קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרזת בר הסגרה: עתירה - לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 - להכריז על המשיב "בר-הסגרה". ארצות הברית ביקשה להסגיר לידיה את המשיב על מנת לגזור את דינו בעברות שבגינן הורשע בארה"ב - התעללות מינית מדרגה ראשונה - עבֵרה לפי סעיף 163.427 לחוק הפלילי של מדינת אורגון (Sexual Abuse in the First Degree). המשיב היה בשעתו עובד סוציאלי ופסיכולוג, כשעיקר עיסוקו בטיפול בילדים ובנערים בגילאי 8-17. הוגשו נגדו שני כתבי אישום לבית המשפט של מחוז ג'אקסון באורגון, ארה"ב: (1) כתב האישום הראשון הוגש ביום 26.12.96, לפי החלטת חבר מושבעים גדול, ועל-פיו הואשם המשיב בשני אישומים של מעשי סדום מדרגה שנִיה, עבֵרה לפי סעיף 163.395 לחוק הפלילי הנ"ל, ובשני אישומים של התעללות מינית מדרגה ראשונה, עבֵרה לפי סעיף 163.427. על-פי כתב האישום, התעלל המשיב מינית בקטין בן 13 בכך שנגע באיבר מינו בשתי הזדמנויות במחצית השנייה של שנת 1996, וכמו כן הכניס את איבר מינו בפי הטבעת של הקטין בשתי הזדמנויות במהלך התקופה הנ"ל. (2) כתב האישום השני הוגש ביום 10.1.97, לפי החלטת חבר מושבעים גדול, ועל-פיו הואשם המשיב בשלושה אישומים של התעללות מינית מדרגה ראשונה, עבֵרה לפי סעיף 163.427. על-פי כתב האישום, התעלל המשיב בקטין בן 13 במגע באזור איבר מינו בשלושה מקרים במהלך השנים 1995 ו-1996. 4. בשעתו התנהל מו"מ בין המשיב לבין רשויות התביעה בארה"ב, עד שהוסכם כי יודה בביצוע עבֵרה של התעללות מינית מדרגה ראשונה בשני אישומים. התביעה ויתרה על סעיפי האישום האחרים והסכימה להמליץ לבית המשפט לגזור על המשיב עונש של 75 חודשי מאסר בגין כל אחד מהאישומים (עונש המינימום על-פי החוק שם), עונשים שבהם יישא המשיב בחופף. בהתאם להסדר הטיעון הודה המשיב ביום 25.6.97 באישום אחד של התעללות מינית מדרגה ראשונה בכל אחד מכתבי האישום. בית המשפט אישר את הסדר הטיעון. במסגרת הטיעונים לעונש, ביום 27.8.97, ערער המשיב על חוקתיות סעיף עונש המינימום מאחר ולטענתו זהו עונש "אכזרי ובלתי אנושי". 5. בית המשפט קבע כי בנסיבות אותו עניין, עונש המינימום של 75 חודשי מאסר בפועל בגין כל הרשעה של התעללות מינית מדרגה ראשונה, הריהו עונש "אכזרי ולא אנושי". לפיכך גזר על המשיב 120 ימי מאסר בפועל ותקופת מבחן של 10 שנים בגין שתי ההרשעות. התביעה ערערה לבית המשפט לערעורים של מדינת אורגון, וביום 14.4.99 פסק בית המשפט לערעורים כי עונש המינימום בגין העבֵרות שבהן הורשע המשיב, איננו עונש "אכזרי ובלתי אנושי", ביטל את גזר הדין, והחזיר את הדיון לערכאה הראשונה על מנת לגזור מחדש את דינו של המשיב. 6. נגד החלטה זו של בית המשפט לערעורים, עתר המשיב לבית המשפט העליון של מדינת אורגון, וביום 30.11.99 נדחתה עתירתו. המשיב עתר לבית המשפט העליון של ארה"ב, וביום 2.10.00 נדחתה גם עתירתו-זו. משנסתיימו ההליכים המשפטיים הללו נקבע הדיון למתן גזר דין חדש ליום 7.5.01. ביום 28.11.00 הוציא בית המשפט שם לבקשת התביעה שני צווי הבאה נגד המשיב, בגין שני התיקים הפליליים. אֵלו הוצאו בעקבות דיווח של רשויות המבחן האמריקאיות על כך שהמשיב הפר את תנאי המבחן שהוטלו עליו על-ידי בית המשפט בכך שלא שמר על קשר עם קצין המבחן, ובשל הימלטותו מפיקוח. רשויות המבחן המליצו על ביטול תקופת המבחן שהוטל על המשיב ועל גזירת עונש של 75 חודשי מאסר בפועל עקב הפרות אלה, והפרות קודמות שבאו לידי ביטוי ביצירת קשר של המשיב עם אחד מקורבנות העבֵרה, יצירת קשר עם קטינים ללא אישור ופיקוח, ואי-ציות להוראות קצין המבחן. 