קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות מורה בגין הרעה בתנאי עבודה: מבוא 1. התובעת עבדה כמורה בבית הספר על שם אנה פרנק המצוי בקיבוץ סאסא, מאז תחילת שנת הלימודים תשנ"ז (1/9/96). בית הספר האמור (שייקרא להלן: "בית הספר"), היה בבעלות נתבעת מס' 1 (שהיא שותפות בין נתבעות מס' 5-3, נתבעות שייקראו להלן: "הקיבוצים"), ובתחילת שנה"ל תשס"ד עבר לבעלותה של נתבעת מס' 2 (שתיקרא להלן: "המכון"). התובעת התפטרה מעבודתה בבית הספר, במהלך שנת הלימודים תשס"ד, ביום 14/2/04. 2. למיטב הבנתי, המחלוקת בין הצדדים היתה מרוככת הרבה יותר וההתדיינות המשפטית לא היתה באה לעולם, אילו הצדדים היו נוהגים כשהם מושפעים פחות מרגשותיהם, ונותנים ביטוי רב יותר להגיונם. אמנם, אצל המכון קשה יותר לדבר על "רגש", מאחר שמדובר בתאגיד, אך מסתבר שגם המכון מושפע מרגשותיהם של קובעי המדיניות אצלו. כפי הנראה, רגשותיה של התובעת נפגעו בשל האופן שבו היא פירשה את התנהגות ההנהלה החדשה של בית הספר, דבר זה - הביא את התובעת עד לכדי התפטרות. המכון "נפגע" מהעובדה שהתובעת הודיעה לו על התפטרותה במהלך שנת הלימודים ולא המתינה עד לסיומה. אותה פגיעה הביאה את המכון להקשחת עמדותיו, תוך אטימות מסויימת גם כלפי החלק המוצדק מטענות התובעת. נקיטת מהלכים הגיוניים יותר על ידי שני הצדדים, היתה יכולה - להערכתי - להביא לכך שהמכון ישוחח עם התובעת באופן שונה, יפתור את בעיית ההסעה שהציקה לה באותה עת, וכך - עבודת התובעת היתה נמשכת באותה שנת לימודים וכפי הנראה גם לאחר מכן. צר לי מאד שלא נעשה כך, שכן התוצאה היא שהתובעת הפסידה מקור פרנסה, ובית הספר הפסיד מורה שאין חולק שהיתה מורה טובה. אני מעריך שאותם מטענים רגשיים, הם גם אלה שמנעו מהצדדים להגיע להסדר מוסכם כלשהו גם לאחר הגשת התביעה. למרות אי-הנכונות להגיע לפשרה, הרי שהצדדים לא הפגינו מרץ רב גם בהתדיינות עצמה. כך למשל, כשהתחלתי, בדיון המוקדם, לבחון את המוסכמות והפלוגתאות, העדיפו באות כחם של הצדדים שלא לעשות זאת בדרך המייגעת (אך מקיפה) שאני נוהג בה, וסיכמו על הגשת רשימה מוסכמת של מוסכמות ופלוגתאות. רשימה כזו לא הוגשה במועד המוסכם, ולכן קבעתי דיון מוקדם נוסף, אך יומיים לפני מועדו - הוגשה רשימה מסויימת. גם העדויות לא נשמעו בבת אחת. מצהיר מטעם הנתבעות לא הגיע לישיבה הראשונה, והוסכם שעדויות הנתבעות תישמענה בישיבה נפרדת. לאותה ישיבה - הגיע המצהיר מטעם הנתבעות, אך המצהירה מטעמן לא הגיעה ונקבעה ישיבה נוספת, שבסיומה, ביקשו באות כחם של הצדדים להגיש סיכומים בכתב. סיכומים כאלה הוגשו על ידי כל אחד מהצדדים רק מספר חודשים לאחר המועדים המקוריים שנקצבו להגשתם. מכל מקום - בסופו של דבר הוגשו הסיכומים, וכעת ניתן פסק דין זה (את העדויות שמעתי בלא נציגי הציבור, שהוזמנו ולא התייצבו). אלה העובדות 3. כאמור כבר לעיל, בית הספר מצוי בקיבוץ סאסא. הוא היה בעבר בבעלות נתבעת מס' 1, שהיא שותפות שבה שותפים הקיבוצים. 4. התובעת החלה לעבוד כמורה בבית הספר, כאמור, בתחילת שנת הלימודים תשנ"ז (1/9/96). 5. חלק ממורי בית הספר היו עובדים של משרד החינוך, וחלק - היו עובדים של נתבעת מס' 1. התובעת ידעה שהיא תועסק כעובדת של נתבעת מס' 1 ולא של משרד החינוך, ובעת שעבדה בבית הספר, ידעה כי היא מועסקת כעובדת של נתבעת מס' 1. 6. התובעת היא תושבת כפר ורדים. לתובעת אין רשיון נהיגה. אין תחבורה ציבורית יעילה מכפר ורדים לסאסא. כדי להשתמש בתחבורה הציבורית, היה על התובעת ללכת מביתה עד תחנת האוטובוס, לנסוע באוטובוס מכפר ורדים למעלות, ולאחר מכן לנסוע באוטובוס ממעלות לסאסא, ואז - ללכת מספר מאות מטרים בעליה, מתחנת האוטובוס בצומת סאסא עד בית הספר. למרות שהמרחק מבית התובעת עד בית הספר הוא רק כ-15 קילומטרים (ונסיעה ישירה בין שתי הנקודות אורכת כ-15 דקות), נסיעה כזו בתחבורה הציבורית וההליכות המתלוות אליה, כולל זמני ההמתנה לאוטובוסים, היו אורכים כשעה וחצי. בשנות הלימודים תשנ"ז עד תשס"ג, העמיד בית הספר לרשות התובעת הסעה שאורגנה על ידי בית הספר. 7. בתה של התובעת למדה בבית הספר. בשל כך שהתובעת היתה מורה, נתנה נתבעת מס' 1 לתובעת הנחה של 50% בתשלומי ההורים לבית הספר. 8. בחלק מהשנים שבהן עבדה התובעת כעובדת של נתבעת מס' 1, קיבלו מורי בית הספר ארוחת בוקר, בחדר המורים, על חשבון הקיבוצים. 9. עד לשנה"ל תשס"ג היו הלימודים בבית הספר במתכונת של 6 ימי לימודים בשבוע. התובעת היתה זכאית ליום חופשי אחד (בנוסף ליום חופשי שהיה לה כאשר היא למדה לימודי תואר שני), ובדרך כלל היתה יכולה לבחור לעצמה את היום החופשי המתאים לה. 10. כפי הנראה, נתבעת מס' 1 נכנסה לקשיים כלכליים. הקיבוצים רצו להפעיל את בית הספר באמצעות בעלות אחרת, ופנו לשם כך למכון. הדבר היה, כנראה, במהלך שנת הלימודים תשס"ג, ודובר על כך שהבעלות על בית הספר תועבר למכון החל מתחילת שנת הלימודים תשס"ד (1/9/03). 11. גם מורי בית הספר, והתובעת ביניהם, ידעו - במהלך שנת הלימודים תשס"ג - כי מתוכננת העברת הבעלות על בית הספר, אל המכון. התובעת ידעה על כך (לפחות גם) משיחתה עם מי שהיתה אז מנהלת בית הספר, גב' רחל ויזל, סמוך לתחילת חודש מרץ 2003. 