קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות ללא התראה בגין הרעת תנאים: בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות שונות בהתייחס לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, חלקן - מכח חוקי המגן וחלקן - מכח צו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות (להלן: "צו ההרחבה"). 2. לטענת הנתבעת: לתובע שולמו כל התשלומים להם היה זכאי בגין עבודתו אצלה ; צו ההרחבה אינו חל על הצדדים , ממילא אינו זכאי לזכויות הנתבעות על ידו בהסתמך על הצו ;התובע התפטר מעבודתו , ללא הצדקה וללא מתן הודעה מוקדמת ואין הוא זכאי , אפוא, לפיצויי פיטורין. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי ככל שתחויב בתשלום כלשהו יש לקזז הימנו חלף הודעה מוקדמת בסך של 4,061 ₪ בתשלומו חייב, לטענתה, התובע , כמו גם שני תשלומים בסך כולל של 6,600 ₪ , אשר שולמו לו, אליבא דנתבעת, לאחר ניתוק יחסי העבודה, "כדי שלא תהיינה לו טענות". 3. העידו בפנינו התובע מחד ומר גאזי (רזי) חאג', מנכ"ל הנתבעת (להלן- "מר חאג" או "רזי"), מצד שני. 4. רקע עובדתי כללי, שאינו שנוי במחלוקת: הנתבעת הינה חברה, שעיסוקה עבודות אספלט: סלילת כבישים, ציפויים באספלט ופיזור אספלט. התובע , שהועסק אצל הנתבעת בעבודות הנ"ל, החל עבודתו אצלה בחודש 2/02. אין מחלוקת, כי עבד עד סוף חודש 4/03. לטענת התובע הוא עבד גם בחודש 5/03 ולעניין זה קיימת מחלוקת, אליה נתייחס בהמשך. לתובע שולם שכר יומי, אשר שיעורו עמד על סך של 200 ₪ ברוטו, עובר למועד ניתוק היחסים, כעולה מתלושי השכר אשר הוצגו בפנינו. הנתבעת הנפיקה לתובע תלושי שכר, מידי חודש, בכל תקופת עבודתו ואין מחלוקת, כי התשלומים כמפורט בתלושים שולמו לו. במהלך עבודתו קיבל התובע 10 ימי חופשה. במהלך עבודתו קיבל התובע דמי הבראה (המחלוקת היא בשאלה האם קיבל את מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי). לא שולמו לתובע הזכויות הנתבעות על ידו מכח צו ההרחבה: תמריץ אי היעדרות, תמורה לעבודה בשעות קיץ , תוספת בת זוג וגם לא בוצעו עבורו הפרשות לקרן פנסיה ע"ח תגמולים. להלן השאלות העומדות להכרעה: א. מועד סיום העבודה : האם עבד התובע בחודש 5/03? ב. האם חל על הצדדים צו ההרחבה . ג. בכפוף להכרעה בפלוגתא הנ"ל: זכאות התובע לזכויות הנתבעות על ידו בהתבסס על צו ההרחבה : ביטוח פנסיוני, תמריץ אי היעדרות, תמורה בעד שעות קיץ ותוספת בת זוג. ד. זכאות התובע ליתרת פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה. האם חלה התיישנות על איזו מן הזכויות הללו. ה. זכאות התובע לתשלום יתרת דמי חגים. ו. זכאות התובע לפיצויי פיטורין. ז. האם, כטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע, לאחר התפטרותו, סך של 6,600 ₪, "כדי שלא תהיינה לו טענות". ח. זכאות הנתבעת לקיזוז הסכום הנ"ל (בכפוף להכרעה בשאלה ז') כמו גם דמי הודעה מוקדמת, כנגד כל חיוב בו תחוייב בהליך דנן. דיון והכרעה מועד סיום העבודה 6. כאמור, אין מחלוקת כי התובע עבד אצל הנתבעת עד סוף חודש 4/03. המחלוקת היא בשאלה , האם עבד התובע גם בחודש 5/03 , כטענתו, המוכחשת ע"י הנתבעת. לעניין זה נציין כבר עתה, כי התובע לא הוכיח טענתו, משהעיד בסיכומו של דבר, בחקירתו הנגדית , בזו הלשון: "אני התפטרתי מעבודתי בחודש 5/03 , אני לא יודע באיזה יום זה היה. אני לא זוכר באיזה יום הפסקתי לעבוד. אם אני נשאל מה היה יום העבודה האחרון בו עבדתי אצל הנתבעת אני משיב, כי עבדתי 15 ימים בחודש 5/03 אני לא יודע על סמך מה אני אומר את זה". יובהר, כי גרסת התובע בדבר סיום עבודתו בחודש 5/03 אף אינה מתיישבת עם טענת בא כוחו כפי שהועלתה בשמו בדיון המוקדם, עת טען זה האחרון, כי התובע סיים עבודתו בנתבעת בסוף חודש 5/03 וגם אינה מתיישבת עם תצהיר עדותו הראשית, לפיו העיד התובע, כי עבד עד תחילת חודש 5/03. 7. בנסיבות אלו, באין לתובע גרסה חד משמעית וקוהרנטית לגבי מועד סיום עבודתו בכלל ובמועד כלשהו שהוא מעבר למועד בו הודתה הנתבעת - סוף חודש 4/03 - בפרט, באין תימוכין אובייקטיביים כלשהם לגרסתו כי עבד בחודש 5/03 ובשים לב לכך, כי התובע אף לא תבע כלל שכר לימי עבודה בחודש זה הגם שהעיד כי לא שולם לו שכר בגינם (ראה חקירתו הנגדית) הננו קובעים, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי עבד אצל הנתבעת מעבר למועד בו הודתה וכי מועד סיום עבודתו היה, אפוא, בסוף חודש 4/03. האם חל על הצדדים צו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות ? 8. אליבא דתובע חל על הצדדים צו ההרחבה ועליו השתית, כאמור, את תביעותיו, ככל שהן מתייחסות לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ע"ח תגמולים ולתשלום תמריץ אי היעדרות, תמורה בעד עבודה בשעות הקיץ ותוספת בת זוג. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת, סתמית וכללית, את הטענה בדבר חלות צו ההרחבה על הצדדים. בתצהיר אשר הוגש מטעמה, טען מר חאג', אף זאת סתמית וכללית, כי הצו אינו חל על הצדדים מאחר והוא "חל רק על השכר התעריפי" (?). יצויין, כי טענה אחרונה זאת נזנחה בסיכומי הנתבעת וטוב שכך, משלא טרחה הנתבעת להבהיר טענתה זאת ולבססה. במאמר מוסגר נוסיף, כי הנתבעת אף לא הביאה הוכחות בדבר שיעורו של "השכר התעריפי" של התובע דנן, שכר - שהוא נגזר מ"סיווגו המקצועי" של העובד ודרגתו וגם לעניין זה לא הובאו בפנינו נתונים כלשהם. עיון בתלושי השכר מעלה, כי גם בהם לא פורטה דרגתו של התובע. זאת, בבחינת למעלה מן הצריך. 9. אין מחלוקת, כי הנתבעת עסקה, בתקופה הרלוונטית, בסלילת כבישים, ציפוי כבישים באספלט, פיזור אספלט וכיוצ"ב עבודות אספלט. נפנה לעניין זה לרשימת המוסכמות כרשום בפרוטוקול הדיון המוקדם , כמו גם לעדותו של מר חאג', שאישר בחקירתו הנגדית, כי 90% מעבודתה של הנתבעת היא - סלילת כבישים (סיפא עמ' 11 לפרוטוקול). עפ"י ההלכה הפסוקה, מקובל להשתמש בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה (מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כראיה משמעותית לצורך סיווגן של עבודות בקטגוריה זו או אחרת של המשק וזאת על אף שהסיווג האחיד מיועד גם למטרות סטטיסטיות (ראה דב"ע נו 272-3, עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נגד עבד אל עזיז - לא פורסם). עיון בסיווג האחיד הנ"ל מעלה, כי "ענף הבינוי" כולל בחובו, בין היתר, עבודות סלילת כבישים. משכך, חל צו ההרחבה הנ"ל על הצדדים דנן. 10. יודגש כי בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ ואח' (פסק דין מיום 20.8.07, להלן "פרשת דאטקו"), ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה מכוחו, חל על כלל העובדים המועסקים בענף הבנייה, ללא קשר למעמדו של העובד ולאופן חישוב שכרו (חודשי, יומי או שעתי) ומשכך - העובדה, כי התובע הועסק בשכר יומי אין בה כדי למנוע תחולתו של צו ההרחבה בעניינו. 11. לאור קביעתנו זאת, בדבר תחולתו של צו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות על הצדדים, נבחן להלן את זכאות התובע לרכיבי התביעה המושתתים על צו ההרחבה. התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, ע"ח תגמולים 12. אין מחלוקת, כי הנתבעת לא בצעה הפרשות לזכות התובע לקרן פנסיה, בגין תגמולים. לטענת התובע, הנתבעת הפרה בכך את הוראות צו ההרחבה, החל על הצדדים ומשכך , חייבת היא בתשלום פיצוי לתובע בשיעור סה"כ ההפרשות שהיה עליה להעביר לקרן בגין חלקה בדמי תגמולים, לפי 6% משכר התובע. כל שטענה הנתבעת לעניין זה, כי לא חל על הצדדים צו ההרחבה. בסיכומיו הוסיף וטען ב"כ הנתבעת, כי "התובע מנוע מלתבוע גם הפרשות לקרן פנסיה וגם פיצויי פיטורין". טענה אחרונה זאת אין לה כל בסיס , משהתביעה מתייחסת במפורש לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות בגין תגמולים בלבד (חלק המעביד - 6%) ואינה מתייחסת לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות ע"ח פיצויי פיטורים. 13. לאור קביעתנו דלעיל בדבר חלות צו ההרחבה ובאין מחלוקת כי לא בוצעו ההפרשות , בניגוד לצו, הננו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בשיעור 6% משכרו הכולל בכל תקופת העסקתו, אשר הסתכם בסך של 75,603.43 ₪ (ראו תלושי השכר) ובסה"כ עליה לשלם לו פיצוי בסך 4,536 ₪. יובהר, כי על פי צו ההרחבה מבוצעות ההפרשות גם על תשלומים בגין דמי הבראה, דמי חגים וחופשה וחישוב הסך הנ"ל נעשה על בסיס השכר כנקוב בתלושי השכר , כולל הרכיבים הנ"ל. נציין, כי לא נעלם מעינינו כי התובע העמיד תביעתו לעניין זה על סך של 5,600 ₪, אולם משנקב בסכום מבלי ליתן פירוט והבהרה באשר לדרך חישובו ומאחר והסכום בו נקב אינו מתיישב, על פניו, עם הנתונים עפ"י תלושי השכר, הננו קובעים כי לא הוכיח זכאותו לסכום בו נקב או לסכום כלשהו העולה על הסך של 4,536 ₪ ותביעתו , ככל שהיא מתייחסת לסכום העולה על הסך הנ"ל, נדחית. התביעה לתשלום תמריץ עבור אי היעדרות 14. לטענת התובע זכאי הוא לתשלום התמריץ, על יסוד הוראות צו ההרחבה, בגין 3 חודשים בהם עבד 25 ימים ומעלה, 4 חודשים בהם עבד 24 ימים וחודש אחד בו עבד 23.5 ימים. סעיף 4 לפרק ו' לצו ההרחבה קובע: "תשלום תמריץ בעבור אי היעדרות הצדדים הסכימו כי תשלום תמריץ אי היעדרות לעובדים חודשיים, על פי טבלאות השכר בסעיף 1.2 ו- 1.3 לעיל בתעריפים הקבועים להלן ביום חתימת הסכם זה הינו מותנה וכפוף לכללים שלהלן: 4.1.1 תשלום תמריץ מלא עבור אי היעדרות במשך החודש יהיה בסכום של 642.88 ₪ לפועלים וסכום של 716.75 ₪ למנהלי עבודה לחודש. 4.1.2 בהיעדרות בלתי מוכרת של 2 ימים- התשלום יהיה בשיעור של 50% מהתשלום המלא. 4.1.3 היעדרות בלתי מוכרת של 3 ימים- התשלום יהיה בשיעור של 25% מהתשלום המלא. 4.1.4 היעדרות בלתי מוכרת של 4 ימים ויותר לא תזכה בתשלום כל שהוא." התמריץ נועד לתמרץ עובד להופיע לעבודתו באופן סדיר ולא להיעדר ממנה והוא יזכה לתוספת רק אם יעמוד בתנאי זה. 15. מלשון סעיף 4 הנ"ל עולה, כי תמריץ אי ההיעדרות משולם רק לעובדים חודשיים. דא עקא, שבסעיף 1 לפרק ג' לצו ההרחבה נקבע: " 1. המעבר לעובדי יצור חדשים מעמדם של כל העובדים יהיה כעובד ייצור חודשי כהגדרתו וזכויותיו, בהסכם הקיבוצי הכללי מיום 13.2.76 שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ושמספרו הוא 7003/76 בשינויים המחויבים..." הנה כי כן, צו ההרחבה מגדיר את כלל עובדי הענף כעובדים חודשיים, כך שעל אף האמור בסעיף 4 הנ"ל, זכאי גם עובד המקבל את שכרו על בסיס יומי לתמריץ בעבור אי היעדרות. בנוסף נזכיר, כי בית הדין הארצי לעבודה קבע , כאמור, בפרשת דאטקו, כי ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה מכוחו, חלים על התובע ללא קשר למעמדו או לאופן חישוב שכרו (חודשי, יומי, או שעתי) ומשכך, אין סיבה שצו ההרחבה לא יחול על עובד יומי, כתובע דנן. 16. נוסיף ונבהיר, בהתייחס לנטל ההוכחה לגבי רכיב תביעה זה, כי מאחר ועל המעביד מוטלת החובה לנהל רישומים בדבר נוכחות העובד בעבודה ושעות עבודתו, הרי ככל שהמעסיק טוען כי אין העובד זכאי לתמריץ, מוטל עליו (על המעביד) הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו ומתי נעדר לטענתו (ר' עב 9904/06 DFLIBAS ALI - מנרב הנדסה ובניין בע"מ, מיום 9.3.09); עב (ת"א) 4264/07 ‏ ‏ מחמד סלים נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים בע"מ, מיום 9.6.09). בסיכומיו פירט התובע את החודשים בגינם תובע הוא את תמריץ אי ההיעדרות, בהתבסס על מספר ימי העבודה בכל חודש, כפי שהם מופיעים בתלושי השכר, כדלקמן: עבור חודשים 5,7,10/02 תבע התובע 642.88 ₪ לכל חודש, בגין 25 ימי עבודה או יותר בכל אחד מחודשים אלו. עבור חודשים 6,9,11/02 ו- 1/03 תבע התובע 321.44 ₪, בגין 24 ימי עבודה בכל אחד מחודשים אלו. עבור חודש 8/02 תבע התובע 160.7 ₪, בגין 23.5 ימי עבודה. עיון בתלושי השכר מעלה, כי אכן, מספר ימי העבודה בו נקב התובע בהתייחס לחודשים הנ"ל תואם את מספר ימי העבודה כרשום לגבי החודשים הרלבנטיים בתלושים אשר הונפקו , להזכיר, ע"י הנתבעת עצמה, בזמן אמת. משכך ועל יסוד קביעתנו דלעיל בדבר חלות צו ההרחבה הננו קובעים, כי התובע זכאי לתמריץ אי ההיעדרות בסך 3,375 ₪, כסכום תביעתו וכי על הנתבעת לשלם לו רכיב זה. התביעה לתשלום בעד עבודה בשעות הקיץ 17. לטענת התובע, בחודשי הקיץ הוא עבד כבכל ימות השנה, מבלי שהופחת מספר שעות עבודתו ל- 7 שעות ביום. הנתבעת טענה כי התובע, כיתר עובדיה, לא עבד בחודשי הקיץ יותר מ- 7 שעות ביום. 18. על פי צו ההרחבה (כפי שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית לתביעה), בתקופה החל מתאריך 16 בחודש יוני ועד ערב ראש השנה, חל יום עבודה מקוצר, בו אמורים העובדים לעבוד 7 שעות ליום בלבד ולקבל תמורה עבור 8 שעות עבודה. (ההוראה האמורה בוטלה במסגרת השינויים שבוצעו בהסכם הקיבוצי מיום 1/8/04 - לאחר התפטרותו של התובע). 19. גרסת התובע, לפיה עבד 8 שעות ביום גם בחודשי הקיץ כהגדרתם לעיל, נתמכת במספר שעות העבודה כנקוב בתלושי השכר אשר הונפקו לו, להזכיר, ע"י הנתבעת עצמה, בזמן אמת. נוסיף ונציין, כי עפ"י עדותו של מר חאג' ערכה הנתבעת רישום של שעות העבודה ביומן אשר נוהל אצלה ומסתמא, הנתונים כרשום בתלושי השכר מבוססים על רישום זה. 20. ודוק, לא נעלמה מאיתנו גרסתו של מר חאג' בחקירתו הנגדית, לפיה התובע עבד לא יותר מ- 7 שעות ביום ולעיתים אף פחות מכך, שכן הנתבעת מבצעת את עבודתה בכבישים עבור מע"צ וזו האחרונה אינה מתירה לה לעבוד מעבר לשעות מסוימות (בלילה בין השעות 22:00 ל- 5:00 וביום בין השעות 9:00 ל- 15:00, כך עפ"י הטענה). דא עקא, שלא זו בלבד שמדובר בגרסה כבושה אשר הועלתה על ידי מר חאג' לראשונה בחקירתו הנגדית בביה"ד, אלא שלא הובאו לה תימוכין אובייקטיביים כלשהם וכאמור, אין היא מתיישבת עם הנתונים בתלושי השכר. בנסיבות אלו - הטענה לא הוכחה. 21. אשר על כן הננו קובעים, כי התובע זכאי לפיצוי בשיעור התעריף לשעת עבודה בגין כל יום עבודה בקיץ , כהגדרתו דלעיל, בו היה אמור לעבוד 7 שעות בתשלום של 8 שעות. סה"כ זכאי התובע לפיצוי בסך 1,575 ₪ (החישוב נערך על בסיס חישוב השכר לשעת עבודה על דרך חלוקת שכרו היומי ב- 8 והכפלת התוצאה בסה"כ ימי עבודתו לפרק הזמן הרלבנטי, אשר מסתכם ב - 63 ימים, עפ"י הנתונים כרשום בתלושי השכר). התביעה לתשלום תוספת בת זוג 22. לטענת התובע, זכאי הוא ל"תוספת בת זוג", בשיעור 36 ₪ בכל חודש, בהיותו נשוי. עיון בצו ההרחבה מעלה, כי בסעיף 5.2 לצו משנת תשס"א, בוטלה, בין היתר, חובת תשלום "תוספת אישה", משנקבע: "5.2 תבוטל החובה לשלם את התשלומים שהיה נהוג לשלם בגין הפרשה למלט"ב (מוסד להכשרה ויעול הבניה) רווחה וסמינרים, תוספת אשה וחלק מכלכלה. ההסתדרות והעובדים מוותרים במפורש על תשלומים אלה, אשר יכללו מכאן ואילך בשכר הכולל כמפורט לעיל." (ההדגשה אינה במקור- ע.ק). משבוטלה "תוספת בת זוג" , דין תביעתו זאת של התובע - להדחות, אפוא. נוסיף ולו בבחינת למעלה מן הצריך, כי תוספת בת זוג השתלמה , לפי הוראות צו ההרחבה, ל"עובדים היציבים והקבועים" בלבד, כך שממילא לא היה התובע זכאי לתשלום תוספת זו, משלא ענה על הגדרת "עובד קבוע" (עובד שעבד אצל קבלן אחד במשך תקופה רצופה של שלוש שנים לפחות) ובוודאי שלא ענה על הגדרת "עובד יציב" (עובד שעבד אצל קבלן אחד במשך תקופה רצופה של שבע שנים לפחות). לסיכום, התביעה לתשלום תוספת "בת זוג"- נדחית. התביעה לפדיון חופשה שנתית 23. בכתב התביעה טען התובע לזכאות לפדיון 6 ימי חופשה. בסיכומיו צמצם את התביעה לעניין זה והעמידה על פדיון לפי 5 ימי חופשה בלבד. לטענת הנתבעת, חלה התיישנות על תביעה זאת. 24. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 קובע: "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים". משהוגשה התביעה דנן ביום 20.3.07, קרי כ-4 שנים (!) לאחר מועד סיום יחסי העבודה, הרי שלאור הוראתו הנ"ל של סעיף 31 לחוק חופשה שנתית הנ"ל ובשים לב לכך , כי הטענה הועלתה ע"י הנתבעת כבר בכתב הגנתה, קרי - בהזדמנות הראשונה, , אכן חלה התיישנות על תביעה זאת. אשר על כן, התביעה לפדיון חופשה שנתית- נדחית. התביעה לדמי הבראה 25. בכתב התביעה טען התובע, כי זכאי הוא לתשלום יתרת דמי הבראה בסך 1,476 ₪. בסיכומיו צמצם את תביעתו זאת והעמידה על סך של 1,189.5 ₪. 26. לטענת הנתבעת, חלה התיישנות גם על רכיב תביעה זה. נבהיר כבר עתה, כי אין בידנו לקבל את טענת ההתיישנות לעניין זה. צו ההרחבה הכללי החל במשק לעניין דמי הבראה אינו קובע תקופת התיישנות לגבי התביעה , אלא מגביל את זכותו של התובע לתבוע פדיון דמי הבראה לתקופה של השנתיים האחרונות לעבודתו, בלבד. באין הוראת התיישנות ספציפית לגבי תביעה לדמי הבראה, הרי שחלה תקופת ההתיישנות הכללית , קרי - 7 שנים. 27. בשים לב לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, זכאי התובע לדמי הבראה עבור 7.5 ימים, לפי 301 ₪ ליום (שיעורם היומי של דמי ההבראה, כפי שהיה בתוקף לתקופה הרלבנטית), סה"כ: 2,257.5 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 1,068 ₪, אשר שולם לתובע בחודש 12/02 (אין מחלוקת לעניין זה, ראה סעיף 18 לסיכומי התובע). לפיכך, זכאי התובע ליתרת דמי הבראה בסך 1,189.5 ₪ , כסכום בו נקב בסיכומיו. התביעה לדמי חגים 28. אליבא דתובע, חלו במהלך כל תקופת עבודתו חלו 15 ימי חג (ראה פירוט בסיכומיו) בהם לא עבד (ראה עדותו בחקירתו הנגדית , עמ' 9 לפרוטוקול) ובגינם זכאי הוא לתשלום על בסיס שכרו היומי. הנתבעת טענה, סתמית וכללית, כי שולם לתובע שכר עבור ימי החג בהם נעדר מהעבודה, אולם לא טרחה לפרט את הסכומים ששולמו לטענתה בגין רכיב זה ומתי שולמו, ככל שכך. עיון בתלושים מעלה, כי באף אחד מהם לא נכלל תשלום בגין ימי חג ומר חאג', הגם שניתנה לו ההזדמנות בחקירתו הנגדית, להוכיח טענתו, לא השכיל ליתן מענה משהעיד: "אני לא יכול להגיד. אני יכול לבדוק." בנסיבות אלו, משטענת ההגנה היחידה היא טענת "פרעתי", הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לעניין זה. 29. משכך, הננו קובעים כי התובע זכאי לתשלום דמי חגים עבור 15 ימי החג אשר חלו בתקופת עבודתו, כמפורט בסיכומיו ועל הנתבעת לשלם לו בגינם סך כולל של 3,000 ₪, לפי תעריף שכרו היומי של התובע אשר הסתכם בסך של 200 ₪. תביעת התובע ככל שהיא מתייחסת , לעניין זה, לסכום העולה על הסך הנ"ל, לא הוכחה ונדחית בזאת. התביעה לפיצויי פיטורין 30. כאמור, אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו. את תביעתו לפיצויי פיטורין משתית התובע על הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן:"חוק פיצויי פיטורים") משנאלץ, לטענתו, להתפטר על רקע אי תשלום זכויותיו הסוציאליות "בגין חגים, הבראה וכו', וכן בגין אי ביטוחו בביטוח פנסיוני ותשלום זכויותיו שמכוח צו ההרחבה בענף הבנייה". 31. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה, כפיטורים". נטל ההוכחה, כי חל סעיף 11 לחוק רובץ לפתחו של העובד (ר' דב"ע מח/3 - 158 חיים שלום נ' מירון סובל שור ושות' פד"ע כ 290; דב"ע לו/3 - 18 פישמן נ' מ"י (לא פורסם)). הכלל הוא, כי תנאי "בלעדיו אין" לצורך זכאות העובד לפיצויי פיטורין במקרה של התפטרות עקב הרעת תנאים מוחשית ו/או נסיבות אחרות בהן אין לדרוש מן העובד כי ימשיך לעבוד אצל מעסיקו, כי על העובד, העומד להתפטר, להעמיד את מעבידו על כוונתו כך, שתהא למעביד הזדמנות "לסלק" את סיבת ההתפטרות הצפויה (ר' דב"ע לה/15 - 3 בן-צור דרויאנוב - זיגמונד רוסקיס, עבודה ארצי ח(2), 60). רק אם לא פעל המעביד לתיקון המצב, לאחר ההתראה, תקום לעובד הזכות להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים. בע"ע 197/03 פרי שר אסייג נ' חנה גורן הפקות בע"מ (ניתן ביום 16.6.05), נקבע לעניין זה: "תכלית ההרתעה היא לאפשר למעסיק לשנות את התנאים המורעים או הנסיבות שנוצרו אם אכן קיימים כאלה. לא די בכך שעובד מחליט שחלה הרעה בתנאים. על מנת לחייב מעסיק לשלם לו פיצויי פיטורין, אם אכן ההרעה היא הנימוק לפיטורין, הרי שהעובד חייב ראשית לכל לאפשר למעסיק לתקן את המעוות". 32. מן הראיות אשר הובאו בפנינו עולה, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לעניין זה, כפי שיובהר להלן. בכתב התביעה טען התובע, סתמית וכללית, כי התרה בנתבעת "חזור ושנה" בדבר אי תשלום זכויותיו. התובע לא טרח לפרט ולהבהיר כיצד, מתי ובפני מי נתן התראה , ככל וכך וממילא לא הזכיר קיומו של מכתב התראה אשר נשלח מטעמו. בדיון המוקדם אשר התקיים בפני כב' הנשיא ביום 17.6.07, טען ב"כ התובע, לראשונה, כי ברשות התובע נמצא מכתב התראה, אשר