7. ביום 12.11.00, כחמישה שבועות לאחר שנדחה ערעורו בבית המשפט העליון בארה"ב, וכשבועיים לפני שהוצאו צווי ההבאה נגדו, נמלט המשיב מארה"ב לישראל. ביום 5.2.04 נרשם המשיב כעולה ובעקבות זאת קיבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. ביום 29.2.04 שינה את שמו לאברהם כהן. 8. בשעת ביצוע העבֵרות המיוחסות לו, לא היה המשיב אזרח ולא תושב ישראל, ולפיכך הוא אינו זכאי להנות מהסייג הקבוע בסעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה, לגבי נשיאת העונש בישראל. אִילו ביצע המשיב את המעשים שבגינם הורשע בארה"ב, בישראל, ניתן היה להעמידו לדין בעבֵרות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק) בנסיבות סעיף 345(א)(3); מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב)(1); ובהתעללות בקטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק. 9. ב"כ המשיב ביקש כמה וכמה פעמים לדחות את מועד הדיון בבקשה על מנת לאפשר לו לעיין בכל חומר הראיות הרלבנטי. עיקר מבוקשו בהקשר זה, ניתן לו. כמו כן הגיש ב"כ המשיב עתירה לגילוי ראיה. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הגיש את תגובתו. הבקשה נדונה ביום 29.1.09 וניתנה בה החלטה בהסכמת ב"כ הצדדים, מקצתה לפנים משורת הדין ועיקרה על-פי שורת הדין. לאחר שהוסדר נושא העיון בחומר הראיות ובמסמכים נוספים, בשלה השעה לדון בעתירה גופה. הדיון התקיים ביום 4.3.09. במהלך אותו דיון הגיש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מסמך ולב"כ המשיב נשמרה זכותו להגיב על האמור באותו מסמך בתוך 20 יום, ולבקשתו, מטעמים אישיים, ניתנה לו ארכה נוספת. הגיעה אפוא שעת ההכרעה בעתירה להכריז על המשיב "בר-הסגרה". 10. על יסוד האמור לעיל, דומה כי בקשת היועץ המשפטי לממשלה בדין יסודהּ. אלא שב"כ המשיב טען מספר טענות: א. בעבר, בשנת 2004 או בשנת 2005 כבר הוגשה בקשה דומה להסגרתו של המשיב, לטענת בא-כוחו, אך מדינת ישראל ענתה עליה בשלילה, מכיוון שהעבֵרות שיוחסו לוֹ לא נכללו ב"אמנת ההסגרה שבין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארה"ב של אמריקה" (להלן - האמנה). כיוון שכך - טען ב"כ המשיב - יש לדחות את העתירה הנוכחית על הסף. אלא שהיטב הבהיר ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי לא הייתה כזאת. ארה"ב לא ביקשה את הסגרתו של המשיב קודם להגשת הבקשה הנדונה. ארה"ב אף לא ביקשה את מעצרו הזמני של המשיב לצורך הסגרתו. ממילא לא היה סֵרוב מצִדה של מדינת ישראל להסגיר את המשיב. כל אשר נעשה, התמצה בתכתובות שבין רשויות אכיפת החוק בישראל ובארה"ב ועם האינטרפול, באשר לאיתורו של המשיב, לפרטים נוספים לצורך זיהויו, ולאפשרות המשפטית לפעול להסגרתו בשל העובדה שהעבֵרות שבהן הורשע, לא היו כלולות באמנה. כמו כן, ניתנה הודעה אדומה של האינטרפול בעניינו של המשיב. על בסיסהּ אין ניתן לעצור לצורך הסגרה, שכן אמנת ההסגרה בין ישראל לארה"ב קובעת כי יש צורך בבקשה למעצר זמני מאת משרד המשפטים האמריקאי. נמצא אפוא, עובדתית, כאמור, כי לא הוגשה בקשה קודמת להסגרתו של המשיב. ב. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה טען במהלך הדיון, בהסתמך על החלטת בית המשפט לערעורים באורגון מיום 14.4.99, על עשרות רבות של מעשים מגונים שביצע המשיב בקטינים, וכן גם מעשי סדום. כמו כן טען ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, כי המשיב השתתף בתוכניות שיקום ועבר טיפולים מקצועיים במשך שנים רבות אך חזר לסורו, ולוֹ היסטוריה ארוכה בת עשרות שנים של עבֵרות מין כלפי קטינים. ב"כ המשיב התנגד בתקיפות לכל אלה וטען על פער משמעותי בין עשרות תלונות או עבֵרות שיוחסו למשיב בתחילה, לבין מיעוט העבֵרות שבביצוען הורשע בסופו של דבר בהסדר הטיעון בארה"ב. לדבריו, יש להישמר מפני "רצח אופי" למשיב, כבן 70, עבר שני ניתוחים, חזר בתשובה, אדם טוב אשר מרבה להתנדב ולעזור לילדים. אני מקבל את טענת ב"כ המשיב במה שנוגע לטיעונו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה על ריבוי העבֵרות שיוחסו למשיב כנ"ל. בגדרי בקשה זו אינני נדרש אלא לעבֵרות שבביצוען הורשע המשיב כאמור בפסקאות 3 ו-4 לעיל, וזולתן (לצורך הדיון כאן) - איִן. ג. ב"כ המשיב טען עוד, כי התיקון באמנה אינו פועל באופן רטרואקטיבי, אלא רק מכאן ולהבא. לדבריו, פועל יוצא מהוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיה - "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת", הוא כי תחולה רטרואקטיבית של תיקון האמנה, אינה מידתית והריהי חורגת ממיתחם הסבירות. ככל שהמחוקק רצה להחיל תיקון שכזה באופן רטרואקטיבי, היה עליו לחוקק זאת במפורש בחוק ההסגרה. אינני סבור כך. אכן, כטענת ב"כ המשיב, בשנים עברו לא ניתן היה להסגיר בעברות שבהן הורשע המשיב בארה"ב אלא רק מיום 10.1.07 שבו נכנס לתוקפו הפרוטוקול בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארה"ב המתקן את האמנה, ועל פי סעיף 2 שבו עבֵרה בת הסגרה הוגדרה כעבֵרה שעונשה - על-פי חוקי ארה"ב וישראל - שנת מאסר או עונש חמור מזה. אולם, כאז כן עתה, לפני התיקון ולאחריו, היו מעשיו של המשיב שבביצועם הורשע, מעשי-עבֵרה פליליים, במדינת ישראל ובמדינת אורגון. זו המהות; והפרוצדורה לא תִגבּר ולא תתנשא עליה, שלא לקיים את מאמר הכתוב "שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּה" (משלי ל, כג). המשיב - עבריין נמלט - לא קנה לו זכות ראויה שהמדינה לא תתקן את האמנה (ראו והשוו לדברי כבוד השופט מ' חשין בע"פ 7569/00 יגודייב נ' מ"י, פ"ד נו(4) 529, 547 (2002)). כעקרון, דומני, כי אין מדובר כלל בתחולה רטרוספקטיבית, אלא בהחלה אקטיבית. בית המשפט העליון דן בעבר בעניינו של אזרח ישראלי שהתגורר כשבע שנים בארה"ב עד שובו ארצה, ואז נתבקשה הסגרתו, לאחר תיקון חוק ההסגרה באופן שלפיו ניתן להסגיר אזרח ישראלי שאינו תושב ישראלי. טענה דומה לטענתו של ב"כ המשיב כאן לעניין תחולתו הרטרואקטיבית של התיקון לאמנה, נטענה שם ביחס לתיקון בחוק ההסגרה: "לטענתו של הרוש, החלת החוק החדש עליו יש בה פגיעה בזכותו המוקנית שלא להיות מוסגר, ועל-כן החלה רטרוספקטיבית של החוק החדש. אין בידי לקבל טענה זו. יש בה ערבוב בין הטענה כי החוק החדש פוגע בזכותו המוקנית (חסינותו) של הרוש שלא להיות מוסגר לבין הטענה כי החוק החדש הוא רטרוספקטיבי. אלה הן שתי טענות נפרדות... כדי להצליח בטענה כי החוק החדש הוא רטרוספקטיבי בכל הנוגע להליכי ההסגרה - להבדיל מהאחריות הפלילית עצמה - היה על הרוש להצביע על כך כי הליכי ההסגרה בפני בתי-המשפט נסתיימו בגדרי החוק הקודם ועתה בא החוק החדש ומאפשר לפתוח אותם. זאת הוא אינו יכול לעשות, שכן לא נפתחו כלל הליכי הסגרה בפני בתי-המשפט - וממילא הליכים שכאלה לא נסתיימו כלל - בעניינו של הרוש. עניין לנו בהליך הסגרה שנפתח לאחר חקיקתו של החוק החדש. על-כן החלתו של חוק חדש זה על הסגרתו של הרוש לא תהא החלה רטרוספקטיבית אלא אקטיבית" (דברי כבוד הנשיא א' ברק בע"פ 3025/00 הרוש נ' מ"י, פ"ד נד(5) 111, 118-119 (2000)). הדברים הללו שנאמרו כאמור לגבי תיקון בחוק ההסגרה, יפים מכוח קל וחומר לגבי תיקון האמנה. זו נועדה לשמש כלי דיוני למימוש הדין הפלילי המהותי. תחילתם של הליכי ההסגרה נגד המשיב בבית המשפט נעשתה רק לאחר שינוי האמנה. כיוון שכך, החלתה היא אקטיבית ולא רטרוספקטיבית. עוד זאת נאמר שם והדברים יפים לענייננו: "אין בהחלתו האקטיבית של החוק החדש על אזרחים שביצעו עבֵרות הסגרה בטרם חקיקתו משום יצירתה של אחריות פלילית שלא הייתה קיימת. דיני הסגרה מניחים קיומה של אחריות פלילית (כפולה) של האזרח, בטרם הוחק החוק החדש. דיני ההסגרה אינם קובעים את האחריות הפלילית עצמה. זו נקבעת על-פי הדין הפלילי במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת... כל פועלו של החוק החדש הוא בהבטחת הגשמתה של האחריות הפלילית ובסיוע לקהיליה הבינלאומית במלחמתה בפשיעה." (עניין הרוש הנ"ל, בעמוד 121). למעלה מן הדרוש, וגם אם ברטרואקטיביות עסקינן, הרי שעוד מקדמת דנא פסק בית המשפט העליון כך: "שעה שנעשתה האמנה האירופית (1957), דין גלוי וידוע היה במשפט הבינלאומי שבהעדר הוראה מפורשת לסתור, חלות אמנות הסגרה למפרע אף בשל עבירות שנעברו לפני תחילת תקפן... במחקר שנעשה בידי מלומדי אוניברסיטת הרוורד מובא הדין שאמרנו בזו הלשון: 'אין מן הצורך שהאמנה תהיה בתוקף בשעת עשיית המעשה אשר בגינו מתבקשת ההסגרה. אם המעשה היה בשעת עשייתו עבירה פלילית לפי חוקי המדינה המבקשת, אין כל סיבה למה מדינות אחרות לא יסכימו לאחר מכן לסייע בידיה, בדרך הסגרה, להעמיד את הנאשם לדין במדינה המבקשת. ואין מן הצורך לקבוע באמנה הוראות מפורשות בנקודה זו, שהרי המסקנה המובעת פה הושגה תדיר (uniformly) בפירוש האמנות ובביצוען'... מצינו בפסקי-הדין ובספרים השונים הנמקות שונות: יש אומרים שחובת ההסגרה חובה היא המוטלת על המדינות מכוח המשפט הבינלאומי, והאמנות אינן באות אלא לקביעת דרכי ביצועה וקיומה של חובה זו; ממילא אין חשיבות לא למועד עשייתן של האמנות ולא למועד ביצוען של העבירות. יש אומרים שמטבע ברייתן אין אמנות הסגרה יכולות לפגוע בזכויות הפרט, שהרי אמנות בין מדינות הן, ונושאיהן אינם אלא זכויות וחובות הדדיות של אותן המדינות בלבד. יש אומרים שאיסור תחולתם למפרע של דיני עונשין אינו חל אלא על חקיקת חוקים היוצרים עבירות והמטילים או המגדילים ענשים, ואילו אמנות הסגרה אינן יוצרות עבירות ואינן מטילות או מגדילות ענשים. ויש אומרים שהוראותיהן של אמנות הסגרה מטיבן ומטבען הוראות דיוניות ולא מהותיות הן, וכלל גדול הוא שהוראות דיוניות, הנוגעות לסדרי הדין בלבד, תחולתן למפרע אפילו בפלילים" (דברי כבוד השופט חיים כהן בע"פ 557/71 הקשטטר נ' מ"י, פ"ד כו (1)241, 244-246 (1972)). זכות-יסוד של אדם היא שלא יורשע בעבֵרה פלילית בשל מעשה או מחדל שלא היה בגדר עבֵרה בשעת ביצועו. מכאן נגזרת החובה לוודא כתנאי שבלעדיו איִן, שלא יוסגר אדם למדינה אחרת אם לא מתקיימת הפליליות הכפולה האמורה. ברם, "אין זכות זו משתרעת על הליכים הקודמים למשפט, כמו הליכי מעצר... והוא הדין לענין ההסגרה: כמו המעצר כן ההסגרה באה כדי לכפות על הנאשם את קיום חבותו ליתן את הדין על עבירתו; והעובדה שחוק ההסגרה או אמנת הסגרה טרם עמדו בתקפם בשעה שעבר עבירתו, אין בה כדי לגרוע מחבותו ליתן את הדין, ואין בה כדי לפתוח לו פתח להימלט מן הדין" (שם). בית המשפט העליון חזר ושנה בדברים הללו, אישר את ההלכה האמורה, הוסיף על נימוקיה, לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ולאחר חקיקתו. אינני רואה טעם פורמלי או מהותי להוסיף או לגרוע או לסטות מן ההלכה הפסוקה. כאז כן עתה, נימוקיה תקפים ועומדים (בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 60-61 (1987); עניין הרוש הנ"ל (שם); עניין יגודייב הנ"ל בעמודים 546-549 ו-554-557). ד. עוד טען ב"כ המשיב, כי בקשת ההסגרה לא נחתמה על-ידי הגורם המוסמך; ולא היא. פרקליט ממשרד המשפטים בארה"ב בשם דויד ורנר חתם על תצהיר אשר אליו צורפו כל מסמכי הבקשה ונספחיה כנדרש על-פי האמנה. פרקליט זה, חתם בתארו: Associate Director Office of International Affairs Criminal Division Department of Justice United States of America, העביר את החומר אל משרד המשפטים של ארה"ב בוושינגטון, למעשה אל מקביליהם של אנשי המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה כאן, ומשם - בהתאם לאמנה - הועברה בקשת ההסגרה באמצעות Department Of State אל שגרירות ארה"ב בישראל, משם למשרד החוץ ומשם אל הגורמים המוסמכים במשרד המשפטים. הוגשו השלמות לבקשה, והחומר כולו צורף לעתירה הנדונה; הכל, כאמור, בפרוצדורה שלפי האמנה ובצירוף הפרוטוקולים והמסמכים כנדרש בה (בנוסחה המתוקן משנת 2007). ה. ב"כ המשיב הוסיף וטען כי המשיב נשא למעשה את עונשו שניתן לו במדינת אורגון בתחילה - ארבעה חודשי מאסר בפועל - וכי לפי סעיף 6 לאמנה "לא תאושר הסגרה אם האדם שהסגרתו מבוקשת נשפט והורשע או זוכה במדינה המתבקשת על העבירה שעליה מתבקשת הסגרתו". גם טענה זו אין לקבל. המשיב אכן נשא בעונש הנ"ל, ארבעה חודשי מאסר, אלא שההליכים המשפטיים בעניינו לא הסתיימו, וכאמור לעיל, בעקבות דחיית ערעורו של המשיב בבית המשפט העליון בארה"ב, נקבע דיון בעניינו למתן גזר דין חדש. לבד מכך, הפר המשיב את עונש המבחן שהוטל עליו שם - למשך 10 שנים - בשל כך שלא שמר על קשר עם קצין המבחן, גם נפגש עם