קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלוואה נוספת לרכישת רכב למוגבל בניידות: 1. התובענה שבפנינו היא תולדה של הליכים קודמים בין הצדדים, והיא קשורה לשאלת המשך זכאותו של התובע להטבות מכח ההסכם שנכרת בין הנתבע לבין ממשלת ישראל, בדבר גמלת ניידות, אשר הוסכם מכח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (ההסכם האמור ייקרא להלן: "הסכם הניידות"). 2. באופן ישיר, מכוונת התובענה כנגד מכתב הנתבע מיום 11/7/07 שבו הודיע הנתבע לתובע כי הוא דוחה את תביעתו של התובע להלוואה עומדת, וזאת בטענה המתיימרת להסתמך על סעיף 21(א) להסכם הניידות. אולם, אין להבין את מכתב הדחיה מבלי לדעת גם את הרקע שקדם לאותו מכתב, ואנו נפרט בהמשך גם את הרקע. 3. בתחילת הליכי הדיון בתובענה הנוכחית, נותב התיק למחלקת המנ"ת של בית הדין, ושם ניתנה על ידי המזכיר המשפטי של המחלקה "החלטה" שמכחה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, ולאחר מכן - הועבר התיק לשם קביעתו להוכחות. 4. בישיבה שנועדה לשמיעת ההוכחות, ביום 24/6/08, התברר כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית המצריכה שמיעת עדויות. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה, החומר שבתובענה קודמת שנדונה בין הצדדים (בתיק ב"ל 1869/04) ייחשב כראיה גם בתובענה זו (בתובענה הקודמת - נדונה תביעה של הנתבע כנגד התובע, להשבת הלוואה עומדת, אך ביום 31/1/06, היא נמחקה - בהסכמה, נוכח החלטת הועדה לביטול חובות שהתובע פנה אליה, על ביטול "חובו" של התובע). כן הסכימו ב"כ הצדדים, כי ב"כ התובע ינסה לאתר מסמכים נוספים ואם יתברר מהם שהפניה אל הועדה לביטול חובות היתה בטרם הגיע התובע לגיל 65 - ישקול הנתבע את עמדתו מחדש. למקרה שהצדדים ימשיכו להחזיק בעמדותיהם - הוסכם בין ב"כ הצדדים על הגשת סיכומים בכתב. הצדדים אכן המשיכו להחזיק בעמדותיהם, ולפיכך - הוגשו סיכומים בכתב. אלה העובדות: 5. התובע מוגבל בניידותו, יליד יום 12/4/37. בשנת 1991 נקבעה לתובע דרגת מוגבלות בניידות, על פי רשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות. במהלך השנים, התובע ניצל, מספר פעמים, את זכאותו לקבלת הלוואות לרכישת מכונית. 6. בשנת 1998, הגיעה העת להחליף את המכונית ששימשה באותו זמן את התובע (יונדאי) ואשר נרכשה בעזרת הלוואה עומדת שהתובע קיבל לפני כן. התובע הגיש לנתבע בקשה לקבלת הלוואה עומדת נוספת לשם החלפת המכונית. הגשת בקשה כזו היתה שגרתית בעבור התובע, שכבר פעל כך מספר פעמים לפני כן. הנתבע קיבל את הבקשה ואישר לתובע קבלת הלוואה עומדת לשם החלפת מכונית היונדאי. 7. ביום 30/8/98, השיב התובע לנתבע את הלוואה העומדת הקודמת בשיעור מופחת. ביום 13/9/98 - מכר התובע את מכונית היונדאי. התובע התעתד לרכוש מכונית חדשה במקום היונדאי, ולשם כך להשתמש גם בכספי ההלוואה העומדת החדשה - שאושרה לו. 8. התובע הספיק למכור את מכוניתו הקודמת, אך ביום 11/3/99, בטרם הספיק התובע ולקנות מכונית חדשה ולקבל לידיו את ההלוואה העומדת - הוא נפגע קשה (כהולך רגל) בתאונת דרכים, ונגרמו לו שברים בכתפו השמאלית, באגן הירכיים ובמספר צלעות. בשל התאונה, התובע אושפז ועבר ניתוח. עם שחרורו מהאשפוז, הועבר התובע לתחילת הליך ממושך של שיקום, שבמהלכו שהה התובע במשך מספר חודשים במוסד שיקומי. התובע שוחרר מהמוסד השיקומי בחודש אוגוסט 1999, אך עדיין לא שב לאיתנו ונזקק לקבלת טיפולי פיזיותרפיה בביתו. 