נכתב ע"י התובע ונמסר על ידו לנתבעת ביום 30.4.03, אולם גם בשלב זה לא צורף המכתב , אף לא הוצג בפני ביה"ד, הגם שביה"ד הורה לב"כ התובע להציגו בפניו עוד בישיבה הנ"ל (ראה פרוטוקול הישיבה). המכתב צורף לראשונה לתצהיר עדותו הראשית של התובע, אולם - עיון בו מעלה, כי בניגוד לנטען ע"י ב"כ התובע ו כמפורט לעיל, מדובר במכתב מתאריך 5.4.03, מועד שאינו מתיישב עם הצהרתו דלעיל של בא כוחו . אם לא די בכל אלה, הרי בחקירתו הנגדית העלה התובע גרסה נוספת (שלישית במספר) משהעיד, במענה לשאלה מתי הניח את מכתב ההתראה במשרדי הנתבעת: "זה היה אחרי 15 ימים אחרי שסיימתי לעבוד". (ההדגשה אינה במקור- ע.ק). הנה כי כן, בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי מסר את מכתב ה"התראה" לנתבעת (ככל וכך, לטענתו) רק לאחר התפטרותו!! לא זו אף זו. התובע הוסיף והודה בחקירתו הנגדית כי למעשה, המכתב מתאריך 5.4.03, אשר צורף לתצהיר עדותו הראשית, הוא מכתב אשר נכתב על ידו רק לאחר שהתבקש ע"י ביה"ד במהלך הדיון המוקדם, להציג העתק של "מכתב ההתראה" לגביו טען בא כוחו, כי נמסר ע"י התובע לנתבעת. כך העיד התובע: "ש. באותו יום שכתבת את המכתב אתה מסרת לנתבעת. ת. כן. ... ש. מסרו לך צילום של המכתב במשרד הנתבעת. ת. לא. לא נשאר לי צילום של המכתב. ש. כשבית הדין ביקש ממך העתק של המכתב אתה כתבת מכתב דומה למה שמסרת אז. ת. כן". (ההדגשות- אינן במקור, ע.ק). סבורים אנו, כי הדברים מדברים בעד עצמם. נוסיף, כי גם לגבי נסיבות הגשת המכתב לנתבעת (ככל וכך, עפ"י טענת התובע) התגלו סתירות בגרסאות התובע, משהעיד בחקירתו הנגדית: "ש. למי אתה מסרת את המכתב? ת. הלכתי למשרד, אף אחד לא התייחס אליי ושמתי את המכתב על השולחן. ש. למה לא מסרת את המכתב לרזי ביד? ת. כשאני באתי הוא לא היה פנוי ואמר לי לך תעשה מה שאתה רוצה. ש. מי היה במשרד כאשר מסרת את המכתב? ת. היה רק רואה החשבון של הנתבעת. רזי לא היה במשרד." (ההדגשות- אינן במקור, ע.ק). 33. הנה כי כן, לא זו בלבד שהתובע העלה מספר גרסאות שונות וסותרות באשר למועד בו מסר, כביכול, את מכתב ה"התראה" ובאשר לנסיבות מסירתו ולבסוף הודה , כאמור, כי לאמתו של דבר לא מסרו כלל אלא הניחו על השולחן ואף זאת - רק לאחר שהתפטר מעבודתו, אלא שאף הודה, כי המכתב אשר צורף לתצהיר עדותו הראשית נכתב על ידו רק לאחר הגשת התביעה, במהלך ניהולו של הליך זה ולצרכיו, לאחר שבדיון המוקדם התבקש להציג את העתק המכתב אשר נמסר על ידו, לטענתו, לנתבעת, בטרם התפטר. 34. לכך נוסיף, כי מקובלת עלינו, לעניין זה, גרסתו של מנהל הנתבעת, כמפורט בתצהיר עדותו הראשית, לפיה התובע התפטר מעבודתו ללא כל התראה בטרם ההתפטרות - בכלל ולעניין פגיעה בזכויותיו ודרישת סילוקה - בפרט וכי מעולם לא קיבל מכתב מאת התובע, ממילא אף לא את המכתב "המשוחזר" בנוסחו כפי שצורף לראשונה לתצהירו. הגרסה אף לא נסתרה בחקירתו הנגדית. 35. בנסיבות אלו, משלא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי העמיד את הנתבעת, בטרם התפטרותו, על ההרעה המוחשית שחלה , לטענתו, בתנאי העבודה ו/או בדבר קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש הימנו כי ימשיך לעבוד אצלה (כך לטענתו) ולא נתן בידה את ההזדמנות לתקן את הנדרש ולסלק את הסיבה להתפטרות, די בכך לדחיית התביעה לפיצויי פיטורים וכך אנו קובעים. טענת הקיזוז 36. לטענת הנתבעת, לאחר סיום יחסי העבודה נתנה לתובע שני שיקים, האחד על סך 4,500 ₪ והשני על סך 1,100 ₪. לשיטתה, שולמו הסכומים הנ"ל "כדי שלא תהיינה לתובע טענות". בחקירתו הנגדית בביה"ד אישר התובע כי שני הסכומים הללו שולמו לו אולם טען, כי שולמו לידיו עוד במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת, כמפרעות ע"ח שכרו וכי הסכומים אף נוכו לאחר מכן משכרו. 