אחד מקרבנות העבֵרה ועם קטינים נוספים, בניגוד לגזר הדין שהושת עליו בתחילה, עד שרשויות המבחן ביקשו לבטל את תקופת המבחן ולגזור על המשיב עונש של 75 חודשי מאסר, חלף עונש המבחן וארבעה חודשי המאסר שבהן נשא. טענת ב"כ המשיב, נדחית אפוא בהקשר זה, היות ומשפטו של המשיב בארה"ב, טרם הסתיים. ו. עוד טען ב"כ המשיב, כי המשיב יצא את ארה"ב לא בדרך של מנוסה אלא כאדם חופשי ומבלי שהוּצאה נגדו פקודת מעצר, עיכוב או תנאי מגביל אחר. ועוד זאת טען, לחוסר תום לב שבהגשת בקשת ההסגרה בחלוף שנים ארוכות מאז שבוצעו העבֵרות. אכן, עובדתית, רק כשבועיים לאחר שהגיע לישראל הוצאו נגד המשיב שם צווי הבאה מכיוון שלא עמד בתנאי הפיקוח שהטיל עליו בית המשפט של מדינת אורגון בערכאה הראשונה. אך אין בכך כדי להשליך על הבקשה הנדונה. את דרכו לישראל עשה המשיב כ- 5 שבועות לאחר דחיית ערעורו בבית המשפט העליון של ארה"ב, ביודעו כי עליו להתייצב בבית המשפט במדינת אורגון לגזירת עונשו מחדש. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה עמד על סממנים נוספים שמלמדים על בריחה לישראל, להבדיל מעלייה תמימה ארצה, בכלל זה מידע שמסר למשרד הפנים ושינוי שמו. אין צורך להידרש לכל אלה בגדרי בקשה זו, אלא רק לציין שאמנם חלפו שנים ארוכות למן ביצוע העבֵרות וההליכים המשפטיים בארה"ב ועד להגשת בקשת ההסגרה, אך עיקר האשם בעניין זה רובץ לפתחו של המשיב אשר נשא את רגליו משם לכאן בעיצומם של ההליכים המשפטיים נגדו. 11. בשולי הדברים אזכיר בקשה נוספת שהגיש המשיב, לאחר הדיון, לעכב מתן החלטה זו עקב פנייתו אל היועץ המשפטי לממשלה על מנת שיעשה שימוש בסמכותו שלפי סעיף 10 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, שזו לשונו: "נמצא אדם בישראל שנידון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט, על עברה שחלים לגביה דיני העונשין של ישראל ולא נשא שם את העונש כולו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, במקום להעמידו לדין, לבקש מבית המשפט שיורה שהעונש שהוטל בחוץ לארץ או החלק ממנו שטרם בוצע שם, יבוצע בישראל, כאילו הוטל העונש בישראל בפסק דין חלוט...". ב"כ היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשה זו. לדבריו, לא קיים פסק דין חלוט נגד המשיב, וכידוע הוא מבוקש בארה"ב לצורך גזירת דינו מחדש וכן עקב הפרת תנאי הפיקוח שהוטלו עליו. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה גם ציין שפניית המשיב בעניין זה לא התבססה כלל על הוראת סעיף 10 הנ"ל. מצִדי לא ראיתי לעכב את מתן ההחלטה בשל הפנייה האמורה אל היועץ המשפטי לממשלה. דייני - מבלי לנקוט עמדה כלשהי לעניין זה - בדברי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה על כך שפניית המשיב נבחנת ברצינות ובכובד ראש. 12. על יסוד האמור לעיל, ומשהוּכח כי המשיב נתחייב בדין בארה"ב על עבֵרת הסגרה, קרי, "עבֵרה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה" (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה), אני נעתר לבקשת היועץ המשפטי לממשלה ומכריז כי המשיב הוא בר-הסגרה. בהתאם לסעיף 15 לחוק ההסגרה הנני מצווה על החזקתו של המשיב במשמורת עד להסגרתו.מעצרהסגרה