9. בשל מצבו עקב התאונה, לא התפנה התובע לרכוש מכונית חדשה. באותה עת, הוא גם לא היה יכול לנהוג. 10. משהתובע לא קנה מכונית חדשה, הוא אף לא מימש את זכאותו לקבלת הלוואה עומדת, כך שהנתבע - אף שאישר את התביעה למתן הלוואה עומדת - לא נתן את ההלוואה האמורה. 11. ביום 11/10/00, שלח הנתבע מכתב לתובע, ובו דרש להחזיר לו את ההלוואה העומדת שניתנה לשם רכישת המכונית הקודמת. על פי טענת הנתבע, במכתבו האמור, משחלפו שנתיים ממועד מכירת המכונית הקודמת, בלא שהתובע רכש מכונית חדשה - עליו להשיב לנתבע את יתרת ההלוואה העומדת הקודמת. הסכום שנדרש היה בסך קרן של 9,288 ₪ בצירוף ריבית בסך 2,353 ₪, ובסך הכל: 11,591 ₪. 12. התובע השיב על מכתב הנתבע, במכתב מטעמו, שהגיע אל הנתבע ביום 23/10/00. במכתבו זה, תיאר התובע את מגבלותיו עקב התאונה שעבר, אך מסר כי מצבו הולך ומשתפר וכי יש תקוה שזמן מה לאחר מכן - הוא יצליח לנהוג ויהיה מעוניין לרכוש מכונית. התובע ציין כי ידע שעליו לקנות מכונית חדשה, אך לא ידע שהדבר מוגבל בזמן. הוא ביקש לדחות את מועד דרישת החזר החוב שהנתבע ייחס לו. 13. הנתבע לא טרח להגיב בכתב על מכתבו האמור של התובע. 14. מהאמור בסעיף 12 לתצהירו של התובע עולה כי בשנת 2000 הוגשה בשמו בקשה לביטול החוב - בועדה לביטול חובות. עם זאת, התובע לא הצהיר זאת באופן ישיר. באותה עת היה התובע מיוצג על ידי עו"ד אחר, ולא נמצאו מסמכים בענין בקשה זו. הנתבע לא הודה כי הוגשה בקשה לועדה לביטול חובות בשנת 2000. בנסיבות אלה, אנו נמנעים מלקבוע כי הוגשה מטעם התובע בשנת 2000 בקשה לועדה לביטול חובות, אך אין אנו מוציאים זאת מכלל אפשרות. מכל מקום - ברור שבאותו זמן טרם ניתנה החלטה כלשהי של הועדה לביטול חובות. 15. בחלוף עוד כשנה, התממשה תקוותו של התובע שהובעה במכתבו מחודש אוקטובר 2000. מצבו הבריאותי השתפר והוא שב והיה כשיר לנהיגה. לפיכך, ביקש התובע לקנות מכונית חדשה, במקום היונדאי שאותה מכר בשנת 1998. לשם כך, ביקש התובע להיעזר בהלוואה עומדת נוספת, כמו זו שכבר אושרה לו בטרם פציעתו הקשה בשנת 1999. ביום 3/3/02, הגיש התובע לנתבע בקשה חדשה לקבלת הלוואה עומדת. 16. הנתבע טוען כי הוא דחה את הבקשה שהוגשה לו ביום 3/3/02. התובע טוען כי הוא לא קיבל תשובה על בקשתו זו (אלא בפניותיו לסניף הנתבע נאמר לו שעליו להמתין להחלטת הועדה לביטול חובות, זו שהוזכרה בסעיף 14 לעיל, ואשר החלטתה לא ניתנה באותו זמן). על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים, היה כל צד רשאי להוסיף מסמכים לסיכומיו. הצדדים אכן ניצלו הסכמה זו וצרפו מסמכים. למרות זאת, נמנע הנתבע מלהגיש מכתב דחיה כלשהו בענין בקשת התובע שהוגש ביום 3/3/02. לפיכך, היה ניתן לסבור כי אין לקבל את גרסת הנתבע בדבר דחיית התביעה, אלא שבחינת האמור בסעיף 13 לסיכומי ב"כ התובע מעלה שהתובע כבר אינו חולק על כך שהנתבע דחה את אותה תביעה שהוגשה לו ביום 3/3/02, ואין גם מחלוקת שהדחיה נומקה באמור בסעיף 12ה להסכם הניידות. 17. במקום להשיב לתובע, על מכתבו מחודש אוקטובר 2000 ובנוסף לדחיית הבקשה שהוגשה ביום 3/3/02, הגיש הנתבע תובענה כנגד התובע, בתיק ב"ל 1869/04 שנזכר לעיל, ובה עתר לחייב את התובע להשיב לו את יתרת ההלוואה העומדת. 18. במהלך הליכי הדיון בתובענה הקודמת, הגיש התובע (באמצעות בא כחו הקודם) בשנת 2004 בקשה (אולי נוספת) שהופנתה לועדה לביטול חובות. בהחלטתה מיום 30/10/05, החליטה הועדה לביטול חובות לאשר את מחיקתו של כל החוב של התובע. עקב כך, כאמור לעיל, נמחקה תביעתו של הנתבע בתיק ב"ל 1869/04. 