוא זכויותיה על פי חוזה ההעסקה. בנוסף טענה המדינה כי בשל טעות שולם לתובעת שכר בסך 1,389.88 ₪ ביתר וכי במידה ותתקבל תביעתה של התובעת, יש לקזז מכל סכום שיפסק לזכותה סך זה. טענת הקיזוז נזנחה בסיכומי המדינה. תצהירים ועדויות 6. מטעם התובעת הוגש תצהיר בתמיכה לבקשה לסעד הזמני וכן תצהיר עדות ראשית במסגרת ההליך העיקרי. חקירתה של התובעת נשמעה בפני. מטעם המדינה הוגש תצהיר תשובה לבקשה לסעד הזמני של הגב' חווה לבה, מנהלת גף כוח אדם במשרד החינוך החל משנת 2002 וכן הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה במסגרת ההליך העיקרי. כן הוגש במסגרת ההליך העיקרי תצהיר עדות ראשית של הגב' בוורלי טופז, מפקחת על הוראת האנגלית במחוז תל-אביב במשרד החינוך. חקירותיהן של העדות נשמעו בפני. דיון והכרעה האם התובעת היתה מורה קבועה? 7. בטרם אבחן את נסיבות סיום העסקת התובעת, יש לבדוק אם התובעת ענתה, כטענתה, על הדרישות המהותיות של קביעות במשרד החינוך, סוגיה המשליכה גם על בחינת תקינות הליך סיום ההעסקה. בתצהירה טענה התובעת כי היא למעשה מורה קבועה "שכן ע"פ נהלי משרד החינוך עצמו מורה הופך לקבוע לאחר שלימד שנתיים רצופות וזאת ע"פ תקנון שירות עובדי הוראה." (סעיף 21ב. לתצהירה). 8. פרק 5 לתקנון שירות עובדי הוראה קובע לעניין מורים בחטיבות הביניים כדלקמן: "תקופת נסיון תקופת הניסיון בחטיבת-הביניים של מורה בעל רישיון הוראה קבוע היא שתי שנות עבודה בחטיבת-הביניים, אלא אם כן נשלחה למורה הודעה על-ידי מנהל המחוז על הארכת תקופת הניסיון, וזאת על יסוד חוות דעת מנומקת ומפורטת של הפיקוח. כשנת עבודה תיחשב תקופת עבודה בהוראה של מורה בחטיבת-הביניים במשך 6 חודשים לפחות תוך שנת לימודים אחת בהיקף של 1/3 משרה לפחות, או 150 ימי עבודה לפחות באותה שנת לימודים בהיקף של ½ משרה לפחות." הגב' לבה הרחיבה לענין סוגיית הקביעות והעידה כי הליך הקביעות של עובד הוראה נעשה רק בתום שתי שנות עבודה מלאות (החל מן השנה השלישית), אם עובד ההוראה הינו מוסמך ושובץ על תקן פנוי לחלוטין, ובנוסף נדרשת חוות דעת חיובית והיקף משרה של מעל לשליש משרה (ר' עדותה, עמ' 15, ש' 4-18). 9. אין חולק אפוא, כי על פי נהלי משרד החינוך הליך הקביעות של עובד נבחן רק לאחר שלימד שנתיים רצופות, בהיקף של שליש משרה לפחות, על תקן פנוי. התובעת הצהירה כי עבדה במשרד החינוך: "...רצוף מ- 9/99 עד 8/00 כאשר ב- 9/00 הייתי אמורה להיות משובצת כמורה ב"ליידי דייויס", דבר שנשלל ממני רק בשל התנהגותה של גב' טופז. ולאחר שנה הפסקה שנגרמה בשל ניגוד העניינים של גב' טופז עבדתי שתי שנות לימודים רצוף מ- 4.02 עד 8/03... מכאן שעבדתי במשרד החינוך יותר משנתיים ולמעשה שלוש שנות לימודים בסה"כ וגם בשנים 93-94 ו- 95-96 עבדתי שנתיים ברצף שנה בבאר שבע ואח"כ שנה בת"א וניתן לראותי כמי שעונה על הדרישות המהותיות של הקביעות" (סעיף 21ב. לתצהירה. ההדגשות אינן במקור, מ"ל). על פי סעיף 3 לתצהירה של הגב' לבה והנתונים שעלו מיתר העדויות, התובעת עבדה במשרד החינוך בתקופות הבאות: בשנה"ל תשנ"ד - תשנ"ה - כמורה לא מוסמכת ולאחריהן נותקו יחסי עובד-מעביד. בשנה"ל תשנ"ח - מספטמבר עד דצמבר בלבד כממלאת מקום (תיכון חדש) ולאחר מכן נותקו יחסי עובד-מעביד. בשנה"ל תש"ס - בתיכון ליידי דיוויס ללא אישור המפקחת ולאחר מכן נותקו יחסי עובד-מעביד. בשנה"ל תשס"ב - החל מחודש אפריל כממלאת מקום (עירוני ט"ז). בשנה"ל תשס"ג - כממלאת מקום (עירוני ט"ז). 