12. בשנה"ל תשס"ג, עבדה התובעת בבית הספר בהיקף משרה של 19 שעות הוראה בשבוע. היקף המשרה שהובא בחשבון לצרכי שכר, היה גבוה יותר, וזאת מאחר שהתובעת למדה לימודים לתואר שני, דבר שהביא להחשבת תוספת של 3 שעות שבועיות, וכן מאחר שהוחשבה לה עוד תוספת של 2.4 שעות שבועיות (10% ממשרה מלאה) בגין היותה אם לילדה שטרם מלאו לה 14 שנים. משרה מלאה למורה בחטיבת ביניים היא בהיקף של 24 שעות שבועיות. מאחר שהתובעת לימדה בחטיבת ביניים ומאחר שהוחשבו לה שעות משרה מעבר לשעות ההוראה בפועל, כאמור לעיל, היא נראתה, בשנה"ל תשס"ג כמי שעובדת בהיקף העולה של שיעור משרה של 100%. 13. ביום 5/3/03, בעקבות שיחתה של התובעת עם מנהלת בית הספר, היא שלחה לה הודעה בפקסימיליה, בדבר היקף המשרה המבוקש לשנת הלימודים הבאה. כך נכתב בהודעת התובעת: "בהמשך לשיחה בינינו בקשר להעסקה שלי בשנה"ל הבאה; אני מעוניינת בשנה הבאה (ובשנים רבות אחריה) להמשיך לעבוד בביה"ס במשרה מלאה כמו היום (24 ש"ש). אני מקווה כי בנוסף לכישורי, ביה"ס יתחשב במחלה שחליתי בא [כך במקור] לאחרונה וישבץ אותי כפי שאני מבקשת. כל עוד לא ברור סופית המצב לגבי העברת הבעלות ל'ברנקו-וויס' בשנה"ל הבאה, אין באפשרותי לציין פרטים נוספים.". לא ברור לי מה הפרטים הנוספים שהתובעת לא היתה יכולה לציין בשל אי-הבהירות לגבי העברת הבעלות למכון, אך מהמכתב האמור ניתן ללמוד לפחות את העובדות הבאות: א. התובעת ידעה על התוכנית להעברת הבעלות בבית הספר לידי המכון. ב. התובעת היתה מעוניינת להמשיך לעבוד בבית הספר, אף שידעה על התוכנית להעברת הבעלות. ג. התובעת ידעה שאין וודאות שהיא תועסק בשנת הלימודים תשס"ד באותו היקף משרה כפי שהיא הועסקה בשנת הלימודים תשס"ג, אך היא ביקשה כי כך יהיה. 14. לאחר משלוח המכתב, היו לתובעת שיחות נוספות עם מי שהיתה אז מנהלת בית הספר, גב' ויזל. משיחות אלה הבינה גב' ויזל (כנראה - בטעות) שהתובעת אינה מעוניינת לעבוד בשנה"ל תשס"ד בהיקף משרה כזה שהיה בשנה"ל תשס"ג. לפיכך, ביום 29/5/03, שלחה גב' ויזל מכתב אל התובעת שבו נאמר כי משרתה בשנת הלימודים תשס"ד תהיה בת 14.5 שעות שבועיות, וכי עוד 1.5 שעות שבועיות מותנות בקבלת קבוצה חדשה. התובעת הגיבה על כך במכתב שלה מיום 2/6/03, שבו הבהירה כי היא עומדת על רצונה כפי שהובע בהודעת הפקסימיליה מיום 5/3/03. על כך, השיבה גב' ויזל במכתב מטעמה מיום 5/6/03, שבו נאמר, בין השאר, כי נפלה אי הבנה במו"מ וכי הנהלת בית הספר "רושמת לפניה" את בקשת התובעת להשלים את המשרה להיקף של 20 שעות שבועיות. התובעת השיבה לגב' ויזל במכתב מיום 11/6/03, שבו שבה והבהירה כי רצונה היה ונשאר, שלא להפחית מהיקף משרתה. בסיום המכתב, כתבה התובעת כך: "כאמור, אבקש לעבוד בשנה"ל הבאה את אותו היקף משרה כמו היום, בכפוף לכך כי תנאיי העסקה שלי בשנה"ל הבאה יהיו זהים לאלו של היום. עד לעת כתיבת שורות אלו, לא הובאו בפני תנאיי העסקה בשנה"ל הבאה. כמו כן, לא צוין כי לא יהיה שינוי בתנאים כאמור.". לא נראה שהתובעת קיבלה תגובה כלשהי על מכתב זה. 15. ההליכים לקראת העברת בית הספר אל המכון - נמשכו במהלך שנת הלימודים תשס"ג. היו פגישות בין נציגי המכון לבין מורי בית הספר. גם הסתדרות המורים היתה מעורבת בהליכים אלה, אם כי - לא הביעה הסכמה לכל המהלכים. 16. סמוך לתחילת שנת הלימודים תשס"ד, אכן הועבר בית הספר אל בעלות המכון. לגרסת הנתבעות הדבר היה מייד עם פתיחת שנת הלימודים, ולגרסת התובעת - הדבר היה מספר ימים לאחר מכן, אך איני סבור שעלי להכריע במחלוקת זו (ההסכם בענין העברת הבעלות נחתם ביום 9/9/03, אך תוקפו היה החל מיום 1/9/03). 17. בתחילת שנת הלימודים תשס"ד, מונה מנהל חדש לבית הספר, מר גידי פלג (שייקרא להלן: "גידי"). 18. מורי בית הספר, התבקשו למלא שאלון הנהוג אצל המכון (כולל טופס 101), לפני העברתם להיות עובדי המכון. רוב המורים מילאו את השאלון וחתמו עליו. התובעת סרבה לעשות כך, מבלי שיובטח לה שזכויותיה יישמרו. בסופו של דבר, ביום 23/9/03, לאחר שהוברר לתובעת שבלא מילוי השאלון היא לא תקבל את שכר חודש ספטמבר, היא חתמה על מה שהמכון ביקש ממנה לחתום, אך ליד חתימותיה כתבה: "בכפוף להודעתכם בה התחייבתם להמשכיות זכויותי מהבעלות הקודמת.". 19. גם בשנה"ל תשס"ד הועסקה התובעת בהוראה בהיקף של 19 שעות שבועיות (גידי הצהיר כי הוא פעל להעלאת היקף המשרה ל-20 שעות הוראה שבועיות, אך מהתלושים עולה כי התובעת עבדה בהיקף של 19 שעות שבועיות, וכך עולה גם מעדותה של גב' צביה אבוחצירא, מנהלת משאבי אנוש של המכון (שתיקרא להלן: "צביה")). התובעת עבדה באותה שנה כמחנכת כתה ח'1 וכן כמורה להיסטוריה ולאזרחות בחטיבת הביניים. גם בשנה"ל תשס"ד התובעת המשיכה את לימודיה לתואר שני. לפיכך, גם בשנה זו הוחשבו לה 3 שעות שבועיות נוספות, בגין לימודיה. עם זאת, על פי אישורו של משרד החינוך, שניתן בשלהי שנת הלימודים הקודמת (מיום 29/6/03), המענק בגין הלימודים היה בשיעור שתי שעות שבועיות בלבד. לא ברור לי כיצד הוחשבו לתובעת 3 שעות שבועיות על סמך לימודיה, אך כך היה. באישור האמור של משרד החינוך נקבעו תנאים לאותו מענק. אחד התנאים היה שבשנה"ל תשס"ד לא יירד היקף משרתה של התובעת משליש משרה. נאמר באישור כי הוא יבוטל אם יתברר שתנאי המענק לא קויימו. גם בשנה"ל תשס"ד (לפחות בתחילתה), היתה התובעת אם לילדה שטרם מלאו לה 14 שנים, לפיכך, גם בשנה זו הוחשבו לה 2.4 שעות שבועיות נוספות. 20. התובעת קיבלה מהמכון את שכר חודש ספטמבר 2003. היו לה טענות כנגד אופן חישוב השכר. לפחות לגבי חלקן - אין חולק שהיו מוצדקות. התובעת העלתה את טענותיה במכתבה אל גידי מיום 22/10/03. המכון אכן תיקן את הליקויים ובשכר חודש אוקטובר 2003 - שולמו לתובעת הפרשים. 21. התובעת היתה מבוטחת בקרן הפנסיה המגיפה של "מבטחים" (הותיקה). הן נתבעת מס' 1 והן המכון העבירו לשם הפרשות, כולל הפרשות בגין פיצויי פיטורים. לפי תצהירה של צביה הרי שעד חודש דצמבר 2003, העבירו מעבידיה של התובעת הפרשות בגין פיצויי פיטורים בשיעור 8.33% מהשכר והחל מחודש ינואר 2004 - העביר המכון הפרשות בגין פיצויי פיטורים בשיעור 6% מהשכר. הנתבעות לא הביאו כל ראיה התומכת בגרסה זו של צביה. מהאישור של "מבטחים" שצורף לתצהיר התובעת, לא נראה שמדובר בגרסה נכונה. נראה בבירור כי גם בשנת 2003 ההפרשה ל"מבטחים" ברכיב של פיצויי הפיטורים, היתה בשיעור של 6% בלבד. איני שולל את האפשרות שעד דצמבר 2003 היתה גם הפרשה נפרדת, לקרן אחרת של "מבטחים" שבה הופקדו עוד 2.33% מהשכר, לשם השלמת פיצויי הפיטורים, אך בהעדר ראיה אובייקטיווית על כך - אני נמנע מלקבוע זאת. 22. בחודשים הראשונים של שנה"ל תשס"ד, נערכו מספר שינויים בבית הספר, אשר השפיעו על תנאי עבודתה של התובעת. להלן אפרט את השינויים האמורים, כשדגש מיוחד יושם על ענין ההסעות, שהיה הענין המשמעותי ביותר בעבור התובעת. 23. אחד השינויים היה בכך שהוחלט לבטל את הנוהג שהיה קיים בחלק מהשנים בענין ארוחת הבוקר למורים. מאחר שהתובעת עצמה העידה שענין זה לא היה עקרוני לגביה - לא אתעכב על כך יותר. 24. שינוי נוסף, משמעותי יותר בעבור התובעת, היה שהוחלט להקטין את ההנחה למורים שהם הורים לתלמידים, כך שבמקום הנחה בשיעור 50% - ניתנה הנחה בשיעור 10% בלבד. (אעיר כי לתובעת יש טענה בענין גורם נוסף שהשתנה בשנה"ל תשס"ד - חיוב ההורים לתלמידים לשלם בעבור ההסעות של התלמידים, אלא שלא אתעכב על ענין זה, מאחר שברור שהוא אינו קשור ליחסי העבודה בין הצדדים). 25. בהנחיית האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך - עבר בית הספר בשנה"ל תשס"ד, ל-5 ימי לימודים בשבוע, מיום ראשון עד יום חמישי. מאחר שהתובעת למדה לימודי תואר שני, היא לימדה במשך 4 ימים בשבוע, והיום החופשי שלה היה חייב להיות יום שישי, כך שבניגוד לשנים קודמות, היא לא היתה יכולה לבחור את היום החופשי שלה. בנוסף לכך, לעתים, היו פעילויות למורים גם בימי שישי, כך שגם היום החופשי - לא היה תמיד חופשי. 26. כאמור לעיל, השינוי המשמעותי ביותר בעבור התובעת - היה ענין ההסעות לבית הספר. כזכור, עד שנה"ל תשס"ג, התובעת הוסעה לבית הספר ובחזרה. כך נעשה גם עם המורים האחרים. ההסעות נמשכו גם בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2003, כלומר - בחודשיים הראשונים של שנה"ל תשס"ד. עלות הסעות המורים היתה כ-400,000 ₪ לשנה, ובתחילת חודש נובמבר 2003, החליט המכון לקצץ בהוצאה זו. בית הספר אכן הכין תוכנית לצמצום ההסעות. רכז המשאבים של בית הספר, מר דני כהן, הכין תוכנית הסעות למורים, כולל לתובעת. לפי התוכנית שהוכנה לתובעת, אשר באותה שנה לימדה בימים ראשון עד רביעי, היתה התובעת אמורה להמשיך לקבל הסעה על ידי בית הספר, בימים ראשון ושלישי (הלוך וחזור) וכן הסעה חזור בימים שני ורביעי. עם זאת, לא הוסדרה ההסעה אל בית הספר בימים שני ורביעי. התכנון היה שבימי שני התובעת תצטרף ב"טרמפ" עם מורה אחר בבית הספר, שהוא תושב מעלות, ובימי רביעי - התובעת תיסע בתחבורה ציבורית. סידור זה לא היה מקובל על התובעת. התובעת לא היתה מעוניינת לנסוע ב"טרמפ" עם המורה האחר. לשם נסיעה כזו, היה עליה להיות בקשר עם אותו מורה, טלפונית, בערב שלפני כן, לברר עמו אם הוא אכן נוסע, ולבקש שיגיע אליה לקחת אותה. הדבר לא היה נעים לתובעת, מה גם שלא תמיד הוא אכן נסע. הנסיעה באוטובוסים, בימי רביעי, היתה בלתי סבירה, כפי שצויין כבר בסעיף 6 לעיל. התובעת התרגשה מאד בשיחתה עם רכז המשאבים של בית הספר, פרצה בבכי, והודיעה כי היא אינה מסכימה לסידור שהוצע על ידיו. הרכז הבטיח לנסות למצוא פתרון אחר, אולם גם בימים שלאחר מכן - לא הוסדר פתרון כזה. לפיכך, ביום 16/11/06, פנתה באת כחה של התובעת במכתב אל גידי, בו הועלו טענות בדבר השינויים לרעה בתנאי עבודתה של התובעת (כפי שפורטו לעיל). ב"כ התובעת דרשה במכתבה להשיב תוך 7 ימים את המצב לקדמותו, כך שהתובעת תוסע אל בית הספר וממנו, כי היא תוכל לבחור את היום החופשי שלה, כי תוחזר ארוחת הבוקר, וכי היא תקבל הנחה בשיעור 50% בתשלומים שעליה לשלם כהורה של בתה. בעקבות קבלת המכתב, שוחח גידי עם התובעת. גידי הבטיח לתובעת למצוא פתרון אחר. אולם, רק כשבועיים לאחר מכן, בדצמבר 2003, נמצא סידור אחר, וגם הוא - היה חלקי בלבד. ההסדר לגבי ימי שני לא השתנה (ועדיין התובעת נזקקה ל"טרמפ"), אולם סודרה לתובעת הסעה בימי רביעי בבוקר. מצב זה, עדיין לא הניח את דעתה של התובעת. 27. באת כחה של התובעת הכינה טיוטה של הסכם עבודה בכתב, בין התובעת לבין המכון. התובעת הגישה את הטיוטה בבית הספר, ביום 8/12/03, וביקשה כי היא תיחתם על ידי המכון. המכון לא חתם על הטיוטה. טיוטת ההסכם כללה תנאים אשר ניתן להבין מדוע לא היו מקובלים על המכון. כך למשל, היה תנאי שלפיו התובעת תהיה שוב זכאית לבחור את היום החופשי שלה (בנוסף על יום חמישי שהוקדש ללימודים). תנאי כזה אינו יכול להתיישב עם המעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים. כך גם נכלל תנאי המחייב את המכון לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בשיעור של 300%, הן במקרה של פיטוריה מעבודתה והן במקרה שבו תהיה הפרה של תניה כלשהי מתנאי ההסכם. כך גם היה על המכון, לפי הטיוטה, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בגין טיפולה של באת כחה, וזאת או בדרך של תשלום הסכום על פי חשבונית מס שבאת כח התובעת הוציאה, או בדרך של שחרור התובעת מתשלומים לבית הספר בגין לימודי בתה "ו/או" בגין הסעות בתה (לא ברור (לי) מה הכוונה של "ו/או" בענין זה; האם המכון היה אמור לבחור אם הוא מעוניין לשחרר את התובעת רק מאחד התשלומים או משניהם? לא ברור). 28. ביום 29/12/03, משהמכון לא הגיב על המכתב מיום 16/11/03 ואף לא על טיוטת החוזה מיום שנמסרה לו ביום 8/12/03, שלחה באת כח התובעת מכתב תזכורת אל גידי. במכתב נאמר כי התובעת שוקלת את צעדיה, "לרבות התפטרות בדין מפוטר" וכי היא לא תהסס לפנות לבית הדין לעבודה לשם מיצוי זכויותיה. 29. לאחר קבלת מכתב ב"כ התובעת מיום 29/12/03, שוחח גידי עם התובעת, וניסה להגיע עמה להסכמה, אך התובעת עמדה על כך שהמכון יחתום על טיוטת החוזה שנוסח על ידי באת כחה. 30. ביום 12/1/04, כתבה התובעת לגידי, מכתב התפטרות שלפי תוכנו וצורתו נראה שנוסח על ידי באת כחה. במכתב ההתפטרות, הוזכרו הפניות הקודמות של באת כח התובעת, ונטען שבשל ההתעלמות מהן - לא נותרה לתובעת ברירה, אלא להתפטר. כן נרשם שההתפטרות תיכנס לתוקף ביום 11/2/04 ושהתובעת תפעל למיצוי זכויותיה. 31. ביום 15/1/04, כתבה עו"ד אלישבע שקד, בשם המכון, כנראה מבלי שהיתה מודעת להתפטרותה של התובעת, מכתב אל ב"כ התובעת שבו ציינה כי היא תשיב לגוף הענין לאחר שתבדוק את הטענות. 32. על פי סיכום בין התובעת לבין גידי - נכנסה התפטרותה של התובעת לתוקף ביום 14/2/04. 33. גידי הציב את מר דני כהן (שהיה רכז המשאבים של בית הספר), כמחנך כתה ח'1 במקום התובעת. הן גידי והן צביה, סברו שהתובעת עשתה מעשה שלא ייעשה בכך שהתפטרה תוך כדי שנת הלימודים. 34. ביום 15/2/04 (כלומר - יום לאחר התפטרות התובעת), שלחה צביה מכתב ל"מבטחים" שבו ציינה כי המכון אינו מתנגד לשחרור הכספים שהופרשו בעבור התובעת, לידי התובעת. שבוע לאחר מכן, ביום 22/2/04, מילא המכון טופס 161 בעניינה של התובעת, אך זאת על תקופת העבודה של התובעת במכון, כלומר - התקופה שמיום 1/9/03 ועד יום 14/2/04. טופס זה נשלח אל "מבטחים" ביום 3/3/04. 35. התובעת, שכנראה לא היתה מודעת להוצאת טופס 161, שלחה ביום 1/3/04 הודעת פקסימיליה אל גידי, שבה נטען כי היא היתה אמורה לקבל טופס 161 עד יום 29/2/04, וכי עיכובו של הטופס נחשב, החל מיום 1/3/04, כהלנת פיצויי פיטורים. (יומיים לאחר מכן, כאמור, נשלח טופס 161 אל "מבטחים"). 36. מכל מקום, מכתבה של צביה מיום 15/2/04 בצירוף טופס 161 שהוציא המכון, לא הספיק לשם שחרור הכספים מ"מבטחים", באשר היה צורך גם בטופס 161 לגבי תקופת העבודה של התובעת כעובדת של נתבעת מס' 1 ובמכתב שחרור מנתבעת מס' 1. ביום 9/3/04, שלחה התובעת הודעת פקסימיליה לגידי, שבו נדרש המכון לשלם לתובעת הפרש של פיצויי פיטורים, וכן לשלוח אל "מבטחים" אישור על כך שהמכון בא במקום נתבעת מס' 1, ולחלופין - לשלוח אל "מבטחים" מכתב שחרור מנתבעת מס' 1. צביה לא היתה מודעת לתוכן מכתבה זה של התובעת, עד לאחר הגשת התביעה. לאחר הגשת התביעה, ולשם הכנת כתב ההגנה, התברר לצביה ולנתבעת מס' 1 כי יש צורך בטופס 161 ובמכתב שחרור מאת נתבעת מס' 1, ואכן ביום 1/8/04 הוצא טופס 161 על ידי נתבעת מס' 1, וביום 20/10/04, יצא מכתב מאת נתבעת מס' 1, המופנה אל "מבטחים" ובו מביעה נתבעת מס' 1 את הסכמתה לשחרור הכספים לזכות התובעת. 37. שכרה הקובע של התובעת, היה בסך של 5,750.47 ₪ (בסכום זה הבאתי בחשבון את הרכיבים הבאים: שכר משולב (כולל תוספת תואר, גמול חינוך, גמול השתלמות וגמול פיצול) בסך 5,280.78 ₪. תוספת ותק בסך 295.96 ₪. תוספת מילוי מקום בסך 173.73 ₪. אבהיר כי מאחר שתלושי המשכורת שצורפו לכתב התביעה היו בלתי קריאים, לא היה מנוס מקביעת השכר הקובע על פי תלוש חודש דצמבר 2003, שצורף לתצהירה של צביה). 38. נתבעת מס' 1 והמכון הפרישו בעבור התובעת לקרן השתלמות למורים. עם העברת הבעלות בבית הספר אל המכון, חל עיכוב בן מספר חודשים בהפרשות לקרן ההשתלמות, אך לאחר מכן (ביחד עם תשלום שכר חודש דצמבר 2003), הפריש המכון את אשר היה עליו להפריש. לא הוכח כי לתובעת נגרם נזק כלשהו כתוצאה מכך. 39. בעבר היו מקרים שנתבעת מס' 1 הפרישה בעבור התובעת סכומים לקרן דפנה. לא הוברר מה מקור הזכות להפרשה זו (לגרסת צביה, מדובר על הפרשות מחלקי השכר שהם מעל משרה מלאה. בתצהיר בעלה של התובעת נאמר כי בדיקה שנערכה גילתה חוסר של 930 ₪ בהפרשות לקרן דפנה. לא עלה בידי להבין איזו בדיקה נערכה ומהיכן נובע אותו חוסר. מלבד העובדה שהתרשמתי שבעלה של התובעת מבין במחשבים וכי לדעתו קל מאד לבנות תוכנה שמחשבת שכר, לא הצלחתי להבין מה לדעתו היה הבסיס להפרשות, מה שיעור ההפרשות שהיה צריך להעביר, על איזו תקופה מדובר, וכיצד הגיע לסך של 930 ₪. לפיכך, אני נמנע מלקבוע כי היה חסר כזה בהפרשות לקרן דפנה. 40. במקביל להתפטרות התובעת מעבודתה במכון, הפסיקה בתה של התובעת ללמוד בבית הספר. התובעת לא שילמה למכון את התשלומים בעבור לימודי בתה עד להפסקת הלימודים (בסך 1,050 ₪ לחצי שנת לימודים - כנראה לאחר הנחה בשיעור 10%), וגם לא את התשלום בעבור ההסעות (שהיה אמור להיות בסך 2,000 ₪ לשנה שלמה). 41. עד כאן - פירטתי את העובדות. מכאן ואילך, אעבור לדון ברכיבי התביעה השונים, ובטענות הנתבעת בענין קיזוז. טענת התובעת על כך שיש לקבל את מלוא התביעה כנגד הקיבוצים 42. בפתח סיכומיה טוענת ב"כ התובעת כי אף שכתב ההגנה הוגש בשם כל הנתבעות, הרי שלמעשה הקיבוצים לא התגוננו בעצמם, ומאחר שהם היו אלה שעמדו מאחורי נתבעת מס' 1, הרי שיש לקבל כנגדם את התביעה בהעדר הגנה. טענה זו של התובעת אינה נכונה לא מבחינה פרוצדורלית וודאי שלא מבחינה מהותית. מהבחינה הפרוצדורלית - משהוגש כתב הגנה גם על ידי הקיבוצים, הרי שאין כאן מצב של נתבע שלא התגונן, וכבר בשל כך אין לקבוע שיש לתת פסק דין המקבל את התביעה בהעדר הגנה. לשם התגוננות מפני תביעה אין צורך בהעלאת טענות נפרדות ואין צורך בהבאת עדויות נפרדות. מהבחינה המהותית - משהמעביד האחרון היה המכון, הרי שאין מקום לחייב את המעביד הקודם (נתבעת מס' 1 והקיבוצים שהם השותפים באותה שותפות) - לשאת בחיובים הקשורים למעביד האחרון. רכיבי התביעה השונים נוגעים לפחות ברובם - למעביד האחרון, למכון. כך לגבי פיצויי פיטורים, כך לגבי פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כך לגבי כל התשלומים שהתובעת טוענת שהיא זכאית להם כפיצוי על כך שלא השלימה את עבודתה בשנת הלימודים תשס"ד, בשל התנהגותו של המכון. 43. לפיכך, אף אם הקיבוצים לא היו מתגוננים לא נראה לי כי היה מקום לקבל את התביעה כנגדם בהעדר הגנה. קל וחומר שאין לעשות כך כשהם אכן התגוננו. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים 44. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצויי פיטורים מאחר שהיא התפטרה בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, ובשל נסיבות שביחסי עבודה שבגינן לא היה ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. המכון שולל טענה זו, וזאת בעיקר בשל דעתה על כך שהעניינים שבהם הורעו תנאי עבודת התובעת - לא היו חלק מתנאי העבודה שהיא היתה זכאית להם, אלא הטבות נלוות, שהמכון היה רשאי לשנותן. עם זאת, כאמור כבר לעיל, נראה שעיקר קצפו של המכון מופנה כנגד העובדה שהתובעת התפטרה במהלך שנת הלימודים. גם גידי העיד שהוא אמר לתובעת שהיא תוכל להתפטר בסוף השנה ולהיחשב כמפוטרת (שו' 4-3 בעמ' 28 לפרוטוקול). אם דעתו של גידי משקפת את דעת המכון, הרי שניתן להבין מכך שגם המכון אינו חולק על כך שהשינויים בתנאי העסקתה של התובעת הצדיקו את התפטרותה בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים, אלא שלדעת המכון העיתוי של ההתפטרות - במהלך שנת הלימודים - הוא זה שעושה את ההבדל. 45. לדעתי, מהעובדות שהוכחו, כפי שנקבעו לעיל, אכן ניתן להגיע למסקנה שבתנאי עבודתה של התובעת היתה הרעה מוחשית, אשר ההתפטרות שבאה בגינה - מזכה את התובעת בפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. לדעתי, הפסקת ארוחת הבוקר למורים - לא היתה חלק מההרעה המוחשית. (כאמור כבר לעיל, נראה שגם התובעת אינה מייחסת חשיבות להפסקת ארוחת הבוקר, וטוב שכך). כמו כן, אני סבור שגם שלילת אפשרותה של התובעת לבחור את היום החופשי (בנוסף ליום הלימודים) - אינה אמורה להיראות כהרעה מוחשית בתנאי העבודה. התובעת המשיכה ללמד 4 ימים בשבוע (בנוסף ליום הלימודים), ולא הוכח שהיה לה יום חופשי קבוע קודם שהיא נאלצה להפסיד. אך טבעי הוא שכאשר מדובר במעבר לשיטת לימודים של 5 ימים בשבוע, היום החופשי יהיה אחיד לכל המורים. (אעיר כי מדברי התובעת עצמה נראה שגם היא לא נתנה משקל רב לאותה הרעה בתנאי העבודה; היא התייחסה לענין זה באופן סביר, כשציינה שההרעה היא רק בשלילת חופש הבחירה. לעומת זאת, נראה שבאת כחה של התובעת סברה שהתובעת היתה זכאית לקבל יום חופשי נוסף (נוסף על יום שישי ועל היום שהוקדש ללימודים), כך שהתובעת היתה עוברת לשבוע הוראה בן שלושה ימים בלבד. ניתן ללמוד זאת מפלוגתא מס' 4 ברשימת הפלוגתאות שהוגשה במשותף על ידי ב"כ הצדדים). עם זאת, נראה לי ששני השינויים האחרים בתנאי העבודה, היו בבחינת הרעה מוחשית. אחד מהם - היה ענין הפחתת ההנחה בתשלומי התובעת בעבור לימודי בתה בבית הספר. ענין זה הוא בעל משמעות כספית מסויימת, וככזה - מפחית את ההטבות הכספיות שהיו לתובעת בעבודתה (הפחתה של כ-1,000 ₪ לשנה). ייתכן שענין זה לכשעצמו לא היה מספיק לשם ראייתו כהרעה מוחשית בתנאי העבודה, אך כשהוא מצטרף להרעה המרכזית, יש לייחס משקל גם לענין זה. ההרעה המרכזית, שבעבור התובעת היתה מוחשית מאד - היתה ענין ההסעות. ענין ההסעות היה ענין קריטי בעבור התובעת. על מידת הקריטיות של ההסעות ניתן ללמוד גם מהתרגשותה של התובעת בעת שדיברה על כך עם רכז המשאבים, בנובמבר 2003 וגם מהתרגשותה בעת שדיברה על כך בבית הדין. הפסקת חלק מההסעות, אף שההפסקה היתה רק לגבי יומיים בשבוע ורק לגבי ההסעות אל בית הספר, היתה שינוי ממשי לרעה בתנאי העבודה של התובעת. גם הפתרון החלקי שנמצא כחודש לאחר מכן, לגבי יום רביעי, לא היה מספיק כדי להביא לכך שהפסקת ההסעות בימי שני תיחשב ככזו שאינה בגדר הרעה מוחשית בתנאי העבודה. זאת, הן בשל ההבדל המשמעותי בין הסעה קבועה שאורגנה על ידי בית הספר לבין הצורך לדאוג כל פעם מחדש ל"טרמפ" ולהיות תלויה בחסדיו של מורה אחר, והן בשל כך שלא היה ברור מה תוכניות המכון לגבי ההמשך, ואם התובעת אכן יכולה לסמוך על כך שכל עוד תעבוד בבית הספר - יהיו לה הסעות. 46. אם טענות המכון כנגד התובעת על הנזק שהיא גרמה בהתפטרותה הן טענות רציניות, הרי שהשיקול בענין זה היה אמור להיעשות בטרם ההתפטרות, לאחר הפניות החוזרות והנשנות של התובעת ובאת כחה. ככל שהנזק שהיה צפוי מהתפטרותה של התובעת היה רב יותר, כן היה מוצדק יותר לצפות מהמכון שיסדיר את ענייני ההסעות. הוספת הסעה אחת ביום שני בבוקר (בנוסף להסעה שכבר הוספה ביום רביעי בבוקר), היא תשלום זניח ביחס לנזקים שלטענת המכון נגרמו בשל התפטרותה של התובעת. אמנם, התובעת ביקשה כי המכון יחתום על טיוטת ההסכם שהוכנה על ידי באת כחה, והתעקשות זו מצד התובעת (כמו גם ניסוח טיוטת ההסכם על ידי באת כח התובעת), היו בלתי סבירות בעיני. אולם, בשל מרכזיותו של ענין ההסעות, הרי שסביר מאד להניח שאילו היה המכון פותר בעיה זו - הכל היה בא על מקומו בשלום, והתובעת היתה ממשיכה לעבוד לפחות עד סוף אותה שנת לימודים. 47. ראוי להדגיש כי הקביעה שהיתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, אין משמעותה שהמכון לא היה רשאי לשנות את תנאי העבודה. הצדדים חלוקים בענין זה, אך לדעתי - אין צורך להכריע בכך לשם בחינת הזכאות לפיצויי פיטורים (אדון בכך בסעיפים 73-71 להלן, בקשר לרכיב התביעה של פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה). גם בהנחה שהמכון היה רשאי לשנות את ההטבות שהוא נתן לתובעת, הן בהנחה בתשלומים כהורה והן בהסעות - הרי שהשינוי לרעה באותן הטבות, כפי שהיה, כאמור לעיל, די בו כדי שהוא ייחשב כהרעה מוחשית בתנאי העבודה. הרעה מוחשית בתנאי העבודה אין משמעותה בהכרח הפרה של חוזה העבודה. גם מעביד שרשאי לשנות לרעה את התנאים שהוא משנה - עלול למצוא את עצמו מחוייב לשלם פיצויי פיטורים לעובד שמתפטר בשל אותו שינוי לרעה. 48. משמצאתי כי היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת, משמצאתי כי היה קשר סיבתי בין אותה הרעה מוחשית לבין התפטרותה של התובעת, ומשהתובעת אכן נתנה למכון התראות טרם התפטרותה - הרי שההתפטרות היתה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. השלמת פיצויי הפיטורים 49. משהתקיימו תנאי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (בהתאם להסכם הקיבוצי שהסתדרות המורים חתומה עליו, הסכם קיבוצי מס' 785/85, שנחתם ביום 10/10/85), הרי שתשלומי נתבעת מס' 1 והמכון ל"מבטחים" באו במקום שיעור של 72% מפיצויי הפיטורים. (כאמור בסעיף 21 לעיל, אני נמנע מלקבוע כעובדה את גרסתה של צביה על כך שעד דצמבר 2003 התשלומים ל"מבטחים" היו אמורים לכסות שיעור של 100% מפיצויי הפיטורים). 50. על כן, על המכון להשלים את פיצויי הפיטורים של התובעת, בתשלום שיעור של 28% מפיצויי הפיטורים. 51. שכרה הקובע של התובעת היה, כאמור, בסך 5,750.47 ₪. התובעת עבדה בבית הספר במשך שבע שנים, ועוד חמישה וחצי חודשים. לכן, שיעור מלא של פיצויי הפיטורים היה בסך של 42,889 ₪, ושיעור של 28% מסכום זה - עומד על סך של 12,009 ₪. עם זאת, התובעת עתרה לשלם לה השלמת פיצויי פיטורים בסך של 11,187 ₪ בלבד, ולא אפסוק לה סכום העולה על כך. 52. על כן, על המכון לשלם לתובעת השלמת פיצויי פיטורים בסך 11,187 ₪. 53. עם זאת, ברור שאם כגרסת צביה (שנמנעתי מלאמץ אותה) אכן הופרשו לזכות התובעת, עד יום 31/12/03, שיעורים נוספים לידי "מבטחים", על חשבון פיצויי פיטורים, מעבר לשיעור של 6% שבא במקום שיעור של 72% מפיצויי הפיטורים, הרי שסכומים אלה (שכבר שוחרוו לזכות התובעת), יבואו על חשבון השלמת פיצויי הפיטורים האמורה בסעיף 52 לעיל. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בגין סכום השלמת פיצויי הפיטורים 54. לדעתי, בשל ממשותם של חלוקי הדעות שהיו בענין עצם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, אין לחייב את המכון לשלם לתובעת פיצוי הלנה בעד השלמת פיצויי הפיטורים. 55. לפיכך, הסכום האמור בסעיף 52 לעיל (בניכוי הסכומים האמורים בסעיף 53 לעיל, אם היו כאלה), יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/2/04 ועד התשלום בפועל. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים על הסכומים ששוחררו לזכות התובעת מ"מבטחים" 56. לפי סעיף 20(ה) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, חלק פיצויי הפיטורים המופקד בקופת גמל, עשוי לזאת זכאות לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, אם לא יצא מכתב שחרור המופנה אל קופת הגמל, תוך 15 ימים מיום הפסקת יחסי עובד-מעביד. מכתב שחרור מאת המכון יצא כבר ביום 15/2/03, כלומר - יום אחד לאחר כניסת התפטרות התובעת לתוקף. כבר בשל כך - אין מקום לחייב את המכון בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים. העובדה שהיה צורך גם בטופס 161 ושזה יצא אל "מבטחים" רק ביום 3/3/03 (18 ימים לאחר ההתפטרות) - אינה משנה את הוראות סעיף 20(ה) לחוק הגנת השכר, כך שאם מכתב השחרור יצא במועד - אין זכאות לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים. 57. העובדה שב"מבטחים" ביקשו גם מכתב וטופס 161 מאת נתבעת מס' 1, גם היא אינה יכולה להביא לזיכוי התובעת בפיצוי הלנה. נתבעת מס' 1 לא היתה המעביד האחרון של התובעת. היא לא היתה חייבת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. המכון היה חייב בכך, והוא שחרר לזכות התובעת את הכספים מ"מבטחים" מייד לאחר התפטרותה. 58. על כן, אני דוחה את רכיב התביעה בענין פיצוי הלנת פיצויי פיטורים על הכספים שהיו מופקדים ב"מבטחים". זכאות התובעת לפיצוי בגובה זכויות של שכר עבודה וזכויות נלוות שהיא היתה יכולה לקבל אילו היתה ממשיכה לעבוד עד סוף שנת הלימודים תשס"ד 59. רכיב זה של התביעה, שבו עותרת התובעת לפיצוי בגובה מה שהיתה יכולה לקבל אילו היא השלימה את עבודתה בשנת הלימודים תשס"ד - אינו מובן לי. הרעה מוחשית בתנאי העבודה אינה מביאה אוטומטית לסיום יחסי העבודה. העובדה שהמכון הביא להרעה מוחשית בתנאי העבודה, זיכתה את התובעת להתפטר מעבודתה, עם זכאות לפיצויי פיטורים. משהתובעת בחרה לעשות זאת, יחסי העבודה הסתיימו בשל ההתפטרות, והתובעת כבר אינה זכאית לזכויות שהיא היתה יכולה להיות זכאית להן אלמלא היתה מתפטרת, ואין היא זכאית גם לפיצוי על כך שהתפטרותה מנעה ממנה להיות זכאית לאותן זכויות. 60. אילו הנתבעת היתה זו שהיתה מפסיקה את העסקת התובעת במהלך שנת הלימודים, היה ניתן להבין את רצונה של התובעת לקבל פיצוי על הפסדיה מכך שהיא לא היתה יכולה לממש את זכאותה להמשיך להשתכר עד סוף שנת הלימודים. פיצוי מעין זה, היה כפוף, כמובן, לחובת התובעת להקטין את נזקיה. אולם, משהתובעת היא זו שהחליטה להתפטר מעבודתה, הרי שהיא זו שמנעה מעצמה את הזכאות להמשך ההשתכרות, ואין היא זכאית לפיצוי על כך. 61. התובעת היתה יכולה, כמובן, לנהוג אחרת; כך למשל, היא היתה יכולה לנסוע במונית בימי שני בבוקר ולתבוע מהמכון החזר של עלות הנסיעה. במקרה כזה, היתה התובעת יכולה להמשיך להשתכר ולקבל את כל ההטבות הנלוות, עד סוף שנת הלימודים, והיא היתה מסכנת רק את עלות הנסיעה במונית (15 ק"מ) אחת לשבוע. אם התובעת היתה אכן משכנעת שהפסקת ההסעה היתה בבחינת הפרת חוזה העבודה, נראה שהיא היתה גם מצליחה בתביעתה לקבל מהמכון החזר של עלות הנסיעה. משהתובעת בחרה באופציה אחרת, כלומר - להתפטר - הרי שהיא הביאה להפסקת זכאותה לשכר ולזכויות נלוות מעת ההתפטרות ואילך, ואין כל סיבה לפצות אותה על כך. 62. אשר על כן, אני דוחה את כל חלקי התביעה המתייחסים לפיצוי התובעת על הנזקים שנגרמו לה בכך שהיא לא המשיכה להשתכר ולקבל זכויות נלוות בתקופה שלאחר התפטרותה. פדיון דמי הבראה 63. התובעת לא קיבלה דמי הבראה בגין 5.5 חודשי העבודה שלה בשנה"ל תשס"ד. המחלוקת בין הצדדים בענין זה נובעת בעיקר מהמחלוקת בענין היקף המשרה. כאמור לעיל, בשנה"ל תשס"ד התובעת לימדה 19 שעות שבועיות, כפי שהיה גם בשנה"ל תשס"ג, כלומר - בהתאם לבקשת התובעת עוד במהלך שנה"ל תשס"ג שהיקף משרתה בתשס"ד יישמר כפי שהיה בתשס"ג. אילו היתה התובעת ממשיכה לעבוד במשך כל שנה"ל תשס"ד, הרי שבגין לימודיה לתואר שני, היא היתה זכאית לכך שיוחשבו לה 3 שעות שבועיות נוספות. אולם, כאמור בסעיף 19 לעיל, הזכאות לכך מותנית בהמשך העבודה (בהיקף משרה שלא יפחת משליש משרה). משהתובעת התפטרה במהלך שנת הלימודים - הרי שבאופן רטרואקטיווי נשללה זכאותה לכך שיוחשבו לה שעות שבועיות נוספות בגין לימודי התואר השני. על כן, אין להביא בחשבון המשרה בשנה"ל תשס"ד את 3 השעות השבועיות שהובאו בחשבון בגין הלימודים. עם זאת, התובעת היתה זכאית לתוספת של 2.4 שעות שבועיות (10% ממשרה מלאה), בגין "משרת אם". על כן, יש לראות את התובעת כמי שעבדה בהיקף של 21.4 שעות שבועיות. 21.4 שעות שבועיות מתוך משרה מלאה של 24 שעות שבועיות, הן שיעור של 89.166%. על כן, מקובלת עלי עמדת צביה שיש לראות את התובעת כמי שעבדה בהיקף של 89.17% משרה. 64. התובעת עבדה 5.5 חודשים מתוך 12 חודשים בשנה"ל תשס"ד. על כן, היא היתה זכאית לתשלום בעבור 4.583 ימי הבראה מתוך 10 ימים שהיא היתה אמורה להיות זכאית להם בשנה מלאה. ערך יום הבראה למורה, בשנה"ל תשס"ד היה בסך 351 ₪ למשרה מלאה. על כן, בעבור משרה בהיקף של 89.17% היה ערך יום הבראה בסך 313 ₪. התוצאה היא שבעד 5.5 חודשי עבודתה של התובעת בשנה"ל תשס"ד היא היתה זכאית לדמי הבראה בסך (מעוגל) של 1,434 ₪, ועל המכון לשלם לה פדיון דמי הבראה בסכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/2/04 ועד התשלום בפועל. פדיון חופשה 65. התובעת עותרת לחייב את המכון בפדיון חופשה לפי 7 ימים לכל חודש. חישוב זה נעשה תוך הבאה בחשבון של ימי החופשות מלימודים במהלך כל השנה, אך מתעלם מכך שהתובעת לא עבדה במרבית ימי חופשות הלימודים, שכן היא כבר התפטרה לפני כן. בענין זה מקובלת עלי טענת הנתבעות שהזכאות החוזית לחופשה בימי החופשות מלימודים, אינה זכות הניתנת לפדיון, בהעדר מקור לזכות הפדיון שלה. 66. התובעת היתה יכולה להיות זכאית לפדיון חופשה מכח חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, אך במהלך חודשי עבודתה בשנה"ל תשס"ד, כבר נוצלו על ידיה ימי חופשה רבים מאלה שהיא היתה יכולה להיות זכאית להם בעד 5.5 חודשי עבודה מכח החוק (בחול המועד סוכות ובחנוכה), כך שלא נותרה לתובעת חופשה שנתית שאותה ניתן לפדות. 67. על כן, אני דוחה את התביעה לפדיון חופשה. הפרשות חסרות ל"מבטחים", ל"קרן דפנה" ולקרן ההשתלמות 68. בהעדר ראיה לחסר בהפרשות ל"מבטחים" ול"קרן דפנה", ובהעדר ראיה על נזק שנגרם בשל האיחור בתשלום לקרן ההשתלמות - אני דוחה רכיבים אלה של התביעה. מאותה סיבה אני דוחה גם את רכיב התביעה בגין תשלום "גלובלי" על איחור בתשלום ועל הפסקת ארוחת הבוקר. החזר שכר לימוד והוצאות נסיעה ללימודים 69. לא הוכח שהיה בסיס לזכאות התובעת להחזר שכר לימוד והוצאות נסיעה ללימודי התואר השני. לא הוכח גם מה הסכומים שהיו יכולים להיות מגיעים לתובעת על כך. בנוסף, לא הוכח שהתובעת היתה זכאית לכך גם במקרה של הפסקת העבודה במהלך שנת הלימודים, ונוכח האמור באישור משרד החינוך הנזכר בסעיף 19 לעיל, סביר להניח שאף אם היתה זכאות כזו - גם היא היתה מותנית בהמשך העבודה במשך כל שנת הלימודים. על כן, אני דוחה גם רכיבי תביעה אלה. "פיצוי בעד אובדן זכויות פנסיוניות ו/או ניוד לתפקיד אחר" 70. רכיב זה של התביעה (סעיף 28.12 לכתב התביעה) הוא התמוה ביותר מבין רכיבי התביעה. ברכיב זה, עותרת התובעת - למעשה - לחייב את הנתבעות לשלם לה פיצוי על העובדה שהתובעת עבדה אצל הנתבעות ולא במשרד החינוך. ברור שמעביד אינו חייב לשלם לעובד שלו פיצוי על כך שהעובד מועסק אצלו ולא אצל מעביד אחר. לפיכך, אני דוחה - כמובן - גם חלק זה של התביעה. פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה 71. לטענת התובעת (סעיף 28.13 לכתב התביעה), המכון גרם להפסקת עבודתה וזאת - בחוסר תום לב וללא כל עילה. על כן, היא זכאית לפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה, פיצוי שאותו מעריכה התובעת על סך של 50,000 ₪. גם טענה זו אינה מקובלת עלי. 72. גם אם בהתנהגות הנתבעת היתה משום הרעה מוחשית בתנאי עבודת התובעת, הרי שלא ניתן לקבוע כי התנהגות זו היתה "בחוסר תום לב" ו"ללא כל עילה". הרצון להביא לחסכון בהוצאות הרבות של ההסעות, אינו חוסר תום לב, והוא עילה טובה לנסיון לשנות את מערך ההסעות של מורי בית הספר. השינוי שנעשה היה לגבי 2 הסעות שבועיות (הבקרים של ימי שני ורביעי) מתוך 8 הסעות שבועיות, ולאחר פנייתה של התובעת - הוסדרה הסעה שבועית אחת נוספת (בימי רביעי), כך שנותרה בעייתיות רק לגבי הסעה אחת בשבוע, שגם אותה ניסה המכון לפתור באמצעות "טרמפ". אמנם, מדובר כאן בהרעה בתנאי עבודת התובעת, אשר בשל נסיבותיה האישיות של התובעת היתה מוחשית בעבור התובעת, אך אין להסיק מכאן שמדובר בהפרה חסרת תום לב, של חוזה העבודה המצדיקה את חיוב המכון בפיצוי. 73. יתרה מכך, גם אם היה נקבע שמדובר בהפרת חוזה, היה על התובעת להוכיח את הנזק שנגרם עקב אותה הפרה (וזכאותה לפיצוי היתה כפופה לחובתה להקטין את הנזק). נזק זה שאותו היה ניתן לפתור, כאמור לעיל, למשל באמצעות מונית לנסיעה של 15 ק"מ אחת לשבוע, בוודאי שאינו מצדיק פיצוי בסך של 50,000 ₪. פדיון ביגוד 74. לדעתי, הזכות לתשלום בעבור ביגוד, אינה ניתנת לפדיון לאחר תום יחסי עובד-מעביד. אולם, מאחר שצביה היתה מוכנה להכיר בזכאות מסויימת של התובעת לגבי ביגוד, אני מקבל חלק זה של התביעה באופן שהוכר על ידי צביה, ומחייב את המכון לשלם לתובעת דמי ביגוד בסך 619 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/2/04 ועד התשלום בפועל. טענות הקיזוז של המכון 75. התובעת לא שילמה את התשלומים בעבור הלימודים של בתה בביה"ס בשנה"ל תשס"ד (הבת למדה מחצית אחת, עד להתפטרות התובעת). עם זאת, איני סבור שנכון יהיה לקזז את הסכום ממה שנפסק לזכות התובעת, וזאת בשל כל האמור להלן: א. אין סיבה להניח שהתובעת היא החייבת היחידה בתשלום בעד לימודי הבת. נראה שגם אביה של הבת חייב בכך, ולא הוכח כי חיוביהם של ההורים הם "ביחד ולחוד". ב. לא נקבע כאן שהמכון היה זכאי להפחית את שיעור ההנחה בתשלומי ההורים, וייתכן שאין מקום לחייב את התובעת לשלם את הסכום דווקא בהנחה של 10% ולא בהנחה של 50% כפי שהיה לפני כן. ג. טענת הקיזוז של המכון כורכת את תשלומי ההורים לחצי שנת לימודים עם תשלום בעבור הסעה בגין שנה מלאה (2,000 ₪). לא ברור מדוע, ונראה שזה לא יהיה צודק לקזז מהתובעת סכום בעבור הסעה לשנה מלאה. 76. חלקים אחר של טענת הקיזוז נוגע לפגיעה במוניטין של בית הספר ולנזקים הישירים בגין מציאת מחליף לתובעת. דין חלקים אלה - להידחות. התובעת היתה רשאית להתפטר. היא נתנה התראות טרם התפטרותה ונתנה הודעה מוקדמת כדין. אילו אכן נגרמו למכון נזקים כנטען, היה המכון אמור להקטין את הנזק ולהביא להשארת התובעת בעבודה, תוך הסדרת ענין ההסעות. בנוסף לכך, לא הוכח כל נזק של פגיעה במוניטין, ולא הוכח כל נזק ישיר (שאינו סביר נוכח העובדה שרכז המשאבים החליף את התובעת). 77. התוצאה היא שאני דוחה את טענת הקיזוז במלואה. לסיכום 78. נוכח המפורט לעיל, אני דוחה במלואה את התביעה כנגד נתבעות מס' 4-1. אני מקבל, באופן חלקי מאד, את התביעה כנגד המכון, ומחייב את המכון לשלם לתובעת כדלהלן: א. השלמת פיצויי פיטורים בסך 11,187 ₪, בסייג האמור בסעיף 53 לעיל. השלמת פיצויי הפיטורים תישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/2/04 ועד התשלום בפועל. ב. פדיון דמי הבראה בסך 1,434 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/2/04 ועד התשלום בפועל. ג. דמי ביגוד בסך 619 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/2/04 ועד התשלום בפועל (חיוב זה נעשה רק בשל הסכמתה של צביה). 79. אני דוחה את טענת הקיזוז שהעלה המכון. 80. בשל העובדה שנתבעות מס' 4-1 לא התגוננו בנפרד מהמכון, איני מחייב את התובעת לשלם להן הוצאות משפט. בשל הפער העצום בין סכום התביעה לבין הסכום שהמכון חוייב בו, איני מחייב את המכון לשלם לתובעת הוצאות משפט. לפיכך - אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. דיני חינוךהרעת תנאיםמוריםהתפטרות