קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות עובדת סיעודית זרה לילד נכה: לפנינו תביעתה של התובעת עובדת זרה מהפיליפינים לתשלום הפרשי שכר, זכויות מכוח חוק עבודת נשים תשי"ד-1954 (להלן- חוק עבודת נשים) וחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988; חלף הודעה מוקדמת ; פיצויים בגין העסקת התובעת בשעות הלילה ופיצוי בגין העסקת התובעת בשעות מנוחה שבועית. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: הנתבעים הינם הוריו של הקטין נכה בשיעור 100% (להלן-ליאון) מרותק לכסא גלגלים שמכוחו קיבלה התובעת אשרת עבודה. התובעת הועסקה על ידי הנתבעים החל מיום 7/1/2006 ועד ליום 28/2/2007. בנוסף לליאון יש לנתבעים שני ילדים נוספים, ילדה בת ארבע במועד הרלבנטי לתחילת עבודת התובעת ותינוק בן 5 חודשים במועד תחילת עבודת התובעת. במהלך תקופת עבודתה שהתה התובעת פעמיים בחו"ל בחופשה בחודש אפריל במשך 10 ימים ובחודש נובמבר ל-28 ימים. התובעת עבדה והתגוררה בביתם של הנתבעים. התובעת ילדה ביום 10/4/2007. הנתבעים שילמו לתובעת שכר חודשי בשיעור של 3,780 ₪ כעולה מהתביעה לדמי לידה (ולכך נתייחס בהמשך), וכן תוספת בסך של 50 דולר בגין עבודה בסופי שבוע בשעות המנוחה השבועית. התובעת עבדה פעמיים בחודש בשעות המנוחה השבועית. עיקר המחלוקת הינה בקשר עם היקף שעות עבודת התובעת ונסיבות הפסקת העבודה. מטעם התובעת העידו התובעת וגב' שרלוט דין עובדת זרה אשר אמורה היתה להחליף את התובעת. כמו כן הוגש תצהיר מטעם זמיר צברי בעלה של התובעת אשר לא נחקר על תצהירו ולפיכך יתעלם ממנו בבית הדין. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם. דיון והכרעה - השאלה הראשונה הטעונה הכרעה הינה מה כללה עבודת התובעת וכפועל יוצא מכך מהו היקף שעות העבודה. התובעת הגישה שני תצהירים. בתצהירה מיום 25/1/2007 מתארת התובעת בסעיפים 11-20 את עבודתה: "11. סדר יומה של התובעת כלל קימה בשש, סיוע למטופל לעבור מן המיטה לכסא גלגלים, הלבשתו, רחצתו, האכלתו והורדתו למטה להמתין להסעה למוסד חינוכי. 12. החל מן השעה 7:00 אני עסקתי בטיפול מלא בתינוק בין חמשת החודשים שהיה אז, וגם היתה עסוקה בנקיון הבית, אחזקתו, לפעמים בישול, (פעם אחת בשבוע בישול כל המשפחה ולליאון כל ערב הייתי עושה דיסה). תליית כביסה, קיפול כביסה, גיהוץ שלוש ארבע פעמים בשבוע. 13. מכיוון שטפלתי בתינוק הקטן הייתי צריכה להחליף לו, להאכיל אותו, להלביש אותו, ללכת איתו לטיול כל יום וכל מה שקשור לטיפול בתינוק. 14. בשעה 15:30 היה שב המטופל לבית לאחר שהייתי מסייעת לו לעלות הביתה מן ההסעה, מאכילה אותו, מסייעת לו בפעולות אישיות משכיבה אותו על הספה ואחר כך, בחמש אני שמתי אותו על כסא גלגלים מאכילה אותו בפירות, ובשבע שמונה בערב אני הייתי מאכילה אותו בדיסה, ואז או שאבא שלו היה עושה לו מקלחת, אם הוא היה בבית ואם לא, אני הייתי עושה לו מקלחת ואז הייתי משכיבה אותו לישון. 