10. התובעת אינה סותרת נתונים אלו, אלא שכנטען בסעיף 65 לסיכומיה: "אם נתעלם מתיכון חדש ונחבר את תקופת ליידי דייויס לרצף של שתי שנות לימודים בתיכון ה, נגיע לשלוש שנות לימודים אשר לו נעשו ברצף ועל תקן פנוי, היו ללא ספק מזכות את דיאנה בתואר עובדת קבועה". (ההדגשה אינה במקור, מ"ל). ואולם מערכת העובדות המתוארת בסיכומיה של התובעת לא התרחשה בפועל. כמפורט לעיל, התובעת עבדה במשרד החינוך לסירוגין, ללא רצף של שנתיים עבודה על תקו פנוי, ותוך ניתוק יחסי עובד-מעביד לתקופות ארוכות בין תקופת העסקה לתקופת העסקה. גם בתקופה בה הועסקה התובעת בבית הספר עירוני ט"ז (בית הספר האחרון בו הועסקה בטרם הגשת התביעה), היא הועסקה בתפקידי מילוי מקום, אשר אף הם לא עלו כדי שתי שנות עבודה רצופות. משכך, התובעת לא ענתה על התנאים הנדרשים לשם הכרה בה כמורה קבועה ועל כן, אין בתקופת עבודתה ובאופן העסקתה כדי לזכותה בקביעות. 11. יתרה מכך, כבר נפסק כי אין בחלוף הזמן ובהמשך עבודה לאחר תקופת נסיון כדי להעניק לעובד מעמד אוטומטי של קביעות, כל עוד העובד לא קיבל מינוי בדרך הקבועה בחוק (ראה: ע"ע 300321/97 יפרח נ' המועצה המקומית נתיבות, ). לאור האמור, התובעת לא הוכיחה כי ענתה על הדרישות המהותיות של קביעות במשרד החינוך, ואין לראות בה, לאור הנתונים שהוצגו בפני, עובדת קבועה במשרד החינוך. האם התובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים? 12. התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה כי פוטרה בניגוד לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, שכן לא התבקש וממילא לא התקבל היתר לפיטוריה מהממונה על חוק עבודת נשים. אין חולק כי ביום 18.9.02 נחתם חוזה מיוחד להעסקת התובעת מיום 1.9.02 ועד ליום 31.8.03, כמורה מחליפה בבית הספר עירוני ט"ז (נספח ג' לתצהיר הגב' לבה). כמו כן אין חולק כי ביום 5.5.03 נשלחה לתובעת "תזכורת בדבר סיום תקופת העסקה" (נספח ד' לתצהיר הגב' לבה). בתזכורת הודגש כי עם כניסתה לעבודה הוגבלה תקופת העסקת התובעת לשנת הלימודים הנוכחית וכי לפיכך העסקתה תסתיים בתום שנת הלימודים, היינו ביום 31.8.03. 13. המדינה טענה כי בחוזה ההעסקה בו הועסקה התובעת צויינה תקופת ההעסקה באופן מפורש וכי עם תום התקופה הנקובה בחוזה - הסתיימה אוטומטית העסקתה של התובעת. לטענת המדינה, למשרד החינוך אין ולא היתה יכולת או חובה להבטיח למורה ממלא מקום, דוגמת התובעת, שיבוץ לעבודה לאחר סיום תקופת העסקתו על פי החוזה. עוד טענה המדינה, כי התזכורת מיום 5.5.03 נשלחה לתובעת באופן אוטומטי, כפי שנהוג לגבי מורים ממלאי מקום ונשלחה אליה ללא קשר להריונה. ואולם, על אף שמדובר היה בסיום אוטומטי של חוזה ההעסקה, לאחר שנודע למדינה על היות התובעת בהריון, האריכה את מועד העסקתה עד ל- 45 יום לאחר תום חופשת הלידה, מועד בו על פי חוק עבודת נשים, בנוסחו בעת הרלוונטית, לא היתה עוד, לטענת המדינה, מגבלה לסיום העסקתה. המדינה טענה כי משבחוזה ההעסקה שנחתם עם התובעת נקבע כי ההתקשרות עימה תסתיים ביום 31.8.03, מועד בו צפויה היתה התובעת להיות בשלהי חופשת הלידה שלה, הרי שאין עניינה של התובעת נופל בגדרי סעיף 9(א) לחוק העוסק בפיטורי עובדת בהריון, והמדינה לא היתה מחוייבת בקבלת היתר לפיטוריה מהממונה על חוק עבודת נשים. משכך, טענה המדינה כי לא הפרה את סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, כאשר לא ביקשה היתר לפיטורי התובעת. עוד טענה המדינה, כי עניינה של התובעת אינו נופל גם בגדרי סעיף 9(ג)(1) לחוק האוסר על פיטורי עובדת המצויה בחופשת לידה ועד 45 ימים לאחר תום חופשת הלידה, באשר להבדיל מסעיף 9(א) לחוק החל במפורש על עובדות המועסקות בחוזה לתקופה קצובה, אינו חל במצבים כאמור. 14. השאלה העומדת בפני הינה, אפוא, האם הפרה המדינה את חוק עבודת נשים בכל הנוגע להליך סיום העסקתה של התובעת. סעיף 9 (א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 כנוסחו בתקופה הרלוונטית לסיום העסקת התובעת קבע:   "9(א) לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראת סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות; לענין סעיף קטן זה רואים סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה, כפיטורים." (ההדגשות אינן במקור, מ"ל). סעיף 9(ג)(1) לחוק קבע במועד הרלוונטי לסיום העסקת התובעת כדלקמן: "9(ג)(1) לא יפטר מעביד עובדת בחופשת לידה, בימי העדרה מעבודה לפי סעיף 7(ג)(2) או במשך תקופה של ארבעים וחמישה ימים לאחר תום חופשת הלידה או ימי ההיעדרות כאמור, ולא יתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופות האמורות. במנין ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, לא יבואו התקופות האמורות בפסקה זו." (ההדגשות אינן במקור, מ"ל). 15. אין חולק כי ביום 31.8.03 אמורה היתה להסתיים העסקת התובעת בהתאם לחוזה המיוחד שנחתם עמה לתקופה קצובה. התובעת ילדה ביום 27.6.03, כך שביום סיום ההעסקה על פי החוזה לתקופה הקצובה היתה התובעת במהלך חופשת הלידה ולא במהלך הריונה. על פי לשון סעיף 9(א) לחוק, לו היתה מסתיימת העסקת התובעת במסגרת חוזה העבודה לתקופה הקצובה במהלך הריונה, הרי שהיה נדרש היתר לכך מאת שר העבודה והרווחה. אולם, משלכתחילה מועד סיום העסקת התובעת על פי החוזה לתקופה קצובה אמור היה להיות במהלך חופשת הלידה ולא במהלך ההריון, הרי שאין עניינה של התובעת נופל עוד במסגרת סעיף 9(א) לחוק והמדינה לא היתה מחוייבת לפנות לממונה על חוק עבודת נשים לקבלת היתר לסיום העסקת התובעת בהתאם לסעיף 9(א) לחוק. יודגש לעניין זה כי התזכורת שנשלחה לתובעת ביום 5.5.03, בהיותה בהריון, היתה תזכורת שנשלחה אוטומטית לכל המורים ממלאי המקום ולא הודעה רשמית על פיטורים. תזכורת זו נשלחה לתובעת ללא כל קשר להריון וכפי הנראה גם מבלי שהמדינה ידעה במועד זה על היות התובעת בהריון, אף לגירסתה של התובעת. 16. יצויין כי להבדיל מהדרישה לקבלת היתר לפיטורים בתקופת ההריון, בהתאם לסעיף 9(א) לחוק, הרי שבתקופת חופשת הלידה ועד 45 ימים לאחר סיומה, בהתאם לסעיף 9(ג)(1) כנוסחו דאז, כלל לא ניתן היה לקבל היתר לפיטורים, שכן פיטורים אלו היו אסורים לחלוטין. משכך, המדינה לא היתה מחוייבת לקבל היתר מהממונה על חוק עבודת נשים לסיום העסקת התובעת, משמועד סיום העסקת התובעת לא היה בתקופת ההריון ומשבתקופת חופשת הלידה כלל לא ניתן היה לקבל היתר. על כן, המדינה לא הפרה את הוראות חוק עבודת נשים באי פנייתה לקבלת היתר. 17. מעבר לאמור, אין חולק כי התובעת הועסקה בחוזה לתקופה קצובה. בסעיף 9(ג)(1) לחוק לא הוספה הפסקה לפיה "לענין סעיף קטן זה רואים סיום חוזה העבודה לתקופה קצובה כפיטורים", וספק אם המחוקק התכוון אכן לכלול באיסור על פיטורי עובדת בחופשת לידה או במשך 45 הימים שלאחר תום חופשת הלידה, גם עובדת על פי חוזה עבודה לתקופה קצובה. אולם, אף לו התכוון המחוקק לכלול במסגרת איסור הפיטורים הקבוע בסעיף 9(ג)(1) לחוק גם עובדת לפי חוזה עבודה לתקופה קצובה, משהאריכה המדינה את תקופת העסקתה של התובעת עד ליום 1.11.03, היינו עד לחלוף 45 יום מתום חופשת הלידה (בהתאם לתקופה שהיתה קבועה בחוק בנוסחו במועד הלידה), הרי שלכל היותר, ניתן לזקוף לחובת המדינה אי מתן הודעה מוקדמת לסיום ההעסקה, שכן מלשון הסעיף עולה כי המעביד אינו יכול לפטר או לתת הודעת פיטורים במהלך חופשת הלידה ובמשך 45 הימים שלאחר תום חופשת הלידה (הגם שבמקרה זה לא נתנה הודעת פיטורים אלא אך תזכורת על מועד סיום ההעסקה על פי החוזה). בפרשנות מרחיבה להוראת סעיף 9(ג)(1) לחוק במועד הרלבנטי לסיום עבודתה של התובעת ככוללת גם סיום חוזה לתקופה קצובה, פעלה המדינה כראוי כשדחתה את סיום העסקת התובעת עד ל- 45 יום לאחר תום חופשת הלידה וניתן לקבוע, לכל היותר, לטובת התובעת כי היה מקום ליתן לה גם תקופת הודעה מוקדמת לסיום ההעסקה. 18. טענת התובעת לפיה המדינה הפרה את הוראות חוק עבודת נשים כאשר לא השיבה אותה לעבודה בפועל בתום חופשת הלידה בהתאם לפסק הדין בענין ע"ע 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ ילו בע"מ ואח' , הועלתה לראשונה בסיכומיה, מבלי שלמדינה נתנה הזדמנות להתגונן בראיות בפני טענה זו בהליך. יתרה מכך, התובעת לא ערערה על ההחלטה למחיקת הבקשה לסעד זמני תוך תשלום פדיון 45 הימים שלאחר חופשת הלידה. בנסיבות אלו אין מקום, שנים כה רבות לאחר סיום ההעסקה, לקבוע סעד של השבה לעבודה. 19. לאור כל האמור לעיל, הריני קובעת כי הסעד הראוי בנסיבות העניין הינו במתן תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, בנוסף לתקופת ההעסקה המוארכת של התובעת, לפי חוק עבודת נשים. התובעת הועסקה מיום 1.9.02 ועד ליום 1.11.03. משכך, על המדינה לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בת חודש ימים. התובעת טענה כי שכרה הממוצע טרם סיום העסקתה עמד על סך של 5,864 ש"ח והמדינה לא חלקה על נתון זה. 20. לפיכך תשלם המדינה לתובעת תמורת הודעה מוקדמת לסיום העסקתה בסך של 5,864 ש"ח, נכון למועד סיום העבודה. הטענה בדבר הפרת חובת השימוע 21. בסיכומיה עתרה התובעת לפיצוי בגין הפרת חובת השימוע בשיעור של לא פחות משישה חודשי משכורת (סעיף 130 לסיכומים). התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת השימוע הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת. הטענה לא נטענה ואף לא נתבעו בגינה סעדים כלשהם במסגרת כתב התביעה המתוקן, הגם שאוזכרה (בשתי שורות בלבד) בתצהירה של התובעת, מבלי שנחקרו בסוגיה זו מי מעדי המדינה. אולם, גם אם אתייחס לטענה זו לגופה, לא סברתי כי יש בה כדי להקים סעד לתובעת כנתבע על ידה. 22. בעניין ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח(2003) 448, נקבע: "אין אנו מתעלמים מכך, שבמצבים מסוימים לא יהא בזכות הטיעון להגשים את ייעודה ועל כן אף לא תידרש. כך במקרה בו הייתה ההתקשרות בין המעביד ועובדו, מלכתחילה, לביצוע עבודה מוגדרת ומסוימת לתקופה קצובה בלבד, כגון קבלן המעסיק מהנדס בחוזה לזמן קצוב בפרויקט בנייה, כאשר ברור וידוע לשניהם שתחילת העבודה וסיומה באותו פרויקט עצמו, ולאחריו נפרדות דרכיהם. או אז, לא יהא בזכות הטיעון כדי לשנות מן העובדה שעם סיום הפרויקט באה לסיומה מאליה ההתקשרות בין השניים, ואין עוד סיכוי לחידושה או להמשכה. לא כן הוא עת המדובר בהתקשרות ארוכת טווח, העשויה פלחים פלחים. לאמור, העסקת העובד נעשית על פי חוזה לתקופה קצובה, אולם המסגרת בה היא מתקיימת מחזיקה בתוכה, מעצם טיבה, אפשרות ליצירת קשר מתמשך, בין לקביעוּת ובין להארכת החוזה מעת לעת. במקרה כזה, גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עמו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזרה." (פסקה 15 לפסק הדין). 23. בנסיבות בהן הועסקה התובעת כממלאת מקום של מורה שיצאה לחופשת שבתון, אין מדובר ב"התקשרות ארוכת טווח העשויה פלחים פלחים" כי אם בהעסקה לצורך ביצוע משימה מוגדרת לתקופה קצובה, כאשר ברור לשני הצדדים שכאשר אותה מורה תשוב מחופשת השבתון, תסתיים ההתקשרות. גם בתקופות ההעסקה הקודמות שהיו קצרות, תוך הפסקות ביניהן, אין כדי להוות את אותו רצף העסקה עליו דובר בעניין גוטרמן. 24. בנסיבות אלו, כאשר המדינה לא היתה מחוייבת להבטיח לתובעת המשך העסקה בשנים שלאחר מכן, לא עלתה החובה לקיים שימוע בתום חוזה ההעסקה לתקופה קצובה, אף לפי הלכת גוטרמן. משכך ומשממילא לא תבעה התובעת בכתב התביעה המתוקן כל פיצוי בגין הפרת חובת השימוע, הרי שדין הטענה בדבר הפרת חובת השימוע - להידחות. האם פיטוריה של התובעת נגועים היו בשיקולים זרים ו/או אפליה פסולה? 25. טענה נוספת בפי התובעת היתה כי המפקחת על לימודי האנגלית במחוז המרכז, הגב' טופז, המליצה על פיטוריה מתוך שיקולים זרים ותוך הפלייתה מול מורות אחרות, ותיקות פחות ממנה במערכת, וכי המפקחת מצויה בניגוד אינטרסים בשל עיסוקה הנוסף כמדריכה פדגוגית במרכז להסבת אקדמאים והעדפת הצבתן של מורות שסיימו לימודיהם באותו מרכז. המדינה טענה כי לא נשקלו בעניינה של התובעת שיקולים זרים וכי ממילא סיום העסקתה נקצב מראש ולא בא בעקבות המלצה של גורם זה או אחר במשרד. כן הכחישה המדינה קיומו של ניגוד עניינים בתפקידיה של המפקחת. 26. לא מצאתי ממש בטענת התובעת בעניין זה. ראשית בכל הנוגע למועד סיום העסקת התובעת, הרי שזה נקבע מראש בהתאם לחוזה המיוחד עליו חתמה התובעת להעסקתה במשך שנה"ל תשס"ג, בין התאריכים 1.9.02 - 31.8.03. מהאמור עולה כי למועד סיום העסקת התובעת לא היה כל קשר להמלצה זו או אחרת של מי מגורמי משרד החינוך, שכן מלכתחילה סוכם על העסקה לתקופה קצובה בהתאם למועדי התחלת שנת הלימודים וסיומה. 27. לכאורה כבר בשלב זה ניתן היה לדחות את טענת התובעת בדבר פיטורים ממניעים זרים. אולם, משמרבית עדותה של התובעת נסבה סביב השיקולים הזרים שהובילו לאופן העסקתה כמורה במילוי מקום ולא כמורה על תקן "מיועד קביעות" ומשהמדינה אף היא התייחסה לסוגיה זו, אדון בטענה לגופה. 28. התובעת טענה כי ממועד תחילת העסקתה במשרד החינוך, היתה למפקחת, הגב' טופז, דעה קדומה כלפיה, המפקחת לא שיבצה אותה לתקנים פנויים, הזמינה מכתב תלונה כנגדה ותייקה אותו בתיקה האישי מבלי לקבל תגובתה למכתב, הפלתה אותה למול עובדות אחרות, ותיקות פחות, והעדיפה על פניה מורות שלמדו אצלה במרכז להסבת אקדמאים. טענות אלו לא הוכחו. ראשית, עולה מהעדויות כי בכל פעם שהתובעת פנתה למפקחת בבקשה לשבצה לעבודה, נענתה המפקחת לבקשותיה ונתנה לה הזדמנות הוגנת להשתלב במערכת החינוך. כך למשל בשנה"ל תשנ"ח, מיד לאחר שקיבלה התובעת את תעודת ההוראה, שובצה על ידי המפקחת למילוי מקום מורה שיצאה לחופשת לידה בתיכון חדש בתל-אביב. יצויין כי ממכתב ההמלצה אותו צירפה התובעת לתצהירה (נספח ד' לתצהיר) עולה כי על אף יכולותיה וכשרונה, מאחר והתובעת שובצה כממלאת מקום למורה שיצאה לחופשת לידה, בית הספר לא יכול היה להמשיך ולהעסיקה, ללא כל קשר להמלצת המפקחת. 29. שנה לאחר מכן הפנתה המפקחת את התובעת לראיון בבית הספר לאומנויות בתל-אביב שם היתה משרה פנויה להעסקת התובעת, אשר יכולה היתה לפתוח בפני התובעת את "מסלול הקביעות". התובעת הלינה על כך שהמפקחת פנתה אליה רק במהלך חודש אוגוסט, זמן קצר לפני תחילת שנה"ל, אולם כפי שעלה מעדות המפקחת, בהתאם לנהלי משרד החינוך, היה עליה לשבץ מורים קבועים טרם שיבוצם של מורים לא קבועים ומכיוון שהתובעת לא היתה מורה קבועה, פנתה אליה המפקחת רק לאחר שיבוץ המורים הקבועים במחוז, בחודש אוגוסט (ס' 6 לתצהיר הגב' טופז). בכך הוכח כי המפקחת פעלה בהתאם לנהלים, וודאי שלא מתוך שיקולים זרים או דעה קדומה כלפי התובעת. 30. התובעת הגיעה לראיון עבודה עם מנהלת בית הספר, גב' העליון ז"ל ואף התקבלה לעבודה, אולם יום לפני תחילת הלימודים קיבלה מערכת שעות אשר לא תאמה את עבודתה הנוספת במכון שחר ולטענתה, לא תאמה את הסיכום עם הגב' העליון, כך שהודיעה כי היא מוותרת על עבודה זו (סעיף 5 לתצהיר התובעת). התובעת העידה כי חשבה שבכך תמה הפרשה, אולם נראה כי עוררה את חמתה של הגב' העליון, אשר על פי עדותה של הגב' טופז, התקשרה אליה נסערת עם תלונות אודות התובעת. המפקחת העידה כי ביקשה מגב' העליון להעלות טענותיה על הכתב, כפי שהיא נוהגת באופן קבוע במקרים של תלונות בכדי שתוכל להתייחס אליהן (סעיף 7 לתצהיר הגב' טופז). התובעת טענה כי מכתב התלונה של הגב' העליון "הוזמן" על ידי המפקחת, שכן בכותרת המכתב שהופנה למפקחת צויין "בקשתך לקבל חוות דעת על התנהגותה" ובסופו צויין "שמחתי להענות לבקשתך". בכך מצאה תימוכין לגרסתה בדבר דעה קדומה והתנכלות המפקחת. אינני מקבלת טענה זו. אין מחלוקת כי אירעה תקרית בין התובעת לבין הגב' העליון ועל אף שהתובעת עצמה העידה כי היתה נסערת מאותה תקרית (ר' עדותה, עמ' 8, ש' 38), בחרה שלא לפנות למפקחת ולספר לה על שאירע, כך שברי כי למפקחת נודע אודות התקרית מפנייתה של הגב' העליון. בקשתה של המפקחת להעלות את התלונה על הכתב מעידה על התנהלות תקינה דוקא, בנסיון לברר את התלונה ואין בה כדי להעיד על נסיון לפגוע בתובעת. 31. התובעת טענה כי המפקחת לא יידעה אותה בדבר קיום מכתב התלונה, בעוד לטענת המפקחת, היא התקשרה אל התובעת וביקשה התייחסותה למכתב ותגובתה של זו היתה מאוד נסערת ועלה ממנה כי היא אינה מעוניינת לעבוד בבית הספר לאומנויות, בשל התנהלות הגב' העליון (סעיף 11 לתצהיר התובעת, סעיף 12 לתצהיר הגב' טופז). אינני מקבלת את גרסת התובעת כי המפקחת הסתירה ממנה את דבר קיום המכתב. עצם העובדה שהמפקחת ביקשה מהגב' העליון ז"ל להעלות טענותיה על הכתב מעידה כי ביקשה "בזמן אמת" לברר את התקרית הקשה שאירעה בין התובעת למנהלת בית הספר אליו הופנתה לשיבוץ. מכל מקום, אף מעדותה של התובעת עלה כי לאחר התקרית עם הגב' העליון, לא פנתה למפקחת ולא ביקשה ממנה שיבוץ לשנה"ל הבאה, אלא החלה לעבוד כממלאת מקום בבית הספר ליידי דייויס, כאשר העסקתה נעשתה ישירות על ידי מנהלת בית הספר, מבלי שנתבקש לכך אישור מהמפקחת (סעיף 12 לתצהיר התובעת). התובעת טענה כי כשנודע לגב' טופז על העסקתה בליידי דייויס היא לא אישרה את המשך ההעסקה בשנה שלאחר מכן, כאשר לטענתה, לו היתה פונה לגב' טופז לקבל אישור מראש להעסקתה - היא לא היתה מאשרת העסקתה מלכתחילה (ס' 12 לתצהיר התובעת). אלא שהתובעת לא פנתה כלל לגב' טופז כדי לקבל אישור להעסקתה מראש ואף לא פנתה אליה לדווח על התקרית עם הגב' העליון המנוחה. מדובר איפוא בהשערות שלא בוססו. כאשר נשאלה התובעת באשר לסיבת סירובה של הגב' טופז לאשר את המשך העסקתה בליידי דייויס הודתה התובעת אף אם ב"חצי פה", כי יתכן וזה נבע מאי תקינות הליך שיבוצה הקודם: "ש. האם יכול להיות שבברלי כעסה כי לא היה הליך שיבוץ תקין כי צריך להיות אישור מפקחת לכל שיבוץ? ת. יכול להיות שכן. אני לא מבינה בדיוק את הליכי הבירוקרטיה של משרד החינוך" (עמ' 9, ש' 33-35). לעניין זה יש להוסיף עוד כי על אף שהתובעת טענה כי מנהלת ליידי דייויס, הגב' אילנה בר, אמרה לה שהגב' טופז "לא רוצה אותה", התובעת לא זימנה את הגב' בר לעדות (עמ' 11, ש' 11-15), נתון הפועל אף הוא כנגד קבלת גירסתה. 32. התובעת התלוננה בתצהירה כי בתקופת עבודתה בליידי דייויס הגב' טופז "לא צפתה מעולם בשיעור שלי ולא היתה מודעת לכל פועלי כלל וכלל, לא מוכנה לאשר המשך העסקתי ואפילו לא טורחת לנמק דבריה" (סעיף 13 לתצהירה). אלא שלא ברור כיצד אמורה היתה הגב' טופז לצפות בשיעוריה של התובעת, כאשר התובעת לא ביקשה כלל את אישורה לעבוד בבית ספר ליידי דייויס. מעבר לאמור, הגב' טופז הסבירה כי בשל העסקתה בחצי משרה בפיקוח היא חייבת לפעול בהתאם לסדרי עדיפויות ועל כן היא צופה בשיעורים המועברים על ידי מורים לקראת קבלתם לקביעות, ואילו התובעת הועסקה כממלאת מקום בלבד (עמ' 16, ש' 20-22). באשר לטענת התובעת בדבר אי מוכנותה של הגב' טופז לאשר המשך העסקתה בליידי דייויס, עולה מעדותה של הגב' טופז, אשר לא נסתרה על ידי התובעת, כי לא היתה כל פניה, לא מטעם בית ספר ליידי דייויס ולא מטעם התובעת לשיבוצה בשנה"ל הבאה (עדות הגב' טופז, עמ' 20, ש' 36-37, עמ' 21, ש' 17-21). משלא היתה כל פניה רשמית למפקחת להמשך העסקתה של התובעת, לא ברור על בסיס מה טענה התובעת כי המפקחת לא היתה מוכנה לאשר המשך העסקתה. התובעת העידה כי בשלב זה לא היה לה "כח נפשי להילחם במפקחת" והיא בחרה לפנות לתחום אחר ונרשמה לקורס מקצועי בשיווק (סעיף 13 לתצהיר התובעת, עדות התובעת, עמ' 10, ש' 38-39). 33. עם זאת, כאשר התובעת פנתה שוב למפקחת בבקשה לשיבוץ כשנה לאחר מכן, היא שובצה כממלאת מקום של מורה שיצאה לחופשת לידה בבית הספר עירוני ט"ז. אותה מורה יצאה בתום חופשת הלידה לשנת שבתון והמפקחת נענתה לבקשת מנהלת בית הספר להמשיך את העסקת התובעת כממלאת מקומה (סעיף 17 לתצהיר הגב' טופז). בהתאם נחתם עם התובעת חוזה מיוחד להעסקתה בשנה"ל תשס"ג מיום 1.9.02 ועד ליום 31.8.03, עד לשובה של אותה מורה מחופשת השבתון. כאמור לעיל, מועד סיום העסקת התובעת על פי החוזה המיוחד נקבע בהתאם למשרת מילוי המקום ושובה של המורה מחופשת השבתון, ללא כל קשר להמלצת המפקחת. 34. עינינו הרואות כי המפקחת שיבצה את התובעת בכל פעם שפנתה אליה בבקשה לשיבוץ, תוך הקפדה על נהלי משרד החינוך המחייבים אותה לשבץ מורים קבועים לפני מורים לא קבועים. כבר בשנה"ל תשנ"ט הפנתה אותה המפקחת לשיבוץ במשרה פנויה במסלול "מיועד קביעות", אולם בשל נסיבות התלויות בתובעת בלבד לא יצא השיבוץ לפועל. גם בבקשת המפקחת מהגב' העליון להעלות תלונתה על הכתב סברתי כי המפקחת פעלה כראוי. התובעת היא שבחרה שלא לדווח למפקחת על התקרית שאירעה לה עם הגב' העליון, על אף שמדובר היה בתקרית אשר עלולה היתה להשפיע על עתידה המקצועי וכפי הנראה, גם השפיעה. התובעת היא שבחרה לעקוף את סמכותה של המפקחת ולעבוד בבית הספר ליידי דייויס ללא קבלת אישורה. לאחר בחינת כלל הנסיבות שוכנעתי כי דוקא התנהלותה של התובעת היא שהובילה להמשך העסקתה בתפקידי מילוי מקום ולא בתקנים פנויים. מכל מקום, לא הוכח כי המפקחת התייחסה לתובעת מתוך דעה קדומה כלשהי, או כי החלטותיה ביחס לתובעת נגועות היו בשיקולים זרים. הטענה בדבר אפליה וניגוד עניינים בעבודת המפקחת 35. גם טענות התובעת בדבר הפלייתה למול מורות אחרות ו/או ניגוד עניינים באופן שיבוץ המורים על ידי המפקחת לא הוכחו. התובעת ציינה שמותיהן של שתי מורות שלטענתה ניתנה להן עדיפות על פניה בשיבוצן למשרות פנויות, לטענתה, בשל לימודיהן במרכז להסבת אקדמאים תחת הנחייתה של הגב' טופז: המורות שירה פרידמן וקרן קיסר (התובעת טענה למורה נוספת אולם לא זכרה את שמה). באשר לשירה פרידמן טענה התובעת כי היא נשלחה ללמד בבית הספר ליידי דייויס במשרה קבועה בדיוק בשנה בה סירבה המפקחת לשבץ את התובעת באותו בית הספר. כפי שפורט לעיל, לא הוכח כי המפקחת סירבה לשבץ את התובעת באותה שנה בבית הספר ליידי דייויס, שכן כלל לא הוכח כי היתה אליה פניה לשיבוץ התובעת מטעם בית הספר או מטעם התובעת עצמה. מעבר לאמור, אפילו סירבה המפקחת לשבץ את התובעת באותה שנה, קיימת סבירות רבה כי סירוב זה נבע מכעסה על עקיפת סמכותה בשנה הקודמת תוך העסקת התובעת ללא אישורה, ולא משיקולים זרים כלשהם או העדפת מורים שלמדו במרכז להסבת אקדמאים. 36. באשר למורה קרן קיסר טענה התובעת כי על אף שזו היתה בעלת ותק נמוך משלה ולא היה לה תואר ראשון באנגלית, היא שובצה למשרה קבועה בעדיפות עליה, בשל היכרותה עם המפקחת מלימודיה במרכז להסבת אקדמאים. גם בעניינה של הגב' קיסר לא הוכח כי המפקחת נתנה לה עדיפות על פני התובעת משיקולים זרים ו/או בשל לימודיה של זו במרכז להסבת אקדמאים. ראשית, התובעת טענה לשיבוצה של הגב' קיסר למשרה קבועה בשנה"ל תשס"ג, כאשר כפי שפורט לעיל, עוד בשנה"ל תשנ"ט הופנתה התובעת לשיבוץ במשרה פנויה אשר לא יצא לפועל בשל התנהלותה שלה. היינו, התובעת הופנתה לשיבוץ במשרה פנויה מספר שנים לפני שהגב' קיסר שובצה למשרה קבועה. משכך, לגב' קיסר לא ניתנה עדיפות על פני התובעת בנסיון לשבצה למשרה קבועה ולתובעת אין אלא להלין על עצמה ששיבוצה למשרה הפנויה לא יצא לפועל. שנית, כפי שעלה מחקירתה של המפקחת, הגב' קיסר שובצה לראשונה על ידי מפקחת אחרת במכללת רמת גן ובמשרה פנויה, כך שכאשר הגיעה לבית הספר עירוני ט"ז היא כבר היתה בשנה השניה במסלול הקביעות (עמ' 17, ש' 36-39). משכך, לא הוכחו טענות התובעת בדבר הפלייתה למול מורות שלמדו במרכז להסבת אקדמאים, רק בשל היכרותן עם המפקחת. 37. גם טענת התובעת בדבר ניגוד עניינים בעבודת המפקחת גם כמדריכה פדגוגית במרכז להסבת אקדמאים לא הוכחה. כפי שהובהר על ידי המדינה, עבודתה של המפקחת כמדריכה בקורס להסבת אקדמאים להוראת אנגלית מאושרת כל שנה על ידי היועץ המשפטי של משרד החינוך, תוך שהמפקחת מצהירה כי אין בעבודה זו משום ניגוד עניינים לעבודתה כמפקחת. בנוסף, הגב' טופז העידה כי רבים מהמפקחים עוסקים גם בהכשרת מורים במסגרות שונות, מכיוון שהם מועסקים בפיקוח בחצי משרה בלבד (עמ' 17, ש' 10-22), כך שסביר שלו היה מתעורר ניגוד עניינים בין העיסוקים,לא היה משרד החינוך מאשר המשך העסקה בשני התפקידים במקביל. המפקחת העידה כי היא מעסיקה מורים בוגרי כל המכללות והאוניברסיטאות בארץ וכי תלמידיה במרכז להסבת אקמאים אינם זוכים לעדיפות בשיבוצם (עמ' 17, ש' 16-24). כן העידה המפקחת כי כל השיבוצים שערכה, ובכללם שיבוצי המורות שהוזכרו בתצהירה של התובעת, היו ענייניים בהתאם לוותק של המורים, לצרכי בית הספר ולרצון המנהלים וללא כל שיקולים זרים (סעיף 19 לתצהירה). התובעת לא הוכיחה אחרת. 38. משכך, התובעת לא הוכיחה שהמפקחת הפלתה אותה ביחס למורות אחרות, או כי התעורר ניגוד עניינים בתפקודה הן כמפקחת והן כמדריכה בקורס להסבת אקדמאים. באשר לטענות התובעת בדבר יחסה של המפקחת אליה לאחר פנייתה לאמצעי התקשורת, אף אם יש בהן דבר, משמדובר באירועים שהתרחשו לאחר שהודע לתובעת על סיום העסקתה, אין הם רלוונטים עוד לתביעת התובעת בדבר שיקולים זרים והפלייה בשיבוצה במהלך שנות העסקתה במשרד החינוך ו/או בסיום העסקתה. אשר על כן, דין טענות התובעת בדבר הפלייתה ו/או התנהלות המפקחת כלפיה מתוך שיקולים זרים או ניגוד עניינים - להידחות. סוף דבר 39. התביעה מתקבלת בחלק הקטן בלבד, לעניין תשלום תמורת הודעה מוקדמת לסיום העסקה. בהתאם לכך תשלם המדינה לתובעת סך של 5,864 ש"ח כתמורת מתן הודעה מוקדמת לסיום העסקה בהתאם לחוק עבודת נשים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.03 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובעת. יתר תביעותיה של התובעת - נדחות. 40. משמרבית תביעתה של התובעת נדחתה, אינני עושה צו להוצאות למי מהצדדים בגינה. 41. התובעת תישא במישרין בתשלום אגרה נדחית, ככל שחלה. בשולי פסק הדין : ההוכחות בתביעה נשמעו בפני ראש המותב, בלבד (רח' החלטה בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 28.10.2007). לפיכך ניתן פסק הדין על ידי ראש המותב, ללא שיתוף נציגי ציבור (ראה דב"ע נו/2-2 לוג'יק בע"מ נ' וולנשטיין, פד"ע כט 560). לידהחופשת לידהפיטורים אחרי לידהפיטורים