הנתבעת טענה כי התובע הסתיר ממנה את דבר היותו גימלאי של משרד הבטחון, ובכך הונה אותה שעה שגרם לה להעסיקו מבלי שהיא יודעת את העלות האמיתית של העסקתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתרת מידע רלוונטי מהמעסיק: 1. בפנינו תביעת התובע נגד מעסיקתו לשעבר מש"י - מוסד שיקום ילדים עמותה רשומה (להלן גם - "הנתבעת" ו/או "העמותה") לתשלום שכר, הודעה מוקדמת, שעות נוספות והחזר הוצאות שונות. בנוסף ומנגד, בפנינו גם תביעתה שכנגד של הנתבעת להחזר סכום של 131,678 ₪ בגין תוספת עלות שכרו של התובע אשר עליה לשאת בה עקב מצג השווא שלטענתה התובע הציג בעת ההתקשרות, בגין עלות הנזקים שנגרמו לרכבה בעקבות תאונה שנגרמה ע"י התובע, החזר בגין קבלות מפוברקות וכן הוצאות שימוש ברכב מטעם העבודה לצרכים פרטיים ומסחריים שלא כדין. 2. התובע והנתבעת, כל צד בתורו, הגישו כתבי הגנה מטעמם, זו לתביעתה של זה והכחישו את המיוחס להם ואת הסכומים הנתבעים בתביעות. 3. ואלה הן העובדות הרלבנטיות וכן השתלשלות ההליכים בתיק, כפי שהן עולות מכתבי הטענות והמסמכים אשר צורפו להם, כמו גם מעדויות הצדדים א. התובע, הועסק אצל הנתבעת כנהג החל מחודש יוני 2005 ועד ליום 20.3.06 , מועד בו פוטר ע"י הנתבעת. תפקידו של התובע היה להסיע ילדים, בעלי מוגבלויות שונות, למעונות, לגנים, לבתי ספר ולפעילויות אותן סיפקה העמותה. ב. הנתבעת, עמותה רשומה, המפעילה מוסד לשיקום ילדים מוגבלים, מנהלת מעונות, גני ילדים ובתי ספר. הנתבעת הינה מוסד ללא כוונת רווח המתקיים מתקציבים ומתרומות. ג. בין התובע לנתבעת נחתם הסכם להסדרת יחסי העבודה בין הצדדים. לאור המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים אשר מקורן בהוראות ההסכם ואומד דעת הצדדים בעת חתימתו, ובשל חשיבות הדברים נצטט את הוראותיו להלן: "הסכם עבודה מר אביטל יהיה עובד של מש"י - מרכז שיקום ילדים. מר אביטל מתחייב לעבוד כנהג מידי שבוע כ - 36 שעות קבועות לפי מה שההנהלה תנחה אותו לאיזה נסיעות יסע. מר אביטל ישתכר שכר חודשי בסך 4,500 ₪ נטו לחודש. היות ומר אביטל הוא נהג זמני עד שמר צדוק סיידיץ יחליפו לא יהיו למר אביטל תנאים של עובד ומעביד, לתבוע תביעת פיצויים או כל דבר אחר ובאם מר אביטל יהיה נהג קבוע מר אביטל יהיה עובד קבוע של מש"י עם כל התנאים הנלווים כמו לכל עובד מש"י. במקרה שתהיה נסיעה חריגה מעבר ל - 36 שעות הקבועות, מר אביטל יסיע נסיעה זו בתשלום נוסף אשר יקבע בין הצדדים. הרכב אינו יכול לשמש את מר אביטל לשימוש אחר מעבר לשימוש עבור מש"י. באפשרותו של הנהג לבקש רשות מדי פעם לשימוש עצמי באישור ההנהלה בלבד". ד. לאחר כשבועיים ממועד תחילת עבודתו של התובע בנתבעת, הוסכם בין הצדדים כי על אף האמור בהסכם העבודה, משכורתו של התובע תעמוד על סך של 6,000 ₪. סכום זה השתלם לידי התובע ממשכורתו הראשונה. לטענת התובע משכורתו הועלתה בשל שביעות הרצון מתיפקודו ולטענת הנתבעת שכרו הועלה לאור טענת התובע כי הוא עובד יותר שעות מאלו שסיכמו עימו. ה. בחודש דצמבר 2005 התקיימה פגישה בין מנהל הנתבעת לתובע. פגישה זו קויימה עקב העובדה שלטענת הנתבעת נודע לה רק בשלב זה, עקב טופס תיאום המס שהתובע מסר לידיה כי הוא מקבל גימלה ממשרד הביטחון, עובדה שיש לה השפעה כבדת משקל על תשלומי המס שעליה לשאת בהם ומכללא על השכר, במיוחד לאור העובדה כי השכר סוכם עפ"י תעריף נטו ולא ברוטו. הנתבעת טענה בפגישה כי התובע הסתיר ממנה את דבר היותו גימלאי של משרד הבטחון, ובכך הונה אותה שעה שגרם לה להעסיקו מבלי שהיא יודעת את העלות האמיתית של העסקתו. בכתבי הטענות טען התובע שבניגוד לטענת הנתבעת היא ידעה שהוא גימלאי של משרד הביטחון כבר במועד חתימת ההסכם ואת טופס 101 הוא מסר לה בסמוך לתחילת העסקתו. הצדדים גם חלוקים ביחס לסיכום המשך תנאי העסקתו של התובע ממועד הפגישה ועד לסיום תקופת עבודתו של התובע ועל כך נעמוד בהמשך. ו. מכל מקום, אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרו של התובע לחודש דצמבר 2005 שולם כמפרעה וכי מאז חודש ינואר ועד ליום 20.3.06 התובע המשיך לעבוד אך לא קיבל שכר. ז. ביום 15.3.06 התובע היה מעורב בתאונה שארעה בנסיעה שלא במסגרת העבודה. עקב התאונה נגרמו לרכב הנתבעת שהועמד לתובע לצורך עבודתו אצלה, נזקים והוא הושבת למשך שבוע ימים. ח. בסמוך לאחר התאונה, פיטרה הנתבעת את התובע מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת. ט. כחודשיים לאחר פיטוריו, ביום 17.5.06, פנה התובע לנתבעת במכתב בו דרש ממנה תשלומים שונים אשר לשיטתו הוא זכאי להם בגין סיום יחסי העבודה בין הצדדים, וביניהם: תשלום שעות נוספות, שכר לחודשים ינואר - מרץ 2006, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פיצויי פיטורים והחזר הוצאות שונות לרבות הוצאות טלפון, שטיפת רכב, התקנת דיבורית ועוד. י. הנתבעת השיבה למכתב זה במכתב בא כוחה מיום 28.5.06 במסגרתו דחתה את טענות התובע והעלתה מצידה טענות נגדיות בדבר חבותו לשלם לידיה סכומים שונים הנובעים מהתנהלותו. יא. רק ביום 14.3.07 הגיש התובע את כתב התביעה. הנתבעת הגישה ביום 22.4.07 את כתב הגנתה וכן כתב תביעה שכנגד. 4. עדים וראיות א. התובע תמך את גרסתו בתצהירו. כן הגיש התובע תצהיר מטעם מר צדוק סיידוף בניסיון לתמוך את טענתו כי מראשית ההתקשרות הנתבעת ידעה שהוא גימלאי של משרד הביטחון. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 10.7.08 הודיע ב"כ התובע כי לאחר שיקול דעת הוא החליט למשוך את תצהירו של הנ"ל. ב. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר שלום מושקוביץ, מנהל החשבונות בזמנים הרלוונטיים, מר אשר זורבין, מנהל הנתבעת, מר רועי בן עמי, עובד של חברת איתוראן, מר משה בניטה, עובד הנתבעת, אשר שימש כמלווה ומסייע בהעלאת ילדים נכים לרכבי ההסעה של הנתבעת ותצהירו של מר אריאל סימני, עובד הנתבעת אשר לא העיד בפנינו. 5. טענות התובע בתמצית נוכח גרסת התובע כי לנתבעת היה ידוע במועד חתימת הסכם העבודה בין הצדדים כי הוא גימלאי של משרד הבטחון וכי הוא מסר לידיה טופס 101 בסמוך לתחילת עבודתו, לטענתו: א. הנתבעת פיטרה אותו ללא שניתנה לו הודעה מוקדמת או תמורתה והוא זכאי לתשלומה. ב. הנתבעת לא שילמה לו שכר עבודה לחודשים ינואר - מרץ 2007, על אף שעבד בתקופה זו ועל הנתבעת לשלם לו שכר כאמור. ג. הוא עבד שעות נוספות רבות ללא שקיבל תמורה לכך ועל הנתבעת לשלם לו את הסכומים הנתבעים ברכיב זה. ד. על הנתבעת לשלם לו החזר הוצאות שונות, אשר סוכם שהיא תישא בהן, אך היא לא נשאה בהן בפועל. ה. הוא אינו חייב לשלם לנתבעת את הסכומים הנתבעים ויש לדחות את התביעה שכנגד שהוגשה נגדו. 6. טענות הנתבעת בתמצית נוכח גרסתה כי לא היה ידוע לה במועד חתימת ההסכם ועד לחודש דצמבר 2005 כי התובע הוא גימלאי של משרד הבטחון, לטענת הנתבעת: א. התובע הונה אותה שכן הוא הסתיר ממנה במכוון את העלות האמיתית הכרוכה בשכרו. ב. עקב התנהלותו של התובע וכן לאור הבטחתו כי יסדיר את נושא המס, לא שולמו לו בהסכמתו משכורותיו לחודשים ינואר-מרץ 2006. ג. התובע פוטר לאחר שהתברר לה כי הוא עשה שימוש לצרכים פרטיים ברכב שהעמידה לו לצורך עבודתו, בניגוד להסכמתה. ד. לאור התנהלות התובע, הוא לא היה זכאי להודעה מוקדמת או תמורתה. ה. התובע לא זכאי לתשלום שעות נוספות היות ומשרתו היתה משרת אמון והיות ולא היתה לה אפשרות לפקח על שעות עבודתו והוא גם לא עדכן אותה בתקופת עבודתו שאכן עבד בהן. ו. התובע לא זכאי להחזרי ההוצאות הנתבעים על ידו שכן היא מעולם לא התחייבה לשלם לו אותן. ז. על התובע לשלם לידיה את תוספת עלות השכר שעליה לשאת בה עקב מצג השווא שהציג; את עלות הנזקים שנגרמו לרכב שהועמד לו לצרכי עבודתו בגין התאונה בה היה מעורב; את עלות הוצאות השימוש ברכב שהתובע נהנה מהן בלא ידיעתה ועל חשבונה וכן את עלות הוצאות הדלק שפוברקו על ידו. דיון והכרעה האם במסגרת ההתקשרות בין הצדדים התובע הסתיר מהנתבעת את העובדה כי הוא גימלאי של משרד הבטחון 7. לטענת הנתבעת התובע לא יידע אותה עובר לחתימת ההסכם ובמועד החתימה עליו כי השכר שעליו הוסכם יהווה משכורת שלישית היות והוא מקבל גימלה ממשרד הביטחון ועבד בעבודה נוספת. הנתבעת היתה מודעת רק לכך שהתובע עבד בעבודה נוספת וסיכמה איתו כי עבודתו אצלה תחשב עבודה ראשונה אך הוא לא טרח ליידע אותה כי הוא מקבל גם גימלה ממשרד הבטחון. בכך יש משום הונאה ותרמית לטענתה של הנתבעת. לטענת הנתבעת התובע התבקש למסור לה טופס 101 מיד לאחר שהתקבל לעבודה אצלה אך נמנע לעשות כן על אף תזכורות חוזרות ונשנות בנושא. לטענת הנתבעת רק ב 18.12.05 מסר התובע את טופס 101 ואת טופס תיאום המס ששמר אצלו עוד מחודש אוגוסט ורק אז התברר לה מהן השלכות תיאום המס הכרוכות בהעסקת התובע. הנתבעת הדגישה בכל כתבי הטענות ובתצהירים שהוגשו מטעמה כי לו היתה מודעת לעובדה שהתובע קיבל ו/או מקבל גימלה ומכללא כי עלות העסקתו תהיה כה גבוהה בכלל ובפרט אל מול נהגים אחרים שהיא מעסיקה, לא היתה מתחייבת להעסיקו. 8. לטענת התובע בכתב ההגנה לתביעה שכנגד (סעיף 8) הנתבעת ידעה עוד טרם החתימה על הסכם העבודה כי הוא פנסיונר של משרד הבטחון. בנוסף טען התובע כי התקבל לעבודה אצל הנתבעת באמצעות חבר אשר הכיר אותו עוד מתקופת שירותו הצבאי והנ"ל הציג אותו בפני מנהל הנתבעת כפנסיונר של משרד הבטחון. בתצהירו, גרסתו ביחס לחבר באמצעותו התקבל לעבודה היתה שונה. כך, בסעיף 6 לתצהירו העיד התובע כי מר צדוק סיידוף, דרכו התקבל לעבודה אצל הנתבעת הבהיר לנתבעת כי הוא מכיר את התובע עוד משירותו הצבאי בשירות קבע. לעומת זאת, בסעיף 29 בעמ' 5 לתצהיר העיד כי החבר הנ"ל הציג אותו למנהל הנתבעת כפנסיונר של משרד הביטחון. מר צדוק סיידוף הגיש תצהיר, עליו לא נחקר בסופו של יום משיקוליו של התובע. בסעיף 4 לתצהיר העיד מר סיידוף שמסר לנתבעת את מספר הטלפון של התובע והבהיר להם כי הוא מכיר אותו משירותו בצבא. בהתייחס לטופס 101 - התובע טוען כי מסר אותו לידי הנתבעת בסמוך לאחר קבלתו לעבודה ואת טופס תיאום המס מסר בחודש אוגוסט 2008, בסמוך לאחר שהטופס נמסר לו ממס הכנסה. 9. לאחר שבחנו את כתבי הטענות ואת התצהירים על צרופותיהם ולאחר שהתרשמנו מעדויות הצדדים בפנינו אנו קובעים כי במועד חתימת הסכם העבודה ע"י הצדדים לנתבעת לא היה ידוע כי התובע מקבל גימלה ממשרד הביטחון וכי היא התקשרה עמו על סמך ההנחה כי השכר שישולם לו ייחשב כמשכורת ראשונה לצרכי מס. עם זאת ועל אף האמור לעיל אנו קובעים כי התובע מסר לנתבעת טופס 101 סמוך לתחילת עבדותו ולכן היה על הנתבעת לדעת במועד זה כי התובע מקבל גימלה, על משמעויות המיסוי הכרוכות בכך ועל השלכות העסקתו או המשך העסקתו על ידה. לעומת זאת, באשר למועד מסירת טופס תיאום המס אנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי התובע מסר לה העתק הימנו בחודש דצמבר 2005. קביעותינו שלעיל מבוססות על הנתונים והנימוקים שלהלן: באשר לקביעה כי לנתבעת לא היה ידוע במועד חתימת ההסכם כי התובע מקבל גימלה ממשרד הבטחון - א. בהסכם העבודה שנחתם בין הצדדים הסכימה הנתבעת לשלם לתובע שכר עפ"י סכום נטו ולא עפ"י סכום ברוטו. חישוב תשלום שכר נטו מחייב את העובד מחד למסור את כל הנתונים הדרושים למעביד לצורך חישוב המס החל עליו ואת המעביד מאידך לקבל את כל הנתונים, לעבדם, לוודא את עלות השכר מבחינתו ועל בסיסם לשלם לעובד את השכר שסוכם עימו. חובת מסירת הנתונים ע"י העובד למעביד טרם יצירת יחסי העבודה הינה חלק מחובת תום הלב המוטלת על העובד במסגרת המשא ומתן לכריתת הסכם העבודה עם המעסיק. לכן, לא רק שמצופה מהעובד שימסור את כל הנתונים הרלוונטיים הקשורים בהעסקתו (אם מבחינה מקצועית ואם מבחינה כלכלית המשפיעה באופן זה או אחר על עלות שכרו) אלא שחובה עליו לעשות כן. בענייננו, עפ"י התרשמותנו ממכלול הראיות והעדויות, לנתבעת לא היתה ידועה העובדה כי התובע מקבל גימלה ממשרד הביטחון, אשר לה השפעה רבה על תשלום השכר, באופן שסוכם (סכום נטו). לו לנתבעת היתה ידועה עובדה זו, היא לא היתה מתחייבת לשלם לתובע שכר נטו שעלותו מבחינתה גבוה ביותר ובוודאי לא היתה יוזמת להעלותו לאחר שבועיים לסכום של 6,000 ₪ נטו שעלותו התבררה כ 13,000 ₪. ב. יתירה מכך, עדויותיהם של עדי הנתבעת בתצהיריהם ובחקירותיהם הנגדיות נמצאו בעיננו מהימנות, עולות בקנה אחד עם הגיונם של דברים ותומכות במסקנתנו כי עובר לחתימת הסכם העבודה, לנתבעת לא היה ידוע כי התובע מקבל גימלה ממשרד הבטחון. מר זורבין, מנהל הנתבעת, העיד בתצהירו (ס' 14) כי בעת שנחתם הסכם העסקה עם התובע, הוא ידע שהתובע עובד בעבודה חלקית כקצין בטיחות ועמד על כך ששכרו בנתבעת יהווה את משכורתו הראשונה. לעומת זאת, העובדה כי התובע מקבל גימלה ממשרד הביטחון לא היתה ידועה לו ולו היא היתה ידועה לו, הוא היה נמנע מלהתקשר עם התובע. מר זורבין הוסיף והעיד (ס' 20 לתצהיר) כי הוא לא היה מעלה על דעתו לצרף לשורותיה של הנתבעת נהג שעלות שכרו מגיעה לשיעור של 13,000 ₪ לחודש וכי הנתבעת העסיקה ומעסיקה נהגים רבים, שהיקף משרתם זהה לזו של התובע ואשר עלות שכרם מגיעה לסך של 6,000 ₪ ברוטו. עדותו זו של מר זורבין נמצאה בעיננו מהימנה ולא נסתרה. ג. לעומת עדותו של מר זורבין, עדותו של התובע בנושא זה לא הותירה עלינו רושם מהימן. העובדה כי בכתב התביעה שהגיש, התובע לא מצא לנכון להזכיר כלל את השתלשלות האירועים שהביאה לפיטוריו בכלל ואת המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ביחס לתנאי העסקתו בפרט; העובדה כי נתגלעו סתירות בהתייחס לדברים שנאמרו לגרסתו על ידי מר סיידוף, סתירות שבאו לידי ביטוי בין האמור בכתב ההגנה שהגיש לבין האמור בתצהירו, אלו פגעו במהימנותו של התובע בנושא זה. בית הדין התרשם כי כל מה שאמר מר סיידוף לנתבעת היה שהוא מכיר את התובע משירותו הצבאי. העובדה כי התובע ויתר על עדותו של מר סיידוף פועלת כנגדו עפ"י הכלל המשפטי לפיו הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ללא הסבר סביר מעמידה את החזקה שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כמו כן, התובע לא הציג כל גירסה או נימוק משכנע מדוע היה כדאי לנתבעת להעסיקו, כאשר עלות שכרו כפולה מזו של יתר הנהגים וכאשר לא ניתן על ידו שירות אחר מזה שניתן ע"י הנהגים האחרים. בנוסף, העובדה כי התובע לא קיבל שכר בגין חודשים ינואר - מרץ 2006, בידיעתו ובהסכמתו באותו שלב, יש בה להעיד כי התובע הבין כי נהג שלא כדין עם הנתבעת ונראה כי ביקש למצוא פתרון להמשך העסקתו במתכונת שונה, כפי שבאה לידי ביטוי בטיוטות הסכמי העבודה שהוחלפו בין הצדדים. מכלול הראיות והנסיבות כאמור מעלות כי התובע הסתיר ו/או לא יידע את הנתבעת עובר לחתימת הסכם העבודה בין הצדדים את העובדה כי הוא מקבל גימלה ממשרד הביטחון, היות ושיער כי אם יחשוף פרט זה, הנתבעת תימנע מלהעסיקו. בכך נהג התובע בחוסר תום לב במשא ומתן לכריתת הסכם העבודה ולאחר מכן אף בביצוע הסכם העבודה, תוך הטעייתה של הנתבעת. באשר לקביעותינו בהתייחס למסירת טופס 101 וטופס תיאום המס: ד. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, בתביעה שכנגד ובתצהיריה, היא ביקשה מהתובע, מאז תחילת עבודתו למסור לה את טופס 101 אך הוא התחמק מלמסור אותו לידיה משך תקופה ארוכה ועשה זאת רק בחודש דצמבר בצירוף טופס תיאום המס. לטענת הנתבעת רק אז נודע לה כי התובע מקבל גימלה ואת השלכות המס בדבר עלות העסקתו של התובע. ה. לטענת התובע הוא מסר לנתבעת את טופס 101 בסמוך לאחר שהתקבל לעבודה אצלה ואת טופס תיאום המס מסר בחודש אוגוסט 2005. ו. ממכתב בא כוחה של הנתבעת מיום 28.5.06 (סעיפים 10 ו 12), המשיב למכתב התובע מיום 15.5.06 עולה כי התובע מסר לנתבעת את טופס ה 101 בסמוך לאחר תחילת העסקתו. במכתב צויין כי בטופס 101 עליו חתם התובע הוא ציין כי הוא גימלאי של צה"ל אולם שעבודתו בנתבעת תחשב כמשכורת ראשונה. בסעיף 12 למכתב צויין כי מיד עם קבלת טופס תיאום המס בחודש דצמבר 2005, הודיע מנהל החשבונות של הנתבעת לתובע כי הוא מנוגד לטופס ה - 101 שנמסר על ידו בתחילת העסקתו ולכן אין בכוונת הנתבעת לפעול עפ"י טופס תיאום המס ולשלם את הפרשי המס מכיסה. מר זורבין אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 1-3) כי מכתב זה נכתב על ידי ב"כ בהתבסס על שיחה שקיימו בנושא. ז. מעדויותיהם של מר שלום מושקוביץ, מנהל החשבונות (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 9-12) ושל מר אשר זורבין, מנהל הנתבעת (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 17-19), בחקירותיהם הנגדיות עלה כי התובע לא מסר להם באופן אישי את טופס ה - 101. מר זורבין העיד כי במסגרת תפקידו הוא אינו עוסק בטופס 101, ועל כך אמונים עובדים שאחראים על השכר, אליהם מפנים את הטפסים הרלוונטיים, כמו טופס 101. עוד העיד מר זורבין כי טענתו לפיה התובע לא מסר את טופס ה - 101 בסמוך לתחילת העסקתו מבוססת על דבריה של מרים, אחראית השכר, לה ככל הנראה נמסר טופס ה - 101 של התובע. (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 20-23; עמ' 27 לפרוטוקול ש' 7-12). מר מושקוביץ' העיד כי עובדי הנתבעת לא משוחחים עימו באופן ישיר אלא הקשר נעשה באמצעות איש קשר של הנתבעת, פקידה האמונה על העברת המסמכים. לכן המסמכים מתקבלים מהנתבעת ולא באופן ישיר ע"י עובד זה או אחר (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 9-12). מר מושקוביץ העיד בתצהירו ובחקירתו הנגדית שקיבל לידיו את טופס 101 של התובע יחד עם טופס תיאום המס, בחודש דצמבר 2005 (ועדות זו מהימנה עלינו). ח. מהאמור לעיל עולה המסקנה כי התובע מסר את טופס ה - 101 לידי מרים או פקידה אחרת במחלקת השכר של הנתבעת בסמוך לאחר תחילת עבודתו. ואולם, טופס זה לא הועבר ע"י מחלקת השכר למנהל החשבונות (החיצוני) של הנתבעת, אלא הוא הועבר לו רק במועד בו מסר התובע את טופס תיאום המס לנתבעת, במצורף לו. אין חולק כי בטופס 101 שנמסר ע"י התובע צויין כי הוא מקבל קיצבה וכי יש לו משכורת נוספת לזו שהוא מקבל מהנתבעת. ככל הנראה מרים או פקידה אחרת שטיפלה בנושא השכר של התובע לא היתה בקיאה ברזי ניכויי המס ולא ייחסה חשיבות לעובדה כי נכתב במפורש בטופס שהתובע מקבל קיצבה חודשית. לכן הנתבעת שילמה לו את השכר שסוכם בין הצדדים וניכתה את ניכויי המס כאילו המדובר במשכורת ראשונה. לו היה מועבר למנהל החשבונות של הנתבעת טופס ה 101, הוא היה מבין כבר אז את המשמעויות והעלויות מבחינתה של הנתבעת הכרוכות בהעסקת התובע אשר מקבל קיצבה חודשית (עדותו של מר מושקוביץ בעמ' 21 לפרוטוקול ש' 25-27, עמ' 22 לפרוטוקול ש' 1-3). ט. מהעדויות והראיות שהוצגו ונשמעו בפנינו אנו קובעים כי טופס תיאום המס של התובע, נושא תאריך 21.8.05, נמסר לנתבעת בחודש דצמבר 2005. ראשית, במכתב ב"כ הנתבעת מיום 28.5.06 אשר התובע צרף לתצהירו ועליו הוא הסתמך להוכחת טענתו כי מסר את טופס ה - 101 בסמוך לתחילת העסקתו מצויין כי טופס תיאום המס נמסר רק בסוף שנת 2005 קרי, בחודש דצמבר. התובע אינו יכול לאמץ ולהסתמך רק על חלק מהפרטים והמאורעות המצויינים במכתב, אלה היושבים עם גרסתו ועל חלקם האחר לוותר. את מכתב ב"כ הנתבעת מיום 28.5.06 יש לקרוא כמקשה אחת. שעה שבית הדין הסתמך על מכתב זה בהתייחס לטופס 101, הוא יעשה כן גם בהתייחס לטופס תיאום המס. יוער בענין זה כי מכתב זה נכתב ע"י ב"כ הנתבעת, עו"ד במקצועו, לאחר ששוחח עם מנהל הנתבעת וקיבל ממנו פרטים לגבי הנושאים שבמחלוקת כפי שהופיעו במכתב הדרישה של התובע, אשר רובם נותרו במחלוקת ומהווים את הפלוגתאות שעלינו להכריע בהן. מכתב זה שיקף את עמדת הנתבעת ב"זמן אמת" וכאשר כבר היה ידוע לה כי ישנה אפשרות ממשית שיתנהלו הליכים משפטיים בין הצדדים וגם מטעם זה אנו מוצאים להסתמך על האמור בו. אין בידנו לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה מכתב המנוסח ע"י עו"ד בתשובה למכתב דרישה, תוכנו אינו תמיד מדוייק היות והפרטים העומדים ביסודו מתבררים ביתר דיוק רק כאשר הצדדים נמצאים בהליך משפטי. טענה זו טוב היה לולא נטענה. גם אם לעיתים נופלות טעויות במכתב עורך הדין מטעם לקוחו, לא התרשמנו כי זהו המקרה בכלל ובהתייחס לטופס 101 וטופס תיאום המס בפרט. יתירה מכך, עדויותיהם של מר זורבין ומר מושקוביץ לפיהן התובע מסר את טופס תיאום המס רק בחודש דצמבר 2005 עולות בקנה אחד עם רצף האירועים והשתלשלות העניינים. אין מחלוקת כי ביום 18.12.05 או בסמוך לכך התקיימה פגישה בין התובע למר זורבין ולאחר מכן גם בין התובע למר מושקוביץ בהתייחס להשלכות המס הכרוכות בעלות העסקתו. התובע אישר כי פגישות כאמור התקיימו ואנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי הן התקיימו סמוך למועד בו נמסר לה טופס תיאום המס על ידי התובע, נוכח ההפתעה בה היתה מצויה והדחיפות לברר עימו את הפרטים ואת אופן המשך העסקתו. בנוסף, התובע העיד כי מסר למנהל הנתבעת את טופס תיאום המס (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 12-13) וגם בכך יש לתמוך בעמדת הנתבעת לפיה מיד כשנמסר למר זורבין טופס תיאום המס, היא פעלה בנושא. י. סיכומו של דבר: בעת חתימת הסכם העבודה, לנתבעת לא היה ידוע שהתובע מקבל קיצבה ממשרד הביטחון וכי המשכורת שישתכר אצלה אינה מהווה משכורת ראשונה, עובדה אשר לה השלכה כבדת משקל בהתייחס לשכר אשר סוכם שהתובע יקבל. התובע לא נהג בתום לב במשא ומתן לחתימת הסכם העבודה עם הנתבעת. בסמוך לאחר תחילת עבודתו, התובע מסר את טופס ה - 101 לאחת מעובדות הנתבעת העוסקות בשכר העובדים, ואולם היא לא העבירה את הטופס האמור למנהל החשבונות של הנתבעת. בשלב זה היה על הנתבעת לדעת כי התובע מקבל קיצבה וכן את ההשלכות הכרוכות בכך. העובדה כי הנתבעת לא פעלה עפ"י טופס 101 שנמסר לה מאת התובע, מקורו ברשלנותה. בחודש דצמבר 2005 מסר התובע את טופס תיאום המס לנתבעת, אז נודעו לה השלכות עלות העסקתו ונערכה בין הצדדים פגישה בנושא. להלן נדון בהשלכת אופן ההתקשרות והתנהלות הצדדים כאמור על שכרו של התובע לחודשים ינואר - מרץ 2006 ועל תביעתו לתמורת הודעה מוקדמת. האם התובע זכאי לתשלום שכר עבודה לחודשים ינואר - מרץ 2006 ולתשלום חלף הודעה מוקדמת. 10. לטענת הנתבעת בפגישה שהתקיימה עם התובע ביום 18.12.05, מנהל הנתבעת הבהיר לתובע כי לא עלה בדעתו ששכרו ישולם כמשכורת שלישית על בסיס תיאום המס שנמסר על ידו רק בשלב זה. בנוסף טען מר זורבין, מנהל הנתבעת, כי באותה פגישה התובע התנצל על התנהגותו ועל כך שלא הביא לידיעתו את העובדה שמדובר במשכורת שלישית. לטענת מר זורבין התובע התחייב לגשת למס הכנסה ולהגיש לנתבעת תיאום מס מתוקן והוא גם הפנה אותו למנהל החשבונות על מנת שיבדוק עימו כיצד להסדיר את החוב למס הכנסה. לטענת מר זורבין, התובע הבהיר שהוא יטפל בכך ויבדוק איזה פעולות עליו לעשות. 11. ואולם, בראשית חודש ינואר 2006, מנהל החשבונות דיווח למר זורבין כי התובע טרם מסר לו את תיאום המס המתוקן ומר זורבין נפגש שוב עם התובע והבהיר לו שעליו לקיים את התחייבותו מפגישתם הקודמת. לטענת מר זורבין, התובע הציע שהנתבעת לא תשלם לו שכר עד להסדרת נושא תיאום המס. בגין חודש דצמבר שולם שכרו של התובע כמפרעה ואולם, לאחר כחודש, משהתובע לא הסדיר עדיין את תיאום המס, בעקבות הצעתו, החליטה הנתבעת להקפיא את שכרו עד להסדרת נושא המס. 12. לטענת מר זורבין בחודש מרץ הודיע לו התובע כי הוא אינו מצליח לפתור את נושא תיאום המס והציע שהשכר (נטו) שישולם לו יופחת במחצית ותמורת או כנגד ההפחתה הוא יהיה רשאי לעשות ברכב שימוש מחוץ לשעות העבודה. בעקבות שיחה זו התנהל בין הצדדים משא ומתן במסגרתו אף הוכנה טיוטת הסכם, אשר לא נחתמה על ידם. לטענת התובע המשא ומתן הושלם בלחיצת יד עובר לתאונה בעוד לטענת מר זורבין המשא ומתן היה בראשיתו והוא נקטע לאחר התאונה בה התובע היה מעורב, בעקבותיה התגלו לנתבעת פרטים על התנהלותו והיא פיטרה אותו. הלכה למעשה מחודש ינואר 2006 ועד לפיטוריו של התובע בחודש מרץ, לא שולם לו שכר. 13. לטענת התובע, בפגישה שהתקיימה בינו לבין מר זורבין בחודש דצמבר לא הועלו כלפיו טענות כאילו הוא רימה את הנתבעת, אלא שמר זורבין ביקש ממנו לפנות למס הכנסה להסדיר את ענין המס כך שעבודתו בנתבעת תהיה העבודה העיקרית. בתשובה הוא הבהיר כי אין לו אפשרות לעשות זאת וגם בשיחה עם אחיו, שהינו רו"ח הנ"ל אמר לו כי אין אפשרות להפחית את המס והנתבעת צריכה לשאת בעלותו. לטענת התובע, במקביל נעשו ניסיונות להגיע להסכמות חדשות בענין העסקתו כמפורט בסעיף 12 לעיל שהתגבשו והושלמו בלחיצת יד עובר לתאונה. לטענת התובע לא התקיימה פגישה נוספת בענין המס בחודש מרץ 2006 ורק בעקבות התאונה ההסכם לא נחתם והוא פוטר. 14. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את הראיות, התרשמנו מהעדויות ושקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כי הנתבעת נהגה שלא כדין שעה שלא שילמה את שכרו של התובע מחודש ינואר ועד פיטוריו בחודש מרץ. להלן נפרט את נימוקינו. 15. לטענת הנתבעת נודע לה בחודש דצמבר 2005 (על אף שהיה עליה לדעת כאמור סמוך לאחר תחילת העסקתו) כי התובע מקבל קיצבה ומכללא התברר לה כי עלות שכרו של התובע גבוהה ביותר, הרבה מעבר לעלות בו סברה שעליה לשאת ערב העסקתו. בפני הנתבעת, עמדו שתי ברירות במועד זה. האחת, לפטר את התובע בשל שלטענתה הסתיר ממנה פרטים חיוניים אשר הביאו לטעות בכדאיות העסקתו. השנייה, לחתום עם התובע על הסכם העסקה חדש במתכונת שתהיה מקובלת על שני הצדדים. הנתבעת בחרה לטמון ראשה בחול ולנסות למצוא דרך בו תוכל להמשיך להעסיק את התובע ללא שתישא בעלות המס המתחייבת תוך שהיא מטילה על התובע למצוא דרך זו ועל אף שהיה עליה לדעת כי דרך כזו אינה בנמצא במסגרת העובדות שכבר היו ידועות לה. לא זאת אף זאת, בחודש ינואר 2006 נוכחה הנתבעת לדעת כי התובע לא מצא פתרון לבעיית המס ולכן שילמה לו את שכר חודש דצמבר 2005 כמפרעה ובחודש פברואר עת היה עליה לשלם לתובע את שכר חודש ינואר נוכחה לדעת שענין המס עדיין לא הוסדר ע"י התובע ובחרה להסכים עימו על "הקפאת שכר" עד להסדרת ענין המס. במקביל היו מגעים בין הצדדים לכריתת הסכם העסקה חדש. הסכמה זו בדבר הקפאת תשלום שכר ממנה נבנית הנתבעת ואשר התובע מתכחש לה, אף אם היתה הסכמה, הרי שמדובר בהסכמה שאין לה תוקף שעה שהיא מתנה על זכויות קוגנטיות. על הנתבעת היה לבחור באחת מהאלטרנטיבות שפורטו על ידנו לעיל כבר בחודש דצמבר, המועד שלטענתה נודע לה על השלכות עלות העסקתו של התובע, למצער בחודש ינואר 2006 ובוודאי בחודש פברואר 2006, כאשר כבר היה ברור שהתובע או היא עצמה לא מצאו פיתרון לנושא חבות המס. 16. הנתבעת לא פעלה כמפורט לעיל ולפיכך אנו קובעים כי עליה לשלם לתובע את שכרו מחודש ינואר 2006 ועד ליום 20.3.06, המועד בו פוטר בסך של 16,000 ₪ נטו. שכרו של התובע עמד על סך של 6,000 ₪ נטו לחודש. עבור חודשים ינואר ופברואר על הנתבעת לשלם לתובע סך של 12,000 ₪ נטו. עבור חודש מרץ על הנתבעת לשלם לתובע 2/3 משכרו קרי 4,000 ₪ ובסה"כ 16,000 ₪ נטו. לאור המחלוקת האמיתית בין התובע לנתבעת בדבר עצם החוב, איננו מוצאים לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר והסך של 16,000 ש"י יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 17. באשר לתמורת הודעה מוקדמת הנתבעת מאשרת כי פיטרה את התובע בלא שניתנה לו הודעה מוקדמת או תמורתה (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 15-16; סעיף 10.11 וסעיף 11 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת היא פיטרה את התובע מבלי ליתן לו הודעה מוקדמת, או תמורתה לאור היקף הנזקים שגרם לה התובע והמעילות שהתגלו לה. לטענת הנתבעת נסיבות פיטוריו של התובע מהוות נסיבות בהן יש לשלול מהעובד הודעה מוקדמת. 18. דין טענת הנתבעת להדחות. אמנם, התובע גרם לנתבעת נזקים עקב התאונה בה היה מעורב עם רכב הנתבעת, שלא במסגרת העבודה תוך שימוש שעשה בו לצרכיו האישיים. עם זאת, הנתבעת שופתה ע"י חברת הביטוח בגין הנזקים שנגרמו לרכב וכפי שיפורט להלן, לא הוכיחה את גובה הנזקים הנטענים בגין השימוש שעשה התובע ברכב. לאור האמור, אין המדובר בנסיבות בהן יש לשלול מהעובד הודעה מוקדמת. הדברים אמורים במיוחד לאור קביעתנו כי התנהלות הנתבעת אשר ביכרה להימנע מתשלום שכרו של התובע מחודש ינואר, הינה שלא כדין שכן היה עליה לפטרו כבר במועד האמור וליתן לו הודעה מוקדמת. לפיכך, התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך שח 3,138 ₪ נטו (עפ"י ערך של 232.8 ₪ נטו ליום עבודה). באשר לפיצויי הלנת שכר - הפסקת יחסי עובד ומעביד ללא מתן הודעה מוקדמת, דינה כהפרת חובה חוזית והנזק הוא סכום השווה לשכר עבודה באותה תקופה, אך אין לראות בתשלום תמורת הודעה מוקדמת שכר עבודה (ר' מ. גולדברג ו נ. פינברג, דיני עבודה, כרך ראשון, פרק 14 בעמ' 7). הנתבעת פיטרה את התובע ללא מתן הודעה מוקדמת ולכן עליה לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,138 ₪ נטו, אשר לא נושאת פיצויי הלנה, אלא הפרשי הצמדה וריבית בלבד. האם התובע זכאי לתשלום עבור שעות שלטענתו עבד ולא שולמו לו ולתשלום בגין עבודה בשעות נוספות בהן עבד לטענתו 19. לטענת התובע, על אף שעפ"י הסכם העבודה בין הצדדים היה עליו לעבוד 6 שעות ביום, בפועל הוא נדרש לעבוד שעות מרובות, בגין חלקן (עד לשעה התשיעית) הוא זכאי לתשלום רגיל עבור שעת עבודה ובגין חלקן (מהשעה התשיעית ואילך) הוא זכאי לתשלום שעות נוספות. 20. לתמיכה בטענתו הגיש התובע יומן, אותו ערך בעצמו, בו צוינו התאריך, היום, שעת תחילת העבודה, שעת סיום העבודה, סה"כ שעות העבודה, מי הזמין את העבודה ומה היה יעד ואופן ביצוע הנסיעה. בנוסף הגיש טבלה בה חישוב הסכומים שלטענתו הוא זכאי להם בגין עבודתו מעבר לשעות שסוכם איתו כי עליו לעבוד. 21. לטענת הנתבעת התובע אינו זכאי לתשלום שעות נוספות שכן משרתו היתה משרה המבוססת על אמון אישי ולא היתה לה כל שליטה על שעות עבודתו. בנוסף טענה הנתבעת כי שילמה לתובע סך של 1,500 ₪ מדי חודש כתוספת שכר גלובלית בגין שעות נוספות. כמו כן טענה הנתבעת כי יומן העבודה שהוגש ע"י התובע אינו אמין, משוכתב ומפוברק, והוא הוכן ע"י התובע רטרואקטיבית, במיוחד לצורך הגשת התביעה ואין בו כדי לשקף את שעות עבודתו של התובע. 22. הנתבעת הגישה, במסגרת תצהיריה, דו"ח של חברת איתוראן המעיד לשיטתה כי התובע ביצע נסיעות פרטיות ומסחריות ברכב שהועמד לו לצרכי העבודה ואשר לטענתה יש בו כדי להפריך את היומן שערך התובע ואת תכנו. כן הגישה הנתבעת תצהיר של עובד חברת איתוראן אשר התייחס לאתר האינטרנט של החברה ופלט הדו"חות של הרכב שהועמד לתובע לצרכי עבודתו בנתבעת. 23. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את חומר הראיות ובכלל זאת את כתבי הטענות על נספחיהם, התצהירים על נספחיהם ולאחר שהתרשמנו מעדויות הצדדים, אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לתשלום השעות והשעות הנוספות שלטענתו עבד בהן אך לא קיבל תמורה. תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה 24. המקור הנורמטיבי לזכאותו של עובד לקבל גמול בגין עבודתו בשעות נוספות או בימי המנוחה, קבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן - "חוק שעות עבודה ומנוחה"). בסעיף 30 לחוק זה קבועים סוגי עובדים המוחרגים מתחולתו של החוק וביניהם "עובדים בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי [סעיף 30(א)(5)] "ועובדים שתנאי עבודתם אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם [סעיף 30(א)(6)]. 25. בענייננו - התובע אינו נכנס בגדר החריג שבסעיף 30(א)(5) לחוק. הלכה פסוקה היא כי מעצם טיבעם דורשים יחסי עבודה מידה מסויימת של אמון אישי בין המעסיק לעובד אך על מנת שייכנס עובד בגדר חריג זה נדרשת מידה מיוחדת של אמון, ואין זה המצב בו אנו עוסקים. (ר' ע"ע 570/06 אגרון - כץ ; ע"ע 300271/98 טפקו - ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ . לעומת זאת, לאור הראיות בתיק, לאחר ששמענו את העדים, התרשמנו מהם ומהמסמכים שלפנינו, בצוותא חדא עם הפסיקה בנושא, ומסקנתינו כי התובע נכנס בגדר החריג הקבוע בסעיף 30(6) זאת, משום שבשל מתכונת עבודתו של התובע, לא היה ביכולתה של הנתבעת לפקח על שעות עבודתו ושעות מנוחתו. לאור מסקנתנו זו, חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על הצדדים. 26. בדב"ע נה /3-230 מסיעי ירושלים בע"מ - יעקב נפסק ע"י בית הדין הארצי כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על נהג העובד כל היום מחוץ לחצרים, גם אם סידור העבודה שלו נקבע על ידי המעביד ולא על ידי הנהג, להבדיל מנהג היוצא להסעות מבסיס מוגדר, ממנו היה יוצא ושב. ר' גם עב' 2605/04 אלתרזון - מסילות אמנון בע"מ . בנוסף נפסק כי גם כאשר עומד לרשות עובד מכשור, המאפשר למעביד להתקשר עמו בכל עת, אין הדבר מעיד על יכולת המעביד לפקח על שעות עבודתו של העובד, להבדיל מפיקוח על עצם העבודה. בהיעדר אפשרות לפיקוח על שעות העבודה, אין תחולה לחוק (אי.בי.סי. ניוז אינטרקונטיננטל אינק נגד בנימין מור, פד"ע כח', 284 ). כמו כן, פסק בית הדין הארצי באשר לאפשרות הפיקוח כי דרישת החוק אינה אפשרות פיקוח על העבודה, אלא על שעות העבודה וכי השוני בין השניים ברור. ר' דב"ע מו/ 20-2 פניאל מושקוביץ נ' חב' השמירה בע"מ . 27. יישום הפסיקה לענייננו מעלה כי מתכונת עבודתו של התובע לא איפשרה לנתבעת פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו. גם אם הנתבעת ידעה את שעת תחילת עבודתו של התובע, בהגיעו למקום איסוף הילדים או מקום איסוף עובד מטעמה וגם אם היתה יכולה לשוחח עימו טלפונית ולברר היכן הוא נמצא, לא היתה לה אפשרות לפקח מתי הסתיימה כל הסעה ומה עשה התובע בשעות ההפסקה בין ההסעות השונות, האם עשה פעולות הקשורות עם הרכב או שמא פעולות וסידורים אישיים. גם שלילת אפשרות פיקוח על המנוחה מוציאה עובד מכלל תחולת החוק. א. התובע עצמו העיד (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 20-28) בתשובה לשאלת בית הדין כי לא עבד ברציפות כל יום מהבוקר עד הערב אלא המשימות נעשו בד"כ במקבצים. "בית הדין ש. מה היה אופי העבודה שלך בנתבע. לקחת ילדים ולהחזירם מהגן. ת. כן, לקחת אותם גם מהבית לפעילויות ולהחזיר אותם לבית, כל פעילויות המוסד כולל פעילויות בערב שנגמרים ב - 9 בערב, צהרונים. ש. לא עבדת ברציפות כל יום מהבוקר עד הערב. אלא היו לך נקודות זמן שפה נהגת שעתיים, בצהריים עוד שעתיים, אחה"צ עוד פעם נהגת ולפעמים בערב נכון. ת. כן, לפעמים הייתי על הרכב יום צמוד. אם הוא מבקש ממני בשעה 10 להקפיץ ילדים לבריכה ואחר כך ב - 11 להחזיר ילדים מהבית, הצפיפות של הזמנים חייבה אותי להיות במקום העבודה או זמין למקום העבודה..." ב. מר זורבין העיד כי הנתבעת התקשרה עם התובע בהתבסס על מטלות שהיה עליו לעשות, שהן להסיע את הילדים מבית שמש בבוקר ולהחזיר אותם בצהריים וכן להסיע את הילדים לבריכה משך השבוע. מר זורבין הדגיש כי טרם החתימה על הסכם העבודה הוא שוחח עם התובע, והתובע הוא שהעריך את שעות העבודה הדרושות לביצוע המשימות על בסיסם סוכם שכרו. לאור חשיבות הדברים נביאם להלן: "ש. לענין השעות הנוספות, בסעיף 7 לתצהירך אתה מסביר שהתוספת שנוספה לשכר של משה מיד עם תחילת עבודתו בסמוך עם תחילת עבודתו, נעשתה בעצם הגדלת היקף משרתו מ- 36 שעות ל- 45 שעות. ת. אני רוצה לדייק. ששכרתי את שירותיו של משה, לא שכרתי על בסיס של שעות. שכרתי אותו על בסיס של מטלות שהיה עליו לעשות, שהן להסיע את הילדים מבית שמש בבוקר ולהחזיר אותם בצהריים כל יום ויום במשך 6 ימים בשבוע, ועוד מטלות להסיע את הילדים לבריכה במשך השבוע. לפני שחתמנו על הסכם העסקה שאלתי את משה כנהג שמבין שיגיד לי בכמה הוא מעריך את המטלות האלה מבחינת זמן, הוא אמר לי שהוא מעריך שהזמן יהיה בערך 36 שעות. לאחר שבועיים שהוא בא אלי וטען שהמטלות לוקחים יותר שעות אז שבתי ודנתי ואמרתי אני אוסיף לך תוספת של 1,500 ₪ עבור זה שהמטלות האלו לוקחים לך יותר זמן. מעולם לא דיברנו על שעות נוספות" (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 26-28, עמ' 31 לפרוטוקול ש' 1-8). ג. יתירה מכך, התובע לא טען בכתבי טענותיו כי עמד לרשות הנתבעת משך כל שעות היום. אף מעדותו התרשמנו כי הוא לא עמד לרשות הנתבעת משך כל שעות היום, אלא היה צריך לבצע משימות מוגדרות ולעיתים משימות הסעה נוספות והיתה לו שליטה על תכנון זמנו לפי הבנתו, גם אם במגבלות שהציבה לו הנתבעת. כך לדוגמא התובע העיד כי השתמש ברכב הנתבעת לנסיעות פרטיות ואישיות (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 10-11) וכי לעיתים ביצע נסיעות כאמור במהלך היום. כשנשאל התובע מה עשה ביום 27.2.06 בשעה 11:00 בפתח תקוה, לא ידע להשיב ואישר כי ביום 15.2.06 בשעות הערב נסע לבית חורון, שם ביתו גרה (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 22-28). ד. בנסיבות המתוארות, הנתבעת לא פיקחה ולא יכלה לפקח על שעות עבודתו ומנוחתו של התובע. לכן לא חל עליו חוק שעות עבודה ומנוחה. 28. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אין אנו מקבלים את התחשיב בגין "שעות" ו"שעות נוספות" שהוכן על ידי התובע. יוער בענין זה כי אף אם התובע עבד מספר שעות גדול יותר מזה שסוכם עימו בתחילה, התוספת שניתנה לו כשבועיים לאחר תחילת עבודתו בסך של 1,500 ₪ נטו מהווה תיגמול ראוי עבור עבודתו כאמור. 29. מבלי לפגוע באמור יוער כי אף אם על העסקתו של התובע היה חל חוק שעות עבודה ומנוחה, לא ניתן להתבסס על הדו"ח והתחשיב שהגיש בגין השעות לגביהן הוא דורש תשלום זאת, לאור אי דיוקים שהתגלו בדו"ח, אשר יש בהם להשליך על מהימנותו. כך לדוגמא כאשר נשאל התובע מה עשה ביום 27.2.07 בשעה 11:00 בפתח תקוה לא ידע להשיב בוודאות, מחד טען שהנתבעת ככל הנראה הטילה עליו נסיעה כלשהי ומאידך אישר כי הדבר לא מופיע אצלו ביומן (עמ' 12 ש' 27-28); בנוסף, מדו"ח איתוראן עולה כי היו מספר אי התאמות בין שעות העבודה וסיומה בהשוואה בין דו"ח איתוראן לרישום הדו"ח שבוצע ע"י התובע; כמו כן התובע, עפ"י רישומיו, נהג לחייב את הנתבעת בגין שעות בהן שטף את הרכב, בגין ביקורים במוסך, שלעיתים ארכו שעות וכן בגין משא ומתן שניהל לקניית רכב חדש עבור הנתבעת - מו"מ אשר טען בפניה כי אין הוא לוקח עבורו שכר אך חייב אותה בשעות עבודה במסגרת הדו"ח שהגיש (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 1-9). 30. לאור האמור, אנו דוחים את תביעת התובע לתשלום עבור שעות ושעות נוספות. האם התובע זכאי להחזר תשלום הוצאות שונות הנתבעות על ידו 31. לטענת התובע הוא זכאי לתשלום עבור הוצאות הפלאפון בסך של 350 ₪ לחודש ממועד תחילת עבודתו ועד לפיטוריו. לטענתו הוא זכאי לתשלום זה בהתאם לסיכום עם הנתבעת. 32. הנתבעת הכחישה את תביעת התובע ברכיב זה וטענה כי מעולם לא התחייבה לשלם לו הוצאות בגין פלאפון וכל התחייבויותיה עוגנו בהסכם העבודה בין הצדדים, במסגרתו אין זכר להחזר הוצאות כאמור. 33. התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ואנו דוחים את תביעתו ברכיב זה. בהסכם העבודה בין הצדדים אין כל איזכור להתחייבות הנתבעת לשלם לתובע הוצאות פלאפון ואנו מקבלים את גירסת הנתבעת לפיה היא לא התחייבה לשאת בהן. 34. לטענת התובע הוא זכאי לסך של 450 ₪ בגין התקנת דיבורית ברכב הנתבעת אותה שילם מכספו, לסך של 550 ₪ בגין שטיפת הרכב 11 פעמים ולסך של 220 ₪ בגין נסיעה במונית לצורך הוצאת רכב הנתבעת מנמל אשדוד. לטענת הנתבעת התובע לא מסר לה קבלות בגין הסכומים הנתבעים וממילא לא הוכיח כי התבקש להוציא הוצאות כאמור על ידה. גם תביעות אלה של התובע אנו דוחים. אף בהתייחס לרכיבים אלה התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הציג ולו ראשית ראייה להוכחתם: לא קבלות בגין ההוצאות הנטענות ולא התחייבות בכתב מהנתבעת כי ההוצאות נעשו עפ"י בקשתה והכספים בגינן יוחזרו לו. טענת התובע לפיה הוא מסר את הקבלות בגין ההוצאות האמורות לנתבעת לא הוכחה. על אף שננקטו הליכי גילוי מסמכים ע"י הצדדים, התובע לא טען כי ביקש ולא קיבל קבלות כאלו או אחרות מהנתבעת ולא הגיש בקשה בנושא. שעה שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו, היה עליו לעשות את כל הדרוש על מנת להרימו. כאמור, הוא לא עשה כן. 35. תביעת התובע לתשלום סך של 2,621 ₪ בגין שכירת רכב ל - 5 ימים עקב התאונה בה היה מעורב, תידון במאוחד עם תביעתה הנגדית של הנתבעת בהתייחס לסכומים הנתבעים מהתובע בגין התאונה והנזקים שנגרמו לרכב שהעמידה לו לצורך עבודתו עקב כך. התביעה הנגדית החזר עלויות שכר 36. לטענת הנתבעת עקב התנהלותו של התובע, הוא הונה אותה במסגרת ההתקשרות בין הצדדים שעה שהוא לא עידכן אותה כי הוא מקבל קיצבה, עובדה שיש לה השלכה כבדת משקל על עלות שכרו. 37. לטענת הנתבעת תשלום שכר בסך של 6,000 ₪ נטו בנתונים שנודעו לה בדיעבד, משמעותו עלות של 13,000 ₪ לחודש לעומת עלות של 8,596.15 ש"ח. תוספת שכר זו בברוטו מעלה, באופן משמעותי, גם את יתר ניכויי החובה החלים על מעביד כגון ביטוח לאומי ומס בריאות. בנוסף היות והנתבעת היא מלכ"ר, עליה לשלם לרשויות המע"מ מס שכר על השכר ברוטו של התובע. לאור האמור, לטענת הנתבעת תוספת עלות שכרו של התובע לתקופת עבודתו אצלה, אשר מקורה בעובדה כי הוא הסתיר ממנה פרטים חיוניים להתקשרות מגיעה לסך של 45,257 ₪. 38. מר זורבין ומר מושקוביץ העידו שניהם בדבר תוספת עלות שכרו של התובע עקב המידע שהתגלה להם רק בחודש דצמבר 2005. דא עקא שמר מושקוביץ העיד בתצהירו (ס' 8) כי נכון למועד הגשת התביעה מדובר בחוב פתוח. בחקירתו הנגדית של מר זורבין הוא העיד כי הנתבעת לא שילמה עדיין ולא הוציאה כספים בגין תביעתה להחזר כספים מהתובע. (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 1-4). רוצה לומר כי הנתבעת טרם שילמה חוב זה לרשויות המס. בנוסף, הנתבעת לא הציגה תחשיב מדוייק בדבר חישוב "החוב" ואף לא טענה שקיבלה דרישת תשלום ממס הכנסה. 39. לאור כל האמור, אנו דוחים את תביעת הנתבעת להחזר עלויות שכר מהתובע. מדובר בתביעה שטרם התגבשה, בגין חוב שטרם נדרש מרשויות המס ובגין סכומים שטרם הוצאו ע"י הנתבעת בגינם היא מבקשת החזר מהתובע. מטעמים אלה יש לדחות את תביעת הנתבעת ברכיב זה. החזר בגין הוצאות דלק 40. לטענת הנתבעת לאחר שנודע לה דבר התנהלותו של התובע היא ערכה בדיקה לגבי כספים שונים שהיא שילמה לו משך תקופת עבודתו. מבדיקה זו התגלו לטענת הנתבעת ליקויים בקבלות הדלק שהתובע הגיש לה. מדובר בחשבוניות ממועדים שלא נתקיימו בהם לימודים, במרווחי זמן סמוכים ובלתי הגיוניים, קבלות שניתנו במקור לרכבים אחרים ותוקנו וכן קבלה המתייחסת למועד בו התובע עדיין לא החל לעבוד בנתבעת, בה תוקן התאריך. 41. התובע הכחיש את טענות הנתבעת. לטענת התובע המתדלק אשר הנפיק לו את הקבלה עליה מסומן שינוי בתאריך, הוא ששינה את תאריך הקבלה; הקבלות המתייחסות למילוי דלק ולא סולר אינן מתייחסות להוצאותיו שכן הוא תידלק את רכב הנתבעת, שהיה רכב מסחרי סולר ולא דלק; לגבי הקבלות אשר לטענת הנתבעת מולאו ע"י התובע בימים בהם לא התקיימו לימודים טען התובע כי נהג לעיתים לתדלק את הרכב ביום חופשה על מנת שיהיה מוכן לנסיעה שליום המחרת; כי הקבלות א' וג' לנספח ט3 מתייחסות לתידלוק הרכב לצורך הסעת מנהל העמותה לנופש פרטי; כי קבלה ב' לנספח ט3 לא מתייחסת להוצאות שהוציא שכן שהה ביום חופש. ביחס לקבלות מהם עולה כי התובע תידלק את הרכב פעמיים ביום, הוא טען כי היות והסיכום עם הנתבעת ביחס להוצאות הדלק היה כי הוא ישלם מכיסו עבור התידלוק והוצאות אלה יוחזרו לו ע"י הנתבעת, היו מקרים בהם היה בכיסו סכום מזומן נמוך באמצעותו שילם עבור הוצאות הדלק וכאשר היה בידו סכום נוסף במהלך היום, שב ותידלק. 42. לאחר בחינת הראיות, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה בנושא זה. כך הנתבעת הודתה ביחס לקבלות בהן תודלק אחד מרכביה בדלק ולא בסולר, כי הן לא מתייחסות לתובע (עמ' 32 ש' 9-13); הנתבעת לא הכחישה את טענת התובע ביחס לסיכום בדבר אופן החזרת הוצאות הדלק על ידה ובהחלט ייתכן כי התובע תידלק את הרכב יותר מפעם ביום - מה גם שמדובר בסכומים סבירים של הוצאות דלק לרכב המשמש להסעות; טענת התובע לפיה הוא דאג לעיתים לתדלק את הרכב ביום בו לא התקיימו לימודים, על מנת שיהיה מוכן ליום המחרת, אף היא לא נסתרה בראיות. יוער בענין זה כי לנתבעת היתה אפשרות לפקח בזמן אמת על הוצאות הדלק והתשלומים אשר החזירה לתובע בגינם. העובדה שהנתבעת לא עשתה כן, יש בה להחליש את טענותיה בנושא שכן בביצוע התשלום הודתה למעשה בחבותה. דרישה להחזר כספים בדיעבד, ללא הוכחה חד משמעית וברורה כי הם שולמו כתוצאה ממעשה מירמה יש בה קושי והנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את האמור. הקבלה היחידה לגביה אנו מוצאים לנכון לפסוק כי התובע ישיב לנתבעת את הסכום הנקוב בה הינה קבלה מס' 54027 (עמ' 1 לנספח יג' מסומנת 1) אשר התאריך המקורי שהופיע עליה היה יום 15.3.05 והוא שונה לתאריך 18.7.05. התובע לא הכחיש שמסר קבלה זו לנתבעת אך לטענתו המתדלק בתחנה הוא ששינה את התאריך. טענה זו לא מקובלת עלינו, במיוחד כאשר התובע לא נתן כל הסבר בכלל ומניח את הדעת בפרט מדוע על המתדלק היה לשנות את התאריך. לאור האמור, על התובע לשלם לנתבעת סך של 260 ₪ בגין הקבלה האמורה. פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכב הנתבעת במסגרת התאונה בה היה מעורב התובע 43. לטענת הנתבעת, בתביעה הנגדית שהגישה, אשר נתמכה בתצהירו של מר זורבין, התובע היה מעורב בתאונה שהתרחשה בשושן פורים (15.3.06), יום בו לא התקיימה פעילות כלשהי בנתבעת. בתאונה נגרמו לרכב נזקים לטענתה בהיקף של 45,100. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מרבית הנזקים שולמו על ידי חברת הביטוח ואולם מהשיפוי נוכה סך של 11,700 ₪ בגין השתתפות עצמית שהיה עליה לשאת בה. לטענת הנתבעת היות והתובע השתמש ברכב לצרכים מסחריים ולמצער פרטיים, ללא שקיבל אישור על כך ובמהלך שימוש זה התרחשה התאונה ונגרם נזק לרכב, עליו לשלם לידיה את הסך של 11,700 (סכום ההשתתפות העצמית) וכן סך של 1,635 ₪ פרמיה בגין ירידת ערך הרכב לשנה אחת. 44. בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד (סעיף 22) ובתצהירו (סעיף 29) אישר התובע כי לא עבד ביום זה עבור הנתבעת. כן אישר התובע כי ביצע נסיעות פרטיות במהלכן אסף "טרמפיסטים". ואולם, לשיטת התובע הוא לא היה אשם בתאונה והשתמש ברכב כדין. לכן, לטענת התובע אין להטיל עליו כל עלות, במיוחד כאשר הנתבעת פוצתה ע"י חברת הביטוח בגין הנזקים הנתבעים. לחילופין טען והעיד התובע כי יש להטיל עליו רק את העלות בגין ההשתתפות העצמית. 45. מהראיות והעדויות שהוצגו ונשמעו בפנינו עולה כי התובע אכן השתמש ברכב הנתבעת לצרכיו הפרטיים ללא שקיבל על כך אישור ותוך כדי כך היה מעורב בתאונה שהתרחשה במסגרת שימוש אסור זה. אין חולק כי במסגרת התאונה נגרמו לרכב הנתבעת נזקים שונים. לשיטת הנתבעת הנזקים הגיעו לעלות של 45,100 ₪ מתוכם היא נשאה בתשלום סך של 11,700 ₪ בגין השתתפות עצמית. הנתבעת לא הגישה במסגרת תביעתה או תצהיריה קבלה או ראיה אחרת על תשלום סכום ההשתתפות העצמית. לפיכך, הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי אכן שילמה סכום כסף בגין השתתפות עצמית ואם כן, באיזה סכום. לפיכך, משהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, אין לנו אלא לדחות את תביעתה ברכיב זה. 46. בדומה, אנו דוחים את תביעתו של התובע להחזר תשלום עבור שכירת רכב לצורך ביצוע עבודתו בסך של 2,621 ₪. התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הציג כל ראייה על תשלום הסכום כאמור. יתירה מכך, לאור קביעתנו כי התובע עשה שימוש ברכב לצרכיו הפרטיים ללא אישורה של הנתבעת, ותוך כדי כך נגרמו לרכב נזקים, בשל התנהלותו שהיוותה הפרת אחד מסעיפי הסכם העבודה בין הצדדים, איננו מוצאים לנכון לפסוק לו ממילא סכום כלשהו. הדברים אמורים במיוחד שעה שהתובע מיוזמתו, לאחר שהתאונה התרחשה וכתוצאה ממנה הרכב הושבת, שכר רכב חלופי. התובע לא טען ומכללא גם לא הוכח כי הנתבעת התחייבה להחזיר לתובע סכום כלשהו עבור שכירת רכב חלופי. מהעדויות שנפרשו בפנינו עולה כי התובע שכר את הרכב החלופי על דעתו ויוזמתו מפני שחש אי נעימות מהמצב שנוצר עקב התאונה. בנוסף, מר זורבין העיד (ס' 36 ו 43 לתצהירו) כי הבהיר לתובע למחרת התאונה כי הוא (התובע) יישא באחריות מלאה לכל עלויות התאונה והתובע לא ביקש ממנו החזר עבור הוצאה זו. לאור האמור, נדחית תביעת התובע לתשלום סך של 2,621 ₪ מאת הנתבעת בגין שכירת רכב חלופי. החזר בגין שימוש פרטי ומסחרי ברכב 47. לטענת הנתבעת התובע מעל באמונה והשתמש ברכב שהיא העמידה לו לצרכי עבודתו לשימוש פרטי ומסחרי, זאת בניגוד לאמור בהסכם העבודה עליו חתמו הצדדים. כתמיכה לטענתה הסתמכה הנתבעת על המועד בו התרחשה התאונה, שושן פורים, מועד בו לא התקיימו לימודים ובו הסיע התובע בחורי ישיבה ברחבי ירושלים. כן הסתמכה הנתבעת על דו"ח איתוראן לפיו לשיטתה בחודש פברואר 2006 ביצע התובע 36.5 שעות נסיעה לצרכים פרטיים ומסחריים. לטענת הנתבעת שווי שעת שימוש ברכב הינה בסך של 110 ₪ (כולל דמי שימוש, בלאי ודלק) ולכן על התובע לשלם לה סך של 4,000 ₪ לחודש וסך של 38,000 ₪ בגין כל תקופת העבודה. 48. התובע אישר כי השתמש ברכב לצרכים פרטיים ואולם זאת באישור הנתבעת. התובע הכחיש כי עשה שימוש ברכב לצרכים מסחריים. ביחס לנסיבות התאונה טען כי הוא הסיע את בחורי הישיבה ללא שאלה שילמו לו אלא "כטרמפ". 49. לפי התרשמותנו מחומר הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, התובע אכן עשה שימוש ברכב שהעמידה לרשותו הנתבעת הן לצרכים פרטיים/אישיים עבורם לא קיבל תמורה כספית (כגון ביקור בני משפחה) והן לצרכים כספיים, נסיעות עבורן קיבל תמורה כספית. ואולם, הנתבעת לא הוכיחה את "גובה הנזק" לו היא טוענת: לא כיצד חישבה את שווי שעת השימוש ברכב; ולא הסבירה את אופן השעות אותן ציינה בנספח ז' לתצהיר מר זורבין נעשו לצרכים פרטיים, כל שכן כי התובע קיבל תמורה כספית עבורם. יתירה מכך, הנתבעת הסתמכה על דו"ח איתוראן לחודש פברואר 2005 ותחילת חודש מרץ לפיו לשיטתה התובע עשה שימוש כולל של 36.5 שעות שלא כדין ברכב שהעמידה לרשותו, וביקשה להקיש מכך גזירה שווה לכל תקופת העסקתו של התובע. עם כל הכבוד, לא ניתן להקיש מחודש עבודה אחד לתקופה של כ - 9 חודשים והנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה הדרוש להוכחה מדוייקת של התביעה ברכיב זה וסכומה. 50. לאור האמור, אנו דוחים את תביעת הנתבעת להחזר כספים בגין שימוש שעשה התובע ברכב. סוף דבר 51. תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, ועל הנתבעת לשלם לתובע: א. סך של 16,000 ₪ נטו בגין שכר לחודשים ינואר 2006 ועד ל יום 20.3.06 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ב. סך של 3,138 ₪ נטו בגין תמורת הודעה מוקדמת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 52. על התובע לשלם לנתבעת סך של 260 ₪ נטו בגין הוצאות דלק ששולמו לו ביתר בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 53. על הצדדים לשלם את הסכומים הנזכרים לעיל בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם. הוצאות 54. משעיקר תביעות התובע נדחו כמו גם אלו של הנתבעת ולאור כל קביעותינו בפסק דין זה, כל צד ישא בהוצאותיו. ערעור על פסק דין זה רשאי כל צד להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מהמצאתו לצדדים. מצג שווא