קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה לנתבע זר: הנתבעת (חברה שמקום מושבה בטורקיה) מבקשת לקבוע כי התובעת לא ביצעה מסירה כדין של כתב התביעה לידיה. התביעה הוגשה כנגד חברה שמקום מושבה בטורקיה, בגין הפרות נטענות של הסכמות שגובשו בין הצדדים, במסגרת ההתקשרות לשיווק והפצה של מוצרי חשמל שונים (הנתבעת היתה מבין ספקיה העיקריים של התובעת). בהחלטתי מיום 4/12/08 הצעתי לצדדים להסכים על מחיקת הבש"א ללא צו להוצאות, וזאת בהמשך לדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ענת ברון (במסגרתו הצהיר ב"כ הנתבעת כי לצורך הדיון בבקשה לביטול העיקול הוא מוותר על הטענה לפיה הצווים לא הומצאו לנתבעת כדין). בהודעתה מיום 18/12/08 טוענת הנתבעת כי היא לא ויתרה על טענותיה בבקשה הנוכחית, למעט לצורך הדיון בבקשה לביטול עיקול, ולכן היא עומדת על בקשתה. מטיעוני הצדדים עולה, כי נעשו מספר ניסיונות להמציא את כתב התביעה לנתבעת (ולשיטת התובעת, ניסיונות אלה מהווים המצאה כדין). על פי הנטען, נציגי התובעת מסרו את כתב התביעה למר אומוט באבא, המועסק במחלקת המכירות של הנתבעת, במסגרת פגישה שקיימו הצדדים בישראל. מר אומוט דחה באדיבות את כתב התביעה, תוך שהבהיר, כי הוא אינו מוסמך לקבל מסמכים משפטיים עבור הנתבעת. מאוחר יותר באותו היום, עם שובו לבית המלון, גילה מר אומוט בחדרו מכתב מיום 10/6/08 , בו נאמר כי התובעת השאירה בחדר הקבלה את כתב התביעה. למחרת, עם שובו של מר אומוט לחדר המלון, הוא גילה שהמעטפה שהמנכ"ל ניסה למסור לו במהלך פגישתם יום קודם לכן, הונחה על גבי מזוודתו. הנתבעת טוענת, כי מר אומוט מעולם לא קיבל הרשאה לקבלת כתבי בי דין עבורה, הוא אינו נמנה עם הנהלת הנתבעת, אינו דירקטור בנתבעת, אין לו זכויות חתימה בנתבעת והוא אינו מוסמך לקבל החלטות שיחייבו אותה. בנוסף, לשיטת הנתבעת, נציג התובעת, שמסר את כתב התביעה למר אומוט, אינו עונה על ההגדרה של "שליח בית דין", כמשמעותה בתקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). התובעת הגישה בקשה לסילוק התשובה לתגובה שהגישה הנתבעת, מהטעם שטענתה לאי תחולתה של תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, מופיעה לראשונה בתשובה לתגובה. מבחינה מהותית, עמדת התובעת היא, שההמצאה למר אומוט מהווה המצאה כדין עבור הנתבעת, שכן מדובר במסירה לידי מורשה בהנהלת עסקים, כמשמעותה בתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי. התובעת מוסיפה, כי כתב התביעה וההזמנה לדין נמסרו גם במשרדי הנתבעת באיסטנבול, וביום 17/6/08 נמסרו מסמכים אלה גם במטה הנתבעת בעיר מאניסה שבטורקיה. בקשת התובעת למחיקת התשובה לתגובה, נשענת על נימוק פורמליסטי מובהק, שאין לייחס לו משקל של ממש, שעה שבמסגרת אותה בקשה, התובעת השיבה עניינית לעמדת הנתבעת בעניין תחולתה של תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולכן זכויותיה הדיוניות לא נפגעו. לפיכך, אני מתיר את תשובת הנתבעת על כנה, וכך גם את התייחסות התובעת לה. לעצם העניין, תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת- "כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה: (1) במסירה אישית על ידי פקיד בית המשפט, על ידי עורך דין, פקידו או שליח מטעמו, או על ידי אדם אחר שבית המשפט או מנהל בתי המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור (לכל אחד מאלה ייקרא שליח בי-דין); (2) על ידי מוסד כאמור בסימן ב'; (3) בדואר כאמור בסימן ג'; (4) בפקסימילה כאמור בסימן ג'1; (5)באמצעי אלקטרוני כאמור בסימן ג'2". נראה שאין מחלוקת, כי כתב התביעה הומצא למר אומוט על ידי מנכ"ל התובעת, ובמצב דברים זה, גם היצמדות פורמליסטית לנוסח התקנה מכשירה את ההמצאה, מבחינת "זהות השליח". מעבר לכך, עמדת התובעת בדבר כשירות ההמצאה, נסמכת בעיקר על תחולתה של תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה- "(א) היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". תחולת הוראה זו נבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ובהתאם