קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכמה על אירוע חריג בעבודה: השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר כדן יחיד; ב"ל 05-4883) בו נדחתה תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב שאירע לו ביום 28.12.2003 כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. ההליך בבית הדין האזורי בהחלטתו מיום 3.6.2007 קבע בית הדין האזורי את העובדות שיונחו בפני המומחה היועץ הרפואי מטעם בית הדין, פרופ' א. קרן (להלן- פרופ' קרן), על מנת שייתן את חוות דעתו בדבר הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג, כפי שהוא מתואר להלן, לבין האוטם הלבבי שעבר המערער בסמוך לו: "1. התובע יליד 1948, עבד כרופא תעסוקתי וכללי. 2. ... 3. ... 4. ביום 28/12/03 לקראת סוף יום עבודתו במרפאתו, הודיעה טלפונית לתובע אמה של לקוחה (להלן: "הלקוחה"), כי בתה חולה מאוד ואמורה להגיע מיד להיבדק אצל הרופא וביקשה כי ימתין לה. הלקוחה הגיעה למרפאתו של התובע באיחור. 5. כשהעביר התובע את כרטיס הלקוחה ממכבי במחשב הופיע כתובית כי הלקוחה מטופלת על ידי רופא אחר - ד"ר זקס. הלקוחה הכחישה כי טופלה על ידי רופא אחר, לכן נאלץ התובע לבצע סדרת טלפונים לצורך בירור הענין, תוך כדי כך שהלקוחה התעקשה וטענה בפניו כי הנה רשאית לקבל טיפול מהתובע. 5. לאור התעקשותה של הלקוחה ולאחר שסירבה לפנות לטיפולו של רופא אחר, למרות בקשתו של התובע לעשות כן, נאלץ התובע לבדוק את הלקוחה מכח חובתו כרופא "מכבי", ואז התברר לו כי הלקוחה אינה סובלת מחום גבוה, וזאת בניגוד לדבריה וכי למעשה שיקרה לו. 6. התובע סירב לטפל בלקוחה, ואז הלקוחה ניסתה לשכנעו, כי "יעביר" את כרטיסה בשעות הערב, בניסיון להונות את קופת החולים באופן שיאפשר לתובע לקבלה לטיפול תוך תשלום מהקופה. התובע חש כעס ונדהם מדרישת הלקוחה המהווה ניסיון לשדלו לבצע דבר עבירה, זאת לאחר ששיקרה לתובע ומסרה לו כי היא לא טופלה ע"י רופאים אחרים, כשבפועל פנתה לרופאים אחרים לצורך קבלת מרשמים, למרות היותה לקוחה ותיקה שלו. 7. התובע נאלץ ללוות את הלקוחה אל מחוץ למרפאה תוך שהוא חש בכעס רב עקב האירוע אשר נמשך כחצי שעה ואשר לווה בדין ודברים מתוח בינו לבין הלקוחה. 8. לאחר שהלקוחה עזבה את המרפאה החל התובע להרגיש ברע, הוא חש בדופק מהיר, יובש בפה, רעד בגוף מרוב כעס, על התנהגות הלקוחה כלפיו. 9. בנוסף התובע גם חשש, כי האירוע הנ"ל יגרור בעקבותיו תלונה מצד הלקוחה לקופת חולים "מכבי", הוא החל לחוש ברעד ובלחץ נפשי ונעל את דלת המרפאה, על מנת שלא ייכנסו לקוחות נוספים. התובע ניגש לבית המרקחת כשהוא נסער ולאחר מכן הלך לביתו.   10. במהלך השעות שלאחר מכן, התובע חש ברעש, הלך לישון והתעורר עם הרגשת צרבת חזקה ובחילה ואף נפל במהלך קימה ממיטתו. לאחר שהתאושש לקח 2 אספירין וכדור ניטרוגליצירין מתחת ללשון וחזר למיטתו וישן עד הבוקר. 11. בבוקר של 29/12/03 התקשה לקום ממיטתו אך למרות זאת נסע לעבודתו ולאחר שהגיע התובע לעבודתו בבתי הזיקוק, הוא עבד כשעתיים ומאחר והמשיך לחוש ברעש הוא ביצע בדיקת א.ק.ג. במרפאה שבמקום עבודתו, ולאחריה פונה באמבולנס לבית חולים רמב"ם לאחר שאובחן כי לקה באוטם שריר הלב בביה"ח. התובע עבר צנתור." בית הדין האזורי העיר, כי למרות שהאירוע המתואר לעיל בעבודתו של המערער לא היה אירוע יוצא דופן או חריג בעוצמתו בעבודתו של המערער, כי אירועים מסוג זה הינם דבר שבשגרה לרופאים העובדים בקופות חולים, החליט לתת למערער את יומו בבית הדין ולהתייחס לאירוע כאירוע חריג, לאור הסכמת הצדדים, ולמנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי. פרופ' קרן מסר חוות דעת חלקית לבית הדין ביום 22.7.2007, והשלים את חוות דעתו ביום 30.9.2007, לאחר שביקש לדעת את שעת סיום עבודתו של המערער ביום האירוע ואת שעת האירוע. כך קבע פרופ' קרן בחוות דעתו: "א. בלילה שבין ה- 28-29.12.2003 התובע לקה באוטם תחתון חריף של שריר הלב. ב. התובע היה מעשן וקיבל בעבר הקרנה לבית החזה עקב מחלת הודג'קין - גורמים אשר העמידו אותו בסיכון מוגבר לעומת אדם רגיל בגילו להתפתחות טרשת כלילית והופעת אוטם חריף של שריר הלב. מכל המסמכים הרפואיים הרלבנטיים לאירוע נשוא התביעה (גיליון מד"א, רישומי חדר מיון בבית החולים רמב"ם, מסמך קבלה רפואית וסיעודית ליחידה לטיפול נמרץ לב ולמחלקת הלב בבית החולים רמב"ם) עולה כי על פי האנמנזה שנמסרה לצוות הרפואי מחושיו של התובע החלו בשעה 1:00 בלילה ונמשכו כ-40 דקות. בנוסף לכך, בחדר המיון מסר התובע כי סבל מ"כאבים דומים" מזה חודשים. באף אחד מהמסמכים הרפואיים אין אזכור או תאור של מחושים בחזה לפני השעה 01:00 בלילה של ה- 29.12.2003. בצנתור נמצאו 2 היצרויות קשות בעורק הכלילי הימני, עם הסתיידות קשה של ההיצרות שבמוצא העורק. לא ניתן היה לבטל אף לא אחד משני הנגעים באמצעות שימוש בבלונים ותומכנים, תוך ניפוחים בלחצים גבוהים. הדבר מעיד על כך כי מחושיו של התובע, על פי הנתונים המצוינים במסמכים הרפואיים הרבים העומדים לרשותנו, החלו לפחות 6 שעות לאחר האירוע החריג בעבודתו. פרק זמן זה איננו שולל לחלוטין קשר זמני, אך מחליש אותו מאוד, מאחר וידוע כי הקשר הזמני בין אירוע חריג להופעת אירוע כלילי חריף הדוק ביותר בשעה - שעתיים הראשונות לאחר האירוע, ולאחר מכן, משקלם של האירועים הנפשיים הולך ופוחת בצורה משמעותית. בהתחשב במכלול הנתונים שהוזכרו לעיל, גורמי הסיכון שהיו קיימים בתובע, הממצאים בצנתור של שני נגעים בעורק ונגעים טרשתיים שלא ניתן היה לבטלם גם בלחצים גבוהים, אני מגיע למסקנה כי לא קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של התובע להופעת האוטם החריף של שריר הלב. אם הייתה לאירוע השפעה חולפת כלשהי על מהלך מחלתו, היתה זו להערכתי בלתי משמעותית לעומת גורמי הסיכון והשפעתם של הנגעים הכליליים אשר היו קיימים בו, ואשר התפתחו במהלך השנים ללא קשר לאירוע החריג בעבודתו. ג. האוטם החריף של שריר הלב להערכתי לא קשור לאירוע החריג בעבודתו של התובע, כתוצאה מהלך טבעי של מחלתו הכלילית." המערער ביקש לפסול את חוות דעתו של פרופ' קרן ולמנות מומחה רפואי נוסף, בנימוק כי בחוות דעתו קבע עמדה נחרצת לפיה לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הופעת הכאבים לבין האירוע בעבודה אם חלפו יותר משעה עד שעתיים ממועד האירוע. בקשתו נדחתה, אולם הותר לו להגיש שאלות הבהרה. בשאלה מס' 5 בשאלות ההבהרה ששלח ב"כ המערער נשאל פרופ' קרן כך: "רצו"ב מסמך רפואי מיום 11.09.07 ואשר מעיד על כך שטיפלת בתובע. האם הינך מאשר את נכונותו של אותו מסמך והאם עמד לרשותך כל החומר הרפואי?" בית הדין האזורי הסביר, כי במהלך הדיון התברר, שבתאריך 11.9.2007 נבדק המערער באופן אישי על ידי פרופ' קרן והופנה לבדיקה בחדר מיון במחלקה הפנימית בבית החולים הדסה עין כרם בגין קוצר נשימה. בדיקת המערער בוצעה במסגרת שר"פ במרפאת הלב של בית החולים הדסה עין כרם, בעקבות פניית המערער להתייעצות רפואית. פרופ' קרן התייחס לבדיקת המערער כך: "הנני מאשר כי בדקתי את התובע במרפאתי ב - 11.09.2007 מבלי שקישרתי בין זהות החולה העומד בפני לחוות דעת שאני כותב בתיק נשוא התביעה. לא הייתי מודע לקשר זה במועד הבדיקה, גם לא בעת עריכת חוות דעתי, ולמעשה קשר זה התברר לי לראשונה רק כאשר קראתי את שאלת ההבהרה הנוכחית ועיינתי במסמך הרפואי שכתבתי ונתתי בידי התובע בתום ביקורו במרפאתי. הייתי מצפה כי הדבר הראשון שהתובע ימסור לי בעת פנייתו אלי כ"פציינט" היא העובדה כי מוניתי לשמש מומחה בתביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי." עוד התברר, כי ביום 28.1.2008 שלח המערער לפרופ' קרן, באמצעות האי-מייל, בקשה להיפגש עימו לצורך דיון בחוות הדעת שנשלחה אליו. באותו שלב פרופ' קרן לא קישר בין חוות הדעת בתיק זה לבין פניית המערער אליו במסגרת שר"פ. המערער גם טלפן אליו דרך מרכזיית ביה"ח "הדסה" וסיפר לו, כי נתן חוות דעת מומחה בעניינו, וכי הוא מבקש לבוא אליו לבדיקה מאחר וקיבל עצה שהדבר מותר. פרופ' קרן הודיע למערער כי אסור לו ליצור עמו קשר, ושלח בנדון מכתב לבית הדין ביום 19.2.2008 ובו תיאר את השתלשלות העניינים. פרופ' קרן השיב על שאלות ההבהרה כך: "(2)א.בצנתור נמצאו שתי היצרויות בעורק הכלילי הימני, היצרות של 75%-90% במוצא העורק וחסימה מלאה של הכלי בחלקו הקריבני. כפי שזה קורה בכל המקרים של אוטם חריף של שריש הלב, החסימה המלאה של העורק הכלילי הימני נגרמה על ידי קריש דם (CLOT). במהלך צנתור של חולים עם אוטם חריף של שריר הלב ממצא של קריש דם בעורק שנחסם וגרם לאוטם החריף של שריר הלב הינו ממצא שגרתי. ... ד. בחוות דעתי קבעתי כי מחושיו של התובע אשר סימלו את תחילת תהליך האוטם "החלו לפחות 6 שעות לאחר האירוע החריג בעבודתו". פרק זמן זה אינו שולל לחלוטין קשר זמני, אך מחליש אותו מאוד, מאחר וידוע כי "הקשר הזמני בין אירוע חריג לאירוע כלילי חריף הדוק ביותר בשעה - שעתיים הראשונות לאחר האירוע, ולאחר מכן משקלם של האירועים הנפשיים הולך ופוחת בצורה משמעותית". אם כן, בחוות דעתי התחשבתי בנתונים העובדתיים והרפואיים שעמדו בפני, כולל העובדה כי למרות השימוש בלחצים מכסימליים בעת ניפוחי הבלון במהלך הצנתור לצורך פתיחת שני הנגעים בעורק הכלילי הימני, בשני האזורים נותרו היצרויות בשיעור של 30% או פחות מכך, או במילים אחרות - לא ניתן היה לבטל את ההיצרויות בעורך הכלילי הימני. מדובר בממצא המעיד על שינויים טרשתיים כרוניים בחולה עם גורמי סיכון לטרשת כלילית. על פי מכלול הנתונים ובהתחשב בעובדה כי על פי כל המסמכים הרפואיים במהלך 6 שעות לאחר האירוע החריג בעבודה לא הופיעו מחושים או תעוקה טרייה מקדימה לאוטם, הגעתי למסקנה כי "אם הייתה לאירוע השפעה חולפת כלשהי על מחלתו, הייתה זו להערכתי בלתי משמעותית לעומת גורמי הסיכון והשפעתם על הנגעים הכליליים אשר קיימים בו ואשר התפתחו במהלך השנים, ללא קשר לאירוע החריג בעבודתו." 4. על פי מכלול הנתונים העובדתיים והרפואיים העומדים בפני אני מגיע למסקנה כי האירוע החריג בעבודתו של התובע לא החמיר ולא זרז את מועד הופעת האוטם החריף של שריר הלב, וגם אם הייתה לו השפעה חולפת כלשהי על מהלך מחלתו, הייתה זו בלתי משמעותית לעומת גורמי הסיכון ומצב הנגעים בעורק הכלילי אשר קיננו בו טרם האירוע החריג בעבודתו. " לאחר קבלת התשובות לשאלות ההבהרה, ביקש המערער מינוי מומחה רופאי אחר או נוסף, וטען כי גם הבדיקה וגם השיחה הטלפונית עם המומחה היו בתום לב. ב"כ המשיב הסכימה למינוי מומחה רפואי נוסף אך התנגדה למינוי מומחה רפואי אחר. לפיכך מונה ד"ר ידעאל הר-זהב (להלן- ד"ר הר זהב) כמומחה רפואי נוסף. ד"ר הר זהב חיווה דעתו בעניין המערער כך: "האירוע בעבודתו היה, כנאמר בהחלטת כב' בית הדין: "ביום 28.12.03 לקראת סוף יום עבודתו במרפאתו", הווה אומר מספר שעות לפני תחילת הסימפטומים בעטים אושפז. אמנם שרשרת המאורעות אשר בסופה מתרחש האוטם יכולה להמשך שעות ולעיתים אף ימים, אך בד"כ בפרק זמן זה לחולה סימפטומים וממצאים קליניים המופיעים בסמוך לאירוע הדחק החריג ונמשכים עד לקרות האוטם. במקרה שלפנינו, האירוע בעבודתו אירע בסוף יום עבודתו, ותחילת הסימפטומים הקליניים היו בשעה 01:00, כנאמר בסיכום המחלה כי הכאבים הופיעו לראשונה בחייו בשעה זו. מאידך, בהחלטת כב' בית הדין נאמר כי "לאחר שהלקוחה עזבה את המרפאה החל התובע להרגיש ברע, הוא חש בדופק מהיר, יובש בפה, רעד בגוף מרוב כעס, על התנהגות הלקוחה כלפיו". אמנם סימפטומים אלו אינם כאלו המעידים על אירוע לבבי או מחלת לב, אך מאחר ולעיתים הסימפטומים הקרדיאליים של אירוע כלילי יכולים להיות בלתי אופייניים, ניתן מחמת הספק לפרשם ככאלו הנובעים מכך. על כן, באם נניח כי האירוע בעבודתו אינו עונה להגדרה של אירוע דחק קיצוני וחריג, כי אז התנאי הראשון אינו מתקיים, וגם אם נניח כי התנאי השני אכן מתקיים הוא אינו רלבנטי ואין לקשור בין האירוע בעבודתו ובין האוטם בו לקה. לתובע הייתה דיסליפידמיה והוא נהג לעשן, שני גורמי סיכון למחלת לב איסכמית, אך מצבו הבריאותי קודם לאוטם לא העיד כי הוא חשוף לו. כך גם קורה גם במקרים רבים בהם מופיע אוטם בשריר הלב, באנשים אשר לכאורה בריאים ללא תלונות או ממצאים המעידים כי אירוע לבבי עומד להתרחש. מאידך, ישנם מקרים, בהם קיים גורם חיצוני, כגון אירוע דחק קיצוני וחריג, המהווה כעין "גורם הדק" הפותח את שרשרת המאורעות שתוארה לעיל, אשר בסופה יתרחש האוטם בשריר הלב. במידה וניתן לקבוע כי גורם כזה אכן אירע וכי היה בסמיכות זמנים לקרות האוטם, כי אז ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין שניהם. במידה ולא ניתן לומר כי גורם כזה אכן היה, כי אז, בדומה למקרים רבים אחרים, אוטם שריר הלב קורה מבלי שתמצא סיבה חיצונית כלשהי להופעתו." בתשובותיו של ד"ר הר זהב לשאלות ההבהרה שהופנו אליו כתב כך: "גורמי הסיכון אשר קיננו בתובע, עלולים לגרום למחלת לב טרשתית, בה נוצרים רבדים טרשתיים בעורקיו הכליליים, אשר לא בהכרח יגרמו לסימפטומים כלשהם או לאירוע לבבי חד. רבים הלוקים בטרשת בעורקים הכליליים מסיימים את חייהם מבלי שחוו אירוע לבבי חד, כגון אוטם בשריר הלב, וחלקם אף לא סבלו מסימפטומים לבביים כלשהם. ... כנכתב בחוות דעתי, קיים "מנגנון הדק" הגורם לרובד הטרשתי לעבור שינוי בו הוא הופך ל"רובד מסובך או בלתי יציב", אשר פותח שרשרת מאורעות המסתיימת בחסימת העורק הכלילי ובכך לאוטם בשריר הלב הניזון מעורק זה. אחד מ"מנגנוני ההדק" הינו אירוע דחק, גופני או נפשי, קיצוני וחריג, וההסבר לכך נכתב בחוות דעתי. על כן, באם יקבע כב' בית הדין כי האירוע בעבודתו היה אירוע דחק קיצוני וחריג, ובאם נקבל, מחמת הספק, את ההנחה כי הסימפטומים שהחלו "לאחר הלקוחה עזבה את המרפאה" היו סימפטומים קרדיאליים שהעידו על תחילתו של האירוע הלבבי החד כי אז ניתן לומר כי השפעת האירוע בעבודתו עולה על נתוניו האישיים, והקשר הסיבתי בין אירוע זה והופעת האוטם, מתקיים. כאמור, באם כב' בית הדין יקבע כי אין מדובר באירוע דחק חריג, ו/או יקבע כי הסימפטומים אשר הופיעו לאחר עזיבת הלקוחה את המרפאה לא היו קשורים בתחילתו של אירוע לבבי כי אם עקב סערת הרגשות של התובע, כי אז לא ניתן יהיה לקשור בין האירוע בעבודתו ובין אוטם בשריר הלב. אמנם, הסימפטומים עליהם התלונן התובע מיד לאחר האירוע בעבודתו אינם סימפטומים האופייניים לאירוע לבבי, אך מאחר ולעיתים הסימפטומטולוגיה הקלינית באירועים לבביים אינה תמיד אופיינית, לא ניתן לשלול בודאות כי סימפטומים אלו אינם קשורים בכך. על כן, לדעתי, על כב' בית הדין לקבוע, באם ליחס סימפטומים אלו, מחמת הספק, לאירוע הלבבי, ובכך לקשור ביניהם ובין האוטם". בית הדין האזורי ציין בפסק דינו את הרגשת אי הנוחות שחש לאור התנהלות המערער בתיק זה, שכן קשה להאמין כי המערער פנה בתום לב לבדיקה אצל פרופ' קרן, ולא על מנת לגרום לפסילת חוות דעתו היה ולא יקבע קשר סיבתי בין האירוע לאוטם. עם זאת, חוות דעתו של פרופ' קרן, לפיה מרחק הזמן בן שש השעות בין האירוע החריג לבין הופעת הכאבים בחזה יש בו כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם, לא נפסלה. בית הדין האזורי קבע, כי למעשה ד"ר הר זהב איננו קובע בחוות דעתו מסקנה רפואית חד משמעית, אלא כי הוא מוכן לתת למערער ליהנות מחמת הספק בלבד, כי לקה בסימפטומים מקדימים שסימנו את הופעת האוטם שש שעות מאוחר יותר. בית הדין האזורי קבע, כי לא ניתן לקבוע קשר סיבתי מחמת הספק בלבד בין אירוע חריג בעבודה לבין הופעת האוטם. ד"ר הר זהב ציין, שאיננו בטוח כי הסימפטומים שבהם לקה המערער לאחר סיום הפגישה עם הלקוחה היו אכן סימפטומים קרדיאליים, אלא להיפך, לדעתו הם לא היו סימפטומים המעידים על אירוע לבבי או מחלת לב, ורק אם בית הדין יקבע כי קיים קשר רפואי כזה בנוסף לאירוע החריג בעבודה, אז ניתן יהיה לחבר את שניהם ולקבוע קשר סיבתי רפואי בין האירוע בעבודה להופעת האוטם. על כך העיר בית הדין האזורי, כי לבית הדין אין את המומחיות הדרושה לשם קביעת קשר שכזה, שהרי לשם כך מתמנה מומחה רפואי מטעמו, והוסיף, כי מחוות דעתו של ד"ר הר זהב עולה ספק בקיומו של קשר סיבתי, ולפיכך לא ניתן להסתמך על חוות דעתו כקובעת קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין הופעת האוטם במועד בו הופיע. לאור האמור, בהסתמך על שתי חוות הדעת שבפניו קבע בית הדין האזורי, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הספק חריג בעבודתו של המערער לבין הופעת האוטם במועד בו הופיע, ולפיכך דחה את התביעה. ההליך בפנינו בערעורו טען המערער, כי הספקות שהעלה ד"ר הר זהב לגבי חריגות האירוע הועלו בחוסר סמכות, משהוא לא נשאל על כך, ומשמדובר בעניין עובדתי ולא רפואי. בהתאם לפסיקה, כאשר מתמנים שני מומחים על ידי בית הדין, אשר האחד שולל את הקשר הסיבתי ואילו השני קובע קשר כזה, הולכים על פי הדעה שמיטיבה עם המבוטח. בית הדין האזורי לא פעל על פי כלל זה, אלא אימץ את דעתו של הר זהב לעניין בעייתיות החלק העובדתי של חריגות האירוע, ולפיכך דחה את התביעה. האירוע החריג נקבע על פי הסכמת הצדדים, ולפיכך לא היה מקום לשוב ולהידרש לחריגותו. למערער לא ניתנה ההזדמנות להפריך את דעתו של ד"ר הר זהב באשר לחריגותו של האירוע. באשר לפער הזמנים טען המערער, כי סמיכות זמנים בת שש שעות היא קרובה דיה הן בהתאם לידע הרפואי והן בהתאם לפסיקה, המכירה בסמיכות זמנים של שעות ואף של ימים כמקימה קשר סיבתי רפואי. זאת ועוד. בהחלטת העובדות נקבע, כי המערער החל לחוש ברע מיד לאחר שהלקוחה עזבה את המרפאה, ובכך יש כדי לקשור את הכאבים לאירוע. כך גם ד"ר הר זהב בחוות דעתו לא שלל את האפשרות כי שאר הסימפטומים המתוארים בהחלטת העובדות יכלו להיות גם הם סימנים לתחילתו של האירוע הלבבי, שכן הסימפטומים של אירוע כלילי יכולים להיות בלתי אופייניים. בישיבת קדם הערעור הוסכם, כי ב"כ המוסד תכתיב סיכומיה לפרוטוקול, ואלו ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמה, כי ב"כ המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק הדין על ידי המותב על סמך הסיכומים וכל חומר התיק. ב"כ המוסד תמכה בפסק דינו של בית הדין קמא מנימוקיו והוסיפה, כי בית הדין האזורי התרשם כי האירוע לא היה יוצא דופן וחריג בעצמתו, ובכל זאת מינה שני מומחים רפואיים, אשר השורה התחתונה בחוות דעתם הייתה שלילת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין האוטם. שני המומחים התייחסו לפער הזמנים בין האירוע לבין הופעת הסימפטומים. משכך, המסקנה המתבקשת היא כי לא היה אירוע חריג ואין קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם. ב"כ המערער חזר בסיכומיו, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והוסיף, כי פנייתו לפרופ' קרן לא הייתה קשורה כלל לעניין התלוי ועומד בפני בית הדין, אלא לקבלת טיפול וייעוץ רפואי בבעיית נשימה ממנה סבל. המערער צירף הפניה שכתב לו פרופ' קרן למיון בשל הבעיה האמורה. המערער כלל לא היה מודע לכך שמדובר באותו מומחה רפואי שמונה מטעם בית הדין. המערער קבל על הקביעות שנקבעו על ידי בית הדין קמא בדבר הסיבה לפנייתו לפרופ' קרן, שנקבעו מבלי שניתנה למערער הזדמנות להפריכן. עוד טען המערער, כי אין להסתמך על חוות דעתו של פרופ' קרן, משלטעמו סמיכות זמנים היא עד שעה- שעתיים מהאירוע, בעוד שעל פי הפסיקה סמיכות זמנים יכולה להיות אף ימים מהאירוע, ומשהתעלם מן המחושים שהופיעו מיד לאחר האירוע. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחומר התיק, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע בעבודתו של המערער לבין האוטם הלבבי בו לקה לאחריו. זאת, מנימוקיו של בית הדין קמא, עליהם נוסיף את דברים הבאים: חוות הדעת העיקרית שניתנה בעניינו של המערער, היא חוות דעתו של פרופ' קרן, חד משמעית, ברורה, מנומקת היטב ומבוססת על החומר הרפואי הרב שעמד בפניו. על פי חוות דעתו, החלו מחושיו של המערער, בהתאם למסמכים הרפואיים שעמדו בפניו, לפחות שש שעות לאחר האירוע החריג בעבודתו. פרופ' קרן קובע, כי אף שפער זמנים זה איננו שולל לחלוטין את קשר הזמנים, הוא מחליש אותו מאד, ועל כן, בהתחשב בגורמי הסיכון שהיו קיימים במערער, לא קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של המערער לבין הופעת האוטם בשריר הלב. עוד הוסיף פרופ' קרן וקבע, כי אף אם הייתה לאירוע החריג השפעה חולפת כלשהי על מהלך מחלתו הטבעית, אין זו השפעה משמעותית לעומת גורמי הסיכון והשפעתם של הנגעים הכליליים אשר היו קיימים בו, ואשר התפתחו במהלך השנים ללא קשר לאירוע החריג בעבודתו. המומחה השני שמונה בתיק זה, ד"ר הר זהב, פקפק בקיומו של האירוע החריג, וכך גם בית הדין האזורי, חרף העובדות המוסכמות. בית הדין האזורי מינה מומחה רפואי מחמת הספק בלבד, על מנת ליתן למערער את יומו בבית הדין, ולאור הסכמת הצדדים. על כך יוער, כי אין מניעה כי בית הדין יעריך בשונה מן הצדדים את עוצמת האירוע בהתאם לעובדות המוסכמות, ואף כי יקבע, על פי שיקול דעתו, כי אין מדובר באירוע חריג, וזאת אף אם הצדדים הסכימו כי מדובר באירוע חריג. הקביעה האם מדובר באירוע חריג בעבודתו של המבוטח היא קביעה המסורה לידיו של בית הדין ולא לצדדים. עוד יוער, כי העובדה שהמערער פנה לפרופ' קרן באופן אישי איננה רלבנטית לחוות דעתו בתיק שלפנינו, ואין בה כדי לפסול את חוות דעתו. זאת, מבלי להיכנס לקביעות שקבע בית הדין האזורי באשר להתנהגותו של המערער. במקרה שבפנינו, לא היה מקום למנות מומחה רפואי נוסף, למרות שהוסכם על כך, משלא התקיימו התנאים המנויים בפסיקה למינוי מומחה נוסף, שכן, כאמור, לא נפל כל פגם בחוות דעתו של פרופ' קרן, ויש להסתמך עליה. מחוות דעתו של ד"ר הר זהב עולה, כאמור, כי אין מקום, לדעתו להכיר באירוע חריג, שכן נדרש "דחק קיצוני וחריג" על מנת לקשור בין האירוע לבין הופעת האוטם. ד"ר הר זהב סבר, כי רק אם בית הדין האזורי יקבע כי אכן היה דחק קיצוני וחריג כזה ביום האירוע בעבודתו של המערער, אזי ניתן יהיה לקבוע קיומו של קשר סיבתי כנדרש. אולם, במקרה זה, כאמור, פקפק בית הדין האזורי בעצם קיומו של אירוע חריג. לפיכך, לא ניתן לומר כי יש בחוות דעתו של ד"ר הר זהב כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי מספיק בין האירוע לאוטם. עוד נוסיף, כי מהמסמכים הרפואיים שניתנו בעניינו של המערער ניתן ללמוד, כי המערער עצמו לא קשר בין האירוע לבין הכאבים שחש, וכי המערער חש בכאבים דומים זמן רב קודם לאירוע בעבודתו. משכך הם הדברים, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, על פי תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. סוף דבר- הערעור נדחה. המערער ישלם למוסד לביטוח לאומי שכר טרחת עורך דין בסך של 3,500 ₪ תוך 30 יום מהיום. אירוע חריג