19. התובע היה עדיין מעוניין ברכישת מכונית חדשה, במקום זו שמכר, ולאחר שהשתפר מצבו הבריאותי. לפיכך, הגיש התובע ביום 6/3/07, בקשה מחודשת לקבלת הלוואה עומדת. 20. הנתבע החליט לדחות את התביעה, ובמכתבו מיום 11/7/07 דחה את התביעה, בהסתמך על כך שגילו של התובע עולה על 65 ובהסתמך על כך שהוא לא קיבל קצבת ניידות בתכוף, לפני שמלאו לו 65 ולא קיבל הלוואה עומדת בתוך ארבע השנים שקדמו להגיעו לגיל 65. הוראות רלוונטיות מהסכם הניידות 21. בסעיף 2 להסכם הניידות, נרשמה הגדרת "מוגבל בניידות", כך: "תושב ישראל הנמצא בישראל ואשר נתמלאו בו שני אלה: (1) מלאו לו שלוש שנים ולא יותר מששים וחמש שנים; (2) הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם זה (להלן-הרשימה)". אין חולק שאצל התובע התמלא התנאי האמור בפסקה (2) להגדרת "מוגבל בניידות", וכי בטרם הגיע לגיל 65 - התקיים בו גם התנאי האמור בפסקה (1) להגדרה. 22. באותו סעיף רשומה גם הגדרת המונח "הלוואה עומדת". זו ההגדרה: "הלוואה הניתנת למוגבל בניידות הרוכש רכב לכיסוי המיסים בשיעור האמור בהסכם זה מן ההלוואה העומדת המלאה והמוחזרת למוסד כאמור בסעיף 12א' או בסעיף 12ב' להסכם זה". 23. בסעיף 11 להסכם הניידות מדובר על הלוואה עומדת שניתנת להחלפת רכב. בס"ק (א) ו-(ב) לסעיף 11 להסכם הניידות, נרשמו מספר הוראות בקשר למועדי החלפת הרכב. בס"ק (ג) לסעיף 11 להסכם הניידות נרשם התנאי הבא: "הלוואה עומדת להחלפת רכב תינתן בתנאי שהמוגבל בניידות החזיר למוסד בהתאם לאמור בסעיף 12א או בסעיף 12ב להסכם זה את ההלוואה העומדת שקיבל בגין הרכב הקודם.". 24. סעיפים 12 עד 12ה' להסכם הניידות עוסקים בהחזרת ההלוואה העומדת. סעיף 12 קובע עילות שונות להחזרת ההלוואה העומדת. אחת העילות, האמורה בפסקה (4) לס"ק (א) לסעיף 12 להסכם הניידות, היא עילה הנובעת ממכירת הרכב. המועד שבו ארעה אחת העילות להחזרת ההלוואה, מבין העילות האמורות בס"ק (א) לסעיף 12 להסכם הניידות, הוגדר בסעיף 12(ג) להסכם הניידות כ"המועד הקובע". סעיף 12א קובע הוראות שונות בדבר חישוב ההלוואה העומדת המוחזרת. סעיף 12ג להסכם הניידות קובע כך: (א) בסעיף זה ובסעיפים 12ד' ו-12ה' - 'שיעור מופחת' - שיעור ההחזר של ההלוואה העומדת שנקבע בחלק א' לתוספת ו' או בסעיף 12ב(ב), לפי הענין, למוגבל בניידות שרוכש רכב חדש; 'שיעור רגיל' - שיעור ההחזר של ההלוואה העומדת שנקבע בחלק ב' לתוספת ו'; 'יום ההחזר' - היום שבו החזיר המוגבל בניידות למוסד את ההלוואה העומדת שקיבל בגין הרכב הקודם. 'יום אישור ההלוואה העומדת להחלפת רכב' - (1) אם ההלוואה העומדת אושרה לפי סעיף 11(א) - יום הוצאתו של האישור שהיה בתוקף ביום ההחזר, ולענין סעיף 12ד' - יום הוצאתו של האישור הראשון שלא מומש; (2) אם ההלוואה העומדת אושרה לפי סעיף 11(ב) - יום הוצאתו של האישור הראשון שלא מומש. (ב) החזיר המוגבל בניידות את ההלוואה העומדת שקיבל בגין הרכב הקודם בשיעור מופחת, אולם לא רכש רכב חדש תוך 24 חודשים מיום אישור ההלוואה העומדת להחלפת רכב, יחולו לגבי החזר ההלוואה העומדת שקיבל בגין הרכב הקודם השיעור הרגיל וכן הוראות סעיף 12א להסכם זה. הוראה זו לא תחול כל עוד המוגבל בניידות לא מכר את הרכב הקודם ולא חל מועד קובע אחרי יום ההחזר: חל מועד קובע כאמור, יימנו 24 החודשים ממועד קובע