למידת אינטנסיביות הקשר בין שתי החברות. בהקשר זה קבע כב' השופט בנימין ארנון בת"א (מחוזי מרכז) 6696-10-08 אלמור חשמל התקנות ושירותים נ' סימנס ישראל בע"מ 15/1/09), כי תחולתה של תקנה זו נבחנת לאורו של מבחן "אינטנסיביות הקשר"- ככל שניתן להסיק מהנסיבות העובדתיות יותר סממנים של שיתוף פעולה עסקי בין הנתבע לבין האדם שאליו נמסר כתב התביעה, כך תגבר הנטייה לראותו כ"מורשה" מטעם הנתבע. עיקרון זה מתבסס על ההנחה שאדם אשר נמצא בקשר שוטף עם הנתבע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט, יביא לידיעתו את דבר קיומם של הליכים כנגדו (ראו בנוסף בש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 6811/07 ת"א 1391/07 אידקס און ליין נ' רפפורט (17/4/07); רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG (29/1/09)). בענייננו, טען מר אומוט בתצהירו כי הוא מועסק במחלקת המכירות בנתבעת, וכפוף לשני גורמים נוספים, אין לו סמכויות ניהוליות בנתבעת או סמכות לקבל החלטות, וממילא הוא אינו מורשה בהנהלת עסקיה של הנתבעת, כמשמעות המונח בתקנה 482(א) האמורה. התמונה המצטיירת היא, שכתב התביעה נמסר למר אומוט בעת ששהה בישראל, יחד עם נציגים נוספים בנתבעת, ביום 10/6/08, בכדי לבחון את תלונותיה של התובעת ולקוחותיה לגבי המוצרים נשוא התביעה. במהלך הפגישה האמורה, מר עמרם, מנכ"ל התובעת באותה תקופה, מסר למר אומוט את כתב התביעה, במעמד שני נציגים נוספים של הנתבעת. במילים אחרות, מר אומוט אינו שוהה בישראל דרך קבע, אלא הוא הגיע לישראל רק לצורך אותה פגישה שהתקיימה עם נציגי התובעת, שעסקה בעניינים הקשורים (גם אם לא ישירות) לנשוא התביעה. מכאן נובעת טענת הנתבעת, כי ניסיון ההמצאה בוצע בחוסר תום לב, ולכן אין המדובר בהמצאה כדין. אין בכוונתי להרחיק לכת ולהתחקות אחר כוונותיה ומידת תום ליבה של התובעת באופן מסירת התביעה לידי מר אומוט. על פי הפסיקה, אין להכשיר המצאה לתושב חוץ שהגיע באקראי בישראל (ראו ע"א (תל אביב-יפו) 861/93 Cor-Serve Ltd. נ' "ארגל" אריזה גלית בע"מ (1/9/93) שאושר בבית המשפט העליון ברע"א 5254/93 Cor- Serve Ltd. נ' "ארגל" אריזה גלית בע"מ (10/3/94)). בענייננו, אין המדובר ב"נחיתה" אקראית בישראל; נוסח תקנה 482(א) עשוי להתאים גם למצב שבו מורשה הנהלת העסקים מטעם החברה הזרה נכח אותה שעה (כלומר, באופן זמני) בישראל, ובתגובת התובעת נטען כי מר אומוט הוא המנהל האזורי של הנתבעת, האחראי, בין היתר, גם על המכירות בישראל. כל אלה הם אכן שיקולים העשויים להטות את הכף אל עבר הכשרת ההמצאה, אלא שמנגד, קיימים נתונים עובדתיים אחרים, שמשקלם אינו פחות, ומעידים על כך שהקשר בין מר אומוט לבין הנתבעת אינו אינטנסיבי דיו, לפחות לא מבחינת הפעילות בישראל, לצורך הכשרת ההמצאה על פי תקנה 482(א). ראשית, כאמור, נראה שמר אומוט אינו פעיל בישראל דרך קבע, וגם לשיטת התובעת, הוא אינו אחראי באופן בלעדי על תחום המכירות בישראל (אלא נראה כי תחום אחריותו מתפרש גם על פני מדינות נוספות באזור). שנית, לא הופרכו טענות הנתבעת בדבר ההיקף המצומצם של תחום אחריותו וסמכותו של מר אומוט, בהשוואה לגורמים אחרים בנתבעת, ולכן ספק עד כמה, מבחינת מהות תפקידו, ניתן להגדירו כ"מורשה בהנהלת עסקים" לצורך החלת תקנה 482(א) האמורה. מעבר לכך, אני מסכים עם הנתבעת בכך שקיים טעם לפגם בהמצאת כתב התביעה למר אומוט, במסגרת הגעתו לישראל, לצורך פגישה עם נציגי התובעת, וזאת דווקא על רקע העובדה שפגישה זו נועדה, כפי הנראה, להבהיר עניינים המצויים ביסוד התביעה. מבחינת שיקולי מדיניות משפטית, נראה שראוי לשלול המצאה של כתב טענות לנתבע זר, באמצעות גורם עסקי שהגיע לישראל, לצורך הידברות לגבי מחלוקות שנוצרו, שהובילו לבסוף להגשת התביעה (בהפרש זמנים מזערי ממועד אותה פגישה). לפיכך, הבקשה מתקבלת, ואני קובע כי המצאת כתב התביעה למר אומוט אינה בגדר המצאה כדין עבור הנתבעת. התובעת תשא בהוצאות בסך 7,000 ₪ + מע"מ. התובעת תגיש בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום תוך 30 יום. המצאת כתבי בי דין