37. אין בידינו לקבל גרסתו זאת של התובע. מעיון בתצלומי שני השיקים הנ"ל, אשר הוצגו בפנינו במהלך ישיבת ההוכחות (ר' נ/2, נ/3) עולה, כי מועדי פרנועם הם: 10.7.03 ו- 10.8.03, קרי- מספר חודשים לאחר שנסתיימו יחסי העבודה. ברי, אפוא, כי אין מדובר בסכומים אשר שולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו כמפרעות על חשבון שכרו העתידי, כטענתו. 38. בנסיבות אלו מקובלת עלינו גרסת מנהל הנתבעת, לפיה שילם לתובע את שני הסכומים הנ"ל לאחר ניתוק היחסים. בשים לב למועד התשלום מקובלת עלינו גם טענת המנהל, כי התשלום האחד בסך של 4,500 ₪ שולם אכן לתובע לסילוק תביעותיו ועל מנת לחסוך לנתבעת את הטרדה הכרוכה בניהול הליך בביה"ד. אשר על כן, זכאית הנתבעת לקזז את הסך הנ"ל מסה"כ חיוביה עפ"י פס"ד זה. שונה המצב לגבי התשלום הנוסף , בסך של 1,100 ₪ , לגבי מהותו חזר בו למעשה מנהל הנתבעת מטענתו דלעיל משהעיד, כי הסך הנ"ל שולם לתובע כחלק מתשלום הפרשים אשר שולמו לכלל עובדי הנתבעת. משמדובר בתשלום של הפרשי שכר - חזקה, כי התובע היה זכאי לתשלומם, כיתר העובדים ומשכך - אין מקום לקיזוז סכום זה. 39. באשר לטענת הקיזוז ככל שהיא מתייחסת לדמי הודעה מוקדמת: באין מחלוקת, כי התובע התפטר מעבודתו בסוף חודש 4/03, הרי שעל פי סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן- "חוק הודעה מוקדמת") היה עליו ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת בטרם ההתפטרות. הודעה כאמור לא ניתנה על ידו עפ"י קביעותינו דלעיל. משכך, חב התובע בתשלום חלף הודעה מוקדמת לנתבעת בסך 3,100 ₪ (בהתאם לתקופת עבודתו ולאופן החישוב הקבוע בסעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת), ואף לגבי סכום זה קמה לנתבעת זכות הקיזוז. טענת הנתבעת כי דמי ההודעה המוקדמת מסתכמים בסך של 4,061 ₪ לא הוכחה ומשכך - אין היא זכאית לקזז סכום זה או כל סכום העולה על הסך של 3,100 ₪. 40. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, הננו קובעים כדלקמן: א. התביעות ככל שהן מתייחסות לתשלום פיצויי פיטורין, פדיון חופשה שנתית ותוספת בת זוג- נדחות. ב. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכום הכולל של 13,675 ₪, לפי הפירוט דלקמן: סך של 4,536 ₪ פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ע"ח תגמולים. סך של 3,375 ₪ בגין תמריץ אי היעדרות. סך של 1,575 ₪ בגין תמורה בעד עבודה בשעות קיץ. סך של 1,189 ₪ בגין יתרת דמי הבראה. סך של 3,000 ₪ בגין דמי חגים. הנתבעת זכאית לקזז סך של 7,600 ₪ מן הסכום הכולל הנ"ל , כך שעליה לשלם לתובע את ההפרש בלבד, בסך של 6,075 ₪ . לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.5.03 ועד לסילוק המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות הליך זה בסך של 59 ₪ (שווי האגרה) וסך של 1,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק. 41. לצדדים הזכות לערער על פסק-דין זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. הרעת תנאיםהתפטרות