זה. (ג) (1) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (ב), יחוייב המוגבל בניידות להחזיר למוסד את ההפרש שבין סכום ההלוואה העומדת שהיה צריך להחזיר למוסד ביום ההחזר לפי השיעור הרגיל ובהתאם להוראות סעיף 12א, לבין סכום ההלוואה העומדת שהחזיר למעשה. (2) החזיר מוגבל בניידות את ההלוואה העומדת שקיבל בגין הרכב הקודם לפני שחל מועד קובע לגביו, ישמש יום ההחזר כמועד קובע לענין חישוב סכום ההלוואה העומדת שהיה צריך להחזיר ביום ההחזר כאמור בפסקה (1). (ד) סכום ההפרש האמור בסעיף קטן (ג) ישא ריבית בשיעור שנקבע בסעיף 12א(ג) להסכם זה, מיום ההחזר עד ליום שבו מוחזר ההפרש. (ה) לא ינתן למוגבל בניידות אישור חדש להלוואה עומדת, כל עוד לא החזיר למוסד את ההלוואה העומדת שקיבל בגין הרכב הקודם כנדרש בסעיף זה, כולל ההפרש לפי סעיפים קטנים (ג) ו-(ד).". סעיף 12ד להסכם הניידות קובע כי הוראות סעיף 12ג להסכם הניידות יחולו גם על מוגבל בניידות שאושרה לו הלוואה עומדת להחלפת רכב, אשר לא רכש רכב חדש תוך 12 חודשים מיום שאושרה לו ההלוואה העומדת, גם אם לא החזיר את ההלוואה העומדת הקודמת שניתנה לו. סעיף 12ה להסכם הניידות עוסק בבקשה לביטול החזר של הלוואה עומדת בשיעור מופחת, לאחר שכבר נפרעה. 25. סעיף 21 להסכם הניידות כולל רק את ס"ק (א) (ס"ק (ב) ו-(ג) שהיו בו בעבר - בוטלו). כך נאמר בו: "מי שקיבל קיצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו 65 שנים או מי שקיבל הלוואה עומדת בתוך ארבע השנים שקדמו להגיעו לגיל האמור או שקיבל הלוואה עומדת לרכישת הרכב שברשותו יהיה זכאי, על אף האמור בפסקה (1) להגדרת 'מוגבל בניידות' שבסעיף 2, להטבות לפי הסכם זה.". ראוי לציין כי נוסח זה של סעיף 21 להסכם הניידות, תקף החל מיום 1/1/02. הבנת מהותה של המחלוקת 26. כפי שניתן להתרשם מחלקי הסכם הניידות המצוטטים לעיל, הרי שניסוחו של הסכם הניידות, הוא כה מסורבל, עד אשר לא ניתן להתעלם מהחשש שמא מנסחיו בחרו בכוונה לערפל את משמעויותיו. אחת התוצאות של אותו ניסוח, הוא שקשה גם לאתר באופן מדוייק את המחלוקת בין הצדדים, ובשל מה היא נובעת. לפיכך, בטרם נפנה להכריע במחלוקת, ננסה לנסח אותה באופן שיקל עלינו להבין אותה. 27. עמדתו של הנתבע היא למעשה כזו - לא היה ניתן לקבל את בקשתו של התובע להלוואה עומדת שהוגשה בשנת 2007, באשר אז - התובע כבר עבר את גיל 65, ולא התקיימו בו התנאים האמורים בסעיף 21 להסכם הניידות, כך שהוא כבר אינו בגדר "מוגבל בניידות" לפי ההגדרה בסעיף 2 להסכם הניידות. אמנם, בעבר, היה התובע זכאי להטבות מכח הסכם הניידות, אלא שמשלא רכש מכונית חדשה תוך 24 חודשים מיום שאושרה לו, הרי שבהתאם לסעיף 12ג(ב) ו-12ג(ג) להסכם הניידות נוצר לו חוב (בגובה ההפרש בין ההלוואה העומדת הקודמת שהוחזרה בשיעור המופחת לבין ההלוואה העומדת בשיעור הרגיל), כך שבשל כך - לא היה ניתן לקבל את בקשתו של התובע שהוגשה ביום 3/3/02, וזאת - נוכח ההוראה האמורה בסעיף 12ג(ה) המונעת מתן הלוואה עומדת חדשה בטרם החזרת חוב בשל ההלוואה העומדת הקודמת. אמנם, אותו חוב נמחק לאחר מכן על ידי הועדה לביטול חובות, אלא שמחיקה זו אינה פועלת רטרואקטיווית, כך שאין במחיקת החוב כדי להשפיע על דחיית הבקשה שהוגשה ביום 3/3/02, ועל כן - דין התביעה להידחות. 28. עמדתו של התובע היא למעשה כזו - משבוטל החוב על ידי הועדה לביטול חובות, הרי שהתברר שלא היה מקום לדחות את הבקשה להלוואה עומדת שהוגשה ביום 3/3/02, בקשה שנדחתה רק בשל הטענה בדבר קיומו של חוב בגין ההלוואה העומדת הקודמת. לפיכך, עם ביטול החוב והגשת הבקשה המחודשת לקבלת הלוואה עומדת, היה מקום לקבל את הבקשה. גורל התביעה 29. לכאורה, עמדתו של הנתבע נראית מבוססת על הוראות מפורשות בהסכם הניידות, בעוד שקבלת עמדתו של התובע מצריכה איזו התפלפלות. עם זאת, בענין זה נכון להביא בחשבון את עצם ניסוחו של הסכם הניידות (שאינו בוחל בניסוחים פתלתלים אשר מצדיקים גם התפלפלות), וכן את ההלכה הפסוקה באשר לאופן שבו נכון לפרש את הסכם הניידות. על פי ההלכה הפסוקה יש לפרש את הסכם הניידות בהתאם למטרתו, וכאשר ניתן לפרשו לצדדים שונים - יש לפרש אותו לטובת המוגבל בניידות. (ראו בענין זה את אשר נפסק בדב"ע מה/383-01 בהירי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 359, 364). הסכם הניידות אמור להיות מפורש תוך זיקה לכך שמדובר בהטבה סוציאלית (ראו עב"ל 152/98 נתנאלי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 149, 156). 30. לדעתנו, כדי להכריע בגורל התובענה, יש להביא בחשבון מספר עניינים: א. התובע פעל בתום לב; הוא מכר את היונדאי הישנה בכוונה להחליף אותה במכונית חדשה, ובשל כך - הוא גם החזיר לנתבע את ההלוואה העומדת בשיעור המופחת, כפי שהיה עליו לעשות. ב. אלמלא היה התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 11/3/99, הרי שהוא היה מממש את כוונתו ורוכש מכונית חדשה ואז - היה הנתבע מממש את האישור שכבר ניתן לו, לקבלת הלוואה עומדת חדשה לשלם החלפת המכונית. ג. משהתובע נפגע בתאונת דרכים, אושפז בבית חולים, עבר ניתוח ולאחר מכן שהה במשך מספר חודשים במוסד סיעודי, לא ניתן לבוא עמו בטרוניה על כך שלא התפנה לרכוש מכונית חדשה. גם לאחר שחרורו מהמוסד הסיעודי, המשיך התובע לקבל טיפולי פיזיותרפיה, ומצבו הבריאותי לא היה כזה שאיפשר לו לנהוג. ניתן להבין מדוע גם באותה תקופה התובע לא רכש מכונית חדשה. ד. הנתבע, אשר כזכור אישר לתובע קבלת הלוואה עומדת חדשה, לא ביצע את אישורו ולא נתן לתובע את ההלוואה העומדת החדשה (זאת, כמובן, מאחר שהתובע לא רכש עדיין מכונית חדשה, בשל הנסיבות שפורטו לעיל). ה. משנודע לתובע לראשונה על כך שהנתבע מייחס לו "חוב" (של ההפרש בין ההלוואה העומדת הקודמת בשיעור המופחת, אשר הוחזר על ידי התובע, לבין השיעור הרגיל של אותה הלוואה, מאחר שחלפו שנתיים מאז מכירת היונדאי הקודמת) - התובע פנה מייד לנתבע (במכתבו מחודש אוקטובר 2000, פירט את הסיבות שגרמו לו שלא לרכוש מכונית חדשה, ציין את תקוותו לשיפור במצבו הגופני וביקש למעשה כי הנתבע יאריך לו את המועד לרכישת המכונית החדשה. ו. הנתבע לא השיב על אותה בקשה להארכת מועד. נראה שהנתבע גם לא הפעיל כל שיקול דעת בענין זה. הוא פשוט התעלם מאותה בקשה. התנהגות כזו - אינה הולמת גוף ציבורי ובמיוחד לא כזה הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי. על הנתבע היה לדון בבקשתו של התובע ולהודיע לו מה ההחלטה שהתקבלה לגביה. ז. את בקשתו הנוספת לקבלת הלוואה עומדת, הגיש התובע ביום 3/3/02, מועד שהוא לאחר תיקונו של סעיף 21 להסכם הניידות, ובטרם הגיע התובע לגיל 65. הסיבה היחידה שבגינה נדחתה אותה בקשה, היא הסיבה של קיומו של "חוב" קודם, ה"חוב" שנוצר רק בשל אי-רכישת מכונית חדשה תוך 24 חודשים מיום מכירת הקודמת, וזאת - מבלי שהנתבע דן כלל בענין בקשת התובע להארכת המועד לעשות כן, בשל מצבו הבריאותי עקב התאונה מיום 11/3/99. ח. אותו "חוב" שהביא לדחיית הבקשה למתן הלוואה עומדת שהוגשה ביום 3/3/02, נמחק לחלוטין במועד מאוחר יותר, לפי החלטת הועדה לביטול חובות. אילו היתה הועדה לביטול חובות מחליטה על מחיקת החוב טרם ההחלטה בבקשה שהוגשה ביום 3/3/02, הרי שאותה בקשה - לא היתה נדחית. אמנם, כאמור כבר בסעיף 14 לעיל, אין לנו ראיה על כך שהתובע אכן הגיש בקשה קודמת לועדה לביטול חובות, אך הנתבע לא חלק על הצהרת התובע בסעיף 12 לתצהירו, שלפיה בעת שהמתין לקבלת התשובה על הבקשה שהוגשה ביום 3/3/02, נמסר לו על ידי אנשי סניף הנתבע כי עליו להמתין להחלטת הועדה לביטול חובות שהתכנסה בשנת 2000, כך שייתכן שאכן הוגשה בקשה כזו, אשר לא הוחלט בה, ואילו היתה מתקבלת כבר קודם לכן, אותה החלטה שהתקבלה בסופו של דבר באוקטובר 2005 - הרי שהנתבע לא היה דוחה את בקשתו של התובע שהוגשה ביום 3/3/02. 31. סעיף 12ג(ה) להסכם הניידות, מונע קבלת הלוואה עומדת חדשה בטרם השבת ההפרשים האמורים בסעיף 12ג(ג) להסכם הניידות, בקשר להלוואה העומדת הקודמת שהוחזרה בשיעור המופחת. ברור כי אם חובת השבת ההפרשים בסעיף 12ג(ג) בוטלה לפי החלטת הועדה לביטול חובות - אזי כבר לא צריכה להיות מניעה מלקבל הלוואה עומדת חדשה. השאלה שמתעוררת בעניינו של התובע היא מה הדין במקרה שאותה חובת החזרת ההפרשים בוטלה על ידי הועדה לביטול חובות רק בדיעבד. האם אותו ביטול בדיעבד (שהוגדר על ידי הועדה לביטול חובות כ"מחיקה" של החוב) - יש לו גם תחולה רטרואקטיווית, באופן שמצדיק בחינה שונה של הזכאות לקבלת הלוואה עומדת חדשה, או שמא - אין לו השפעה על ההחלטות שהתקבלו קודם לכן? לדעתנו, כשאנו מביאים בחשבון את האופן שבו נכון לפרש את הסכם הניידות (בהתאם להלכה הפסוקה כאמור בסעיף 29 לעיל), ואת הנסיבות המפורטות בסעיף 30 לעיל, אנו יש להבין את סעיף 12ג(ה) להסכם הניידות ככזה שאמור להיות מושפע גם מהחלטות על מחיקת חובות שהתקבלו על ידי הועדה לביטול חובות בדיעבד. אף אם פרשנות זו אינה נכונה בכל המקרים, הרי שיש להחיל אותה במקרה כגון זה של התובע, שבו זמן רב לפני שהוחלט לדחות את הבקשה שהוא הגיש ביום 3/3/02 - הוא ביקש להאריך לו את המועד בשל מצבו הבריאותי ובקשתו כלל לא נדונה ולא זכתה למעשה, וכן בהתחשב בכך שייתכן שאכן הוגשה, כבר בשנת 2000 בקשה קודמת לועדה לביטול חובות, אך גם היא לא נדונה. 32. על סמך הפרשנות שלדעתנו נכון לפרש בה את הוראתו של סעיף 12ג(ה) להסכם הניידות, הרי שמשהועדה לביטוח חובות החליטה על מחיקתו של ה"חוב", נוצר הצורך להחליט מחדש בבקשה שהתובע הגיש ביום 3/3/02, החלטה שתינתן על סמך העובדה שהתברר ששוב אין "חוב" המונע את קבלת ההלוואה העומדת החדשה. משהנתבע לא החליט מחדש למרות מחיקתו של ה"חוב", פעל התובע להביא לקבלת החלטה מחודשת, וזאת על ידי הגשת הבקשה הנוספת שהגיש, ביום 6/3/07. על סמך הנסיבות האמורות לעיל, אין לראות את הבקשה שהוגשה ביום 6/3/07, כאילו היא בקשה חדשה, אלא נכון לראות אותה כבקשה לחידוש הדיון בבקשה שהוגשה ביום 3/3/02, ואשר נדחתה מטעם של קיום "חוב", טעם שהתברר ככזה שהוא כבר בלתי רלוונטי (בשל מחיקתו של ה"חוב"). על כן, לא היה מקום לדחות את הבקשה מיום 6/3/07, בשל כך שלתובע כבר מלאו 65 שנים, שכן - בעת הגשת הבקשה הקודמת שנדחתה מטעם שכבר לא היה בתוקף (ביום 3/3/02), עדיין לא מלאו לתובע 65 שנים, והגשת הבקשה החדשה ביום 6/3/07, באה רק לשם חידוש אותה בקשה שנדחתה מטעם שכבר אינו תקף. 33. התוצאה