קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בבעיה נפשית כתאונת עבודה: השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט הראשי מיכאל שפיצר כדן יחיד; ב"ל 2573/06) , בו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע שהתרחש בעבודתו בשנת 1987 ובבעיה הנפשית ממנה הוא סובל כתאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. ביום 2.5.2006 דחה המשיב (להלן- המוסד) את תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה מיום 2.8.2005 מן הטעם שהתביעה הוגשה שנים לאחר מועד התאונה הנטענת, ובכך נמנעה מן המוסד האפשרות להוכיח את פרטי האירוע ואת העובדות הקשורות בתאונה, וכן מפני שאין תימוכין בחומר הרפואי המעידים על בעיה נפשית שנגרמה כתוצאה מהאירוע הנטען. ההליך בבית הדין האזורי בתביעתו טען המערער לאירועים שונים בעבודתו אשר גרמו לו לפגיעה נפשית ולפגיעה תפקודית בתחומים שונים. בית הדין האזורי סיכם בפסק דינו את האירועים כפי שפורטו בתצהירו הראשון של המערער : "א. בשנת 1984 עת כיהן כמנכ"ל המועצה הדתית באשדוד, נכנסו למשרדו שני עבריינים, הצמידו אקדח לרקתו וחייבו אותו לחתום על מסמכים מסוימים. בעקבות אותו מקרה נתקף בחרדה ונאלץ לצאת לחופשה. ב. כעבור חודש שב לעבודה, ואולם ראש המועצה הדתית סבר שיש להשעותו בשל תפקוד לקוי וכי לאחר מספר חודשים הוחזר לעבודה ובמסגרתה התבקש לזהות גופות וחלקי גופות ולבוא איתם במגע, דבר שהגביר את חרדותיו. ג. בין השנים 1990- 1995 סבל התובע מאיומים קשים מאדם המכונה ימין פדידה, איומים שכללו תקיפות ומכות עד כי בהתערבות המשטרה נאסר אותו פדידה לתקופה של 7 שנים. ד. לא זו אף זו, אלא שבין השנים 2000- 2005 נתקל התובע באדם ששמו דוד מניקר אשר איים עליו ודרש ממנו דמי חסות ואף איים כי ירצח את התובע, ובחודש 2/06 עת ישב במשרדו נשלחה על ידיו למשרדו של התובע "פצצת בהלה". ה.כל אלו גרמו להידרדרות במצבו הנפשי של התובע ולחרדות ודכאונות מהם הוא סובל, כמו גם ירידה תפקודית בתחומי חייו השונים". בחקירתו בבית הדין ביום 24.5.2007 נשאל המערער מדוע השתהה זמן כה רב טרם הגיש תביעתו למוסד. המערער ענה כך: "אמרו לי במפורש שאם אלך לביטוח לאומי, יסלקו אותי מהעבודה, ראש המועצה הדתית והגזבר וחברי ההנהלה אמרו לי זאת. אמרתי להם שאני רוצה ללכת לביטוח לאומי והם ענו שאני יסולק. המועצה הדתית כפי שאני יודע שהייתי מנכ"ל היתה מורכבת מאנשים לא כל כך חכמים אז הם חשבו שאם אני הולך לביטוח לאומי, אני הולך לערער לו את מקום העבודה". לאחר שניסיונותיו של המערער להגיש תצהירים מטעם עדיו לא צלחו, זומנו העדים לדיון, אולם אלו לא התייצבו. משכך הוחלט על הגשת סיכומים בכתב. בסיכומיו טען המערער כי האירוע משנת 1987 הוכח על פי תלונתו למשטרה מיום 12.8.1987, פרוטוקול המועצה הדתית מיום 20.8.1987, רישום רפואי מיום 16.8.1987 ורישומים נוספים. ב"כ המוסד טענה כי 20 השנים שחלפו ממועד האירוע הנטען גרמו למוסד נזק ראייתי ופגעו ביכולתו לבחון את התביעה לגופה. עוד נטען כי מן המסמכים שהוגשו לבית הדין עולה תמונה של מערכת יחסים עכורה בין המערער לבין ראש המועצה, ובעיות כגון היעדרויות תכופות מן העבודה ואי קבלת מרות מצידו עוד קודם לאירוע הנטען. עוד נטען, כי החומר הרפואי דליל מכדי לאפשר בירור העובדות כהווייתן. בית הדין האזורי קבע כך בפסק דינו: "אמנם, בנסיבות רגילות היה צריך לתת משקל רב ומשמעותי למסמכים שהוגשו, אלא שפער השנים מיום האירוע ועד ליום הגשת התביעה ושעה שניתן לפרש את העובדות