קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת ביטוח לאומי ליידע על תיקון חוק: תביעה זו עניינה קבלת הפרשי גימלת נכות מעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995, (להלן - "החוק"). רקע עובדתי 1. התובעים נפגעו בתאונות שהוכרו כ"תאונות עבודה" וקיבלו דמי פגיעה. התובע 1 - נפגע בתאונה ביום 22.10.02 והגיש לנתבע את תביעתו לקביעת דרגת נכות מהעבודה ביום 15.12.05. ביום 16.8.06 נקבעו לתובע 5% נכות לצמיתות רטרואקטיבית מיום 11.12.02. התובע 2 - נפגע בתאונה ביום 9.3.00 והגיש לנתבע את תביעתו לקביעת דרגת נכות מהעבודה ביום 31.3.05. ביום 15.7.06 נקבעו לתובע 10% נכות לצמיתות רטרואקטיבית מיום 21.3.00. התובע 3 - נפגע בתאונה ביום 4.6.01 והגיש לנתבע את תביעתו לקביעת דרגת נכות מהעבודה ביום 24.11.05. ביום 20.7.06 נקבעו לתובע 10% נכות לצמיתות רטרואקטיבית מיום 16.9.01. 2. במועדים שבהם נפגעו התובעים חלו הוראות החוק כדלקמן - סעיף 107 לחוק- "(א) נכה עבודה כאמור בסעיף 104 (ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בשבעים; הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 48 חודשים שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 48 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה. (הדגשה שלי - י.א.ש.). סעיף 296 לחוק- "(א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; הייתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה". (הדגשה שלי - י.א.ש.). 3. ביום 29.12.02, תוקן החוק (תיקון 60 תשס"ג - 2002) (חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003) התשס"ג - 2002, ס"ח 1882 התשס"ג, 150) (להלן - "התיקון") ונקבעו הוראות סעיפים 107 ו-296 כדלקמן - וזו לשון סעיף 107 לחוק לאחר התיקון - "(א) נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש; הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה". (הדגשה שלי - י.א.ש.). סעיף 296 לחוק לאחר התיקון קובע - "(א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה". (הדגשה שלי - י.א.ש.). 4. התובעים קיבלו מהנתבע הודעה, כי שיעור נכותם מזכה אותם בתשלום מענק נכות חד פעמי. בהמשך הודיעם הנתבע - "על סמך סעיף 296 (ב) לחוק הביטוח הלאומי לא משולמת גימלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש בו הוגשה התביעה. על סמך סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי, חישוב מענק נכות שווה לקיצבה חודשית * 70. הוגשה תביעה לגימלה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש בו נוצרו התנאים המזכאים במענק, ישולם המענק על אף האמור בסעיף 196 (ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקיצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש בו הוגשה התביעה". (הדגשה שלי - י.א.ש.). בהתאם להודעה זו, קיבל התובע 1 מענק בשיעור קיצבה חודשית * 46 (נספח ג' לתביעה), התובע 2 קיבל מענק בשיעור גימלה חודשית * 22 (נספח ו' לתביעה) ואילו התובע 3 קיבל קיצבה חודשית * 37 (נספח ט' לתביעה). 5. אין חולק שבשל תיקון החוק הופחתה קיצבתם של התובעים. קודם לתיקון החוק היו זכאים התובעים 1 ו- 3 למענק נכות בשיעור של 70 קיצבאות חודשיות ואילו התובע 2 היה זכאי למענק בשיעור של 58 קיצבאות חודשיות ואילו לאחר תיקון החוק הופחת שיעור המענקים שלהם זכאים התובעים, במידה ניכרת. עוד יובהר כי התיקון בנוגע להתיישנות של 12 חודשים במקום 48 חודשים, חל על תביעות לנכות שהוגשו מיום 1.7.03 ואילך ואילו התיקון באשר לשיעור המענק (ביחס ל-43 חודשים במקום 70 חודשים) חל על תאונות עבודה שאירעו מיום 1.7.03 ואילך. עניינם של התובעים שנפגעו קודם ליום 1.7.03, נוגע איפוא לתחולת מועדי התיישנות הזכאות לגמלה ולא לשיעור המענק. 6. שלושת התובעים העידו בפני בית הדין וכן העידה מטעמם הגב' מנצורי לאה המשמשת כמנהלת אגף נפגעי עבודה בנתבע. טענות התובעים 7. א. לטענת התובעים, היתה מוטלת על הנתבע חובה להודיע להם על תיקון החוק והשלכותיו ומשהפר חובה זו, התרשל, וחייב הוא בפיצוי התובעים בגין הנזק שנגרם להם ב. לטענת התובעים, הנתבע ממונה על ביצועו ועל הוצאתו לפועל של חוק הביטוח הלאומי שהינו חוק סוציאלי במהותו ועליו לשאת באחריות לנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממחדליו או רשלנותו, היינו, אי מסירת הודעה לתובעים על התיקון לחוק. התובעים טענו גם להחלת כללי "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין). ג. לטענת התובעים, מוטלת על הנתבע חובה ליידע את מבוטחיו בגין אפשרויות הפגיעה בזכויותיהם דבר שאותו הוא יכול לעשות "בלחיצת כפתור" ובלי צורך במאמץ מיוחד של פקידיו. ד. עוד טוענים התובעים, כי הנתבע התרשל בכך שהיה עליו לדעת או לצפות שהתובעים הסתמכו על המצב המשפטי שקדם לתיקון בהיותם נפגעי עבודה אשר קיבלו דמי פגיעה בטרם הגישו תביעה לקביעת דרגת נכות. ה. בפי התובעים טענות נוספות באשר לרשלנות הנתבע הן בכך שלא העסיק עובדים ו/או מנהלים בעלי רמה מוסרית ואישית גבוהה והמגלים אכפתיות לגבי זכויות מבוטחים ובכך גרם לתובעים לנזק, והן במדיניות שאותה הוא משדר לעובדיו, שלפיה תפקידם לחסוך למוסד בהוצאות כספיות ובעיקר על חשבון זכויות מבוטחים. בכך גם חטא הנתבע בעשיית עושר ולא במשפט. טענות הנתבע 8. א. לטענת הנתבע, לא חלה עליו כל חובה להודיע למבוטחיו בכלל ולתובעים בפרט על שינויי חקיקה שיש בהם כדי להשפיע על לוחות הזמנים בהגשת תביעות. הנתבע סבור כי לאחר פרסום חוק ברשומות קיימת חזקה כי כל אדם יודע את החוק ואין רלוונטיות לעצם הידיעה או אי הידיעה בפועל. לדברי הנתבע, לא קיימת כל חובה המורה לו ליידע את המבוטחים על שינויים עתידיים בחוק והחובה להתעדכן ולתור אחר מיצוי זכויתיהם מוטלת על המבוטחים עצמם. ובעניין זה הפנה לעבל 3013/03 בניאל ויקטור - המוסד לביטוח לאומי. ב. לטענת הנתבע, לרשות התובעים עמד פרק זמן של שנה וחצי עד שלוש וחצי שנים (לפי התובע והעניין) - מהיום שבו הוכרה פגיעתם כ"תאונת עבודה" ועד לתיקון החוק - שבו יכולים היו לפנות לנתבע ולמצות את זכויותיהם, אולם הם בחרו שלא לעשות דבר. עוד טוען הנתבע, כי התובעים חיכו פרק זמן של כחמש שנים בטרם הגישו את תביעותיהם לקביעת דרגת נכות. ג. לטענת הנתבע, התיקון לחוק נועד להוות תמריץ שלילי להגשת תביעות ולצמצם את פרק הזמן בגין תשלום רטרואקטיבי לגימלה. לדבריו, היות שמדובר בגימלה מחליפת הכנסה ולא בפיצוי הנפגע בגין הפסד הכנסה בעבר, יש הצדקה לצמצום התקופה. ד. לטענת הנתבע, בכל שנה מוכרים כ-80,000 נפגעי עבודה ורק כ-20,000 מתוכם מגישים תביעה לקביעת אחוזי נכות. היות שכך, אין לנתבע כל דרך לדעת מי מהנפגעים אכן יגיש תביעה לאחוזי נכות. ה. לטענתו, הכרה בטענה של רשלנות בפעילות המוסד מטילה נטל כבד על המדינה ממספר טעמים: מדובר בריבוי ניכר של תביעות אשר יוגשו כנגדה וכתוצאה מכך יגרם עומס כבד על בית המשפט. המוסד יאלץ להשקיע מאמצים רבים בבדיקת החלטותיו, הן מראש, כדי לוודא שאלו לא יהיו בסיס לתביעות רשלנות, והן בדיעבד בהליכים שיוגשו לבתי המשפט. קיים קושי גדול בהוכחת התרשלות בעצם ההחלטה על מדיניות מסויימת, וגם אם ההחלטה עצמה נתונה לביקורת, אין היא עצמה עולה כדי מעשה רשלנות. ו. הנתבע טוען, כי יש להחיל עליו את הוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב - 1952, ומשנטען לרשלנות בדרך של מחדל, אין יכולה להיות קיימת כל חובה שבנזיקין וכאשר אין חובה בחוק לפרסם או להודיע על תיקונים לחוק, אין בסיס לתביעות התובעים. בנוסף טוען הנתבע כי פעולותיו נעשות בתחום ההרשאה החוקית ולפיכך אין להטיל עליו אחריות בגין כך. לטענתו, אין די בטעות בשיקול דעת כדי להטיל עליו חובה בנזיקין. ז. הנתבע טוען כי אין לקבוע כי עשה עושר ולא במשפט היות שכספי המבוטחים המשולמים לו משמשים לתמיכה במבוטחים אחרים ואינם נשמרים לטובתו - הוא. הסמכות 9. במסגרת הדיונים המוקדמים הועלתה שאלת סמכותו של בית הדין לדון בתובענה שעל פניה עילתה נזיקית. הצדדים לא חלקו על כך שהתובענה מצויה במסגרת סמכותו של בית הדין היות שמדובר בסוגיה עקרונית ולא בעילה נזיקית ספציפית. בעניין זה, מן הראוי לציין, כי על פי הוראות סעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט- 1969 (להלן - "חוק בית הדין לעבודה"), לבית הדין סמכות לדון בכל עניין הנוגע לתיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח - 1968. הוראות סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב[ התשנ"ה - 1995 קובעות, כי לבית הדין לעבודה סמכות יחודית לדון ולפסוק בכל תובענה שעניינה החלת חוק הביטוח הלאומי וסמכות זו משתרעת הן על טענת זכאי לגמלה הטוען כי קופח בזכותו (ראה גם בל(נצרת) 2121/08 אברהם לבנת - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 3.12.08 והנימוקים שם); הן על על קביעת תוקפם של תקנה או צו שניתנו מכוח החוק (בגצ 5726/93 ליאנה חייקין - שרת העבודה והרווחה והמוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 5.1.94). משכך, לא מצאתי כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתובענה זו. חיזוק לעמדה זו נמצא בדבריו המפורשים של בית הדין הארצי בעניין פשס, שם נקבע כי- "אליבא דסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי הקובע את סמכותו של בית הדין לעבודה בעניינים הנוגעים למוסד לביטוח לאומי, מוסמך בית הדין לדון בכל תובענה של מבוטח בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק זה" (עב"ל 214/96 אורי פשס - המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 26.6.00; הדגשה שלי - י.א.ש.). מכאן, שבמסגרת יחסי המבוטח - המוסד לביטוח לאומי, אין מניעה לדון בתביעה המוגשת לבית הדין לעבודה, ללא הגבלת העילה לרבות בעילות נזיקיות. יושם אל לב, כי הגבלת סמכות בית הדין בענייני נזיקין חלה רק כאשר הצדדים לסכסוך הם העובד והמעביד (סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה) וסעיף 24 (א) (1ב) לחוק זה מרחיב את סמכות בית הדין לדון בתביעות נזיקין בעילות מסויימות הן במסגרת יחסי עובד-מעביד ואף מקום שאין הצדדים לתובענה בהכרח העובד והמעביד (דב"ע נא156-3 יעקב סימס - בנימין יוחננוף, פד"ע כד 199). כן יצויין כי לאחרונה הוסף לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה ס"ק (א) (1ד) שעניינו סמכות בתי הדין לדון בתביעה שעילתה עוולת לשון הרע (תיקון 38, ס"ח תשס"ט 2203 מיום 23.7.09). הכרעה 10. כאמור, מדובר בעניינם של מבוטחים שנפגעו בתאונת עבודה, שהגישו הודעות על פגיעותיהם, פגיעותיהם הוכרו כ"תאונות עבודה" (ובגינם אף קיבלו דמי פגיעה), אך עד למועד תיקון החוק, טרם הגישו את תביעותיהם לקביעת דרגת נכות (להלן - "התובעים הפוטנציאליים"). המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה - האם היתה מוטלת על המוסד לביטוח לאומי חובה להודיע למבוטחים כדוגמת התובעים, על שינויי חקיקה שיש בהם כדי להשפיע על לוחות הזמנים בהגשת תביעותיהם לקביעת דרגת נכות כגון השינוי שנעשה בסעיף 296 לחוק? 11. הבסיס שעליו יש להשתית את התשובה לשאלה זו הוא מערכת היחסים בין הצדדים. בעניין זה נקבע כבר בפסק הדין בעניין ויולטה אולחובוק, כי - "יחסים של מבטח-מבוטח, ובעיקר של המוסד לביטוח לאומי ומבוטחיו הם יחסים מיוחדים. הנשיא מאיר שמגר עמד על יחסים מיוחדים אלו בין מבטח למבוטח (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ וכרמי עוזי נגד ישר מנשה וערעור שכנגד, פ"ד מט(2), 749, 765-766, להלן - עניין ישר), וכך ציין הנשיא שמגר: "אין לראות ביחסים שנוצרים בין החברה המבטחת ללקוח יחסים חוזיים רגילים הנוצרים על פי דיני המכר. קיים הבדל בסיסי בין שני המצבים: באחרון אנו מייחסים לרצון הצדדים גבולות רחבים ביותר, ובהתחקות אחר אומד דעתם בזמן מפגש הרצונות, אנו רואים אותם כשווים....... לא כך הדבר שעה שמדובר בחוזה שנכרת בין חברת הביטוח ללקוח. בהסבריו של פרופ' א' ידין למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, הוא יוצא מנקודת מוצא הרואה את יחסי מבטח-מבוטח כיחסים שבין צד חזק לצד חלש: 'כאן עומד מצד אחד מבטח שהוא חברה ... בעלת יציבות פיננסית, הנזקקת לייעוץ משפטי מקצועי והמסוגלת לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיה ... ומן הצד השני עומד מבוטח בודד שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד היתרונות האלו' (א' ידין, למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, 18)". (עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי, עמ' 17 לפסה"ד, ניתן ביום 9.2.04) (להלן - "פרשת ויולטה"). ומכאן מגיעה השופטת ברק-אוסיסקין למסקנה כי - "הנה כי כן החובה המוטלת על המוסד לביטוח לאומי היא חובה מוגברת להבהיר את כל הפרטים למבוטח. ... ברי שחובת גילוי מוגברת מוטלת גם על המבוטח, כולל מבוטחי המוסד לביטוח לאומי: המבוטח נתפס כבעל המידע הרב ביותר באשר לרקע העובדתי ולנסיבות מושא הביטוח. מצד שני, המבטח הוא בעל כוח רב כלפי המבוטח, כי עם קרות האירוע הביטוחי נתון המבוטח לעיתים קרובות לחסדי המבטח, אשר לו שילם פרמיות טבין ותקילין.... כפי שנובע מן האמור לעיל, עקרון גילוי הלב איננו חד-צדדי. אמנם ברגיל המבוטח הוא שמתבקש למלא את הצעת הביטוח ולענות על השאלות הכלולות בה, אך תחולתה של החובה היא על שני הצדדים לחוזה כי הוא מטיל עליהם חבויות הדדיות." (פרשת ויולטה, שם עמ' 7-8 לפסה"ד) (הדגשה שלי - י.א.ש.) מסקנת השופטת ברק-אוסיסקין בפרשת זייפר שעימה הסכימו גם הנשיא אדלר והשופט פליטמן היתה כי - "על המוסד לביטוח לאומי חלה אם כן חובת גילוי מוגברת... על המוסד לביטוח לאומי היה ליידע את המערערת בדבר אפשרויותיה השונות למיצוי זכויותיה". (עב"ל (ארצי) 1096/02 חיה זייפר - המוסד לביטוח לאומי, עמ' 14 לפסה"ד, ניתן ביום 14.5.05) (הדגשה שלי - י.א.ש.) בפרשת ברש שניתנה לאחרונה חוזרת כב' השופטת ארד על היקף האחריות של המוסד וקובעת - "נוכח מעמדו של המוסד לביטוח לאומי, המופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה, במסגרת הוראות החוק, אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, וחזקה עליו 'כי ינחה את המבוטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו' " (עב"ל (ארצי) 677/08 מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי, סע' 12 לפסה"ד, ניתן ביום 14.6.09) (הדגשות שלי - י.א.ש.) בפרשה זו אמנם נדחתה תביעת התובעת לתשלום הפרשי דמי לידה בשל האיחור בהגשת התביעה. אך להבדיל מהתובעת שם, אשר היתה צריכה להביא הנתונים בפני המוסד, במקרה דנן, הנתונים היו בפני המוסד. 12. מצינו אם כן, כי דרך כלל סבור בית הדין שיש להטיל על המוסד לביטוח לאומי חובת גילוי ויידוע כלפי המבוטחים באשר למיצוי זכויותיהם. ונשאלת השאלה - מהי מסגרתה של אותה חובה, מהם גבולותיה? דעתי היא כי התשובה לכך מצויה בבחינת התכלית החקיקתית. מצד אחד התיקון לחוק נועד כדברי הנתבע, לצמצם את פרק הזמן שבעבורו יבוצע תשלום רטרואקטיבי על מנת לשמור על מסגרת תקציבית, היות שמדובר בגימלה מחליפת הכנסה ולא בגימלה המפצה על נזק. מנגד, איני סבורה כי מטרת התיקון היתה להתחמק מתשלומים המגיעים למבוטחים אשר היו זכאים לו עובר לתיקון. הראיה, כי נקבעה תקופת מעבר בת ששה חודשים שבה מבוטחים הזכאים לקבלת גימלה, רשאים להגיש תביעותיהם בהתאם לחוק כפי שהיה לפני התיקון. מכאן, שבמסגרת התקציבית נלקחה בחשבון האפשרות שמבוטחים שהוכרו כנפגעי עבודה, יספיקו להגיש את תביעותיהם לגמלה. (תכלית נוספת לקיצור התקופה להגשת התביעות היא לאפשר למוסד לברר את התביעות ככל שניתן ב"זמן אמת". אולם משהוכרו התובעים כנפגעי עבודה, הבירור העובדתי נעשה ואין לעיכוב כל השלכה לעניין זה). 13. אלא מאי?- על מנת שמבוטחים יוכלו לנצל את זכאותם זו, מן הראוי היה שיידעו על קיומה ועל היותה מוגבלת בזמן. והשאלה חוזרת ונשאלת - האם יש מקום לקבוע כי על הנתבע היתה מוטלת החובה להודיע לאותם מבוטחים על הגבלת הזמן להגשת תביעותיהם ומהי המשמעות אם הפר הנתבע חובתו זו. 14. משמצאתי כי תכלית התיקון לא נועדה לפגוע בזכות קיימת של מבוטח, אלא הינה צופה פני עתיד לעניינם של מבוטחים אשר טרם אירע להם אירוע מזכה, התשובה טמונה בשיקולי מדיניות משפטית. והיאך בוחנים שיקולים אלה? לצורך התשובה לשאלה זו יש לבחון את מיהות הצדדים ומהות הזכות השנויה במחלוקת. 15. באשר למיהות הצדדים - יפים דברי השופטת ארד -בפרשת ויולטה שם ציינה - "אכן, צודק חברי השופט צור, שחזקה היא "שמבוטח יודע את מכלול זכויותיו וחובותיו". אולם בכך לא סגי. עניין לנו בציבור מבוטחים מגוון, אשר נפתלות החוק, התקנות, הכללים, והתיקונים להם חדשות לבקרים - אינו נהיר להם דיו. אי לכך, חזקה על המוסד כי ינחה את המובטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרות השונות למיצוי זכויותיו. המוסד לביטוח לאומי הופקד על הקופה הציבורית שתכליתה להגשים את הזכויות הסוציאליות של ציבור המבוטחים, לפי דין. במסגרת זו, המוסד לביטוח לאומי וציבור המבוטחים אינם צדדים לעומתיים הנמצאים משני עברי המתרס, כי אם שותפים לזכויות ולחובות שבדין וככאלה חלים עליהם - אהדדי - וכחובה מוגברת, יחסי אמון, תום הלב והגינות." (עמ' 11 לפסה"ד; הדגשה שלי - י.א.ש.) היינו, מצד אחד עומדים נפגעים המצויים בעמדה נחותה מבחינת הידע והבקיאות באשר לדרך הטובה ביותר למיצוי זכויותיהם, ומהצד השני מצוי המוסד אשר תכליתו בראש ובראשונה היא ליתן מענה לאותם נפגעים בעת קרות "האירוע הביטוחי" ואשר בידיו המידע העדכני באשר לדרך האופטימלית של המבוטחים למיצוי זכויותיהם. ומכאן מגיעה השופטת ארד למסקנה כי - "ככלל, חלה חובת גילוי הדדית על המוסד ועל המבוטח בכל הנוגע לזכויות ולחובות הנובעים מן הדין." (שם, שם) באשר למהות הזכות - אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים הוכרו כנפגעי עבודה והינם זכאים למענק מחליף גימלה. והזכות הנבחנת היא - זכות המבוטחים הפוטנציאליים לקבל הודעה על קיצור המועדים העומדים להם להגשת התביעה למימוש זכותם. 16. ומהם אותם שיקולים שיש לקחת בחשבון? - אין להתעלם מכך שהשיקול של תכנון תקציבי של המוסד לביטוח לאומי הינו שיקול חשוב ולגיטימי (בג"ץ 1662/05 שושנה לוי נ' ממשלת ישראל, השופטת נאור בסעיף 51 לפסה"ד, ניתן ביום 3.3.09; בג"ץ 3071/05 גילה לוזון נ' ממשלת ישראל, הנשיאה בייניש בסע' 25 לפסה"ד, ניתן ביום 28.7.08; דב"ע לא/62-0 ציפורה ויטמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג' 107, 112) אולם מנגד, בין השיקולים אותם יש לשקול בבואנו לקבוע את מידת חובת הגילוי המוטלת על כל אחד מהצדדים, הוכרו בפסיקה כשיקולים לגיטימיים גם שיקולים כלכליים כדוגמת שיקול "מונע הנזק הזול" ושיקול "מזעור הנזק". בעניין זה קבע בית המשפט העליון (כב' השופט אור) בפרשת כנען כי - "השיקולים הכלליים העומדים ביסודה של פרשנות זו הם שיקול 'המונע הזול' ושיקול 'מזעור הנזק'. שיקול המונע הזול בוחן מי מהצדדים היה יכול למנוע את היווצרות 'התאונה' המשפטית בעלות מינימלית. השיקול הכלכלי מורה להטיל את הנזק על המונע הזול על מנת להמריץ אותו לפעול מלכתחילה למניעת היווצרות הקונפליקט. שיקול מזעור הנזק עניינו מזעור הפסדים הנובעים מיצירת הקונפליקט בשלב שבו לא היה ניתן למנוע אותו. שיקול זה הוא שיקול הנשקל בדיעבד. נזקיהם של הצדדים יושוו זה לזה והנזק יוטל על מי שמצוקתו תהיה קטנה יותר כתוצאה מההכרעה נגדו". (דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פד"י נז (2) 632, 680; (הדגשה שלי - י.א.ש.) עקרון זה, שיסודו בתחום התיאוריות הכלכליות של המשפט, קובע כי במקרה שבו מידע מצוי בידי אחד הצדדים בלבד, יש לעודד את חשיפתו על מנת למנוע פערי מידע, וכאשר עלות מסירת מידע זה הינה נמוכה לצד המחזיק בו, יחסית לנזק העלול להגרם לצד האחר, הרי שבעל המידע נושא באחריות לנזק שנגרם בשל אי מסירת המידע (ראה גם ת"א (ראשל"צ) 3309/05 ג. דניאל בע"מ נ' אמיר בלוקים שיווק (1995) בע"מ סעיף 31 לפסק הדין, ניתן ביום 27.2.07, וכן דברי המלומד פוזנר המצוטטים שם) 17. לשיקול זה יש להוסיף את חובת ההגינות המוטלת על המוסד כרשות מנהלית לנהוג במבוטחים בהגינות כך שלא תקופח זכותם. בעניין זה כתב כב' הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט - "התנהגות ראויה היא התנהגות הגונה. ההגינות היא מערכי היסוד של משפטנו ועל כן על כל רשות מינהלית מוטלת חובה לפעול בהגינות". (אהרון ברק פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה עמ' 548). לכך הסכים אף כב' השופט צור בפרשת ויולטה בקובעו - "מסכים אני כי על המוסד, כגוף ציבורי הפועל לפי דין, לנהוג כלפי ציבור המבוטחים בהגינות ובסבירות ראויים ובמסגרת זו אף להאיר, במקרה מתאים, את עיני המבוטח באשר לזכויותיו". (עמ' 10 לפסה"ד; הדגשה שלי - י.א.ש.) אם כי בנסיבות אותו מקרה סבר השופט צור כי לא קיימת חובת מוגברת של מתן מידע. וכן השופטת ברק בפרשת מרים יחזקאל (בהסכמת הנשיא אדלר והשופט אליאסוף)- "שיקול דעת הנתון בחוק למוסד לביטוח לאומי, כשיקול דעת הנתון לכל רשות ציבורית, אינו שרירותי. הוא כפוף בראש וראשונה לדרישת תום הלב, הוא כפוף גם לכללי ההגינות והנאמנות כלפי הציבור החלה על כל רשות מנהלית. זאת מכוח אותה דואליות נורמטיבית המחילה על רשות מנהלית, הן נורמות מהמשפט הפרטי והן נורמות מהמשפט הציבורי. מכוח נורמות מהמשפט המנהלי, חובת תום לב מוגברת (ראה ספרה של ד' ברק, האחריות החוזית של רשויות המנהל, תל אביב ה'תשנ"א, עמודים 61 - 57 והאסמכתאות המובאות שם). בענייננו מדובר בביטחון סוציאלי, ועל כן חובת הנאמנות של המוסד לביטוח לאומי כלפי האזרחים גדולה עוד יותר. למעשה מדובר כאן ב'טריאליות' נורמטיבית - חלות על העניין נורמות מן המשפט הפרטי, עליהן כנדבך נוסף חלות נורמות מהמשפט המנהלי מכוח חובת הנאמנות המיוחדת של גוף ציבורי כלפי הציבור, ועל שתי מערכות נורמות אלו חלות נורמות משטח הביטחון הסוציאלי." (דב"ע נה/115-0 מרים יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כט 121, 125). (הדגשה שלי - י.א.ש.) 18. על יסוד חובת הגינות זו, העקרונות הכלכליים שנתקבלו בפסיקה וההכרה כי חוק הביטוח הלאומי נועד ליתן מענה למבוטחים עת אירע "אירוע מזכה", יש לפרש את תכליתו של החוק ולבחון את חובות הצדדים בסוגיה שבפנינו. 19. במקרה שלפנינו, ברור הוא כי התובעים מצויים בנחיתות אל מול הנתבע. בשל מורכבותו של חוק הביטוח הלאומי אין אדם מן הישוב יכול לפלס דרכו בקלות בין כל תגיו, דקדוקיו ותיקוניו. מטבע הדברים, שינוי החוק אינו דבר המובא באופן טבעי לידיעתם של המבוטחים ומעמדם הינו חלש לעומת מעמדו של הנתבע. כאמור - מצד אחד מצויים נפגעי תאונות עבודה אשר במועד תיקון החוק יכול ויהיו זכאים לקבל גימלת נכות. מהצד השני, מצוי הנתבע שמודע לכך כי נפגעים אלה הינם תובעים פוטנציאלים עובר לתיקון החוק וכי קיצור תקופת ההתיישנות תפגע בהם באופן ישיר. המידע בנוגע לזהותם של אותם תובעים פוטנציאלים מצוי בידי הנתבע היות שתובעים פוטנציאליים אלה כבר הגישו תביעה להכיר בפגיעתם כב"פגיעה בעבודה" ותביעתם התקבלה. מדובר בקבוצה מוגדרת וידועה לנתבע ואשר ניתנת לאיתור באופן קל, כמעט "בלחיצת כפתור". 20. לא יכול להיות חולק שכל שנדרש מהנתבע הוא לשלוח למבוטח אשר רשום אצלו כנפגע בעבודה, מכתב קצר המודיעו על קיצור התקופה העומדת לרשותו להגשת התביעה ועל קיומה של תקופת מעבר בת שישה חודשים, ומנגד, הנזק שנגרם למבוטח כתוצאה מאי הפניית תשומת ליבו לשינוי זה העתיד לפגוע בזכויותיו, הינו גדול עד כדי אובדן כספים רבים. 21. החזקה לה טוען הנתבע לפיה, לאחר פרסום חוק ברשומות יודע הציבור על תיקון החוק - אין לקבלה במקרה דנן. המציאות ונסיון החיים מצביעים על כך שההיפך הוא הנכון. נפגע שתביעתו הוכרה ויודע כי עומדת לרשותו תקופה ארוכה להגשת תביעתו, אינו מזדרז בהכרח להגישה וזאת מתוך כוונה לבחון את התייצבות מצבו. אם לא הוּדָע לו מפורשות על שינוי כלשהוא באורך התקופה שעומדת לרשותו להגשת התביעה, אין הוא רואה כל סיבה ללכת ולבררה בשנית. יובהר שוב, כי בענייננו, בעת שהכיר הנתבע בפגיעה בעבודה של התובעים, עמדה התקופה להגשת התביעה על 4 שנים וכך גם עולה מחוברת שהופקה על ידי המוסד בתקופה הרלוונטית לפגיעתם (שנת 2001 - צורף על ידי הנתבע בתיק המוצגים) - "המועד להגשת התביעה (לגמלת נכות מעבודה - י.א.ש.) - יש להגיש את התביעה תוך 48 חודשים ממועד הפגיעה. הגשת התביעה במועד מאוחר יותר עלולה לפגוע בזכות לגמלה, כולה או חלקה." משכך תואר המצב המשפטי על פי המפורט בחוברת ההסבר שהפיק המוסד בתקופה הרלוונטית לפגיעת התובעים, לא היתה כל סיבה שהתובעים ילכו לברר קיומו של שינוי בתקופה זו. 22. מערכת היחסים בין הנתבע לתובעים מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הראשון כלפי האחרונים. סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובעים את יסודותיה של עוולת הרשלנות והם - חובת זהירות, התרשלות וגרימת נזק. היינו, חובת הזהירות המושגית רואה במבחן הצפיות את התשובות לשאלת קיום חובת הזהירות ולשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית. חובת הזהירות הקונקרטית משיבה לשאלה - האם בנסיבות המקרה הקונקרטי או ביחס לניזוק מסויים קיימת חובת זהירות. בפרשת ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש נקבע - "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים ומדיניות משפטית השוללים את החובה" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז 1 עמ' 113, 121). הלכה היא כי שיקולי המדיניות נקבעים על פי צרכי החברה המשתנים תוך איתור הערכים והאינטרסים הרלוונטים ומתן משקל ראוי לכל אחד מהם תוך עימות ואיזון ביניהם (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט (1) עמ' 113). 23. ברור מהדברים שפורטו לעיל כי חובת זהירות מושגית קיימת בין הנתבע כלפי מבוטחיו שכן ניתן לצפות כי מי שלא יהא מודע לקיצור תקופת התביעה עלול להפגע בשל כך. על שאלת חובת הזהירות הקונקרטית, היינו, האם בין המוסד לבין המבוטח אשר הוכר כנפגע עבודה וטרם הגיש תביעתו לקביעת דרגת נכות, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי, יש להשיב על פי מבחן הצפיות - האם אדם סביר (בענייננו - הנתבע) יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן - האם אדם סביר היה צריך כעניין שבמדיניות משפטית ראויה לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני ואח' ניתן ביום 14.12.06). 24. בחינת האינטרס הציבורי תוך מתן משקל למאמץ שנדרש לכל אחד מהצדדים למניעת אותו נזק, מחייב להשיב בחיוב על שתי השאלות. הנתבע ידע בבירור כי כל מי שלא יגיש תביעתו במועד עלול להפגע מכך. מאגר התובעים הפוטציאלים בעת תיקון החוק, היה ידוע לנתבע והאינטרס הציבורי אשר לוקח בחשבון את המאמץ הנדרש מהנתבע, לרבות המשאבים והאמצעים הנדרשים למניעת הנזק מחד (משלוח מכתב לאותם נפגעים שהוכרו כנפגעי עבודה) ואת הנזק הכלכלי העלול להגרם למבוטחים והחשיבות החברתית במניעת הנזק מאידך, מחייב את המסקנה כי לנתבע חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. 25. טענת הנתבע כי בכל שנה יש כ-80,000 מבוטחים אשר נפגעו בעבודה ורק -20,000 מתוכם מגישים תביעות לקביעת אחוזי נכות (עדות הגב' מנצורי - עמ' 10 לפרוטוקול), מחזקת את מסקנתי כי מדובר בקבוצה מוגדרת וידועה אשר הנתבע במאמץ קטן ביותר יכול היה לאתרם ולשלוח להם מכתב קצר המסב את תשומת ליבם לתיקון ומעמידם על זכויותיהם. קיומם של עשרים אלף מבוטחים לשנה אשר יכולים להיות זכאים לקצבה וזכאות זו עלולה להמנע מהם בשל מחדלי הנתבע העולים כדי רשלנות, והמסקנה כי הנתבע לא פעל בהגינות המינימלית המתבקשת, מטים את הכף לטובת התובעים. 26. בשולי הדברים אציין, כי טענת הנתבע לפיה העלות של משלוח המכתבים לתובעים הפוטנציאלים מצדיקה שלא לחייבו במשלוחם, אינה עניינית ואף מקוממת. משרדי הנתבע הינם ממוחשבים. האמצעים הנדרשים להפקת מכתבים אלה (על פי הגב' מנצורי - 1 ₪ למכתב) אינם עולים כדי הנזק העלול להגרם למבוטחים אשר גמלאותיהם תפגענה. יתר על כן, מקום שבו מוצא הנתבע כי מבוטחים חייבים לו כספים, אין הוא נמנע מלשלוח להם הודעות על כך, ומדוע לא יעשה כן כאשר מדובר במתן זכויות?! - לנתבע הפתרונים. זאת ועוד, מעדות הגב' מנצורי עולה כי הנתבע אף לא טרח לפרסם בעתונות היומית את דבר קיצור התקופה. הגב' מנצורי אף הודתה כי בדיעבד, מן הראוי היה לעשות כן (עמ' 14 לפרוטוקול). 27. אחזור ואציין כי ערה אני לפסיקת בית הדין בפרשת ברש, שם קבע בית הדין כי אין המוסד חב למבוטחיו אלא כנקבע על פי חוק ועל כן "לא תשמע הטענה לפיה יצר המוסד בהתנהגותו, זכויות או מניעות" ו"ככלל אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין". אולם סבורני כי אין די, במקרה דנן, בקביעה הצהרתית בנוגע לאופן שבו על המוסד להתנהל. מחדליו של המוסד אשר הנחה (בחוברות ההסבר) את התובעים כי רשאים הם להגיש תביעה תוך 48 חודשים ולא טרח להודיעם על צמצום התקופה, גרמו נזק ממשי לקבוצה לא קטנה של תובעים פוטנציאליים אשר המוסד יכול וצריך היה להיות מודע לקיומה. מדובר על קבוצה מוגדרת של מבוטחים שעליה נמנו התובעים שבעבורם נקבעה תקופת המעבר, אך זו לא הובאה לידיעתם. ההגינות המנהלית ומערכת האיזונים כפי שפורטה לעיל, מחייבת את הטלת האחריות לנזקיהם על כתפי הנתבע. עוד נציין כי בשלב זה הקבוצה הרלוונטית הינה מצומצמת ומוגדרת שכן האמור יכול לחול רק על תובעים שהגישו תביעתם עד ליום 1.1.07 (ועל פי עדות הגב' מנצורי, מדובר במקרים ספורים - עמ' 12 לפרוטוקול). לפיכך, אין בסיס לטענת הנתבע כי קיים חשש כי בתי המשפט יוצפו בתביעות, מה גם שאיני סבורה שטענה זו הינה לגיטימית עת מדובר בזכויות מתחום הבטחון הסוציאלי. 28. לתוצאה זהה הייתי מגיעה גם בבחינת התנהלות הנתבע במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. טענת הנתבע כי אין מדובר בעשיית עושר היות שהכספים משמשים למבוטחים אחרים ואינם נותרים בקופתו, אינה נכונה, שכן אילו הוגשו התביעות במועד, היה הנתבע משלם הן לתובעים הן למבוטחים האחרים. טענה זו ודאי שאינה יכולה להצדיק התנהלות הגורמת נזק ופוגעת במבוטחים שאין חולק כי אף הם זכאים לתשלומי מענק נכות. אחרית דבר 29. שקילת השיקולים השונים ואיזונם - מספרם המוגדר של העלולים להפגע, הנזק העלול להגרם מחד והעלות המוטלת על הנתבע מאידך, תוך הכרה במהות הנתבע כמוסד האמור ליתן מענה ובטחון סוציאלי ושאינו מוסד למטרת רווח, מובילה למסקנה כי היה על הנתבע להודיע למבוטחים שהוכרו כנפגעי עבודה וטרם הגישו תביעותיהם לקביעת דרגת נכות, כי המועד להגשת תביעותיהם התקצר, שהרי בדיוק לשם הגנה על מבוטחים אלה נקבעה תקופת המעבר בחוק. אי עמידתו של הנתבע בחובה המוטלת עליו להודיע לתובעים הפוטנציאליים על קיצור התקופה, גרמה להם לנזק שבגינו הם זכאים לפיצוי. 30. מעדותם של התובעים עולה כי רק התובע 1 היה מודע להגבלת המועדים להגשת התביעה תוך 48 חודשים (עמ' 5 לפרוטוקול) ואילו התובעים 2 ו - 3 הודו כי סברו שעומדת להם תקופה של 7 שנים להגשת תביעתם ולא היו מודעים כלל להגבלת המועדים החלה עליהם (התובע 2 - עמ' 18 לפרוטוקול; התובע 3 - עמ' 6 לפרוטוקול). עם זאת, איני סבורה כי יש בכך כדי להשפיע על תוצאת החלטתי, שכן, החובה המוטלת על הנתבע נובעת בין היתר מחובת הזהירות המוטלת עליו ומחובתו שלא להתעשר שלא במשפט. משכך, הפיצוי המגיע לכל אחד מהמבוטחים הינו בשיעור הנזק שנגרם לו בשל אי קבלת הודעה על קיצור התקופה היינו - לתובע 1 - מענק בשיעור קיצבה חודשית * 24 - סך של 32,592 ₪. לתובע 2 - מענק בשיעור קיצבה חודשית * 36 - סך של 16,776 ₪. לתובע 3 - מענק בשיעור קיצבה חודשית * 33 - היינו סך של 25,542 ₪. סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת תביעת כל אחד מהתובעים לקביעת דרגת נכות מעבודה ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד אשר ישולמו לתובעים בסך כולל של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וזאת תוך 30 יום. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום. פוליסהחובת ביטוחביטוח לאומי