15. בין לבין הייתי אחראית הן על התינוק, הן על הבת הקטנה והן הטיפול הכולל בבית. 16. התבקשתי כי התינוק ישן עמי באותו חדר על מנת שאוכל לקום עבורו בלילות. 17. במשך 5 החודשים הראשונים להעסקתי היתי קמה כארבע פעמים בכל לילה על מנת להאכיל את התינוק ולהחליפו וכן להרדימו, כאשר בכה, ועל זאת ארך כשלוש שעות לפחות בכל לילה. היו גם ימים שבהם התינוק לא הרגיש טוב ולא ישן כמעט כל הלילה. 18. החל מהיותו של התינוק כבן 9 חודשים לערך פחתו מספר הקימות בכל לילה לשתי קימות וכך גם שעות הערות שלי פחתו לכשעה ומחצה בכל לילה. 19. אני התבקשתי ובצעתי לתינוק בכל לילה כמעט מלבד פעמים בהם הנתבעת 1 עשתה זאת, אמבטיה. 20. הייתי פורשת למיטתי בשעה 20:00 לערך מלבד מקרים שבהם התבקשתי להישאר ולסייע". בתצהיר משלים מיום 27/4/2008 הדגישה התובעת כי טיפלה בתינוק ישנה עימו בלילות וטפלה בו בלילה. בחקירתה הנגדית הבהירה התובעת כי היתה קמה בשש בבוקר, להחליף בגדים לליאון ואז היתה מורידה אותו למטה בשעה שש וחצי, כי בשעה רבע לשבע היתה מגיעה המונית. כשהיתה חוזרת הביתה, היתה מטפלת בתינוק, נותנת לו לאכול ומטיילת איתו בחוץ עד השעה 11:00, ואז התינוק היה נרדם והיא היתה מנקה את הבית. בשעה רבע לארבע היה חוזר ליאון והיא היתה יורדת לקבלו ומניחה אותו בסלון לנוח, אח"כ נותנת לו לאכול פירות, והאבא היה עושה לו תרגילי הליכה. בשעה שבע בערב היתה מכינה לו דיסה. [עמ' 5 לפרוטוקול ש' 18-1]. התובעת הוסיפה כי כאשר היתה נמצאת עם ליאון האמא היתה נמצאת עם התינוק. התובעת התקשתה להגדיר את שעות העבודה והבהירה: "כל יום היה כביסה, כל יום הייתי צריכה לנקות כמו בכל בית, קשה לי להסביר. אני עבדתי כאילו זה הבית שלי, אני לא עשיתי חשבון, אני לא יכולה להסביר". [עמ' 6 לפרוטוקול ש' 15-13]. עוד הבהירה התובעת כי לפעמים היתה נחה משעה 13:00 ועד 15:30 ובחקירתה החוזרת הבהירה: "לפעמים שעה אחת בחדר, אם התינוק לא ישן ואף אחד לא בבית אני נשארת בחדר לשחק איתו ולפעמים אם הוא ישן אני לא תמיד יכולה לישון כי יש לי עבודה לקפל כביסה וכו'. [עמ' 6 לפרוטוקול ש' 20-18]. עוד הבהירה כי התינוק היה בחדרה ולפעמים לא היה ישן כל הלילה. הנתבעים טענו כי תפקיד התובעת היה מוגדר מראש והוא אך ורק מתן טיפול לבן ליאון אשר נזקק לסיוע קבוע. לטענתם סדר היום של התובעת היה כך: בשעה 6:15 היתה יוצאת מחדרה, מעירה את ליאון ומסיעת לו לעבור לכסא הגלגלים להתרחץ, להתלבש ולהוריד אותו למטה. בשעה 6:40 היה רכב הסעה אוסף אותו. התובעת היתה חוזרת לחדרה הפרטי ויוצאת ממנו בשעה 8:30 - 8:45 ועובדת בעבודות הבית עד השעה 12:00 שאז חוזרת לחדרה הפרטי, עד השעה 5:30. משעה 15:30 עד השעה 17:00 שוב טיפלה בליאון. משעה 17:00 עד השעה 19:00 שהתה התובעת במנוחה בחדרה. משעה 19:00 עד השעה 20:00 שוב טיפלה התובעת בליאון. כך שסה"כ לטענת הנתבעים התובעת עבדה כ-שש שעות ביום. הנתבעים מדגישים כי באותה תקופה נתבעת 1 היתה בחופשת לידה, לא עבדה וכל זמנה הקדישה לטיפול בבן הקטן. נתבעת 1 חזרה לעבודה במשרה חלקית ביום 1/5/2006 וממועד זה ועד 1/9/2006 היתה חוזרת הביתה בשעה 10:30. החל מ-1/9/2006 חזרה הנתבעת 1 למשרה מלאה. בתצהיריהם מוסרים הנתבעים כי שלוש פעמים בשבוע היה הנתבע 2 לוקח את התינוק להוריו ומחזיר אותו הביתה בשעה 8-7 בערב. הנתבעים מכחישים כי התינוק ישן עם התובעת וטוענים כי עד שמלאו לו שנה ישן בחדרם ורק כאשר מלאו לו שנה ולא היה צורך לקום אליו במהלך הלילה הועבר לחדרה של התובעת בהסכמתה המלאה. 7. הכרעה בשאלת היקף עבודת התובעת - נקדים ונאמר כי העדפנו את גירסתה של התובעת אשר עשתה עלינו רושם מהימן בכל הקשור לטיפול בתינוק בנוסף לטיפול בליאון ולעובדה כי התינוק ישן בחדרה. עדותה של התובעת נתמכה בעדותה של גב' שרלוט דין אשר העידה כי עיקר העבודה היתה בשביל התינוק. [פרוטוקול עמ' 9 ש' 4]. עדותם של הנתבעים לא היתה עקבית. לעומת תאור העבודה בתצהירים הרי שבחקירה הנגדית תיארה הנתבעת שעות שונות לפיהן עבדה התובעת משש עד תשע ולאחר מכן מארבע אחרה"צ עד שמונה בערב. [עדות נתבעת 1 עמ' 10 ש' 24, 25]. הנתבעים טענו כי כ-3 פעמים בשבוע התינוק היה נלקח להורי הנתבע 2, שם שהה עד שעות הערב. הגם שידעו כי התובעת טוענת כי היא זו שטיפלה בו לא הביאו את מי מההורים להעיד ולאמת גירסתם. המנעות זו פוגעת אף היא במהימנותם. לא זו אף זו, הגם שטענו כי הנתבעת 1 היתה באותה תקופה בחופשת לידה והקדישה את כל זמנה לטיפול בתינוק התברר כי באותה תקופה הנתבעת 1 היתה חולה וכמעט לא יצאה מחדרה. לא זו אף זו, הנתבעים מבקשים להטיל דופי בתובעת על ידי העובדה כי באחד הימים קיבלו שיחת טלפון כי התובעת מטילת עם התינוק במרכז העיר. דווקא עובדה זו עומדת בסתירה לטענת הנתבעים כי התובעת לא טיפלה בתינוק. עוד יש לציין כי אין מחלוקת כי החל מ-1/5/2006 חזרה הנתבעת 1 לעבודה, הגם שחלקית. גם בקשר לכך אין אחידות בגרסת הנתבעת 1 כשבתצהירה היא טוענת שהיתה חוזרת בשעה 10:30 הרי שבעדותה טענה כי היתה חוזרת בשעה 11:00. על כל פנים אין חולק כי החל מ-1/9/2006 חזרה הנתבעת 1 למשרה מלאה. חזרת הנתבעת 1 לעבודה בין חלקית ובין מלאה מחזקת את עדות התובעת כי טיפלה גם בתינוק. גם באשר למקום לינת התינוק העדפנו את גירסת התובעת שכן לא סביר בעניננו כי עד גיל שנה ישן התינוק בעריסה כטענת הנתבעים ועוד לא סבירה הסיבה מדוע בגיל שנה העבירו אותו לחדרה של התובעת ולא לחדר של אחותו. משכך המסקנה איפוא כי התובעת עבדה כל יום משעה 6:00 עד השעה 20:00. התובעת העידה כי אין מדובר במסגרת נוקשה וכי לפעמים היתה פורשת למנוחה ואף לשינה של מספר שעות. כמו כן הבהירה כי עבודתה הינה כאילו מדובר בבית שלה, כך שסביר בעניננו כי מפעם לפעם במהלך היום היו הפסקות. בנוסף נאלצה התובעת להתעורר מידי פעם במהלך הלילה כדי לטפל בתינוק. 8. הצדדים אינם חלוקים באשר לתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה התשנ"א-1951, ולטעמינו במצב העובדתי שמונח בפנינו בו מדובר בעובדת סיעודית אשר עסקה גם בעבודות בית ובטיפול בתינוק בריא כאשר בני הבית המבוגרים והבריאים מפקחים על עבודתה אין אכן מקום לטענה כי לא ניתן לפקח על עבודתה. [ראה לענין זה עע' 270/08 סהפימה בודיק נ' חנה דון, פס"ד מיום 12/2/09] הנתבעים טוענים כי הכלל הינו - "שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות ואין לפסוק בה לפי אומדן אשר שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות צריך להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות אלא גם את מספר השעות שעבד". [דב"ע לב' 32-3 מולן פרוימוביץ נ' ישראל בר אודן פד"ע ד' 39]. אלא שבמקרה של עובדת סיעודית רוככה הדרישה להוכחה מדוייקת. במקרה שלפנינו קיים קושי בקביעת שעות העבודה של התובעת שכן אף לדברי התובעת מדובר במסגרת גמישה אך שוכנענו כי מדובר במסגרת שעות העולה בהרבה על 8 שעות ביום גם אם ניקח בחשבון הפסקה מירבית של שעתיים וחצי כעדות התובעת ועוד הפסקה מועטה בשעות אחרה"צ כעולה מעדות הנתבעת 1, שכן מדובר גם ביקיצות ליליות לטיפול בתינוק. בעע' 270/08 הנ"ל חזר בית הדין הארצי על פסיקה קודמת שקבעה כי במקרים בהם קיים קושי לקבוע שעות עבודה מדוייקות, בית הדין מוסמך להעריך את שעות עבודתו של העובד. לאחר שבחנו את אופי העבודה אנו קובעות כי התובעת הוכיחה מתכונת עבודה שבין 10 ל-12 שעות ליום ודהיינו תוספת של בין 25% ל-50%. בעע' 113/02 יהואנה טודוראנאג'אן נ' משה וצביה מעיין פד"ע לט' 409 נפסק על דעת רוב המותב כי יש לשלם לעובדת תוספת של 30% מעל שכר המינימום וזאת בהתחשב במכלול הנסיבות של היקף העבודה, מגורים וכלכלה. בעע' 1267/04 אלנה זכריה נ' עזבון המנוחה ליזה קימלאן וטל שוורץ , נקבע כי יש לשלם תוספת של 40% מעל שכר המינימום. לטעמינו נסיבות מקרה זה דומות ליהונה טודוראנג'אן אשר היתה אף היא אחראית לילד נכה אשר שהה במסגרת חינוכית עד השעה 15:30. אמנם התובעת במקרה שלפנינו טיפלה בנוסף למשק הבית גם בתינוק בריא אשר היה מתעורר אף בלילות אלא שגם יוהנה טודוראנג'אן טיפלה ביתר ילדי המשפחה. לא מצאנו כי יש מקום לחלק בין התקופה עד שמלאו לתינוק 9 חודשים שכן קבלנו כי גם לאחר מכן התעורר התינוק בלילות וממילא מדובר בהערכה כללית ולא בדפוס מדוייק. הצדדים לא הסכימו על השכר אשר שולם לתובעת בפועל. בכתב התביעה טוענת התובעת כי השתכרה 3,010 ₪ ברוטו + הוצאות דיור ומגורים בסך של 3,3120 ₪. בטופס התביעה אשר הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי מילאו הנתבעים את שכרה בסך של 3,780 ₪. התובעת לא כפרה בכך לפיכך יחושב שכרה בהתאם לנתון זה. מאחר ושכרה עלה על שכר המינימום בכ-10%, ומאחר ועל פי הפסיקה כאמור בנסיבות דומות תוספת של 30% מעל שכר המינימום מהווה תוספת ראויה בהתחשב במכלול הנסיבות, ולאור העובדה כי מדובר בתוספת שבין 25% ל-50% לשעות הרגילות אנו קובעות כי על הנתבעים לשלם לתובעת תוספת של 25% מהשכר אותו קיבלה ודהיינו 3,780 ₪. תוספת זו לא תשולם בגין חודש נובמבר בו לא עבדה ובאשר לחודש אפריל בו ביקרה במשך 10 ימים בחו"ל תשולם תוספת חלקית של 10%. לא מצאנו להפחית מהתוספת בגין חודש ינואר 2006 הגם שהתובעת התחילה לעבוד ביום 7/1/2006. לפיכך ישלמו הנתבעים תוספת בגין שעות נוספות בסך של 945₪ ל-12 חודשים ו-387 ₪ בגין חודש אחד ובסה"כ 11,727 ₪. כאמור תוספת זו היא בגין שעות נוספות ושעות לילה ואין מקום לטענת התובעת לפיה יש להוסיף פיצוי נוסף בגין העסקתה בשעות לילה. שכר בגין עבודה בשעות מנוחה - אין מחלוקת בין הצדדים כי פעמיים בחודש לא יצאה התובעת למנוחה שבועית ובגין עבודה בימים אלה קיבלה תשלום נוסף בסך של 50$. הצדדים חלוקים בשאלה של מי היתה היוזמה כי התובעת תעבוד בשעות המנוחה השבועית, אלא שלשאלה זו אין רלבנטיות להכרעה. התובעת לא הוכיחה מהי מתוכנת העבודה בימי המנוחה השבועית, אך מתוך הנסיבות עולה כי אין מדובר באותה מתכונת שבימים הרגילים, שכן ביום המנוחה השבועי מיחד לא סביר כי לליאון היתה מסגרת חינוכית ומאידך כשכל בני המשפחה היו בבית סביר להניח כי התובעת לא טיפלה בניקיון הבית וגם לא טיפלה בתינוק. לפיכך אנו קובעות כי התובעת לא הוכיחה כי עבדה שעות נוספות ביום המנוחה השבועית ולפיכך החישוב יערך בהתאם לשמונה שעות. לא הבאנו בחשבון יקיצות ליליות לעניין זה משמדובר בהערכה כללית של יום העבודה. שווי שעת עבודה של התובעת הוא 3,780 = 20.32 ₪ ובתוספת 50% בגין עבודה 186 במנוחה שבועית - 30.48 ₪. בהתאם לכך התשלום לו היתה התובעת זכאית בגין עבודה במנוחה שבועית הינו 243.8 ₪. אין מחלקות כי התובעת קיבלה פיצוי נוסף בסך של 50 דולר בגין עבודתה במנוחה השבועית. ערך הדולר בתקופת העסקת התובעת נע בין 4.2 ל-4.7. כך שההפרש בגין כל יום עבודה במנוחה השבועית הינו בין 33.8 ₪ לבין 7.2 ₪. מאחר ומדובר ב-2 שבתות בחודש אנו קובעות כי התובעת זכאית להפרש בגין עבודה במנוחה השבועית במשך כל תקופת עבודתה בסך של 451 ₪. עוד טוענת התובעת לגבי השבועות בהן יצאה לחופשה שבועית כי לא ניתנו לה 36 שעות רצופות למנוחה שבועית שכן יצאה בימי שישי בשעה 16:00 או בשעה 18:00 אבל תמיד רק ל-26 שעות. [עמ' 7 לפרוטוקול ש' 4-3]. בתצהירה טענה כי החופשה השבועית היתה החל מיום שישי בשעה 18:00 ועד ליום שבת בשעה 20:00. הנתבעים בתצהיריהם טוענים כי התובעת היתה יוצאת בשעה 16:30 וחוזרת במוצאי שבת לקראת 22:00 - 21:00 והיתה מסתגרת בחדרה עד לשעה 6:30 בבוקר. [סעיף 29 לתצהיריהם]. בענין זה מעדיפות אנו את גירסת התובעת (אם כי להעדפה זו אין רלבנטיות על ההכרעה כפי שיפורט) ואנו קובעות כי התובעת יצאה לחופשה שבועית החל מיום ו' שעה 18:00 ועד למוצאי שבת שעה 20:00. מאחר והתובעת יצאה לחופשה שבועית ביום ו' בשעה 18:00 הרי שחופשתה מסתיימת ביום א' בשעה 06:00 בבוקר. התובעת חזרה במוצאי שבת בשעה 20:00 אולם לא הוכיחה כי ביצעה עבודה כלשהי עד ליום א' בשעה 06:00 בבוקר למעט העובדה כי ישנה עם התינוק ולפיכך הפיצוי שישולם לה עבור יקיצתה בגין התינוק בשעות המנוחה השבועית יעשה על דרך הערכה בלבד. אנו מעריכות כי מדובר בסה"כ בעבודה של שעה אחת בממוצע ודהיינו בסך של 30.48 ₪ בגין כל שבת בה יצאה לחופשה ובסה"כ 60.96 ₪ לחודש, ובגין כל התקופה בסך של 670.5 ₪. נסיבות הפסקת העבודה - אין חולק כי עבודת התובעת הופסקה ביום 28/2/2007 בהיותה בהריון. התובעת ילדה ביום 10/4/2007. התובעת טוענת כי פוטרה בחודש פברואר, וכי הנתבעים סרבו להמשיך להעסיקה עד לסוף חודש מרץ כפי שביקשה. הנתבעים בתצהיריהם טוענים כי למרות שמלכתחילה הודיעה התובעת כי תעבוד עד לחודש מרץ 2007 הרי שבחודש ינואר הודיע כי אינה רוצה להמשיך בעבודתה כיוון שבעלה הישראלי עומד על כך והיא רוצה להתפטר. [סעיף 39 לתצהירי הנתבעים]. בחקירתה הנגדית העלתה הנתבעת 1 מספר גרסאות לגבי הפסקת העבודה, וכך העידה: "כי התחשבנו במצב שלה, ולא נראה לנו טבעי שאשה בהריון תרים ילד במשקל של 18 ק"ג. נכון שזו היתה החלטה שלנו, התובעת היתה מוכנה להמשיך לעבוד, אבל אנחנו החלטנו להפסיק". [עמ' 13 לפרוטוקול ש' 23]. ובהמשך כשעומתה עם האמור בתצהירה השיבה: "אנחנו מבינים שאם היא תלד היא לא תמשיך, אנחנו לא זרקנו אותה לרחוב, שאלו אותה עד מתי היא נשארת, מבחינה אנושית זה מסתדר, היא היתה בהריון, לא זורקים אישה בהריון לרחוב, ובהתחלה היא אמרה עד מרץ ואחר כך היא אמרה שבעלה לא מסכים". [עמ' 14 לפרוטוקול ש' 20-17]. נתבע 2 בעדותו, כשהופנה לגירסת הנתבעת השיב: "את פשוט לא הבנת את אשתי נכון". [עמ' 17 לפרוטוקול ש' 9]. הנתבעים לרבות הנתבעת 1 עשו רושם כמי שמבין היטב את השאלות ועונה לענין ותשובתה של הנתבעת 1 כי הפסקת העבודה היתה ביוזמתם בניגוד לרצון התובעת סבירה יותר, מה גם שמשתלבת עם נסיונות הנתבעים למצוא מחליפה לתובעת עוד לפני סוף חודש פברואר ובהתאם לכך העסיקו את שרלוט וביקשו להפסיק את עבודת התובעת אלא ששרלוט חזרה בה. לפיכך אנו קובעות כי התובעת פוטרה בהיותה בהריון. תוצאות פיטורי עובדת בתקופת הריון בניגוד לסעיף 9 לחוק עבודת נשים התשי"ד-1954 (להלן-חוק עבודת נשים) הן זכאות התובעת לתשלום גובה שכר העבודה בגין התקופה בה לא עבדה ודהיינו תשלום חודש מרץ. כמו כן זכאית התובעת לתשלום בגובה השכר בגין 60 יום לאחר תום חופשת הלידה, (תיקון מס' 33 אשר פורסם ביום 15/2/2007). כמו כן זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. סעיף 13 א' (ב) (1) לחוק עבודת נשים קובע: "מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9 יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13 ב' לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג 1963 ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור. "התקופה המזכה" הינה על פי ס"ק (2) - תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר וסיומה במועד המוקדם מבין אלה: אותה התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור". התובעת עתרה בכתב התביעה לתשלום פיצויי פיטורים בגובה שלא יפחת מ-150% שהיה מגיע לתובעת בתקופה המזכה וכן שכר מרץ ושכר עבור 45 יום שלאחר תום חופשת הלידה וחלף הודעה מוקדמת. משהתובעת לא עתרה לפיצויים בשיעור 150% עבור התקופה המזכה ודהיינו התקופה שמיום הפיטורים, והנתבעים אף לא התיחסו לכך לא יפסוק בית הדין מעבר לנתבע בכתב התביעה. כך גם באשר לתקופה מיום הלידה ועד תום תקופת הגבלת הפיטורים, משהתובעת עתרה לתשלום בגין 45 יום לא יפסוק בית הדין מעבר לכך. התובעת עתרה לתשלום פיצויי פיטורים בשיעור של 150% אך לא הפנתה את בית הדין מכח מה יש לפסוק פיצויי פיטורים בשיעור זה שכן על פי חוק עבודת נשים אין מדובר בפיצויי פיטורים אלא בפיצוי בגין השכר המגיע לתובעת במהלך התקופה המזכה. עוד טוענת התובעת כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים והפיצוי בגין התקופה שמיום הפיטורים ועד תום 45 יום, וכן חלף הודעה מוקדמת בהתאם לשכר שהיה מגיע לתובעת ודהיינו 6,058 ₪. שכר זה כולל שעות נוספות ושעות לילה, ופיצוי בגין עבודה במנוחה השבועית. אלא שבחישוב שכר עבודה לצורך פיצויי פיטורים אין להביא בחשבון שעות נוספות, אלא שכר יסוד בלבד. [תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד 1964]). משקבענו כי שכר היסוד של התובעת הינו 3,780 ₪ ישלמו הנתבעים לתובעת בגין פיטוריה בניגוד לחוק עבודת נשים את הסכומים הבאים: שכר חודש מרץ בסך 3,780 ₪. פיצוי בגובה שכר של 45 יום בסך של 5,670 ₪. הודעה מוקדמת בסך של 3,780 ₪ . פיצויי פיטורים בסך של 4,095 ₪. התוצאה איפוא כי על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: תשלום בגין שעות נוספות 11,727 ₪. תשלום בגין עבודה במנוחה שבועית 1,121.5 ₪. שכר חודש מרץ בסך 3,780 ₪. פיצוי בגובה שכר של 45 יום בסך של 5,670 ₪. הודעה מוקדמת בסך של 3,780 ₪. פיצויי פיטורים בסך של 4,095 ₪. לא מצאנו מקום לחייב בפיצויי הלנה מששוכנענו כי הסכומים לא שולמו מתוך מחלוקת כנה, לפיכך ישאו כל הסכומים האמורים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. קטיניםנכותילד נכה / פעוט נכהזכויות עובדים