קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העדר רישום רפואי אחרי תאונה בזמן אמת: השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופט אלכס קוגן ונציגי ציבור מר יאיר טרצקי ומר ישראל סולומון; בל 72/07) , בו נדחתה תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב, אשר אירע לטענתו ביום 18.12.02, כ"תאונת עבודה". 2. המערער, יליד 1954 תושב הכפר מנדא, שימש כמורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים והתיכון בכפר מנדא בין השנים 1976-1985. ביום 1.9.85 מונה המערער למנהל בית הספר בכפר מנדא. ביום 18.12.02 השתתף המערער ביום עיון למנהלי בית ספר, ביחד עם ממונים מטעם משרד החינוך במחוז צפון, אשר התקיים במכללת אורנים (להלן - יום העיון). ביום עיון זה הוצג פרויקט שיפור השירות בו אמור היה בית הספר בכפר מנדא לקחת חלק. ביום העיון בסביבות השעה 10:30 או בסמוך לכך, חש המערער לחץ וכאבים בחזהו עם הקרנה לידים, בחילות והקאות, זיעה קרה וקשיי נשימה. המערער ישב מחוץ לאולם ההרצאות ויידע את חברו, מר מוחמד זועבי, בתחושותיו והרגשתו ומר זועבי הזמין למקום אמבולנס. 3. המערער הובהל לבית החולים העמק בעפולה ואושפז בבית החולים עקב אוטם שריר הלב (להלן - האוטם). המערער עבר צנתור והועבר להמשך טיפול ואשפוז במחלקה הקרדיולוגית. ביום 23.12.02 שוחרר המערער מבית החולים. למעלה משנתיים לאחר מכן, ביום 4.1.05, הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) להכרה באוטם שריר הלב אשר אירע לו ביום 18.12.02. 4. ביום 26.6.06 הודיע המוסד למערער כי לא ניתן להכיר באוטם זה כתאונת עבודה מהטעמים הבאים: לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה, אשר הביא לאוטם שהתפתח ביום 18.2.02. מאמץ ומתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. השפעת העבודה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 5. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי הוא מעדיף את הדברים שנמסרו על ידי המערער בגרסתו המוקדמת הראשונה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטופס תביעתו למוסד, בהודעתו לחוקר מיום 12.1.06 ובכתב תביעתו, בהם לא ציין המערער ולו במילה את הויכוח שהתקיים לטענתו בינו לבין הממונים מטעם משרד החינוך ואת תוכנית העבודה החדשה אשר הוצגה ביום העיון (להלן - הפרויקט). בהתאם, יש לקבוע כי המערער לא ראה בנסיבות אלו כגורמים אשר הביאו להתרחשות האוטם. המערער ייחס את הגורם העיקרי לאוטם ללחץ בעבודתו כמנהל בית ספר באופן כללי. 6. בפסק דינו התייחס בית הדין האזורי לעדות המערער בפניו לפיה בשבוע שקדם ליום העיון הוא היה בלחץ נפשי קל אשר נבע מעבודתו כמנהל ומעומס העבודה בסוף הסמסטר. מעדות מר חריב, אשר שימש במועד הרלוונטי כמפקח מטעם משרד החינוך בכפר מנדא (להלן - מר חריב), עלה כי המנהלים ידעו על קיומו של הפרויקט החדש מבעוד מועד. עוד עלה כי ויכוחים והשגות הינם דבר שכיח ביותר בימי עיון וכי מר חריב נכח בכנסים רבים בהם מורים ומנהלים אף עזבו את האולם מרוב כעס. נוכח כלל האמור דחה בית הדין את תביעת המערער משלא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודתו. 7. בישיבת קדם הערעור בפנינו, ביום 24.6.09, ביקשו הצדדים, למען קצר את זמן ההתדיינות, להכתיב לפרוטוקול טענותיהם שיירשמו ויחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי פסק הדין ינתן על ידי המותב על סמך זאת וכל חומר התיק. 8. בא כוח המערער טען בפנינו כי האירוע הנטען התרחש בפני עדים רבים שנכחו בכנס וראו את הויכוח בין הממונים ממשרד החינוך למערער. עניין זה מוזכר בתצהירו של מר עלי חוסין קדח, מנהל בית ספר אשר השתתף ביום העיון (להלן - מר קדח), לפיו נוצר ויכוח חריף קולני וסוער בו השתתף באופן בולט המערער וכשהדיון הפך סוער הממונים הציעו לצאת להפסקת קפה כדי להרגיע את הרוחות. עדותו של מר קדח בבית הדין פירטה את תוכן הויכוח הסוער. מר מוחמד זועבי, מנהל בית הספר שנכח בכנס (להלן - מר זועבי), אישר בעדותו כי היה לחץ ביום העיון וכי הסיבה להתפתחות הויכוח היא מורת הרוח של המנהלים שהרגישו בעומס גדול בעבודתם וכי המערער שישב לידו נטל חלק פעיל בויכוח והיה נרגש ועצבני. מר זועבי העיד כי הויכוח היה חריג. מכלל העדויות עולה כי הלחץ הרגיל בתקופה הרלוונטית, השבוע האחרון של שליש שנת הלימודים, והלחץ הנוסף שהיה באותו היום עקב הטלת פרויקט שיפור השירות וכן הויכוח שהתפתח בעקבותיו הינם בבחינת אירוע חריג. 9. בא כוח המערער טען כי עובר לאירוע המערער לא סבל מבעיות בלב ואף היה פעיל מבחינה גופנית. בית הדין דחה ללא צידוק סביר את העדויות האמורות ובחר להדגיש סתירות קלות בעדויות שנבעו מחלוף הזמן, שעניינם הוא האם הויכוח התרחש לאחר הרצאה אחת או שתים וכן דבר קיומה של הפסקת מנוחה בין ההרצאות. המערער העיד, בעקביות, כי באותו היום הופעל עליו לחץ קיצוני ובלתי סביר לעמוד בדרישות רבות וכי הויכוח החריף הלחיץ אותו מאוד. כלל פסוק הוא כי יש ליתן משקל לגבי היסוד הסובייקטיבי של עוצמת האירוע החריג. עדות המערער נתמכה על ידי עדותם של מר זועבי, מר חריב ומר קדח. המערער היה במצב של "דחק נפשי" בלתי רגיל. בפני בית הדין הוצגו ראיות עצמאיות בהתייחס למימדיו של הפרויקט. בית הדין יכל להתרשם מחריגות הפרוייקט ממסלול העבודה הנורמטיבי. בית הדין התעלם מסמיכות הזמנים בין אירועי יום העיון לבין מועד קרות האוטם. נטען כי מכלול הראיות והעדויות היה בהם כדי לעורר ולו ספק בקיומו של אירוע חריג, אשר מצדיק מינויו של מומחה רפואי. 10. בא כוח המערער טען כי המערער השתהה בהגשת התביעה בעניינו במשך שנתיים מאחר וסבר לפי תומו כי רק מכה או תאונה גופנית מהווה תאונת עבודה. המערער לא היה מיוצג אז. לגבי הסתירה בעדות מר קדח, מדובר בעדות פנסיונר מבוגר מעל גיל 70 אשר אמור להעיד על אירוע לפני 6 שנים. באשר לקביעת בית הדין בדבר אי הבאת עד ממשרד החינוך, המערער הביא להעיד מטעמו את המפקח מטעם משרד החינוך. 11. באת כוח המוסד, מנגד, תמכה בנפסק בבית הדין האזורי. בית הדין ציין כי המערער לא אזכר בטופס דמי הפגיעה ולו במילה אחת את הויכוח שהיה לו לכאורה ביום העיון. גם בהודעתו לחוקר המוסד לא סיפר המערער על הויכוח וייחס את האוטם לעומס הכללי. בית הדין האזורי העדיף את גרסתו המוקדמת של המערער העולה מטופס התביעה וההודעה לחוקר. בכך הולך בית הדין האזורי בעקבות הפסיקה של בית דין זה לפיה יש להעדיף גרסה מוקדמת על פני גרסה מאוחרת. מעדות מר חריב עלה כי ויכוחים והשגות הינם דבר שכיח ביותר בימי עיון וכן כי המנהלים היו מיודעים בדבר הפרויקט החדש בטרם קיומו של יום העיון. סמיכות הזמנים אינה רלוונטית כל עוד לא הוכח קיומו של אירוע חריג. יש להעדיף את קביעת המהימנות של בית הדין האזורי ואין ערכאת הערעור שווה לה לעניין זה. 12. לאחר שעיינו בכלל החומר שבתיק ובחנו טענות הצדדים בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטיב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא מצאנו טעם לחרוג מן הכלל לפיו בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו נוהג להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו לפניה ומהראיות שהונחו לפתחה. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים. 13. הכלל הוא, כי ניתן לסמוך על רישומים רפואיים, ובעיקר רישומים מבית החולים, שכן משפונה מבוטח לקבלת טיפול רפואי הוא מוסר עובדות נכונות במטרה לזכות בטיפול הרפואי הנכון (דב"ע מט/ 0-23 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן, פד"ע כ 352). במקרה שלפנינו, מעיון במסמכים הרפואיים עולה כי המערער לא התייחס כלל לאירוע כלשהו אשר יכול היה לגרום לאוטם שריר הלב. במסמך "דיווח על חולה/ נפגע באמבולנס" מיום 18.12.02 נרשם "גורם האירוע - מחלה". במסמך "דוח ביקור" מיום 19.12.02 נרשם "יום 1 אחרי האוטם, ללא הפרעות קצב (בזמן צנתור אירועים של VF) מרגיש יותר טוב, מעט כאבי גב שמיוחסים לשכיבה. באנמנזה חוזרת: אין סיפור קודם של תעוקת חזה, סיפור משפחתי של אח עם IHD, לפני כשנה וחצי ערכי כולסטרול סביב 320...". במסמך "סיכום מחלה" מרכז רפואי העמק, מיום 23.12.02, נרשם כי המערער הינו "בן 48, היפרליפידמי, מעשן עם סיפור משפחתי למחלת לב איסכמית", צוין כי המערער מעשן 25 סיגריות ליום במשך 30 שנה. באף לא אחד ממסמכיו הרפואיים של המערער הסמוכים למועד אשפוזו, לא נמצאה ולו בדל ראיה להתרחשות תאונת עבודה, כך גם עלה ממסמך "אנמנזה סיעודית" בו נחקר המערער לעניין מצבו ועברו וכן ממסמך "דו"ח סיעודי שוטף" ממועד אשפוז המערער בבית החולים. 14. אף למעלה משנתיים לאחר מועד האירוע דבק המערער בגרסה המוקדמת, וכמפורט בהודעה על פגיעה בעבודה, לפיה לא אירע אירוע חריג בגינו התרחש האוטם אלא "במהלך הסדנא התחלתי להרגיש בכאבים בחזה ובמרפקים". כך גם למעלה משלוש שנים לאחר מועד קרות האוטם, במועד חקירת המוסד את המערער, ביום 12.1.06, בו השיב המערער בחקירה כי "במהלך ההרצאה הראשונה בסביבות השעה רבע לאחד עשרה או אחד עשרה בהיותי יושב בתוך אולם להרצאות התחלתי להרגיש כאבים ולחצים בחזה...". לשאלתו של חוקר המוסד: "האם היה לך ויכוח או ריב עם מישהו או התעצבנת ממישהו באותו היום או לפני זה?" השיב המערער כי: "אני הרגשתי טוב מאוד לפני השתתפותי בכנס זה ולא היו לי בעיות בכלל אך אני הייתי לחוץ מבחינה נפשית במשך השבוע האחרון לפני המקרה מאחר וזה היה שבוע האחרון בלימודים לפני היציאה לחופשה ... ובדרך היתה ההזמנה להשתתפות חובה בכנס הזה וזה גרם לי ללחץ יתר ומעמסה בעבודה ...". לא זאת אף זאת, המערער בתשובה לשאלה "מה הגורם לדעתך שגרם לתופעה זו אצלך?" השיב כזאת: "לדעתי המתחים והלחצים והשחיקה הכרוכה בעבודתי כמנהל בית ספר היא הגורם העיקרי לארוע זה שעברתי. מה גם שהעבר שלי כמורה לחינוך גופני במשך כל תקופת שירותי במשרד החינוך" 15. רק ביום 4.2.07, מועד מתן תצהירו של המערער, למעלה מארבע שנים אחר האוטם, מעלה המערער לראשונה סיבה חדשה לקרות האוטם - הוא הויכוח שהתקיים לטענתו ביום העיון. משאלו הם פני הדברים, משדבר קיומו של ויכוח לא הועלה על ידי המערער באף אחד מן המסמכים מטעמו במשך שנים לאחר קרות האירוע, אין בידינו לקבל גרסת המערער כיום לפיה אירע אירוע חריג, ויכוח סוער, בגינו נגרם האוטם. המערער סתר עצמו בעדותו בבית הדין אל מול הנמסר על ידו במסמכים רבים. מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי, אשר התרשם מהעדויות בפניו, כי טענות המערער, לפיהם דבריו לא נרשמו במלואם על ידי חוקר המוסד, אינן סבירות משמדובר באיש משכיל אשר קורא וכותב עברית. כאשר יש לשים לב לכך שהמערער כתב את שמו המלא וחתם בכתב ידו על כל עמוד. בנוסף, חוקר המוסד העיד כי הוא הקריא למערער את שכתב תוך כדי הכתיבה וכי המערער קרא את עדותו וחתם עליה. בנסיבות אלה, משלא נמצאו כלל תימוכין לטענת המערער לאירוע בעבודה, אין מנוס מלקבוע כי לא הוכח קיומה של תאונת עבודה. 16. סוף דבר: הערעור נדחה. משבביטחון סוציאלי עסקינן - לא ניתן צו להוצאות. רפואהרישום / תיעוד רפואי