באופן שונה מזה שהתובע חפץ בו, מביא אותנו למסקנה כי לא הוכחה גרסתו ביחס לאירוע הנטען על ידיו מיום 13/8/87, וזאת מהטעמים הבאים : א. התובע לא המציא שום אסמכתא מהמשטרה ביחס לאופן הטיפול בתיק ומה עלה בגורל תלונתו. ב. מערכת היחסים העכורה בין התובע למועצה הדתית, המעוררת ספקות של ממש ביחס לאירוע, בתזמון בו התרחש, ערב הוצאתו לחופשה כפויה. ג. הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, שאין בידיו כלים של ממש לאמת או להפריך את גרסת התובע. לכל אלו יש להוסיף כי בחומר שבתיק יש סתירה במועד האירוע, שכן במספר מקומות נטען כי מדובר באירוע משנת 1984, לדוגמא- בסעיף 4-א' לכתב התביעה, וכן בחוות דעתו של ד"ר אבגי דוד מיום 22/8/05, כך שגם עניין זה יש בו להטיל ספק לא רק ביחס למועד האירוע, אלא גם ביחס להתרחשות עצמה". 9. עוד נקבע, כי פרוטוקול ישיבת המועצה מיום 20.8.1987 כלל אינו מזכיר את האירוע הנטען, ולפיכך הראיות היחידות התומכות בגרסת המערער באשר לאירוע הנטען הם המכתבים שנכתבו בכתב ידו. הרישום הראשון המעיד על פנייתו של המערער לטיפול נפשי הוא משנת 1987, דהיינו- שלוש שנים לאחר האירוע הנטען. משלטעם בית הדין האזורי לא הוכח האירוע מיום 13.8.1987 נקבע, כי לחץ נפשי מתמשך אינו יכול להוות עילה להכרה כפגיעה בעבודה. עוד נקבע, כי שאר האירועים האמורים בתביעת המערער כלל לא נבדקו על ידי המוסד שכן הם לא פורטו בתביעתו. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. ההליך בפנינו 10. בערעורו טען המערער, כי תימוכין לגרסתו בדבר האירוע מיום 12.8.1987 ומיום 13.8.1987 ניתן למצוא לא רק במכתבים פרי עטו, אלא גם באישור בדבר הגשת תלונה במשטרה וכן באישור הרפואי מיום 18.8.1987 בו מפורטות נסיבות האירוע. עוד נטען, כי בתביעתו נפלה טעות סופר כאשר רשם כי האירוע אירע בשנת 1984 ולא בשנת 1987. אישור המשטרה מוכיח את המועד המדויק בו אירע האירוע. המערער טען, כי אמנם בפרוטוקול ישיבת המועצה מיום 20.8.1987 לא מוזכר האירוע, אולם מכתבו מיום 1.10.1987 נכתב במחאה על כך. זאת ועוד. בפרוטוקול ישיבת המועצה נרשם כי "המזכיר (הוא המערער- י.פ.) נעדר מהעבודה ולא הודיע את הסיבה לכך", דבר שיש בו כדי לתמוך בגרסת המערער לפיה לא היה מסוגל להופיע לעבודתו לאחר האירוע מיום 13.8.1987 ושהה בחופשה ולאחריה בתקופת מחלה. עוד נטען גם באשר לאירועים האחרים שאירעו בעבודתו של המערער במהלך השנים ואשר השפיעו, לדבריו, על מצבו הנפשי. 11. ביום 22.4.2009 התקיימה ישיבת קדם ערעור בה הודיע ב"כ המערער כי הוא ער לבעייתיות הוכחת האירועים שקרו שמהלך שנות עבודתו של המערער, ולפיכך ביקש לטעון רק לגבי האירוע משנת 1987. באותה ישיבה הוחלט, כי המוסד יודיע האם הוא מסכים להכיר באירוע משנת 1987 ולקבוע את עובדות המקרה על פי המסמכים עליהם מסתמך המערער על מנת שהעניין יופנה למומחה בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין האירוע. ביום 7.5.2009 הודיעה ב"כ המוסד כי המוסד עומד על החלטתו בדבר אי הוכחת התרחשות האירוע. לפיכך נקבע התיק לישיבת קדם ערעור נוספת, בה הסכימו הצדדים להכתיב לפרוטוקול טיעוניהם אשר ייחשבו כסיכומים בכתב מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך סיכומיהם וכל חומר התיק. 12. ב"כ המערער חזר על האמור בערעורו והפנה לפסיקה לפיה הוכרה פגיעה בעבודה על סמך רישום אובייקטיבי מבית חולים. ב"כ המוסד טענה, כי הגשת התלונה למשטרה מהווה ראיה להגשתה אך לא ראיה לגבי תוכנה, וכי המסמכים הרפואיים אינם תומכים בגרסת המערער באשר לאירוע הנטען. דיון והכרעה 13. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל חומר התיק, הננו פוסקים כזאת: המערער הסתמך לשם הוכחת האירוע שאירע בעבודתו ביום 12.8.1987 על חמישה מסמכים שונים, והם: אישור על הגשת תלונה במשטרה מיום 12.8.1987 בגין תקיפה, איומים והתנהגות פרועה במקום ציבורי; כרטיס רפואי של קופת חולים כללית מיום 18.8.1987 בו נרשם "נכנס אליו מלפני כמה ימים בלשכת הרבנות מבקש אישור קבורה (למצבה) איים עליו באקדח על הראש ... משטרה בעיות"; מכתב שכתב המערער ביום 14.8.1987 לראש המועצה ולהנהלתה ולמשרד הדתות בו סיפר המערער, כי ביום 12.8.1987 התפתחה במשרדי המועצה מהומה שכללה איומים ברצח סביב דרישה של אדם מסוים לקבלת אישור בניית מצבה. למחרת, ביום 13.8.1987, הופיע אותו אדם במשרדו של המערער עם אדם נוסף ובאיומי אקדח הוציאו מן המערער את האישור; פרוטוקול ישיבת המועצה מיום 20.8.1987; מכתבו של המערער שנכתב בתגובה על פרוטוקול ישיבת המועצה בה לא נכח, ובו הוא קובל על כי לא נזכר בו דבר האירוע הנטען. באשר לטענת השיהוי על פי סעיף 296 לחוק, כבר נפסק כי "ככל שמדובר בשיהוי בהגשת תביעה למוסד להכרה בתאונה כבתאונת עבודה, טענת השיהוי כשלעצמה אין די בה כדי לדחות את התביעה, אלא על המוסד להראות, כי השיהוי היה מהגורמים שהפריעו לו לרדת לחקור אמיתותן של העובדות..." (דב"ע נ"ה/ 0-92 דיאב - המוסד לביטוח לאומי; דב"ע ל"א/ 0-73 המוסד לביטוח לאומי - פרבר). סעיף 296 מטרתו למנוע את הבעייתיות שבהוכחת אירוע המזכה בגמלה בחלוף תקופה ארוכה מיום שאירע. זאת, להבדיל מן המועד לתשלום הגמלה. בעייתיות זו איננה מתעוררת כאשר ישנם מסמכים אותנטיים ממועד התאונה המתעדים אותה, באופן שלמעשה נסיבות התרחשותה אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת. ב"כ המערער הפנה בעניין זה בסיכומיו לפסיקתנו בעב"ל 167/98 המוסד לביטוח לאומי - אריאל שיינמן, פד"ע ל"ו, 92 (להלן- עניין שיינמן) בו הוגשה התביעה להכרה כתאונה בעבודה למעלה מתשע שנים לאחר קרות האירוע. המוסד העלה שם טענת שיהוי, ואילו המשיב ביקש להסתמך בעיקר על רישום של המכון לרפואה ספורטיבית לפיו החל הטיפול בו למחרת האירוע הנטען. שם קבענו כי "היות שתביעת המשיב נסמכת, בעיקרו של דבר, על המסמכים הרפואיים שצוינו, ואשר האמור בהם נכתב בסמוך למועד קרות התאונה הנטענת, ועדויות העדים רק משלימות את פרטיה החסרים של התאונה לגבי אופן התרחשותה כעולה מן המסמכים הרפואיים - בנסיבות אלה יש לקבוע כי המשיב הוכיח את קרות התאונה כנטען על-ידיו בוודאות מספקת המגעת כמעט לזו של תביעה שעילתה מעוגנת במסמך רשמי". דא עקא, שהנפסק בעניין שיינמן אינו דומה למקרה שלפנינו, ולו רק משום שבעניין שיינמן ה"תאונה", דהיינו- האירוע החיצוני והנזק שנגרם בעטיו, לא הייתה שנויה במחלוקת, ואילו במקרה שלפנינו ישנה בעיה בקביעת קורות המערער ביום 12.8.1987 אך ורק על סמך גרסתו שלו. לא ניתן לקבוע כיום באיזו מידה היו יחסים מעורערים בינו לסביבתו, קביעה הנדרשת משמדובר בעניין נפשי; ולא ניתן לקבוע כיום את הקשר הסיבתי בין אירוע שכזה לבעיה נפשית, שכרגע לא ידוע אפילו טיבה, שאמורה היתה להופיע בסמוך לאותו אירוע ואשר אין לדעת מתי התעוררה. 14. לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבוע כיום כי אירעה למערער תאונה בעבודה ביום 12.8.1987 או למחרתו, והערעור ראוי להידחות על פי סעיף 296(א) לחוק. 15. סוף דבר - הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה