קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השעיית עובד בגלל סירוב לעבור תפקיד: 1. התביעות שבפנינו עניינן עתירותיו של התובע ליתן סעד הצהרתי לפיו העברתו מתפקידו כסגן מהנדס מחוז ת"א והמרכז ומנהל תחום בכיר (פיתוח) נעשתה שלא כדין ולחיוב הנתבעת 1 (להלן:"המדינה") בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ש"ח בגין העברה זו; לחיוב המדינה והנתבעת 2 - הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן:"ההסתדרות") ביחד ולחוד לשלם לו סך של 270,000 ש"ח בגין השכר והתוספות שנמנעו ממנו עקב פיטוריו כשנה לפני גיל הפרישה, עקב פיטורים מחמת הפליה מטעמי גיל, הפרת חובת הייצוג ההוגן על ידי ההסתדרות ופגמים שנפלו בהתנהלות הועדה הפריטטית שהתכנסה בעניינו. כן עתר התובע לחיוב המדינה בתשלום פדיון 44 ימי חופשה ולהעניק לו דרגת פרישה 45+ בדירוג המהנדסים תוך תשלום ההפרשים בין הסכומים להם היה זכאי בשקלול דרגת הפרישה לבין הסכומים ששולמו לו בפועל. 2. העובדות הצריכות לעניין התובע הינו מהנדס במקצועו, יליד 5.12.1941. התובע החל לעבוד במע"צ ביום 11.8.83. עד שנת 2003 היתה מע"צ יחידת סמך של משרד התחבורה ובתקופה זו חלו על הצדדים הוראות חוק שירות המדינה (מינויים), חוק שירות המדינה (משמעת), הוראות התקשי"ר, חוזרי החשב הכללי כפי שהם מעת לעת והסכמים והסדרים קיבוציים שונים. במהלך שנת 2003 התקבלה החלטת הממשלה להעביר את מע"צ מסטטוס של יחידת סמך במשרד התחבורה לחברה ממשלתית. בחודש ספטמבר 2003 מונה מנכ"ל חדש למע"צ - מר אלכס ויז'ניצר. באותה העת נערכה ביקורת על ידי מבקר הפנים של מע"צ, מר אורי כנרתי, לגבי תפקודם של מהנדס המחוז דאז, מר ראובן יום טוב ז"ל והתובע, בפרוייקט כביש מכבית - פרוייקט שמע"צ ניהלה, ביחס לתקופה שמחודש מרץ 03' ועד לחודש ספטמבר 03' וממצאיו נכתבו במסמך מיום 28.3.04 (להלן:"דו"ח כנרתי", צורף כנספח מא' לתצהיר התובע). משנת 1996 ועד לשנת 2004 שימש התובע כסגן מהנדס מחוז ת"א והמרכז ומנהל תחום בכיר (פיתוח) (להלן:"סגן מהנדס המחוז") והחל מיום 1.4.99 שהה בדרגה 44+ בדירוג המהנדסים (נספח ג' לתצהיר התובע). ביום 1.2.04 במכתבו של מנכ"ל מע"צ, הודע לתובע על שינוי תפקידו לתפקיד שמהותו בדיקה ואישור של תוכניות ומפרטים לפני פרסום מכרז, בדיקה ואישור של תוכניות שלבי ביצוע וממונה על תחום הבטיחות במחוז (ר' נספח יג' לתצהיר התובע). ביום 24.5.04, במכתבה של הגב' פרקש, סמנכ"ל בכיר למינהל ומשאבי אנוש במע"צ, הודע לתובע כי החל מיום 30.5.04 יוטל עליו לטפל בנושא תכנון בדיקה ואישור שלבי ביצוע ברמה הארצית במשרד הראשי בירושלים והתובע נדרש להפסיק כל פעילות במסגרת מחוז ת"א (ר' נספח כו' לתצהיר התובע). התובע התנגד לשינויים בתפקידו וכך גם ועד העובדים במחוז תל אביב והסתדרות המהנדסים (ר' התכתובות בין הצדדים - נספחים יד' - כה' לתצהיר התובע). ביום 7.7.04 הושעה התובע מכל פעילות במחוז מחוסר התאמה לתפקיד (ר' מכתבו של מר פורקוש, מנהל מע"צ בפועל - נספח לו' לתצהיר התובע). ביום 7.7.05 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין מדינת ישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה בדבר תנאי פרישה ותנאי מעבר של עובדים ממע"צ לחברה הממשלתית שבאה בנעליה. (להלן:"ההסכם הקיבוצי" - צורף כנספח א' לבש"א 6745/07). ההסכם התווה 3 אפשרויות לעתידם של עובדי מע"צ: א. עובדים עוברים. ב. היקלטות בחברה הממשלתית של 180 מעובדי מע"צ. ג. פרישה בתנאים מועדפים. לתובע הוצע לפרוש בתנאים מועדפים עד ליום 22.8.05 אולם התובע סירב להצעה זו ובחר להיות בקבוצת ה"עובדים העוברים" כאשר הוא ממתין לשיבוצו באחד ממשרדי הממשלה. נסיון שיבוץ של התובע בשלהי שנת 2006 ברשות הארצית לשירותי דת (להלן: גם "הרשות") נכשל. ביום 10.1.07 התקיימה ועדה פריטטית במהלכה הוסכם לפעול לסיום עבודתו של התובע בשירות המדינה בהתאם להסכם הקיבוצי, לנוכח העובדה שחלפה כשנה וחצי מאז חתימת ההסכם ולא נמצא לו שיבוץ בשירות המדינה (סיכום הועדה צורף כנספח ה' לבש"א 6745/07). בעקבות פנייה מיום 5.3.07 של מר רפי פריינטה, המזכיר הארצי של הסתדרות עובדי המדינה (ר' נספח ט' לבש"א 6745/07) אשר בה צוין כי הסכמת הארגון לסיום עבודתו של המבקש ניתנה מחמת טעות ו/או הטעיה ולפיכך הינה בטלה, הוחלט על קיום ישיבה נוספת בעניינו של המבקש (ר' נספח י"א לבקשה). בישיבה הנוספת שהתקיימה ביום 28.5.07 הוחלט כי התובע יפרוש ביום 30.6.07 ויקבל חודש הודעה מוקדמת (פרוטוקול הועדה צורף כנספח יב' לבש"א 6745/07).   העסקתו של התובע הסתיימה לבסוף ביום 1.8.07 כשהוא בן 65.5 שנים. התובע פרש לפנסיה מוקדמת עם זכאות של 51% גמלה לפי דרגה 44+ מהנדסים. 3. ההליכים בפני בית הדין ביום 18.10.04 הגיש התובע תביעה לבית הדין (עב 9096/04) במסגרתה עתר ליתן סעד הצהרתי לפיו העברתו מתפקיד סגן מהנדס המחוז נעשתה שלא בסמכות, בחוסר תום לב ובחוסר סבירות ועתר להשיבו לתפקיד ממנו הועבר. כן עתר התובע לחיוב המדינה בתשלום פיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין התנהלותה. ביום 26.6.07 הגיש התובע תביעה נוספת לבית הדין (עב 6932/07) במסגרתה עתר כנגד פיטוריו וביקש לחייב את המדינה וההסתדרות בתשלום 270,000 ש"ח בגין השכר והתוספות שנמנעו ממנו עקב פיטוריו כשנה לפני גיל הפרישה, עקב פיטורים מחמת הפליה מטעמי גיל, הפרת חובת הייצוג ההוגן על ידי ההסתדרות ופגמים שנפלו בהתנהלות הועדה הפריטטית שהתכנסה בעניינו. בד בבד עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני כנגד פיטוריו (בש"א 6745/07). בהחלטה מיום 1.8.07 (מותב בראשות כב' הש' עציון) נדחתה הבקשה לסעד הזמני (בש"א 6745/07) ונקבע כי לאור מאזן הנוחות, משהתברר כי המדינה מיצתה את חובותיה ע"פ ההסכם הקיבוצי, כאשר התובע יושב כבר שנתיים בביתו ולא עובד ולא נמצאה לו כל עבודה אחרת על אף נסיונות כנים שנעשו בעניין, אין מקום ליתן סעד זמני לביטול הפיטורים ובמידה ונגרם לתובע נזק ניתן יהיה לרפאו ע"י מתן סעד כספי. ביום 11.2.08 נערך דיון בשני התיקים במאוחד - תיק עב 9096/04 ותיק עב 6932/07. הצדדים הסכימו כי כל התצהירים והחקירות שנוהלו במסגרת הבקשה הזמנית (בש"א 6745/07) יהוו חלק מחומר הראיות שיעמוד בפני בית הדין בתיק העיקרי והותר לתובע לתקן את כתב התביעה בתיק עב 6932/07 לאור שינוי הנסיבות. טענות הצדדים 4. לטענת התובע, העברתו מתפקיד סגן מהנדס המחוז נעשתה שלא בסמכות, בחוסר תום לב ובחוסר סבירות. לטענתו, במשך כל שנות עבודתו במע"צ ביצע את עבודתו באופן מקצועי ואמין וזכה לשבחים ולהערכה על תפקודו וביצועיו. התובע טען כי עם מעברה לחברה ממשלתית הפעילה עליו מע"צ לחצים סמויים וגלויים על מנת שיסכים לפרוש מרצונו אולם לאור סירובו, החל מסע התעמרות בו, שכלל שמועות שקריות בנוגע לתפקודו והסתיים בהדחתו מתפקידו. לטענת התובע, לא נערכו לו שימועים כמתחייב על פי דין, לא לפני הדחתו מתפקיד סגן מהנדס המחוז ביום 1.2.04, לא לפני שינוי תפקידו בשנית ביום 24.5.04 ולא לפני השעייתו מכל פעילות במחוז ביום 7.7.04. לטענתו, שלושת השינויים במעמדו התבצעו ללא מתן עילות ונימוקים ומבלי שניתנה לו הזדמנות מלאה ומסודרת להביא טענותיו, בניגוד להתחייבות מע"צ לפי כתב המינוי, התקשי"ר וההלכה הפסוקה. יתרה מכך, לטענתו, לאור ההאשמות החמורות שיוחסו לו בדו"ח הביקורת של מר כנרתי, לשם הדחתו מהתפקיד היה על מע"צ להפעיל את הוראות המשמעת לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג - 1963 ולפי התקשי"ר. מע"צ לא פעלה בהתאם להוראות הנ"ל ועל כן החלטתה נעשתה שלא בסמכות. לאור האמור עתר התובע למתן סעד הצהרתי לפיו העברתו מתפקיד סגן מהנדס המחוז נעשתה שלא בסמכות, בחוסר תום לב ובחוסר סבירות. לאחר פירוק מע"צ ולאור הוראות ההסכם הקיבוצי בחר התובע להישאר בקבוצת "העובדים העוברים" והמתין לשיבוצו בשירות המדינה. התובע טען כי הנסיון הראשון והבודד לשבצו בשירות המדינה במסגרת הרשות הארצית לשירותי דת (להלן: גם "הרשות") לא צלח, כאשר הרשות חזרה בה מההסכמות בין הצדדים בהתבססה על עובדות שקריות. התובע טען בנוסף כי ההחלטה שלא לשבצו בשנית בשירות המדינה נגועה באפליה אסורה מחמת גיל. עוד טען התובע לפגמים שנפלו בשתי הועדות הפריטטיות שהתכנסו לדון בעניינו. לטענתו, הועדה הראשונה מיום 10.1.07 דנה בעניינו שלא בנוכחותו וללא שהוזמן לשטוח טענותיו בפניה. הועדה השניה התכנסה ביום 28.5.07, לאחר שמר פריינטה, המזכיר הארצי של ההסתדרות, ביטל הסכמתו לפיטורים ודרש התכנסותה של ועדה נוספת, וזאת משהוטעה לחשוב שהתובע סרב להצעת הרשות והבין כי העובדה שהתובע מנהל הליכים משפטיים נגד מע"צ אינה יכולה להיות בעוכריו לעניין שיבוצו ברשות. התובע טען כי יום לפני התכנסות הועדה נשלח מכתב מהרשות אל הגב' יוגב מהיחידה לניוד עובדים בנש"מ, המנמק את הסיבות לאי קבלתו של התובע לרשות, כאשר הנימוקים לאי קליטתו הם "בשל הליכים משמעתיים המתנהלים בעניינו", בשל "העדר אפשרות לתת לעובד רכב ממשלתי צמוד אותו דרש" וכן "משהתברר לנו אופן תפקודו במע"צ ותלונות המבקר הפנימי של מע"צ נגדו" (נספח י' לבש"א 6745/07). התובע טען כי סמיכות הזמנים שבין שליחת המכתב לבין מועד כינוס הועדה מעידה על כך שהמכתב היה "מוזמן". בנוסף טען התובע כי הועדה נשענה בהחלטתה על נימוקים שקריים באמצה את נימוקי המכתב מיום 27.5.07, כך שלמעשה גם בועדה השניה לא תוקן הכשל בגינו דרש מר פריינטה ישיבה נוספת. כן טען התובע כי מר פריינטה בגד בשליחותו כנציג התובע בועדה ובמקום לעמוד על כך שנימוקי המכתב מיום 27.5.07 אינם חוקיים ואינם סבירים, בחר להמשיך את הישיבה ואף לצאת ממנה טרם סיומה. בנוסף טען התובע כי הועדה חרגה מסמכותה והתכנסותה היתה שלא כדין שכן על פי הוראות סעיף 7.2.3.1 להסכם הקיבוצי, על הועדה לדון רק במקרה בו עובד סרב לקבל את הצעת ההעברה, בעוד לטענתו הוא מעולם לא סרב להצעת עבודה כלשהי ואף היה משוכנע שכבר נקלט ברשות. משכך, לטענתו, הועדה כלל לא היתה רשאית להתכנס וההחלטה על פיטוריו ניתנה בחוסר סמכות. כן טען התובע לפגמים מהותיים שנפלו בהרכב הועדה, בכך שלא תאמה את הוראות סעיף 7.2.3.1 להסכם הקיבוצי ובכך שעו"ד גלילי-יולזרי נכחה בה בעוד בא כוחו לא נכח בה. לאור האמור עתר התובע לחיוב המדינה וההסתדרות לשלם לו סך של 270,000 ש"ח בגין השכר והתוספות שנמנעו ממנו עקב פיטוריו כשנה לפני גיל הפרישה, עקב פיטורים מחמת הפליה מטעמי גיל, עקב הפרת חובת הייצוג ההוגן על ידי ההסתדרות ועקב הפגמים שנפלו בהתנהלות הועדה הפריטטית שהתכנסה בעניינו. בנוסף טען התובע לזכאותו לפדיון 44 ימי חופשה הואיל ולא נזקפו לזכותו ימי חופשה בתקופה שמיום 1.7.05 ועד ליום 31.7.07, התקופה בה שהה בתקן זמני בהמתנה לשיבוץ בשירות המדינה. כן טען התובע כי קמה לו הזכות לקבלת דרגת פרישה מלאה כך שדרגתו תהא 45+ בדירוג המהנדסים. 5. לטענת המדינה, ההחלטה להעביר את התובע מתפקידו כסגן מהנדס המחוז נעשתה כדין, לאחר שימוע מול הגב' פרקש, סמנכ"ל בכיר למינהל ומשאבי אנוש במע"צ, היוועצות מול הועד ושימוע מאוחר יותר מול מר פורקוש, ששימש בזמנו כמנהל מע"צ בפועל. כמו כן לטענתה, ההחלטה לנייד את התובע נעשתה משיקולים לגיטימיים לאור דו"ח כינרתי, אופן תפקודו הלקוי של התובע ופעולותיו בחוסר סמכות (מול אינג' רייכמן והקבלן שגיא). בנוסף טענה המדינה כי לא נפל פגם בהחלטה לנייד את התובע באופן זמני למשרד הראשי לתפקיד הולם ושווה ערך לעומת תפקידו הקודם. לטענתה, ההחלטה לנייד את התובע למשרד הראשי באופן זמני לחודשיים עד לסגירת היחידה היתה סבירה ולגיטימית ואין רלוונטיות לכך שבדיעבד התברר שסגירת היחידה ארכה זמן רב יותר. המדינה טוענת כי התובע עשה דין לעצמו ולא עבר ממחוז ת"א למשרד הראשי, הגם שהוצע לו תפקיד הולם ומכובד תוך שמירה על תנאי שכרו והמשיך לקבל שכרו כרגיל הגם שנוטרל ולא עסק יותר בשום תפקיד במע"צ. עוד טענה המדינה כי בטרם הוחלט ביום 24.5.04 להעביר את התובע מתפקידו הקודם, ניתנה לו אפשרות להגיב לדו"ח כינרתי. בנוסף, התובע הגיב לתלונות שעלו נגדו לגבי הקבלן שגיא ואינג' רייכמן, כך שלמעשה ניתנה לו ההזדמנות להגיב על הטענות שהועלו כנגדו. בנוסף נטען כי במידה ונפל פגם בהליך השימוע שנערך בפני הגב' פרקש, הרי שביוני 2004 נערכה לתובע שיחה עם מר פורקוש ושיחה זו היוותה שימוע מאוחר אשר ריפא את הפגם. לחילופין נטען כי התובע היה נחוש בדעתו שלא לעבור לכל תפקיד אחר גם לאחר שביום 30.5.04 החליפו מר וטמאכר בתפקיד ובנסיבות אלה, לא היה טעם לערוך לו שימוע. לחילופין טענה המדינה כי במידה וייקבע כי נפל פגם בהליכי השימוע בהעברת התובע מתפקידו הקודם, מדובר בבטלות יחסית ובנסיבות אלה הפיצוי צריך להיות מינורי שכן לא נגרם לתובע כל נזק כלכלי. גם בהחלטה לפטר את התובע לא נפל כל פגם, לטענת המדינה. על פי הנטען, נעשו מאמצים מרובים לאתר לתובע תפקיד אחר בשירות המדינה אך אלו לא צלחו. באשר לנסיון לשבצו ברשות הארצית לשירותי דת נטען כי הרשות החליטה להקפיא את קליטתו ולוותר על שירותיו, משהתברר לה אופן תפקודו של התובע במע"צ, תלונות המבקר נגדו ולאור דרישתו של התובע לעבוד עם רכב ממשלתי צמוד, דרישה לה לא יכלה הרשות להיעתר. בנוסף החליט מנכ"ל הרשות, מר שפיגלר, להקפיא את קליטת התובע עד לסיום ההליכים המשפטיים בהם יתבררו טענות המדינה כנגד תפקודו במע"צ. לטענת המדינה, נש"מ לא מצאה לנכון לכפות על הרשות לקלוט את התובע לשורותיה שכן קליטה במשרד כלשהו צריכה להיות מתוך רצון הדדי. בנוסף טענה המדינה כי מיצתה את חובותיה על פי ההסכם הקיבוצי בכך שקלטה 76 עובדים כאשר על פי ההסכם הקיבוצי התחייבה לקלוט רק 67 עובדים. לאור האמור התכנסה ועדה פריטטית ביום 10.1.07 והוחלט לפעול לסיום העסקתו של התובע. לאחר שפנה התובע להסתדרות בבקשה לבטל את החלטת הועדה, הוחלט לפנים משורת הדין ומתוך רצון טוב, לכנס את הועדה הפריטטית פעם נוספת ולזמן את התובע לשימוע. לישיבה שהתקיימה ביום 28.5.07 זומן ב"כ התובע מראש אולם לא הופיע והודיע טלפונית למר אהרוני, סגן נציב שירות המדינה, כי הופעת התובע לישיבה בלעדיו נעשית על דעתו. התובע המשיך לנכוח בישיבה גם לאחר מכן ולפיכך לטענת המדינה, מושתק הוא מלהעלות בדיעבד טענות כנגד הרכב הועדה. המדינה טענה כי הועדה התכנסה, שקלה את דבריו של מר פריינטה והחליטה בסופו של דבר להוציא את התובע לקצבה החל מיום 30.6.07, זאת לאחר שהתברר כי נכשלו נסיונותיה של המדינה לשבץ את התובע, מאחר ולא ניתן היה להמשיך במצב שבו התובע אינו עובד בפועל, שוהה שנתיים בחופשה על חשבון הקופה הציבורית בשכר של למעלה מ- 20,000 ש"ח ולמעשה יכול לפרוש לגמלה. המדינה החליטה בסופו של דבר כי התובע יקבל חודש הודעה מוקדמת ופיטוריו יכנסו לתוקף רק ביום 1.8.07. באשר לטענות התובע התובע לגבי פיטורים עקב גילו טענה המדינה כי אלו מחוסרות בסיס. לטענתה, אף משרד ממשלתי לא היה מעוניין לקלוט את התובע, לאור שיקולים כגון צפי הקדנציה הקצרה שלו, משך הזמן הדרוש להכשירו לתפקיד חדש, אופן תפקודו במע"צ שהיה שנוי במחלוקת, דרישתו לרכב צמוד, דרגתו הבכירה וכו'. לטענת המדינה, לא נפל כל פגם בפיטורי התובע והם נעשו כדין. החלטת הועדה לפטרו היתה סבירה ומידתית, נעשתה משיקולים ענייניים ולאחר שכשלו הנסיונות לשבצו במשרד ממשלתי כלשהו. לחילופין נטען כי גם אם יתברר שנפל פגם בפיטורי התובע, מדובר בפגם טכני ולא מהותי, אשר הסעד בגינו הינו לכל היותר פיצוי כספי בשיעור מינורי, בהתחשב בעובדה שהתובע פוטר כשנה וחודש בלבד לפני הגיעו לגיל פרישה וקיבל במשך למעלה משלוש שנים שכר גבוה מבלי לעבוד. עוד טענה המדינה כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע, באם ייפסק, דמי שימוש ברכב ועלות דלק בסך 4,292 ש"ח, שכן התובע לא החזיר את כלי הרכב הממשלתי שהיה ברשותו על אף דרישת המדינה להחזירו עד ליום 7.8.05. באשר לדרישת התובע לקדמו לדרגת פרישה 45+ בדירוג המהנדסים טענה המדינה כי החלטת הנציבות שלא לקדמו סבירה ואין להתערב בה. לטענתה, החלטה לגבי קידום בדרגה נתונה לסמכות האחראי במשרד ומותנית בהמלצת הממונה, כאשר שיקול הדעת הסופי בעניין מסור לנציב. לתובע לא היתה המלצת ממונה ובנוסף הועלו נגדו טענות שונות לגבי אופן תפקודו והתנהלותו ובנסיבות אלו, מר ציון לוי, שהוסמך על ידי הנציב לטפל בדרגת פרישה, לא מצא לנכון לקדמו. באשר לדרישת התובע לפדיון 44 ימי חופשה טענה המדינה, כי בגין התקופה בה שהה התובע בבית ולא עבד בהיותו במצבת מעבר, הוא אינו זכאי לצבור ימי מחלה וחופשה נוספים. לחילופין נטען כי במידה וייקבע כי התובע זכאי לצבור ימי חופשה בגין תקופה זו, זכאי הוא לכל היותר לפדיון 5 ימי חופשה, שכן עם סגירת מע"צ שולם לו פדיון 50 ימי חופשה שצבר, ועל פי הוראות התקשי"ר, תקרת הצבירה המקסימאלית הינה של 55 ימי חופשה. 6. לטענת ההסתדרות, הסכמתה לסיום עבודתו של התובע ניתנה לאור הנסיבות המיוחדות שליוו את תקופת עבודתו של התובע במע"צ טרום סגירתה אשר הובילו לכך שמקומות רבים בשירות המדינה לא היו מעוניינים בשירותיו, לאור שהייתו הארוכה בבית תוך קבלת משכורת, עמידתו של התובע על קבלת רכב צמוד ברשות וכן העובדה שלא נפגע חמורות מסיום העסקתו משכבר היה בגיל הפנסיה. ההסתדרות טוענת כי הסכמת נציגה לסיום עבודתו של התובע נעשתה מתוך שיקולים ענייניים ולא היו מעורבים בה כל שיקולים פסולים כגון אפליה, משוא פנים או כל שיקול זר אחר. עוד טענה ההסתדרות כי גם אם היתה מתנגדת לסיום עבודתו של התובע, למדינה היתה למעשה הזכות לסיים את העסקתו לאחר שמיצתה את מחויבויותיה לשיבוץ עובדים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. משכך, על פי הנטען, לא הוכחה עילה של יצוג בלתי הוגן מצד ההסתדרות או הפרת כל חובה שהיא המוטלת עליה. לחילופין נטען, כי גם אם ייקבע שההסתדרות פעלה בשלב כלשהו שלא כשורה, יש לקבוע כי הנזק הנטען שאירע לתובע - סיום עבודתו, היה מתרחש בכל מקרה והוא לא נובע ממעשה או מחדל אסורים של ההסתדרות. תצהירים ועדויות 7. מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו הראשית, תצהיר עדות ראשית של מר יוסף פוירשטיין, ששימש כמנהל פרוייקטים במע"צ מחוז ת"א ותצהיר עדות ראשית של מר עמי לקס, מנכ"ל מע"צ בשנים 2000-2003. התובע והעדים מטעמו נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. מטעם המדינה הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' ברכה פרקש, ששימשה כסמנכ"ל בכיר למינהל ומשאבי אנוש במע"צ, של מר אלכס ויז'ניצר, ששימש כמנכ"ל מע"צ מספטמבר 2003 ועד יוני 2004 וכיום משמש כמנכ"ל החברה הממשלתית מע"צ, של מר זאב פורקוש, ששימש כמנכ"ל מע"צ לאחריו ועבר אף הוא לחברה הממשלתית, של הגב' מירי יוגב, מנהלת תחום במשרדי הממשלה ויחידות הסמך בנש"מ, של מר ציון לוי, מנהל אגף גמלאות ופרישה בנש"מ ושל מר מאיר שפיגלר, ששימש כמנהל הרשות לשירותי דת. מטעם ההסתדרות הוגש תצהיר עדות ראשית של מר רפי פריינטה, המזכיר הארצי של הסתדרות עובדי המדינה. העדים מטעם הנתבעות נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. דיון והכרעה 8. התובע טען לפגמים שנפלו הן בהליך העברתו מתפקיד סגן מהנדס מחוז בשנת 2004 והן בהליך סיום העסקתו שנערך בשנת 2007. נבחן להלן את שני ההליכים שנערכו בעניינו של התובע ונבדוק באם נערכו כדין, כטענת הנתבעות, או שמא נפלו בהם פגמים, כטענת התובע. העברת התובע מתפקיד סגן מהנדס מחוז 9. אין חולק כי ביום 1.9.03 מונה מר אלכס ויז'ניצר כמנהל מע"צ בפועל וכי במסגרת תפקידו היה עליו ליישם את החלטת הממשלה לגבי סגירתה של יחידת הסמך מע"צ, הקמת החברה והעברת הפעילות מיחידת הסמך לחברה. כמו כן, אין חולק כי לתובע הוצע במועד זה לפרוש לגמלאות וכי התובע סרב להצעה זו. על פי מזכר מיום 12.1.04 (צורף כנספח 2 לתצהיר הגב' פרקש), במהלך חודש ינואר 04', מר הרשקוביץ ז"ל, מהנדס מחוז ת"א דאז, הודיע לתובע כי בכוונת המנכ"ל להעבירו מתפקידו והציע לו תפקיד חלופי. התובע סירב תחילה לקבל את התפקיד המוצע וביקש שהות לחשוב על כך. לאחר שביקש שהות נוספת למתן תשובתו הבהיר לו מר הרשקוביץ ז"ל כי ללא התייחסותו תתקבל החלטה חד צדדית. ביום 1.2.04 מסר מר ויז'ניצר לתובע על שינוי תפקידו לתפקיד שמהותו בדיקה ואישור של תוכניות ומפרטים לפני פרסום מכרז, בדיקה ואישור של תוכניות שלבי ביצוע וממונה על תחום הבטיחות במחוז (ר' נספח יג' לתצהיר התובע). ביום 18.2.04 התקיימה שיחה בין התובע לבין הגב' פרקש, במהלכה אמרה לו הגב' פרקש כי עדיף לו לעבור לתפקיד החדש תוך שהבהירה לו כי למע"צ יש אפשרות לפנות לנש"מ בבקשה להפעיל סמכותו ולהורות לו לפרוש לאור גילו בהתאם לתקשי"ר. התובע סרב לעבור תפקיד ואף עירב במחלוקת את ועד העובדים, אשר דרש במכתבו מיום 19.2.04 למנכ"ל מע"צ, להשהות את תהליך שינוי התפקיד וכן ביקש להיפגש עם המנכ"ל לקבלת הבהרות נוספות (נספח טז' לתצהיר התובע). ביום 24.5.04 פנה התובע למר הרשקוביץ ז"ל וביקש לבטל את העברתו לתפקיד החדש. התובע נענה במכתביו של מר הרשקוביץ מיום 24.5.04 ומיום 30.5.04 (ר' נספחים כא' וכג' לתצהירו). ביום 24.5.04 התקיימה ישיבה בין נציגי מע"צ לבין הועד והוסכם בה על מינויו של מר וטמאכר למנהל תחום פיתוח מחוז במידה והתובע יפנה את תפקידו (ר' נספח 4א' לתצהיר הגב' פרקש). באותו יום הודיעה הגב' פרקש לתובע כי החל מיום 30.5.04 יוטל עליו לטפל בנושא תכנון בדיקה ואישור שלבי ביצוע ברמה הארצית במשרד הראשי בירושלים. התובע נדרש להפסיק כל פעילות במסגרת מחוז ת"א וכן התבקש לתאם סדרי עבודה עם גב' לב-רן, הממונה החדשה עליו (ר' נספח כו' לתצהיר התובע). באותו מועד הודיעה הגב' פרקש למר וטמאכר על שינוי תפקידו למנהל תחום פיתוח במחוז ת"א על פי החלטת המנכ"ל (ר' נספח כז' לתצהיר התובע). הודעה בענין תפקידו של מר וטמאכר כסגן מהנדס מחוז ומנהל תחום פיתוח (תפקידו הקודם של התובע) נמסרה בהמשך ע"י מר הרשקוביץ ז"ל לגורמים שונים במע"צ ומחוצה לה (ר' נספח לא' לתצהיר התובע). התובע סרב להעברה למשרד הראשי בירושלים והודיע ביום 1.6.04 כי יפעל בהתאם להוראות הועד בלבד (ר' נספח כח לתצהירו). ביום 3.6.04 הודיע ועד העובדים כי הוא דורש שלא לבצע שום שינוי ארגוני ולמנוע את העברתו של התובע מתפקידו עד להעברתה של יחידת הסמך לחברה (נספח ל' לתצהיר התובע). באותו יום (3.6.04) הודיע מר ויז'ניצר לתובע כי עליו לעבור לתפקיד החדש וכי סירוב לכך ייחשב כהפרת משמעת. מר ויז'ניצר ציין בהודעתו כי הוא מעביר תלונה לוועדת המשמעת בעניין הפרת הוראה על ידי התובע ואסר על התובע לעסוק בכל מטלה או משימה מכוח תפקידו הקודם (נספח כט' לתצהיר התובע). ביום 7.7.04 הושעה התובע מכל פעילות במחוז מחוסר התאמה לתפקיד (ר' מכתבו של מר פורקוש - נספח לו' לתצהיר התובע). 10. התובע טען כי לא היה כל מניע ענייני להחלטה להעבירו מתפקידו כסגן מהנדס מחוז, כאשר לטענתו, "הדחתו" מתפקיד זה היתה חלק ממסע התעמרות שננקט כנגדו בכדי ללחוץ עליו לפרוש ממע"צ מרצונו. אין חולק כי לקראת הפיכתה של מע"צ לחברה הוצע לתובע לפרוש והתובע סרב. כמו כן, אין חולק כי לקראת העברת התובע מתפקידו הועלו טענות כנגד התנהלותו ותפקודו. כך למשל נחשפו לכאורה ליקויים שונים בתפקוד התובע במסגרת דו"ח המבקר, מר כנרתי, והועלו כנגדו טענות שונות באשר להתקשרות בניגוד לנהלים עם הקבלן שפיר ועם אינג' רייכמן. 11. מחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין ומעדויות הצדדים לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים לגבי נכונות הטענות שהועלו כנגד התובע ובאם התנהלותו ותפקודו הצדיקו העברתו מתפקידו אם לאו. מן הראוי היה שעניינים אלו יתבררו בפני גורם משמעתי. עם זאת, העברת עובד מתפקיד לתפקיד מותרת במסגרת זכותו של מעביד לנהל את מפעלו על הצד הטוב ביותר, בכפוף למגבלות של תום לב, סבירות והגינות. בנסיבות בהן הועלו כנגד התובע תלונות לגבי תפקודו ו/או התנהלותו, אפילו לא היה בתלונות אלו ממש, כטענת התובע, על פי הוראות התקשי"ר, רשאי היה מר ויז'ניצר להחליט על העברתו הזמנית של התובע מתפקידו, כל עוד לא מדובר בתפקיד הפוגע בו או שהינו מעל ליכולתו. 12. סעיף 42.251 לתקשי"ר קובע כי ממונה רשאי להטיל על עובד תפקידים זמניים, אף אם אינם בתחום פעולתו הרגילה, הן בדרך של העברת עובד למשרה אחרת, הן בדרך של הטלת תפקידים נוספים והן על ידי מינוי בפועל. סעיף 42.252 לתקשי"ר קובע כי עובד חייב למלא כל תפקיד שהוטל עליו כל עוד אין בהטלת התפקידים משום פגיעה בו ואין הם מעל ליכולתו, וכי הטלת תפקיד זמני לתקופה של מעל לשישה חודשים טעונה הסכמת העובד. כן נקבע בסעיף כי מילוי כל תפקיד שהוא בתחום האחריות הכוללת של עובד במילוי תפקידו, ביחידה בה הוא מועסק, אין בו, בשום מקרה, משום פגיעה בעובד. סעיף 42.253 לתקשי"ר קובע כי במידה והעובד סבור שבתפקיד החדש שהוטל עליו יש משום פגיעה בו או שהוא מעל ליכולתו, הוא רשאי לבקש את התערבות ועד העובדים והועד רשאי לבקש את התערבות הועד המקומי או המחוזי של הסתדרות עובדי המדינה, אך אין בכך כדי לפטור את העובד מחובת מילוי התפקיד הזמני. 13. התובע סירב לעבור מתפקידו כסגן מהנדס מחוז, הן כשהוטל עליו תפקיד הממונה על תחום הבטיחות במחוז והן כשנדרש לעבור לעבוד במשרד הראשי בירושלים, גם לאחר שמר וטמאכר החליף אותו בפועל בתפקידו הקודם. הגם שמדובר בתפקידים השונים מתפקידו הקודם, מעדותה של הגב' פרקש עולה כי לא מדובר היה בתפקידים הפוגעים במעמדו ובתנאי שכרו ומכל מקום מדובר היה בהעברה זמנית עד להקמתה של החברה הממשלתית. מר פורקוש העיד כי לאחר כניסתו לתפקיד מנכ"ל מע"צ, בתחילת יוני 2004, נפגש עם התובע והציע לו להחליף את מר דני רייס שפרש לגימלה ועבד במשרד הראשי כאחראי על הסדרי תנועה. מר פורקוש הציע לתובע לעבוד 3-4 ימים במשרדים של מחוז ת"א ויום-יומיים במשרד הראשי בירושלים, אך התובע סירב, בטענה כי הוא אינו מבין בתחום זה, על אף שלטענת מר פורקוש, בתיאור תפקידו הוא אמור היה לעסוק בכך (ר' ס' 19-20 לתצהירו, עמ' 83-85 לפרוטוקול). סירובו של התובע למלא את התפקידים שהוטלו עליו, הן במחוז ת"א והן במשרד הראשי בירושלים, עומד בניגוד להוראות סעיף 42.253 לתקשי"ר. גם אם סבר התובע כי יש בתפקידים שהוצעו לו כדי לפגוע בו או כי הם מעל ליכולותיו, היה עליו למלא אחר הוראות הממונים עליו, מבלי לוותר על טענותיו, תוך שרשאי היה לבקש את התערבות ועד העובדים, כפי שאף עשה בפועל. 14. מר פורקוש העיד כי לאחר שהתובע סירב לעבור לתפקיד החדש, הוא השעה אותו מפעילות במחוז ת"א במכתבו מיום 7.7.04 (עמ' 84, ש' 16- 18, נספחים לה', לו' לתצהיר התובע). לאור השתלשלות העניינים המתוארת, מאחר ומר וטמאכר החליף את התובע בפועל בתפקידו הקודם ומאחר והתובע סירב לקבל את התפקידים שהוטלו עליו, הן כממונה על הבטיחות במחוז ת"א והן במשרד הראשי בירושלים, הרי שהכוונה להעביר עניינו לטיפול משמעתי ואף להשעותו מתפקידו היתה סבירה בנסיבות העניין. 15. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנענו כי ההחלטה להעביר את התובע מתפקידו נגועה היתה במניעים בלתי עניניים. יודגש לעניין זה כי גם אם הופעלו על התובע "לחצים" לפרוש, ממועד שסרב להצעת הפרישה, לא פעלה המדינה להפסקת העסקתו ואף לא פנתה לנש"מ בבקשה להוציאו לקצבה בהתאם להוראות 82.52 לתקשי"ר. המדינה הציעה לתובע שני תפקידים אותם סירב התובע לבצע ומשכך הוחלט בסופו של יום להשעותו. המדינה רשאית היתה, בהתאם להוראות התקשי"ר, להעביר את התובע מתפקידו באופן זמני ועל אף התנגדותו להעברה לא פטור היה התובע מחובת מילוי התפקיד הזמני. התובע עשה דין לעצמו, סרב למלא את התפקידים שיועדו לו והמשיך לקבל משכורת גבוהה מכספי הציבור על אף שבפועל כבר לא נדרש בתפקידו הקודם. אף אם סבר התובע כי העברתו מתפקידו נעשתה שלא כדין, היה עליו להיענות לדרישות הממונים עליו, למלא את התפקידים שהוטלו עליו וזאת מבלי לוותר על טענותיו. יצויין כי סביר שלו היה נוהג כך, היה הדבר מקל אף על שיבוצו העתידי בשירות המדינה. נדגיש כבר עתה כי להתנהלות זו של התובע יש ליתן משקל בבואנו לקבוע את גובה הפיצוי הראוי בנסיבות העניין. הליך העברת התובע מתפקידו 16. כפי שקבענו לעיל, לא שוכנענו כי ההחלטה להעביר את התובע מתפקידו נעשתה ממניעים בלתי עניניים. עם זאת, הגענו למסקנה כי בהליך ההעברה וההשעיה נפלו פגמים, הן בכך שלא נערך לתובע שימוע כדין לפני השינויים בתפקידו מיום 1.2.04 ומיום 25.4.04 ולפני השעייתו מכל פעילות במחוז ביום 7.7.04 והן בהשעייתו שלא בהתאם להוראות החוק והתקשי"ר.   17. רבות דובר בפסיקה על חשיבות קיומו של שימוע בטרם פוגעים בזכויותיו של עובד. זכות השימוע הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו ומטרתה העיקרית היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגירסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן "כצעקתה" (דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל נ' ארנון בונה, עבודה ארצי, כרך כט(1) 282). "זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן את תגובתו להן. להציג את האידך גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו. עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו.. בפתיחות, בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד... גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעביד במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עימו, לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה, לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה". (ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, ). 18. המדינה טענה כי ההחלטה להעביר את התובע מתפקידו התקבלה לאחר שנערך לו שימוע כדין בפני הגב' פרקש, לאחר היוועצות מול הועד, כי ניתנה לו ההזדמנות להגיב לדו"ח כינרתי וליתר התלונות שהועלו כנגדו וכי גם אם נפל פגם בהליך השימוע טרם העברתו מתפקידו הרי שזה התרפא בשימוע המאוחר שנערך לו בחודש יוני 04' בשיחה עם מר פורקוש. אין אנו מקבלים טענות אלו של המדינה. 19. אין חולק כי ביום 18.2.04 נערכה שיחה בין התובע לבין הגב' פרקש בנוגע להעברתו מתפקידו. עם זאת, לא ניתן לראות בשיחה זו שימוע כדין כנטען על ידי המדינה. התובע לא זומן מראש לשימוע, לא פורטו בפניו הטענות שהועלו כנגד תפקודו ולא נוהל לשיחה פרוטוקול (ר' עדות הגב' פרקש, עמ' 61, ש' 28-29, עמ' 63, ש' 11-12, עמ' 67, ש' 35-36). יצויין כי הגב' פרקש אף טענה בעדותה כי היא אינה חושבת שצריך לערוך שימוע לפני ניודו של עובד בכיר וכי היא לא ערכה שימועים לפני העברה מתפקיד לתפקיד (ר' עדותה, עמ' 68, ש' 5-14). מעדותה של הגב' פרקש עצמה עולה איפוא כי לא ערכה לתובע שימוע כדין. 20. באשר לטענת המדינה בדבר קיום היוועצות עם הועד והסכמתו להעברה, מהעדויות וחומר הראיות עולה כי ביום 24.5.04 התקיימה ישיבה בין נציגי מע"צ לועד (ר' ס' 18 לתצהיר הגב' פרקש, נספח 4א' לתצהירה) אולם לא הוכח כי הועד נתן הסכמתו להעברת התובע מתפקידו כנטען על ידי המדינה, אלא לכל היותר הוסכם על מינויו של מר וטמאכר למנהל תחום פיתוח מחוז, במידה והתובע יפנה את תפקידו. מכל מקום, הועד התנגד להעברת התובע מתפקידו כעולה מפנייתו מיום 3.6.04 (נספח ל' לתצהיר התובע). 21. באשר לטענת המדינה כי לתובע ניתנה ההזדמנות להגיב על הטענות שהועלו כנגדו - מחומר הראיות שהונח בפני בית הדין עולה כי אכן התובע הגיב לדו"ח כינרתי ולתלונות אחרות שהועלו כנגדו (נספחים י', יא' יח' ויט' לתצהירו). אולם גם בכך לא קיימה המדינה את חובתה לערוך לתובע שימוע כדין, שכן התובע הגיב לטענות מיוזמתו ולא נערך כל הליך מסודר בו הוצגו בפניו הטענות וניתנה לו ההזדמנות הראויה להתגונן. יתרה מכך, מעדותו של מר ויז'ניצר עולה כי הוא כלל לא קרא את תגובתו של התובע לדו"ח כנרתי (ר' עדותו, עמ' 44, ש' 18-19) כך שממילא לא התייחס לטיעוני התובע לפני שהחליט להעבירו מתפקידו. 22. המדינה טענה כי אף אם נפל פגם בהליך השימוע שהתקיים לתובע טרם העברתו מתפקידו הרי שזה התרפא בשיחה שנערכה בינו לבין מר פורקוש ביוני 04'. מעדותו של מר פורקוש עולה כי בשיחה שנערכה בינו לבין התובע ביום 8.6.04 הוא הציע לתובע להחליף את מר דני רייס שפרש לגמלאות בתפקידו והתובע סירב להצעה זו (ר' סעיף 19 לתצהירו). ברי כי שיחה זו בה הוצעה לתובע הצעת העברה ותו לא אינה עונה ולו על קריטריון אחד של שימוע כדין. יתרה מכך, כשנשאל מר פורקוש בחקירתו הנגדית באם ערך לתובע שימוע לפני הדחתו השיב "לא זכור לי" (עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 10-13). 23. מהעדויות עולה אפוא באופן ברור כי לא נערכו לתובע שימועים כדין, לא לפני העברתו מתפקידו כסגן מהנדס מחוז ביום 1.2.04, לא לפני העברתו בשנית ביום 24.5.04 ואף לא לפני השעייתו ביום 7.7.04. כמו כן, לא נערך לתובע כל שימוע מאוחר כנטען על ידי המדינה. לפיכך, קובעים אנו כי נפל פגם בהליך העברת התובע מתפקידו והדחתו, בכך שלא נערכו לו שימועים כדין טרם ההעברה ואף לא לאחריה. 24. יתרה מכך, בחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 ובתקשי"ר נקבעו הוראות ספציפיות באשר להליכים הנדרשים בהשעיית עובד. בין היתר נקבע בסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת) כי הסמכות להשעיית עובד מדינה נתונה לנציב שירות המדינה, רק לאחר שניתנה לעובד הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה. במכתביו של מר פורקוש הבהיר הנ"ל כי הוא רואה בסירובו של התובע לבצע את התפקידים שהוטלו עליו כהפרת הוראה וכי בדעתו להעביר את עניינו של התובע לטיפול משמעתי של נש"מ (ר' למשל נספח לה' ומ' לתצהיר התובע), אולם בפועל, מחומר הראיות שהונח בפנינו לא טופל עניינו של התובע על ידי נש"מ וההחלטה על השעייתו התקבלה על ידי מר פורקוש, מבלי שניתנה לתובע ההזדמנות להביא טענותיו לעניין זה. אשר על כן, הליך השעייתו של התובע נעשה בניגוד להוראות החוק והתקשי"ר ומשכך נפל בו פגם. הסעד הראוי בגין העברת התובע מתפקידו 25. נוכח הפגמים שנפלו בהליך העברתו מתפקידו ובהליך השעייתו עתר התובע לחיוב המדינה בתשלום פיצוי בסך 100,000 ש"ח. בבואנו להכריע מהו הפיצוי הראוי במקרה זה, נתנו דעתנו לפגמים שנפלו באי קיום שימועים כדין לתובע לפני העברתו מתפקידו הן בפעם הראשונה, הן בפעם השניה והן לפני "השעייתו" והן בפגם שנפל בהליך השעייתו. כמו כן שקלנו את גילו, תקופת עבודתו הארוכה במע"צ ומעמדו הבכיר, אשר הצדיקו מתן התראה ראויה בטרם יוחלט על העברתו מתפקידו. מאידך שקלנו את העובדה כי התובע עשה דין לעצמו וסירב לקבל על עצמו שני תפקידים שהוצעו לו, על אף שמדובר היה בתפקידים שעל פניו לא פגעו במעמדו ובשכרו, ועל אף שמדובר היה בתפקידים זמניים, שנועדו להימשך עד לסיום העברת יחידת הסמך לחברה. התובע ביכר להמשיך ולהתייצב במחוז ת"א גם לאחר שכבר מונה לו מחליף ולא היה צורך בעבודתו שם והמשיך לקבל שכר חודשי של למעלה מ- 20,000 ש"ח, במשך מספר חודשים עד השעייתו ובמשך למעלה משנתיים נוספות לאחריה, מבלי שעבד בפועל. 26. בשים לב לכל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי הפיצוי הראוי בגין הפגמים שנפלו בהליך העברת התובע מתפקידו הינו בגובה של כשתי משכורות, נכון לחודש אוגוסט 2004. הואיל שכרו של התובע (ברוטו והחזר הוצאות) עמד על סך של של 23,333 ש"ח. אנו מעמידים את הפיצוי בגין הפגמים שנפלו בהליך העברת התובע מתפקידו על סך של 50,000 ש"ח, נכון לאוגוסט 2004. סיום העסקתו של התובע 27. ביום 7.7.05 נחתם ההסכם הקיבוצי בדבר תנאי פרישה ותנאי המעבר של עובדי מע"צ לחברה הממשלתית. לתובע הוצע לפרוש בתנאים מועדפים עד ליום 22.8.05 אולם התובע בחר להיות בקבוצת ה"עובדים העוברים" והמתין לשיבוצו באחד ממשרדי הממשלה. נסיון שיבוץ של התובע בשלהי שנת 2006 ברשות הארצית לשירותי דת נכשל. ביום 10.1.07 התקיימה ועדה פריטטית במהלכה הוסכם לפעול לסיום עבודתו של התובע בשירות המדינה בהתאם להסכם הקיבוצי, לנוכח העובדה שחלפה כשנה וחצי מאז חתימת ההסכם ולא נמצא לו שיבוץ בשירות המדינה (סיכום הועדה צורף כנספח ה' לבש"א 6745/07). בעקבות פנייה מיום 5.3.07 של מר רפי פריינטה, המזכיר הארצי של הסתדרות עובדי המדינה (ר' נספח ט' לבש"א 6745/07) אשר בה צוין כי הסכמת הארגון לסיום עבודתו של המבקש ניתנה מחמת טעות ו/או הטעיה ולפיכך הינה בטלה, הוחלט על קיום ישיבה נוספת בעניינו של המבקש (ר' נספח י"א לבש"א 6745/07). בישיבה הנוספת שהתקיימה ביום 28.5.07 הוחלט כי התובע יפרוש ביום 30.6.07 ויקבל חודש הודעה מוקדמת (פרוטוקול הועדה צורף כנספח יב' לבש"א 6745/07).   העסקתו של התובע הסתיימה לבסוף ביום 1.8.07 כשהוא בן 65.5 שנים. 28. התובע טען לפגמים מהותיים שנפלו בהחלטה על סיום העסקתו. ראשית טען התובע כי הרשות הארצית לענייני דת חזרה בה מהסכמתה לקלטו בשורותיה על יסוד נימוקים שקריים. מחומר הראיות עולה כי תחילה ביקש מר שפיגלר, מנהל הרשות, להקפיא את קליטתו של התובע ברשות עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו (ר' נספח ד' לבש"א 6745/07), ובמכתב מיום 27.5.07 של הגב' דינה בורשטיין, מנהלת תחום מינהל, ארגון ומשאבי אנוש ברשות, צויין כי ההחלטה שלא לקלוט את התובע נתקבלה בשל הליכים משמעתיים המתנהלים בעניינו, היעדר האפשרות לתת לתובע רכב צמוד אותו דרש וכן אופן תפקודו במע"צ ותלונות המבקר הפנימי של מע"צ כנגדו (ר' נספח י' לבש"א 6745/07). הגם שבפועל לא התקיימו הליכים משמעתיים בעניין התובע, הרי שהרשות רשאית היתה לחזור בה מרצונה לקלוט את התובע, כאשר על פי עדותו של מר שפיגלר באותו מועד נודע לו על בעיות שהיו עם התובע בעבודתו במע"צ (ר' עמ' 73 לפרוטוקול) ובנוסף התובע דרש לקבל רכב צמוד, דרישה לה לא יכול היה להיענות (ר' עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 18-27). השאלה באם התובע עמד על דרישתו לקבלת רכב שנויה במחלוקת וכך גם שאלת תפקודו במע"צ. אולם, משאין חולק כי הועלו כנגד התובע תלונות שונות בתקופת עבודתו האחרונה במע"צ ומשהצדדים אף אינם חולקים על העלאת סוגיית הרכב הצמוד בראיון התובע לרשות, החלטתו של מר שפיגלר להקפיא את קליטת התובע ולבחור לתפקיד מועמד אחר, אשר על פי הנטען לא עלתה לגביו כל בעיה חריגה, הינה החלטה סבירה שהתקבלה במסגרת שיקול דעתו באותו מועד ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בה. 29. על פי עדותה של הגב' יוגב, הנציבות לא כפתה על משרדי הממשלה קליטה של עובד מבין עובדי מע"צ, שכן היא סברה כי קליטה כזו צריכה להיות מתוך רצון הדדי הן של העובד והן של המשרד הקולט וכי אין טעם בכפיה כזו אשר מהווה מתכון בדוק לבעיות ביחסי העבודה השוטפים (ר' ס' 10 לתצהירה במסגרת הבקשה). אף מדיניות זו סבירה בעינינו ואין מקום להתערב בה. אשר על כן, החלטת הרשות שלא לקלוט את התובע נעשתה על פי שיקול דעתה באותו מועד, כאשר לכל הפחות חלק מהשיקולים ששקלה היו לגיטימיים בנסיבות העניין. 30. עוד טען התובע כי ההחלטה שלא לשבצו בשירות המדינה נגועה היתה באפליה אסורה מחמת גיל. לא מצאנו כי באי שיבוצו של התובע בשירות המדינה נשקל גילו של התובע כשלעצמו. באשר לאי קליטתו לרשות, הרי שעל פי עדותו של מר שפיגלר, בסופו של דבר נקלט לרשות העובד הנוסף ממועברי מע"צ עמו נפגש, אשר היה במועד הפגישה בן 60 (ר' ס' 4 לתצהירו). משכך, נשמט הבסיס לטענת התובע בדבר הפלייתו מחמת בגיל באי שיבוצו לרשות. מכל מקום, המדינה הבהירה כי אף משרד ממשלתי לא היה מעוניין לקלוט את התובע, בין היתר, לאור אופן תפקודו השנוי במחלוקת במע"צ, צפי הקדנציה הקצרה שלו, משך הזמן הדרוש להכשירו לתפקיד חדש, דרישתו לרכב צמוד, דרגתו הבכירה וכו'. לטעמנו, הגם שחלק מהשיקולים המפורטים לעיל קשורים באופן עקיף לגילו של התובע, מדובר בשיקולים רלוונטיים ולגיטימיים, מקום בו משרד מבקש לקלוט לשירותיו עובד חדש. בבואו של משרד ממשלתי לבחון את כדאיות העסקת התובע למול עובדים אחרים, בחינת משך הזמן שיידרש להכשירו לתפקיד חדש מול צפי הקדנציה הקצרה שלו ובחינת עלות העסקתו, כעובד בעל דרגה בכירה, הינה לגיטימית, על אחת כמה וכמה משעסקינן בכספי ציבור. גילו של התובע כשלעצמו לא נשקל בהחלטה שלא לשבצו כי אם נתוני לוואי שהינם פועל יוצא של היותו על סף גיל פרישה, המהווים שוני רלוונטי מיתר המועמדים לצורך העניין. אשר על כן, אין אנו סבורים כי אי שיבוצו של התובע בשירות המדינה נגוע היה באפליה מחמת גיל. 31. התובע טען בנוסף לפגמים שנפלו בועדות הפריטטיות שהתקיימו בעניינו. לגבי הועדה הראשונה מיום 10.1.07, טען התובע כי זו דנה בעניינו שלא בנוכחותו ומבלי שהוזמן לשטוח טענותיו בפניה. אכן, בקבלת החלטה על סיום העסקת התובע ללא נוכחותו וללא קבלת תגובתו יש משום פגם בהתנהלות הועדה. עם זאת, לאחר קבלת ההחלטה פנה התובע להסתדרות ושטח בפניה טענותיו כנגד ההסכמה לפיטוריו ובעקבות פנייתו ביטל מר פריינטה הסכמתו לסיום ההעסקה ודרש התכנסותה של ועדה נוספת. 32. ביום 28.5.07 התכנסה ועדה פריטטית שניה בה נכחו מר מוטי אהרוני, הגב' מירי יוגב, עו"ד עדו בן צור, הגב' ברכה פרקש ועו"ד איריס גלילי-יולזרי מטעם המדינה, מר רפי פריינטה מטעם ההסתדרות והתובע. עו"ד ניר קלמרו זומן לישיבה אך לא הופיע ומסר טלפונית למר אהרוני כי הופעת התובע לישיבה בלעדיו נעשית על דעתו (ר' פרוטוקול הישיבה, נספח יא' לבש"א 6745/07, ס' 13 לתצהיר הגב' יוגב). הועדה שקלה את דברי הנוכחים והחליטה בסופו של דבר להוציא את התובע לקצבה החל מיום 30.6.07. 33. התובע טען כי החלטת הועדה נשענה על נימוקים שקריים שפורטו במכתב מטעם הרשות אשר נשלח אך יום קודם להתכנסותה. לטענתו, סמיכות הזמנים שבין כתיבת המכתב והתכנסות הועדה מעלה חשד באשר להיות המכתב "מוזמן". בפרוטוקול הועדה ציינה הגב' יוגב כי ביקשה מהרשות לכתוב מדוע היא סרבה לבסוף לקלוט את התובע כיוון שידעה שהעניין יעלה בישיבת הועדה והציגה את המכתב מיום 27.5.07 (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הישיבה). משכך, נדמה כי סמיכות הזמנים בין כתיבת המכתב לבין התכנסות הועדה נבעה מבקשתה המאוחרת של הגב' יוגב להעלות על הכתב את סיבות אי שיבוצו של התובע ברשות בכדי שיעמדו מול הועדה ואין בכך כדי ללמד על היות המכתב, על תוכנו, מכתב "מוזמן". 34. באשר לטענת התובע בדבר אימוץ הנימוקים שבמכתב, הרי שמעיון בפרוטוקול הועדה עולה כי בטרם קבלת החלטתה בדבר סיום העסקת התובע, בחנה הועדה את נסיונות השיבוץ שנערכו לתובע, בין היתר במשרד התחבורה, במשרד התשתיות וברשות הארצית לשירותי דת ואת העובדה כי התובע יושב בביתו כשנתיים בחופשה על חשבון הקופה הציבורית בשכר בשיעור של מעל ל- 20,000 ש"ח, כאשר למעשה הוא כבר יכול לפרוש לגמלה. הועדה לא התבססה בהחלטתה על השיקולים המצויינים במכתב הרשות, כאשר אי שיבוצו של התובע ברשות בין היתר משום שלטענתה ביקש רכב צמוד, הועלה אמנם במהלך הישיבה אולם היווה רק חלק קטן מהשיקולים שנבחנו על ידי הועדה. השיקולים שהנחו את הועדה בקבלת החלטתה היו סבירים ולגיטימיים ואף אם הוזכרה סוגיית דרישת הרכב הצמוד, אשר כאמור שנוייה במחלוקת, הוצאתה ממכלול השיקולים לא היתה משנה את ההחלטה הסופית. 35. טענה נוספת שהעלה התובע היא באשר לפגמים שנפלו בהרכב הועדה. התובע טען לחוסר איזון בולט בועדה בינו לבין המדינה, בין היתר בשל נוכחותה של עו"ד גלילי-יולזרי בישיבה, נוכחות עליה מחה גם במהלך הישיבה, בעוד בא כוחו לא נכח בישיבה. עו"ד גלילי-יולזרי אכן נכחה בישיבה ואף היתה פעילה בה, אולם כעולה מפרוטוקול הועדה, טרם קיום ההיוועצות בין חברי הועדה שארכה מס' דקות וטרם קבלת החלטתה יצאו התובע ועו"ד גלילי-יולזרי מחדר הישיבות, כך שעו"ד גלילי-יולזרי לא היתה שותפה לקבלת ההחלטה ואף לא יכלה להשפיע עליה בכל אופן שהוא. באשר להיעדרותו של ב"כ התובע מהישיבה, הרי שכעולה מהפרוטוקול, על אף שב"כ התובע זומן לישיבה הוא לא הופיע אליה והודיע למר אהרוני, כי הופעת התובע לישיבה בלעדיו נעשית על דעתו. משכך, אין לתובע ולבא כוחו אלא להלין על עצמם באשר ל"חוסר האיזון" בועדה. מכל מקום, על אף שהתובע מחה על נוכחותה של עו"ד גלילי-יולזרי בועדה ועל אף שהיה מודע להיעדרות בא כוחו מהישיבה, המשיך לנכוח בישיבה עד סופה, כך שאין הוא יכול כיום לטעון כנגד הרכבה. משכך, לא מצאנו כי נפל פגם בהרכב הועדה. 36. עם זאת, מצאנו כי בהליך הועדה נפלו פגמים, הן לעניין ההליך מכוחו התכנסה והן לעניין אי קיום חובת השימוע כדין. המדינה טענה כי הועדה התכנסה מכוח סעיף 7.2.3 להסכם הקיבוצי. עם זאת, על פי סעיף 7.2.3.1 להסכם הקיבוצי, על הועדה לדון רק במקרה בו עובד סרב לקבל הצעת העברה. כעולה מהעדויות, התובע לא סרב לכל הצעת עבודה שהוצעה לו לאחר חתימת ההסכם הקיבוצי. נדמה כי הועדה הראשונה התכנסה לאור הסברה שהתובע סרב להצעת העבודה ברשות, אולם משהועמד מר פריינטה על טעותו ביקש כינוסה של ועדה נוספת. לא ברור אפוא מכוח מה התכנסה הועדה השניה. 37. בנוסף, על אף שבפתח הישיבה נאמר לתובע כי "אנו עורכים לך שימוע לפני שנחליט האם לסיים העסקתך" לא מצאנו כי המדינה קיימה בישיבה זו את חובת קיום השימוע כנדרש ממנה בהתאם להלכה הפסוקה. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת עציון בהחלטתה במסגרת הבקשה לסעד הזמני (בש"א 6745/07): "...משכך, לא קיימה המשיבה את חובת קיום השימוע כפי ששימוע צריך להתקיים, בהתאם להלכה הפסוקה בעניין, והמבקש לא מיצה באופן מלא את זכות השימוע הקיימת לו. המבקש לא ידע מהן הטענות שבגינן בסופו של יום הוחלט לסיים את העסקתו, ושוכנענו מהראיות ומהנספחים שצורפו לבקשה, ואשר הוצגו בפנינו, כי ניתנו למבקש טעמים שונים ומגוונים לכך. באופן זה אף לא שוכנענו כי 'טענת המיצוי' הועלתה בפני המבקש עובר לעריכת השימוע כטענה בפני עצמה. כאמור, הועלו בפניו טענות אחרות כמו עמידתו על  קבלת רכב צמוד וקיומם של הליכים משמעתיים בעניינו..." (ר' עמ' 8 להחלטה). טענת המיצוי אשר הועלתה הן במסגרת ההליך הזמני והן במסגרת התביעה העיקרית כלל לא הועלתה בפני התובע במסגרת הישיבה או לפניה. כך גם הסיבות לאי קליטת התובע לעבודה ברשות הועלו על הכתב רק יום לפני התכנסות הועדה והוצגו בפני התובע רק במהלך ישיבת הועדה, כך שלא ניתנה לו השהות וההזדמנות להתגונן כנגדן. כפי שכבר צויין לעיל, זכות השימוע של עובד הינה זכות יסוד של העובד, ויש להקפיד עליה הקפדה יתרה הן כשמתקבלת החלטה להעביר עובד מתפקיד לתפקיד ועל אחת כמה וכמה כשמתקבלת החלטה על סיום העסקתו. המדינה לא קיימה את חובתה במלואה והתובע לא מיצה באופן מלא את זכות הטיעון הקיימת לו. 38. אשר על כן, אנו קובעים כי נפלו פגמים בהתנהלות המדינה בהליך סיום העסקתו של התובע הן באי קיום חובת השימוע כדין והן בהתכנסות הועדה שלא בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. התביעה כנגד ההסתדרות לפיצוי בגין ייצוג בלתי הולם 39. התובע טען בנוסף כי התנהלותו של נציג ההסתדרות, מר פריינטה, במסגרת הועדה הפריטטית בה הוחלט על סיום העסקתו היתה רשלנית ובלתי מספקת. לטענת התובע, במקום לעמוד על אי החוקיות וחוסר הסבירות של הנימוקים המופיעים במכתב מטעם הרשות, בחר מר פריינטה להתעלם, אם במודע ואם ברשלנות מהאמור במכתב, בחר להמשיך בישיבת הועדה ואף יצא ממנה טרם סיומה. בכך לטענת התובע, בגד מר פריינטה בשליחותו כנציגו בועדה. 40. לטעמנו, התובע לא הוכיח טענותיו בדבר ייצוג בלתי הולם על ידי מר פריינטה בהליך שנערך לסיום העסקתו. מעיון בפרוטוקול הועדה עולה כי מר פריינטה אכן יצא מהישיבה טרם סיומה, כטענת התובע. אולם לא מצאנו כי בכך בגד מר פריינטה בשליחותו שכן יצא מהישיבה זמן קצר בלבד לפני התייעצות הועדה לצורך קבלת החלטתה ומכל מקום, טרם יציאתו מהישיבה הביע מר פריינטה עמדתו באופן ברור. 41. כעולה מהפרוטוקול, מר פריינטה הבהיר כי לאחר ששמע שנעשו נסיונות כנים לשיבוץ התובע שבסופם הוא לא נקלט, הוא ממליץ על סיום העסקתו, תוך שהוא מבקש למחוק את החוב שדרשה מע"צ בגין שימוש התובע ברכב לאחר שנדרש להחזירו. בהמשך הציע מר פריינטה, בנוסף למחיקת החוב, גם ליתן לתובע דרגה נוספת בפרישה ושהתובע יפרוש בהסכמה. בחירתו של מר פריינטה להתעלם מהאמור במכתב הרשות אינה מעידה בהכרח על כי התרשל או כי בגד בשליחותו. מר פריינטה פעל על פי שיקול דעתו בבחירתו כיצד להתייחס לעניינו של התובע ולא מצאנו כי פעל באופן בלתי סביר. מר פריינטה הביע עמדתו לאחר ששמע את דברי הנוכחים בועדה, לאחר שהבין כי נעשו נסיונות כנים לשיבוץ התובע במשרדים השונים ולאחר שפורט המצב לפיו התובע יושב בביתו למעלה משנתיים ומקבל שכר עבודה מלא. בנסיבות אלו לא מצאנו כי יש לבוא אליו בטענות על שהסכים לסיום עבודתו של התובע. 42. בתצהירו העיד מר פריינטה כי מדובר היה במקרה חריג אשר ספק אם ההסכם הקיבוצי צפה כמוהו, בין היתר לאור הנסיבות שליוו את תקופת עבודתו של התובע במע"צ טרם סגירתה, אשר הובילו לכך שמקומות רבים בשירות המדינה לא היו מעוניינים בשירותיו, שהייתו הארוכה בבית תוך קבלת משכורת, עמידתו על קבלת רכב צמוד ברשות לשירותי דת (אשר בין אם היתה נכונה ובין אם לא, היוותה רק חלק מנסיבות המקרה), וכן העובדה שלא נפגע חמורות מסיום העסקתו לאור העובדה שכבר היה בגיל הפנסיה. בנסיבות מיוחדות אלו, החליט מר פריינטה, על פי עדותו, כי עמידה עיקשת על המשך העסקת התובע עד לגיל הפרישה, כאשר ברור כי לא ניתן היה למצוא לו שיבוץ הולם - אינה סבירה. על פי עדותו, כל שהנחה אותו, כנציג ההסתדרות, בקבלת ההחלטות לגבי התובע ומתן ההסכמה לסיום העסקתו, היה השיקול בדבר הנסיבות אשר לא אפשרו שיבוצו של התובע לעבודה חלופית, בשילוב עם שכרו הגבוה, העובדה שעבר כבר את גיל הפרישה המינימלי והיה זכאי לקצבת פרישה והעובדה ששהה בחופשה שנתיים תוך קבלת משכורת (ס' 9, 10, 16 לתצהירו). 43. יש לזכור כי מר פריינטה, כנציג ההסתדרות, הינו נציג של כלל העובדים ובנסיבות המיוחדות של התובע, למען טובת כלל העובדים, יכול היה להחליט שאין טעם להתעקש על המשך העסקתו עד לגיל הפרישה לאחר שלא נמצא לו שיבוץ הולם. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין דב"ע לד/66-3 סוקרינסקי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פד"ע ו' 70: "... ארגון עובדים אינו נציגו של כל עובד ועובד, אלא נציג של כלל העובדים. אין הוא פועל מכוח שליחות שכל עובד ועובד הטיל עליו, ויכול לבטלה עת ירצה לבטל. ... גם במסגרת יחסי עבודה קיבוציים חב ארגון עובדים חובות לעובד כפרט, אך חובותיו הן במסגרת ייצוג כלל העובדים שבהם מדובר ובמסגרת יחסי העבודה, כפי שהארגון רואה לייצגם". ובעניין ע"ע 397/99 אהרון רנג'ל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, עבודה ארצי, כרך לג (55) 31 נקבע: "...במשא ומתן מייצגת ההסתדרות את טובת כלל העובדים, תוך שהיא גם מתחשבת בטובת העובדים עליהם תחול החלטת הועדה. מובן מאליו, כי לא בכל מקרה משיג נציג ההסתדרות את מבוקשיו ואין עילת תביעה במקרה שהוא מוותר על עמדתו או עמדת העובדים הנוגעים בדבר." לאור המפורט לעיל, לא מצאנו כי מר פריינטה ייצג את התובע באופן בלתי הולם, כנטען על ידי התובע. 44. יתרה מכך, גם לו היתה ההסתדרות מתנגדת לסיום עבודתו של התובע, ממילא למדינה היתה הזכות לסיים את העסקתו מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי, שכן המדינה מיצתה את חובותיה על פי ההסכם הקיבוצי בהעברתם של 76 עובדים לתפקידים בשירות המדינה, בעוד על פי ההסכם הקיבוצי מחוייבת היתה בהעברתה של מכסה נמוכה יותר. 45. לאור האמור הגענו למסקנה כי הסכמת מר פריינטה לסיום העסקת התובע ניתנה מתוך שיקולים ענייניים ולאור הנסיבות המיוחדות שהיו בעניינו, וביניהן, הקושי במציאת שיבוץ חלופי, זכאותו לפנסיה ושהייתו הארוכה בביתו תוך קבלת משכורת. משכך, לא הוכח כי מר פריינטה כשל בתפקידו כנציג ההסתדרות ולא הוכח כי הפר חובה כלשהי המוטלת עליו. אשר על כן, התביעה כנגד ההסתדרות לתשלום פיצוי בגין התנהלות נציגה בהליך לסיום העסקת התובע - נדחית. הסעד הראוי בגין הליך סיום העסקת התובע 46. נוכח הפגמים שנפלו בהליך פיטוריו עתר התובע לחיוב המדינה וההסתדרות בתשלום פיצוי בסך 270,000 ש"ח המבטא לטענתו את המשכורות והתוספות אשר היה מקבל לו היה ממשיך לעבוד עד גיל הפרישה. כפי שקבענו לעיל, לא הוכח כי ההסתדרות כשלה בייצוגה את התובע ו/או כי נציגה הפר חובה כלשהי המוטלת עליו. אשר על כן, התביעה לקבלת פיצוי מההסתדרות בגין התנהלותה - נדחית. 47. באשר לפיצוי מהמדינה בגין התנהלותה - נתנו דעתנו במקרה זה לפגמים שנפלו בהליך סיום העסקת התובע בכך שלא התקיים לו שימוע כדין טרם קבלת ההחלטה על סיום העסקתו ובכינוסה של הועדה שלא בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. מנגד, שקלנו את העובדה כי התובע פוטר כשנה וחודש בלבד לפני הגיעו לגיל פרישה (30.8.08), את העובדה כי במשך למעלה משלוש שנים קיבל התובע שכר חודשי של למעלה מ- 20,000 ש"ח מבלי שעבד בפועל ואת העובדה כי ממילא רשאית היתה המדינה לסיים העסקתו, שכן עמדה בחובותיה לפי ההסכם הקיבוצי. בשים לב לכל האמור לעיל, החלטנו להעמיד את הפיצוי בגין הפגמים שנפלו בהליך פיטוריו של התובע בגובה של כמשכורת אחת. לא הוצגו בפנינו נתונים באשר לשכר המדוייק שהשתכר התובע בעת שהייתו במצבת מעבר, לפיכך קובעים אנו את גובה הפיצוי בגין הפגמים שנפלו בהליך פיטורי התובע על סך של 25,000 ש"ח, סכום הקרוב לשכרו של התובע נכון לחודש אוגוסט 2004. פדיון ימי חופשה 49. אין חולק כי עם פרישתו של התובע שולם לו פדיון 50 ימי חופשה שצבר עד לסגירת מע"צ (ר' נספח ד' לכתב התביעה המתוקן מיום 12.3.08, סעיפים 8-9 לתצהיר מר ציון לוי). התובע טען לזכאותו לפדיון 44 ימי חופשה שלטענתו נצברו לזכותו במהלך התקופה בה שהה במצבת מעבר, מחודש יולי 05' ועד ליום 31.7.07. המדינה טענה כי התובע לא זכאי היה לצבור ימי חופשה בגין התקופה בה שהה בבית ולא עבד בהיותו במצבת מעבר. 50. תכליתו של חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 היא לתת לעובד מנוחה מעבודתו, על מנת שיוכל לנפוש ולאגור כוח, מבלי שתיפגע פרנסתו. בתקופה שלאחר סגירת מע"צ ועד לפרישתו שהה התובע בביתו ולא עבד תוך שקיבל שכר עבודה מלא. בנסיבות בהן ממילא שהה התובע בחופשה בביתו וקיבל על כך שכר, מתן ימי חופשה וצבירתם אינו מתיישב עם תכלית חוק חופשה שנתית. 51. משכך, אנו קובעים כי התובע לא זכאי היה לצבור ימי חופשה בתקופה בה שהה בביתו במצבת מעבר מכוח ההסכם הקיבוצי ועל כן, דין תביעתו לפדיון ימי חופשה בגין תקופה זו - להידחות. קידום בדרגה 52. התובע פרש בדרגה 44+ בדירוג המהנדסים. התובע טען לזכאותו לקידום בדרגת הפרישה כך שדרגתו תהא 45+ בדירוג המהנדסים. המדינה טענה כי התובע אינו זכאי לקידום בדרגת הפרישה משלא היתה לכך המלצת ממונה ומשהועלו נגדו טענות שונות לגבי אופן תפקודו והתנהלותו. 53. פסקה 85.125 לתקשי"ר קובעת כי החלטה בדבר קידום בדרגה בשל פרישה נתונה לסמכות האחראי במשרד ומותנית בהמלצת הממונה. אין חולק כי לתובע לא היתה המלצת ממונה לקידום בדרגה עם פרישתו. עם זאת, על פי עדותו של מר ציון לוי, מנהל האגף לגמלאות ופרישה בנש"מ ומי שהורה על פרישתו של התובע בדרגה 44+ בדירוג המהנדסים (ר' סעיף 12 לתצהירו), הוא כלל לא ידע מי היה הממונה על התובע שכן מדובר היה בחברה בפירוק ובסגירה (ר' עדותו, עמ' 99, ש' 7). העובדה כי לתובע לא היה ממונה בשל סגירתה של החברה וכתולדה מהעברתו מתפקידו אינה יכולה לעמוד לו לרועץ. עם זאת, יש לזכור כי התובע עשה דין לעצמו וסרב לעבור לתפקידים שייעדו לו, כאשר סביר כי לו היה מקבל על עצמו את התפקידים שהוטלו עליו היה לו ממונה אליו ניתן היה לפנות לשם קבלת המלצה לקידום. 54. קידום בדרגה אינו נעשה באופן אוטומטי ושיקול הדעת הסופי בעניין נתון לנציב שירות המדינה, לאחר קבלת המלצת הממונה. מר לוי העיד כי הוא פועל על פי הנחיות הנציב ובהיעדר המלצת ממונה ובשל טענות שונות שהועלו כנגד התובע לעניין תפקודו והתנהלותו, בעיקר לעניין אי החזרת הרכב במועד, הוא החליט שלא לקדם את התובע בדרגת הפרישה (ר' סעיף 12 לתצהירו, עדותו, עמ' 99, ש' 10 - 13, עמ' 100, ש' 5-11, עמ' 101, ש' 5-6). 55. הלכה פסוקה היא שבית הדין לא יתערב בהחלטת הרשות ולא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הרשות, אלא אם כן החלטתה חרגה בצורה קיצונית מגדר הסביר. בנסיבות ענייננו, בהיעדר המלצת ממונה, כאשר לתובע היה חלק באי קיומו של ממונה בתקופה הנדונה, ומשהועלו כנגד התובע טענות לגבי תפקודו והתנהלותו, כשלכל הפחות לעניין אי החזרת הרכב במועד הינן מבוססות, כפי שיפורט להלן, לא מצאנו כי החלטת הנציבות שלא לקדם את התובע בדרגת פרישה חורגת ממתחם הסבירות. אשר על כן, לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטת הנציבות ודין התביעה לקבלת דרגת פרישה 45+ - דחייה. קיזוז דמי שימוש ברכב 56. המדינה טענה כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע סך של 4,292 ש"ח בגין צריכת דלק ועלות השימוש ברכב הממשלתי שלא כדין. לטענתה, התובע נדרש להשיב את הרכב שהיה ברשותו עד ליום 7.8.05, אך החזיקו שלא כדין עד שנאלצה לתפסו ביום 11.9.05. 57. התובע אישר כי "ב- 11.9.05 הוציאו אותי מתוך הרכב בכוח ולקחו את הרכב" (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 3). כן אישר התובע כי הודיעו לו שהוא צריך להחזיר את הרכב וגם את המירס (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 10-14). התובע טען כי כשפנו אליו להחזיר את הרכב ביקש כמה ימים בכדי להסדיר את העניינים ולהחזירו (עמ' 26, ש' 6-7) אולם כשנשאל האם קיבל אישור בכתב להמשיך ולהחזיק את הרכב השיב "מה זאת אומרת אישור? אני לא הייתי צריך אישור" (עמ' 25, ש' 24-26). התובע גם אישר כי בשלב מסויים שילם בעצמו על הדלק וכשנשאל אם שם לב לכך השיב "שמתי לב אבל לא הבנתי למה" (עמ' 26, ש' 16). 58. לכתב התביעה המתוקן מיום 6.9.05 צורף מסמך שהופנה למהנדסי המחוז ובו הנחיה לחיוב העובדים בהחזרת הרכבים עד ליום 7.8.05 (נספח מה' לכתב התביעה המתוקן). על גבי המסמך ישנה חותמת "נתקבל" של משרד עו"ד קלמרו מיום 28.7.05, כך שסביר כי התובע היה מודע לכך שעליו להחזיר את הרכב עד ליום 7.8.05, כבר ביום 28.7.05. עם זאת, מכיוון שמסמך זה לא הופנה ישירות לתובע ומשלא הוצג בפנינו המכתב האישי שנשלח לתובע במסגרתו נדרש להחזיר הטובין לרבות הרכב (כמצויין בסעיף 3 למסמך, דוגמא צורפה כנספח8א לתצהיר הגב' פרקש), הרי שלא ניתן לקבוע בוודאות כי התובע ידע כבר במועד זה כי הוא נדרש להחזיר את הרכב עד ליום 7.8.05. ביום 16.8.05 נשלח לתובע מכתב אישי בו הוא נדרש להחזיר את הרכב שברשותו ללא דיחוי נוסף (נספח מה'2 לכתב התביעה המתוקן). התובע אישר כי קיבל מכתב זה מספר ימים לאחר מכן, כאשר לטענתו ביקש לאפשר לו להחזיק ברכב מספר ימים נוספים להתארגנות. כאמור לעיל, התובע העיד כי לא קיבל אישור בכתב להמשיך ולהחזיק את הרכב. משכך, לכל הפחות מספר ימים לאחר קבלת המכתב האישי ידע התובע כי עליו להחזיר את הרכב ללא דיחוי נוסף אולם המשיך להחזיק בו עד לתפיסתו על ידי המדינה ביום 11.9.05. 59. אשר על כן אנו קובעים כי יש מקום לקזז מהסכומים שנפסקו לטובת התובע את דמי השימוש ברכב ואת עלות הדלק מיום 20.8.05, מועד בו סביר כי כבר קיבל לידיו את המכתב האישי, ועד לתפיסתו ביום 11.9.05. בהתאם לנספח 12ב' לתצהיר הגב' פרקש, עלות הדלק מיום 20.8.05 ועד ליום 31.8.05, מועד בו הפסיקה המדינה את השתתפותה בתשלום הדלק, היתה בסך 812 ש"ח. לפי נספח 12א לתצהיר הגב' פרקש עלות אחזקת הרכב לחודש הינה בגובה 2,500 ש"ח. משהתובע המשיך להחזיק ברכב לכל הפחות עשרים ימים לאחר שכבר ידע כי עליו להחזירו ללא דיחוי, יש לחייבו ב- 2/3 מדמי השימוש החודשיים ובסך הכל בסכום של 1,667 ש"ח. 60. משכך, יש לקזז מהסכומים שנפסקו לטובת התובע סך של 2,479 ש"ח בגין עלות השימוש ברכב וצריכת הדלק מהמועד בו ידע התובע כי עליו להחזירו ועד למועד תפיסתו על ידי המדינה. סוף דבר 61. התביעה כנגד המדינה מתקבלת בחלקה. 62. בהתאם לכך, תשלם המדינה לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, פיצוי בגין הפגמים שנפלו בהליך העברתו מתפקידו ובהליך סיום העסקתו בסך של 75,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.04 ועד למועד התשלום לתובע. מסכום זה תקוזז עלות השימוש ברכב בסך של 2,479 ש"ח, נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.05 ועד למועד ביצוע התשלום לתובע. 63. המדינה תישא בשכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך של 6,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע. 64. המדינה תישא במישרין בתשלום אגרה נדחית, ככל שחלה. 65'. התביעה כנגד ההסתדרות נדחית במלואה. עם זאת, איננו מחייבים את התובע בהוצאות בגינה, בשים לב לפגמים שנפלו בהליכי ההעברה מתפקידו ופיטוריו. השעיה מעבודההשעיה