מהאמור לעיל היא שעם הגשת הבקשה ביום 6/3/07, היה על הנתבע להחליט בה כחידוש הבקשה מיום 3/3/02 (למעשה, כבר עם מחיקת ה"חוב" היה על הנתבע להחליט מחדש בבקשה מיום 3/3/02, אלא שהוא לא עשה כן). משהבקשה מיום 3/3/02 נדחתה רק בשל קיומו של "חוב" שכבר הוחלט לגביו שהוא "נמחק" - אזי דין בקשת התובע להתקבל, וגם את התביעה יש לקבל. 34. כאמור כבר לעיל, אנו מודעים לכך שקבלת התביעה נעשתה על ידינו בדרך המצריכה גם התפלפלות. אולם, ניסוחן הפתלתל של הוראות הסכם הניידות, למעשה "מזמין" גם התפלפלות. 35. האופן שבו פירשנו את הוראת סעיף 12ג(ה) להסכם הניידות, אינו אופן "מאולץ", אלא אופן שיכול להתיישב במדוייק גם עם לשונו של הסעיף וגם עם מטרתו של הסכם הניידות, לתת הטבות למי שבבירור הוא מוגבל בניידות. בחירת פרשנות אחרת, היתה מביאה לסיכול מטרתו של ההסכם, וזאת - רק בשל העובדה המצערת שהתובע נפגע קשה בתאונת דרכים. 36. ראוי לזכור שבעבודה הפרשנית של הסכם הניידות כמו גם שפרשנות המונח "מחיקה" של החוב בהחלטת הועדה לביטול חובות, וכמו גם בפרשנות חוקים - לא ניתן לראות את הלשון כחזות הכל, ולהתעלם מתכלית הטקסט שאותו מפרשים. לדעתנו, הפרשנות שניתנה על ידינו הן למונח "מחיקה" בהחלטת הועדה לביטול חובות והן לסעיף 12ג(ה) להסכם הניידות, אכן תואמת את תכליתו של הסכם הניידות, כאמור בסעיף 35 לעיל. ראוי להביא כאן ציטוט מפסק דין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, ובו הרחיב בית הדין הארצי לעבודה את הדיבור בענין פרשנות חוקים. כוונתנו לדברים שנאמרו בעב"ל 1188/04 ועוד, המוסד לביטוח לאומי - חורי ואח' (פסק דין מיום 15/2/05). פסק הדין עוסק בהוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב],התשנ"ה-1995, שעניינן זכאות למענק בגין עבודה מועדפת. אולם, הדברים שנאמרו על ידי בית הדין הארצי לעבודה בענין פרשנותם של חוקים, יפים ונכונים לדעתנו גם כשמדובר על פרשנות מסמכים דוגמת הסכם הניידות. כך אמר בית הדין הארצי לעבודה (בדעת הרוב) (הציטוט מובא בלא הערות השוליים): "פרשנות חוק - התכלית וגבולות הלשון לגרסתו של המוסד די בכך ש"לשון החוק ברורה, ואינה משתמעת לשתי פנים, ואף עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה" כדי לבסס אבחנה בזכאות למענק בין חיילים שעבדו ב"עבודה נדרשת" שיסודה במועד התחלת העבודה. ולא היא. ככל דבר חקיקה, כפופות הוראותיו של תיקון 58 למלאכת הפרשנות, שבסיומה תיבחר הדרך הראויה והנכונה ליישומן. עמד על כך פרופ' אהרן ברק בספרו בנושא הפרשנות התכליתית במשפט: 'כל טקסט מתייצב בפנינו לאחר פירושו. על כן, אין כל משמעות לאמירה שלפיה טקסט ברור אינו זקוק לפרשנות:in claris non fit interpretation. גישה זו - שהוחלה בפרשנות חוקים, חוזים וצוואות - יש לדחות. טקסט הוא ברור רק לאחר שעבר (במודע או שלא במודע) תהליך פרשני. רק טקסט שאינו קיים אינו זקוק לפרשנות. הטקסט המשפטי אינו אומר דבר למי שאינו מפרש אותו. הטקסט אינו חל "כשלעצמו". תחולתו של הטקסט מניחה פעילות פרשנית. ה"אפליקציה" מניחה "אינטרפרטציה". הפרשנות היא המשך חיוני של הטקסט. באמצעותה בא הטקסט לידי ביטוי. בלעדיה, הטקסט הוא אות מתה. כאשר אנו קולטים להבנתנו טקסט, אנו מפרשים אותו. אין לטקסט משמעות קדם פרשנית'.  