הסכם קיבוצי עובדים סוציאליים בשירות הציבורי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם קיבוצי עובדים סוציאליים בשירות הציבורי: 1. התביעה שבפנינו עניינה עתירתה של התובעת לתשלום הפרשי שכר, יתרת תוספת ניהול, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה, הפרשות לקופת גמל והשתתפות בהוצאות נסיעה, בין היתר מכוח ההסכם הקיבוצי החל על עובדים סוציאליים בשירות הציבורי. 2. הנתבעת (להלן- גם "העמותה") הינה עמותה פרטית ללא כוונת רווח, אשר נוסדה בשנת 1982 ופועלת לקידום ופיתוח פרוייקטים בתחום רווחת הקשיש בעיר לוד. התובעת, עובדת סוציאלית במקצועה, הועסקה אצל הנתבעת בתפקיד של מנהלת מרכז יום לקשיש החל מיום 2.1.03 ועד ליום 30.4.04, מועד בו התפטרה מעבודתה. בטרם קבלתה של התובעת לעבודה, הוצגה בפניה על ידי מנהלת החשבונות של הנתבעת הדמיה של שכרה בתלוש שכר "לדוגמא" (נספח א' לתצהיר התובעת). ביום 30.12.02 זומנה התובעת לראיון בפני ועדת ההיגוי של מרכז היום לקשיש (פרוטוקול ועדת ההיגוי צורף כנספח א-1 לתצהיר התובעת). בפרוטוקול ועדת ההיגוי צויין כי הוחלט לקבל את התובעת לנסיון של חצי שנה וכי "תנאי השכר יקבעו בימים הקרובים". כן הוצע במהלך הראיון לפנות לאיגוד העובדים הסוציאליים לבקש הגדרת שכר. ביום 14.8.03, כשמונה חודשים לאחר שהחלה התובעת לעבוד בנתבעת, פנתה התובעת לאיגוד העובדים הסוציאליים בכדי לברר את אופן חישוב שכרה. טענות הצדדים 3. לטענת התובעת, ההסכם הקיבוצי החל על העסקתם של עובדים סוציאלים חל גם על העסקתה. כמו כן, לטענתה, הנתבעת התחייבה בפניה כי תשלם לה תנאי שכר לפי ההסכם הקיבוצי. על פי הנטען, התובעת פנתה פעמים רבות למנהלת החשבונות של הנתבעת ולהנהלת הנתבעת בשאלות לגבי חישוב שכרה ונאמר לה לפנות לאיגוד העובדים הסוציאליים בעצמה. לאחר פנייתה לאיגוד ביום 14.8.03 מסרה התובעת את תשובת האיגוד למנהלת החשבונות ונאמר לה כי העניין בטיפול. לטענת התובעת, בטרם החלה לעבודה בנתבעת סוכם עמה על תשלום תוספת ניהול של 5% לשכרה. התובעת טוענת כי התוספת שולמה לה אולם על בסיס שכר נמוך מהשכר שהגיע לה ועל כן יש לחייב את הנתבעת בתשלום ההפרש בסך של 1,952 ש"ח. עוד טענה התובעת, כי בהתאם להסכם הקיבוצי החל על העובדים הסוציאליים, עובדת בדרגתה ובוותקה (דרגה ו' עם 12 שנות נסיון) זכאית לקבל משכורת בסך 5,396.31 ש"ח, בעוד השכר ששולם לה היה נמוך מכך. משכך עתרה התובעת לתשלום הפרשי שכר בסך 21,227 ש"ח בגין תקופת עבודתה. בנוסף טענה התובעת כי היא זכאית לתוספת בשיעור של 20% בעבור השעות הרגילות המהוות חלק מהמשמרת השניה. לטענת התובעת, היא עבדה במשך שלושה ימים בשבוע עד השעה 17:00 (בעוד ביתר הימים עבדה עד השעה 16:00) ועל כן על הנתבעת לשלם לה גמול שעות נוספות שלא שולם לה בסך 17,666 ש"ח. עוד טענה התובעת לזכאותה לתשלום 9 ימי הבראה בסך של 2,994 ש"ח. בנוסף טענה התובעת לזכאותה להפרשות בשיעור של 5% ממרכיבי השכר הלא פנסיונים לקופת גמל. על פי הנטען, הנתבעת הפרישה רק 2.2% מהשכר במקום 5% מהשכר ועל כן חייבת הנתבעת בתשלום ההפרש בסך של 5,022 ש"ח. כמו כן טענה התובעת כי הנתבעת לא שילמה לה השתתפות בהוצאות נסיעה כנדרש. על פי הנטען, לכל המנהלים בעמותה שולמה השתתפות בהוצאות נסיעה לפי חישוב של 1 ש"ח לכל קילומטר בעוד לה שולמה השתתפות בסך 0.48 ש"ח לכל קילומטר. משכך, עתרה התובעת לתשלום ההפרש בסך של 4,576 ש"ח. עוד טענה התובעת כי היא סבורה כי הופלתה על ידי העמותה בשל היותה בת הלאום הערבי. 4. הנתבעת טענה כי היא עמותה פרטית אשר אינה מהווה צד להסכמים הקיבוציים הקיימים במגזר הציבורי וכי אלה אינם חלים עליה ואינם מחייבים אותה. עוד טענה הנתבעת כי מעולם לא התחייבה ולא הסכימה לשלם לתובעת שכר עבודה ו/או תנאים נלווים לפי ההסכם הקיבוצי החל על העובדים הסוציאלים בשירות הציבורי וכי לא חלה עליה כל חובה לשלם לתובעת שכר עבודה ו/או תנאים נלווים לפי הנהוג בשירות הציבורי. הנתבעת טוענת כי תנאי שכרה של התובעת סוכמו עמה עובר לתחילת עבודתה בנתבעת וכי התובעת קיבלה את כל המגיע לה לפיה סיכומים אלו. לטענתה, מעולם לא הוסכם עם התובעת כי תנאי שכרה יוצמדו במלואם לתנאי השכר הנהוגים בשירות הציבורי ולשם הנוחיות בלבד הוצמדו חלק מתנאי שכרה לתנאים הנוהגים לגבי עובדים סוציאליים בשירות הציבורי. באשר לתלוש השכר שהוצג בפני התובעת כדוגמא טרם קבלתה לעבודה, נטען כי מדובר היה בהדמיה בלבד וכי האמור בו אינו מחייב את הנתבעת. עוד נטען כי שעות עבודתה של התובעת היו בין השעות 08:00 - 16:00 וכי ממילא לא סוכם עם התובעת על תשלום בגין משמרת שניה. באשר לדמי הבראה נטען כי התובעת קיבלה את כל שהגיע לה בגין רכיב זה. עוד נטען כי הנתבעת לא הפרישה לתובעת לקופת גמל לעובדים סוציאליים מאחר והצדדים לא הסכימו על הפרשות לקרן זו וכי אין על הנתבעת כל חובה לעשות כן משההסכם הקיבוצי אינו חל עליה. בנוסף טענה הנתבעת כי לתובעת שולמו החזרי נסיעות לפי תחשיבי עלות של "חופשי חודשי" כפי שהוסכם עימה. תצהירים ועדויות 5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ונחקרה עליו בדיון שהתקיים בפנינו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר שמואל טנא, יו"ר העמותה לשעבר וחקירתו נשמעה בפנינו. דיון והכרעה חלות ההסכם הקיבוצי של העובדים הסוציאלים על יחסי העבודה בנתבעת 6. התובעת טענה לחלותו של ההסכם הקיבוצי החל על העובדים הסוציאליים בשירות הציבורי (להלן:"ההסכם הקיבוצי") על העסקתה. הנתבעת טענה כי היא עמותה פרטית אשר הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות עליה. 7. ככלל, הנטל להוכחת חלותם של הסכמים קיבוציים ו/או הוראות הנוגעות ליחסי עבודה על הצדדים, מוטל על הטוען לחלותם. בענייננו, לא הוכח כי הנתבעת חברה בארגון מעבידים החתום על הסכם קיבוצי כלשהו החל על עובדים סוציאלים. משכך ונוכח טענתה המפורשת של הנתבעת בדבר אי חלותו של ההסכם הקיבוצי החל על עובדים סוציאלים עליה, אנו קובעים כי לא הוכחה תחולתו על העסקת התובעת בנתבעת. האם התחייבה הנתבעת להחלת הזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי על התובעת? 8. התובעת טענה עוד כי יש להחיל עליה את הוראות ההסכם הקיבוצי מכוח התחייבותה של הנתבעת לשלם לה תנאי שכר לפי ההסכם הקיבוצי. נבחן להלן האם הוכחה התחייבות כאמור. 9. בטרם החלה התובעת לעבוד עבור הנתבעת הוצגה בפניה הדמיה של שכרה בתלוש שכר לדוגמא. אלא שבשלב זה טרם סוכמו תנאי העסקתה של התובעת, כפי שאף עולה מפרוטוקול ועדת ההיגוי כמפורט להלן ומשכך לא ניתן לראות בתלוש השכר לדוגמא שהוצג בפניה - מסמך המחייב את הנתבעת בתשלום הסכומים הנקובים בו. לעניין זה יש לציין עוד כי מלבד השכר המשולב שקיבלה התובעת, אשר בפועל היה נמוך יותר מהנקוב בתלוש ההדמיה, לתובעת שולמו רכיבים נוספים על אלו שהופיעו בהדמיית השכר. 10. בנוסף, בראיון שנערך לתובעת בפני ועדת ההיגוי ביום 30.12.02, בטרם קבלתה לעבודה, סוכם כי תנאי שכרה יקבעו בימים הקרובים והוצע לפנות לאיגוד העובדים הסוציאלים בכדי לבקש הגדרת שכר. דהיינו, בשלב זה טרם סוכמו תנאי שכרה באופן סופי. מעבר לאמור, לא ניתנה לתובעת כל התחייבות במסגרת הראיון באשר לגובה השכר והתנאים שישולמו לה ו/או הצמדתם לתנאים הקבועים בהסכם הקיבוצי, אלא כל שהוצע הוא לפנות לאיגוד לשם קבלת הגדרת השכר. 11. הנתבעת טענה כי מטעמי נוחות אימצה חלק מהתנאים שהיו נהוגים בהסכם הקיבוצי של העובדים הסוציאליים, אולם ברי כי משלא הוכחה חלותו של ההסכם הקיבוצי על יחסי העבודה בנתבעת, לא ניתן לחייבה לאמץ את כל התנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי. 12. יתרה מכך, במסמך שנכתב ביום 2.1.03, יומה הראשון של התובעת בעבודה, פורטו תנאי עבודתה ושכרה של התובעת, כפי שאושרו על ידי מנהל העמותה דאז, מר טנא (צורף כנספח נ/4 לתצהיר מר טנא). במסגרת נספח נ/4 אושר לתובעת שכר לפי דרגה ז', וותק של 8 שנים בכפוף להצגת אישור, דירוג עו"ס, החזרי נסיעות לפי חופשי חודשי לוד, תוספת 7% בגין תואר שני, החזר אחזקת רכב בשיעור של 550 ק"מ וכן החזר ביטוח חובה, מקיף ורשיון רכב, תוספת ניהול בשיעור 5% לאחר 3 חודשי עבודה והפרשות מעביד לקרן מבטחים ולקרן השתלמות לעובדים סוציאלים. יצויין כי על פי האישורים שהציגה התובעת בפני הנתבעת (ר' סעיף 15 לתצהיר מר טנא) וגם על פי עדותה של התובעת בפנינו, התובעת הוסמכה כעו"ס בשנת 98', כך שעם הגעתה לעמותה היה לה וותק כעובדת סוציאלית של 4 שנים בלבד (ר' עדותה, עמ' 6, ש' 32-33) ולא של 8 שנים, כפי שהציגה עצמה בפני העמותה וכפי שאושר בנספח נ/4, בכפוף להצגת אישורים. התובעת טענה אמנם בחקירתה הנגדית כי על פי הבנתה מדברי האיגוד, היא היתה במסלול תמריץ כך שצברה יותר מ- 4 שנות וותק (עמ' 7, ש' 2-6), אולם על פי מועד סיום לימודיה והכשרתה כעו"ס, כדין אושר לה וותק של 4 שנים בלבד ולא של 8 שנים. 13. התובעת נשאלה באשר לנספח נ/4 ואישרה כי היא מכירה אותו: "ש. אני מפנה לנ/4 - את מכירה? ת. כן. ש. במסמך הזה הוא מהיום הראשון לתחילת עבודתך? ת. אמת. ש: כתוב שתחילת עבודה ב- 2.1 דרגה ז'... תסכימי איתי שהתנאים שמצויים כאן הם שונים מאותה הדמיית שכר שקבלת בראיון הראשון או השני? ת. מהדוגמא? כן. ... ש. מי כתב את המסמך נ/4? ת. מנהלת החשבונות מזל. ש. זה היה ביום הראשון להגיעך לעבודה, היא נתנה לך זאת, ישבתם ביחד לכתוב זאת? ת. לא. היא קבלה את זה כהוראה משמואל טנא. ש. את ידעת ביום הראשון לעבודתך שאלה התנאים שהעמותה מוכנה לתת לך כדי שתתחילי לעבוד? ת. לא. זה היה משהו זמני עד שיתקבל מאיגוד העובדים הסוציאליים..." (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 29 - עמ' 9, ש' 14). התובעת אפוא אישרה כי החלה לעבוד בנתבעת בהתאם לתנאים הקבועים בנספח נ/4, אולם לטענתה, מדובר היה בהסכמה זמנית עד לקבלת הגדרת השכר מאיגוד העובדים הסוציאלים. 14. לא עולה באופן ברור מהעדויות מתי פנתה הנתבעת לאיגוד העו"ס לשם קבלת הגדרת שכר לתובעת בהתאם לאמור בפרוטוקול הועדה, אולם התובעת עצמה פנתה לאיגוד רק ביום 14.8.03, היינו, כשמונה חודשים לאחר שהחלה לעבוד בנתבעת. לאחר שקיבלה מהאיגוד מסמך המפרט את תנאי השכר לפי דירוג העובדים הסוציאלים וההסכם הקיבוצי לעובדים הסוציאלים, בהתאם לנתוניה שלה, פנתה התובעת עם המסמך לנתבעת, אולם אף לדבריה, גם במועד זה, לא אישרה לה הנתבעת את קבלת התנאים המפורטים במסמך: "ש. מה נאמר לך בשלב הזה? ת. שההנהלה שוקלת את זה. ואז ביקשה מזל את חוו"ד של מר טנא ומר טנא ביקש ממנה לעשות את ההשוואה של מה שאני מקבלת לעומת מה שביקשתי ואז הדבר נשאר עמום בגלל מצב כלכלי נאמר לי שאין כסף לשלם. ש. ז"א שאת ידעת באותה תקופה שהעמותה משלמת לך את מה שהיא אישרה בהתחלה ושהיא לא מוכנה לשלם יותר בין היתר בגלל המצב הכלכלי שהעמותה נקלעה אליה? ת. והיא אישרה את זה באופן זמני. ביה"ד מורה לתובעת לענות על השאלה. ת. עד שיהיה כסף. זה לא נגמר ולא נסגר שאין כסף ולא ישולם בכלל".(עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 35-38). בהמשך עדותה טענה אמנם התובעת כי הובטח לה שדרישתה תשולם לה במלואה כשיהיה כסף ואף רטרואקטיבית, אולם אישרה כי אין בידיה כל מסמך בכתב המעגן הבטחה זו (עמ' 10, ש' 11-22). לאור האמור לעיל, לא הוכח כי הנתבעת התחייבה בפני התובעת לשלם לה את התנאים הקבועים בהסכם הקיבוצי, לא עם תחילת העסקתה ואף לא לאחר שהוצג בפניה מסמך האיגוד, כאשר בשלב זה נבעה אי ההיענות ממצבה הכלכלי של העמותה. 15. שוכנענו אפוא כי התובעת היתה מודעת לתנאי ההעסקה שאושרו לה על פי נספח נ/4 והסכימה להתחיל ולעבוד על פיהם, כאשר לטענתה, הסכמתה היתה זמנית עד לקבלת פירוט האיגוד באשר לתנאי השכר לפי דירוג העובדים הסוציאלים וההסכם הקיבוצי לעובדים הסוציאלים. ברם, גם לאחר שפנתה התובעת לאיגוד והציגה בפני העמותה את המסמך שניתן בידיה ובו פירוט תנאי העבודה המגיעים לה בהתאם להסכם הקיבוצי, לא הוכח כי אושר לה קבלת התנאים המפורטים במסמך. על אף האמור, התובעת המשיכה לעבוד בנתבעת במשך כשמונה חודשים נוספים על פי תנאי ההעסקה שסוכמו עמה מלכתחילה. 16. לסיכום פרק זה, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התחייבה בפניה לשלם לה זכויות על פי ההסכם הקיבוצי. זכאות התובעת לתשלום זכויות מכוח הסכם למתן שירותים שנחתם בין הנתבעת לבין המדינה 17. טענה נוספת שהעלתה התובעת היא כי יש להחיל עליה את התנאים הקבועים בהסכם הקיבוצי וזאת מכוח הסכם שנחתם בין העמותה לבין ממשלת ישראל במסגרתו נתנה העמותה שירותים למדינת ישראל (נספח ו' לתצהירה, להלן: "הסכם מתן השירותים"). בכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת כי רמת שכרה לא תאמה את ההסכם הקיבוצי לעובדים הסוציאלים, "וזאת גם מכוח הסכם העמותה ומשרד העבודה והרווחה, בייחוד סעיף 34 להסכם" (סעיף 16 לכתב התביעה וסעיף 19 לתצהיר). בסיכומיה טענה התובעת כי קיימת לה עילת תביעה כנגד הנתבעת, בהסתמך על אותה התחייבות שהתחייבה הנתבעת כלפי המדינה במסגרת סעיף 34 להסכם מתן השירותים, לשלם לעובדיה שכר בהתאם להסכם הקיבוצי וזאת מכוח סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. נבחן להלן טענה זו. 18. סעיף 34 להסכם מתן השירותים קובע כדלקמן: "נותן השירות מצהיר בזה כי בעת חתימתו של הסכם זה, נהנים עובדיו מתנאי עבודה וזכויות סוציאליות בהתאם לחוק ולהסכם הקיבוצי החל באותו ענף בישראל בשעה זו, וכן כי הוא ישלם לעובדיו בזמן, לא פחות מהשכר שנקבע בטבלאות השכר של החשב הכללי שבמשרד האוצר כפי שהן מתפרסמות מדי פעם בפעם, הוא מתחייב להמשיך ולקיים תנאים אלה, ולהעניק את כל התנאים והזכויות האמורים דלעיל לכל עובד שיעסיק לאחר חתימת ההסכם ולשלם לו את כל התשלומים שנזכרו בסעיף זה בזמן". סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן: "הקניית הזכות חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו ". 19. תנאי להיווצרות זכותו של המוטב לדרוש את קיום החיוב, היא שתשתמע מן החוזה "כוונת הקנייה", שמשמעה כוונה פוזיטיבית של הצדדים להקנות לו זכות זו: "הכוונה המשתמעת מן החוזה צריכה להיות הכוונה להקנות למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב... מכאן שכדי להפוך אדם שלישי למוטב אין די בכך שהחוזה יכלול חיוב לטובתו. יש להוכיח כוונה פוזיטיבית להקנות לו זכות לדרוש את קיום החיוב. אותה גמירות דעת הנדרשת לשם כריתת חוזה חיונית גם לשם הקניית הזכות למוטב". (ג. שלו "דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", בעמ' 583). וכפי שצויין לא אחת בפסיקה: "תנאי הוא לתחולתו של סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), כי על פי פירושו הנכון של החוזה משתמעת ממנו (במפורש או מכללא) הכוונה להעניק לצד השלישי זכות, ולהטיל במקביל לכך על בעלי החוזה חובה (ראה ג' שלו, "חוזה לטובת צד שלישי", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ז 29). מכאן, שאפילו יש בחוזה התחייבות ליתן טובת הנאה לצד שלישי, אין באותה התחייבות כשלעצמה כדי להעניק זכות לצד שלישי, שכן השאלה היא תמיד, אם אותה התחייבות היא אך כלפי הצד לחוזה ואילו טובת ההנאה היא אך תוצאה של ביצוע אותה התחייבות, או שמא ההתחייבות עצמה, בנוסף לטובת ההנאה, מכוונת כלפי הצד השלישי (ראה ע"א 348/79, בעמ' 37)" (בג"צ 419/83 - יהודה דורון נ' מר י' סריג, המפקח על מטבע חוץ, בנק ישראל, פ"ד לח(2), 323 , 335-336. ההדגשה אינה במקור).   20. יש לבחון אפוא האם בנסיבות הענין, עצם העובדה שנחתם בין העמותה לבין המדינה הסכם למתן שירותים, במסגרתו נאמר כי העמותה מצהירה כי עובדיה נהנים "מתנאי עבודה וזכויות סוציאליות בהתאם לחוק ולהסכם הקיבוצי החל באותו ענף בישראל בשעה זו", מזכה את התובעת בזכות תביעה ישירה כלפי העמותה לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי, על אף שאינה צד לאותו הסכם.   הקושי במתן תשובה לשאלה האם היתה לצדדים כוונה להקנות לצד השלישי זכות תביעה כאמור, נובע בין היתר מהעובדה, שבמרבית המקרים, הדבר אינו מצויין מפורשות בגוף החוזה. לכן, תהליך הפירוש הוא תהליך של התחקות אחר כוונת הצדדים. בהעדר אינדיקציות מובהקות לכוונת הצדדים בלשון החוזה ובנסיבות העניין, ניתן להיעזר בחזקות עובדתיות שונות, הנובעות מניסיון החיים ומהשכל הישר.   21. מעיון בנוסח ההסכם למתן השירותים אין אינדיקציות כלשהן במפורש או במשתמע לכוונה כזו. התובעת אף לא הוכיחה כי כוונת הצדדים להסכם ביניהם היתה להקנות לה זכות תביעה ישירה. מנוסח החוזה עולה למעשה כוונה הפוכה, שלא להקנות זכות תביעה ישירה כאמור. כך, בסעיף 30 להסכם מתן השירותים בו נקבע: "הצדדים מצהירים בזאת, כי כל זכות הניתנת על פי הסכם זה לממשלה לפקח, להדריך או להורות לנותן השירותים או לכל אחד מהמועסקים על ידו, הנה אמצעי להבטיח ביצוע הוראות הסכם זה במלואו, ולא תהיינה לנותן השירותים או לכל המועסקים על ידו כל זכויות של עובד מדינה או של עובד המועסק על ידי הממשלה ולא תהיינה לנותן השירותים או למועסקים על ידו כל זכויות של עובד לתשלומים, פיצויים או הטבות אחרות בקשר עם הסכם זה או הוראה שניתנה על פיו, או בקשר עם ביטול או סיום הסכם זה, או הפסקת ביצוע העבודה מכל סיבה שהיא". (ההדגשה אינה במקור). בנוסף, סעיף 32 להסכם מתן השירותים קובע: "הממשלה תהיה זכאית בכל עת לקבל מנותן השירות תלושי שכר, מידע מסמכים ופרטים אחרים בדבר תנאי העבודה בהם מועסקים עובדי נותן השירות". עולה איפוא כי העמותה והמדינה התחייבו זו כלפי זו, שלא תהיה לעובדי העמותה כל זכות הנובעת מהסכם זה בכל הנוגע לזכויות עובד לתשלומים, פיצויים או הטבות אחרות בקשר עם ההסכם או הוראה שניתנה על פיו. בנוסף, המדינה שמרה לעצמה הן את אפשרות הפיקוח על ביצוע הוראות ההסכם והן את אפשרות האכיפה כמפורט בהסכם.    22. לאור האמור, הגענו לכלל מסקנה כי לא ניתן לפרש את הוראות ההסכם למתן שירותים ככוללות את כוונת הצדדים להסכם להקנות לצד שלישי ובכללו התובעת, אפשרות אכיפה ישירה של ההטבות להן היא טוענת מכוח ההסכם. משכך, אין מקום להחיל על התובעת את התנאים הקבועים בהסכם הקיבוצי, גם לא מכוח ההסכם למתן שירותים שנחתם בין העמותה לבין המדינה. הסעדים הנתבעים הפרשי שכר 23. התובעת טענה כי לאורך תקופת עבודתה לא שולם לה השכר לו היתה זכאית ומשכך עתרה לתשלום הפרשי שכר בין השכר ששולם לה בפועל לבין השכר שלטענתה היה על הנתבעת לשלם לה בהתאם למסמך איגוד העובדים הסוציאלים (המפרט את שכרה בהתאם להסכם הקיבוצי). כפי שפורט לעיל, שכרה של התובעת שולם לה בהתאם לדרגה והוותק שסוכמו עמה עם תחילת עבודתה ובהתאם לטבלאות השכר של החשב הכללי ומשלא הוכחה חלותו של ההסכם הקיבוצי על העסקת התובעת, הרי שאין לייחס משמעות לשכר שנקבע במסמך איגוד העו"ס, בהתאם לוותק ודרגה שונים מאלו שהוסכמו עם התובעת מלכתחילה. משכך, התביעה לתשלום הפרשי שכר נדחית. יתרת תוספת ניהול 24. התובעת אישרה כי במהלך תקופת עבודתה שולמה לה תוספת ניהול אולם לטענתה, זו שולמה לה על בסיס שכר הנמוך מהשכר שלטענתה הגיע לה מכוח ההסכם הקיבוצי. משקבענו כי שולם לתובעת שכר בהתאם לדרגה ולוותק שסוכמו עמה, הרי שדין התביעה לתשלום הפרשי תוספת הניהול - להידחות. גמול שעות נוספות 25. התובעת טענה לזכאותה לתשלום גמול בעבור השעות שעבדה במשמרת שניה, כאשר לטענתה, עבדה שלושה ימים בשבוע עד השעה 17:00, היינו, שעה מעבר לשעות עבודתה הרגילות. לטענת הנתבעת שעות עבודתה של התובעת היו מ- 8:00 - 16:00. ראשית יצויין כי התובעת לא הוכיחה כי עבדה שלושה ימים בשבוע עד השעה 17:00. בתצהירה העידה התובעת כי "הייתי אמורה להישאר עד השעה 17:00" ולא כי בפועל נשארה עד שעה זו. כשנשאלה על שעות עבודתה בחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי היו יומיים בשבוע בהם היה פרוייקט אחה"צ עד השעה 17:30 (עמ' 10, ש' 25). מכאן, שגרסת התובעת בחקירתה הנגדית אינה מתיישבת עם גרסתה בתצהירה ולא ניתן אפוא להסיק מהו מספר הימים בשבוע בהם נשארה לעבוד עד השעה 17:00 ומהו מספר השעות הנוספות בהן עבדה התובעת, אם בכלל. 26. מעבר לאמור, הזכות לתשלום תוספת בגין משמרת שניה מעוגנת בהסכם הקיבוצי. נוכח קביעתנו דלעיל כי הנתבעת אינה מחוייבת בתשלום זכויות על פי ההסכם הקיבוצי, הרי שאין לחייב את הנתבעת בתשלום רכיב זה. יצויין לעניין זה כי התובעת אישרה שבראיון העבודה עימה לא הוזכר נושא המשמרות (עמ' 11, ש' 1), ואף בנספח נ/4 לא צויין רכיב זה, כך שלא יכולה להיות מחלוקת כי תשלום התוספת הנ"ל לא סוכם עם התובעת במסגרת תנאי העסקתה. משכך, אף התביעה ברכיב זה - נדחית. פדיון ימי הבראה 27. בכתב התביעה טענה התובעת לזכאותה לפדיון 9 ימי הבראה. הנתבעת טענה כי שילמה לתובעת דמי הבראה בסך 526 ש"ח בגין החודשים 1/03 - 3/03 וכי במועד סיום העסקתה שולמה לתובעת יתרת דמי הבראה בסך 3,042.1 ש"ח. עיון בתלושי השכר של התובעת (נספחים נ/6 - נ/7) מעלה כי לתובעת שולמו דמי הבראה בחודשים פברואר ואפריל 04' בסך כולל של 3,481.1 ש"ח, כך שהנתבעת שילמה לתובעת את דמי ההבראה להם היתה זכאית בגין תקופת עבודתה. משכך, התביעה לתשלום פדיון דמי הבראה - נדחית. הפרשות לקופת גמל 28. התובעת טענה כי על פי ההסכם הקיבוצי, על העמותה היה להפריש 5% משכרה לקופת גמל, בעוד בפועל הפרישה הנתבעת רק 2.2% משכרה לקופת גמל. משמדובר בזכות הנובעת מההסכם הקיבוצי ומשקבענו כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על יחסי העבודה בנתבעת, הרי שהנתבעת לא היתה חייבת להפריש עבור התובעת סכומים כלשהם לקופת גמל וודאי שלא מעבר לסכומים שהפרישה בפועל. משכך, התביעה ברכיב זה - נדחית. השתתפות בנסיעות 29. התובעת טענה לזכאותה לתשלום החזר הוצאות נסיעה בשיעור של 550 ק"מ לפי שווי של 1 ש"ח לכל ק"מ, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וחוזר משרד העבודה והרווחה (נספח ט' לתצהירה). כפי שקבענו לעיל, לא הוכח כי הוראות ההסכם הקיבוצי חלות על יחסי העבודה בנתבעת. מעבר לאמור, אף החוזר אליו הפנתה התובעת בתביעתה הינו חוזר הנוגע להשתתפות משרד העבודה והרווחה בשכר והוצאות נלוות של עובדים ברשויות המקומיות. כשנשאלה התובעת על תביעתה ברכיב זה במסגרת חקירתה הנגדית, אישרה התובעת כי לא קיבלה מהנהלת העמותה אישור לקבלת תעריף שונה מזה ששולם לה בפועל (עמ' 12, ש' 8-10). משכך, הנתבעת לא הוכיחה זכאותה לתשלום הוצאות רכב בתעריף שונה מזה ששולם לה בפועל והתביעה ברכיב זה - נדחית. אפליה 30. בכתב התביעה העלתה התובעת טענה לפיה היא סבורה שהופלתה על ידי העמותה בשל היותה בת הלאום הערבי. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי כך חשה בהתחלה, אולם נכון למועד הדיון, סבורה היתה שאי קבלת זכויותיה נבעה ממצבה הכלכלי של העמותה (עמ' 12, ש' 12-17). טענת האפליה נזנחה כליל בסיכומי התובעת. משכך, מתייתר הדיון בטענה זו. סוף דבר 31. התביעה נדחית. 32. התובעת תישא בשכ"ט עו"ד לטובת הנתבעת בסך של 3,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. כן תישא התובעת במישרין בתשלום אגרה נדחית, ככל שחלה. חוזהשירות הציבורעובדים סוציאלייםהסכם קיבוצי