כבר אמר החכם לאו-צה, אבי תורת הטאו, כי "מַסָּע שֶל אֶלֶף לִי מתחיל בצעד אחד". בדומה, אף מסעו של הפרשן מתחיל במילותיו של החוק, וגבולותיו של הפרשן - גבולות לשונו של הטקסט. בלשון נטועה נקודת האחיזה הראשונית, וממנה והלאה יפליג הפרשן לאור לשון הטקסט, כשהוא מונחה בתכלית החוק ומטרתו. במלאכה זו יש להקפיד שלא יינתן ללשון הכתוב מובן פרשני המבקע את קרום התכלית העוטף את דבר החקיקה. כדברי השופט חשין בעניין רוקר: 'כל מילה, כל ביטוי בשפה ניתן לפרשם בצמצום וניתן לפרשם ברחבות, אף ברחבות-יתר. ואולם ככל שנרחיב ונוסיף ונרחיב נגיע לנקודה שבה יימתח קרום המעטפת עד לקצה-יכולתו'.  מנקודת הפתיחה הלשונית יחתור הפרשן אל עבר תכלית החוק ומטרתו. לכל אורך מסעו יבחן היטב אם אינו סוטה מדרכו ואם אינו מאבד את נקודת האחיזה בלשון הטקסט. כדברי השופט חשין בפרשת סגל: 'לעולם נפתח בלשון החוק, אך גם אם נרחיק מעבר-לה, הנה לאחר שובנו משוט בארץ ומהתהלך בה, לעולם גם נסיים בלשון החוק. יתר-על-כן: בהלכנו אל מחוץ לחוק העומד לפירוש, בבקשנו חכמה ודעת ממקומות אחרים - ובכל מהלך הדרך - לעולם נוסיף ונפזול אל החוק כמרכז החיים, שמא נתעה ונטעה'.  הנה, אפוא, מלותיו של החוק אינן חזות הכל, כי אם המסגרת התוחמת את גבולות הפרשנות. בגדרה תבחן תכלית החוק, על רקע ההיסטוריה החקיקתית ולאור עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. כדברי פרופ' ברק בספרו: '...חוק צריך להתפרש על פי תכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית). תכלית זו היא המטרות, היעדים, האינטרסים, הערכים, המדיניות, והפונקציה שהחוק נועד להגשים. זהו ה- ratio legis. תכלית זו היא מושג נורמטיבי. זו קונסטרוקציה משפטית'.  בסיום דרכו יגיע הפרשן ליעדו כשבצקלונו תכלית החוק, כשהיא מתיישבת עם הוראתו הכתובה. הפרשנות התכליתית קנתה לה מקום של כבוד בתחומי המשפט השונים בשיטת המשפט הישראלית. לאורה נעשית אף פרשנותם של דיני העבודה. בדומה, נפרש את חוק הביטוח הלאומי נוכח יעדיו הסוציאליים. בהתאם, נשים לנגד עינינו את תכליתו של תיקון 58 לחוק בבואנו לפרש את הוראותיו באשר לתשלום מענק בגין "עבודה נדרשת" לחיילים משוחררים.". כאמור, הדברים נאמרו ביחס לפרשנותם של חוקים, אך אין כל סיבה שלא להחיל אותם גם על פרשנותו של הסכם הניידות, שהוא תוצר של אקט שלטוני, הקובע זכויות וחובות של מבוטחים בענייני הבטחון הסוציאלי. לסיכום 37. בשל הטעמים המפורטים לעיל, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי התובע זכאי לקבלת הלוואה עומדת לשם החלפת מכוניתו (שנמכרה עוד טרם תאונת הדרכים שעבר). 38. מעבר לנדרש נוסיף כי אנו ממליצים לנתבע לנהוג אחרת עם בקשות להארכת מועד המוגשות לו כמו זו שננקבה במכתבו של התובע מחודש אוקטובר 2000. אף אם הנתבע סבור שאין מקום להארכת המועד, הרי שראוי שהנתבע יגיב על מכתבים כאלה ויבהיר את עמדתו זו. בנוסף, לדעתנו, נכון שהנתבע ידאג להביא לכך שבהסכם הניידות תירשם באופן מפורש זכותם של המבוטחים לבקש (ולקבל) הארכה של המועדים שננקבו בו, כך שהנתבע יוכל להפעיל את שיקול דעתו ולהאריך את המועדים במקרים הראויים. מקרה כגון זה של התובע, שלא היה יכול לממש את ההלוואה העומדת שכבר אושרה לו לשם החלפת מכונית, וזאת רק בשל התאונה שבה הוא נפגע קשה - נראה בעינינו כמקרה שבו הנתבע היה אמור להאריך את המועד למימוש ההלוואה העומדת להחלפת המכונית. 39. משהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אין אנו רואים טעם בפסיקת הוצאות משפט. 40. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניידותרכבהלוואהקניית רכב