קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב דירקטור בתמורה להון מניות: לפני בקשת מפרק (להלן: "המפרק") חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה שבפירוק"), לחייב את מר יצחק בן עמי (להלן: "יצחק"), לשעבר דירקטור ובעל מניות בחברה שבפירוק, בתמורה להון המניות שהוקצה לו ביום 21.05.92. (אישור מרשם החברות צרוף כנספח G ב' 3 לסיכומי המפרק). יצחק, יש לציין, נמצא בפשיטת רגל. החברה שבפירוק מוחזקת על ידי שני בעלי מניות שכיהנו גם כדירקטורים. האחד, יצחק, בן עמי, והשני, בנו, אילן בן עמי (להלן: "אילן"). דיון 1. אין עוררין כי הגדלת הון המניות כפי שנרשמה בספרי החברה לא נפרעה. כן אין עוררין כי יצחק לא חתם על מסמכי החברה המורים על הקצאת המניות. יצחק טוען כי לא ידע, ולא הסכים להנפקה ולכן אין לחייבו בתמורת הקצאת המניות. לטענתו נודע לו על ההקצאה רק במהלך השנים 1993 - 1995 בשיחה אקראית עם רואה החשבון של החברה. לטענתו הוראות החוק המורות לו לנהוג לטובת החברה, נסוגות מפני העובדה כי אב הוא לבנו, ואין לדרוש ממנו להתעמת עם בנו, ודאי כאשר פעולת ההקצאה כבר נעשתה. אין בהימנעותו ממעשה, כך הוא, מלהשתיקו מלטעון כי אין לחייב אותו בתמורת ההנפקה מחמת שלא אישר ולא ידע על ההנפקה. 2. עיון בסיכומי המפרק מעלה תהיות רבות בנוגע לאי הידיעה הנטענת על ידי יצחק. ראשית, אציין כי מהלך הגדלת ההון העצמי של החברה בוצע באופן מחושב לקראת הנפקת החברה בבורסה, מהלך שהיה ידוע ליצחק (אף כי יתכן ולא היה שבע רצון ממנו). שנית, הגדלת ההון אפשרה לחברה להנות מסיווג קבלני בלתי מוגבל, ומכאן שיכלה לקבל פרוייקטים שלא יכלה לקבל טרם ההגדלה. 3. אציין, כי גרסת יצחק, כי לא היה שותף להקצאה, אינה אמינה בעיני, ודי בכך על מנת לחייב אותו בסכום המבוקש. קיים מסמך ששלח לחברה שבפירוק עורך דינה, חייא גרינבוים מיום 09.06.92 (צורף כנספח I לבקשה), ושם נכתב: "הנדון: הקצאת מניות מיום 29/05/92 לבקשתך, הריני לאשר כי על פי המסמכים שברשותי ביום 29/05/92, הקצתה החברה 1,899,996 מניות רגילות בנות 1 ₪ כ"א, למר אילן בן עמי ולמר יצחק בן עמי בחלקים שווים. על פי המסמכים, ההקצאה שבוצעה היא הקצאה במזומן במחיר של 1 ₪ לכל מניה. בהקשר זה, אזכיר כי הקצאה שלא במזומן מחוייבת בחוזה בכתב המבסס את זכות הקניין של בעלי המניות במניות. במקרה של חברתכם בוצעה ההקצאה במזומן ונקבע המחיר שעל בעלי המניות לשלם בעבור כל מניה [ההדגשה במקור - י.ש]. אני מקוה שהאמור מבהיר את המצב." עוד יצויין כי עו"ד גרינבוים אף ייצג את יצחק, ואף הגיש בקשות מטעמו בתיק הפש"ר הנדון (ראו למשל בש"א 2086/98). זאת ועוד, ביום 24/05/92 הוגשה לרשם החברות הודעה בדבר קבלת ההחלטה על ההקצאה, בה נאמר, בין היתר, כדלקמן: " ניתנת בזאת הודעה כי באסיפה כללית שלא מן המניין של החברה שנועדה והתכנסה כהלכה ביום 21/05/92 במשרד הרשום של החברה נתקבלו ההחלטות הבאות..." ההודעה הוגשה לרישום, כך נאמר בה, על ידי עו"ד גרינבוים, שאף אימת את חתימת המנהל מר אילן בן עמי על ההודעה הנ"ל (נספח לבש"א 2086/98). הנה כי כן, עו"ד גרינבוים מאשר שההחלטה התקבלה "כהלכה", ולפיכך חזקה שבעלי המניות ומנהליה היו נוכחים (כן ראו פרק שני לחוק החברות, התשנ"ט-1999, לעניין סוגי האסיפות וקיומן, וכן לעניין הנוכחות המינימלית של בעלי המניות לצורך קבלת החלטות). כך כב' הנשיא ו' זיילר מציין בהחלטתו בבש"א 3112/98 מיום 07/03/00, , בה הורה ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד יצחק, כדלקמן: " בנסיבות אלה, ולצורך בקשת עיכוב יציאה, אין מנוס אלא לצאת מנקודת הנחה שהרישום של הקצאת המניות ברשם החברות לא נולד עקב טעות של קלדנית אלא עקב דיווח שנעשה בזמן אמת על ידי מי שמוסמך ויש לו לכן תוקף" (שם, שם). מהמסמך הנ"ל בדבר הקצאת המניות אנו למדים כי אישור ההקצאה נתבקש על ידי אחד מהדירקטורים של החברה. אילן בן עמי, אף הוא מכחיש כי ידע על ההקצאה. לאור טענתו, יצחק אף לא הוכיח כי היה קרע בינו לבין בנו, וכי בנו הונה אותו בעניין זה או בעניינים אחרים, ואף לא הביא בדל ראיה, למעט הצהרתו כי לא ידע על כך. אני קובע כי יצחק היה שותף להקצאת המניות ולכן יש לחייבו בתמורתן. באמירת אגב אציין, כי ניתן לייחס ליצחק ידיעה קונסטרוקטיבית, שכן היה עליו לקבל דוחות מבוקרים של החברה, כבעל מניות שנוכחותו נדרשת באסיפה הכללית בכל שנה, וכדירקטור. אף אם לא קיבל דוחות אלו, הרי שמתוקף תפקידו היה עליו לדרוש לקבלם שנה בשנה. 4. שתיקתו של יצחק לאחר שנודע לו בפועל על כך שהוקצה לו הון מניות שלא שולם דבר בעבורו, והימנעותו מפעולה כנגד מי שהונה אותו לכאורה, מלמדת על אחת משני מסקנות: האחת, כי יצחק ידע גם ידע על ההקצאה, ומכאן ששתיקתו מהווה ראיה מסייעת לידיעתו. השניה, שאף אם לא ידע, הרי שהימנעותו מפעולה מהווה הפרת חובת האמונים והזהירות שהוא חייב לחברה מכוח סעיפים 252 ו254 לחוק החברות. בנסיבות הנאתו מפירות הגדלת ההון, משיכת המשכורות מהחברה, והנאה מההגדלה כבעל מניות, אני סבור כי ראוי להשתיק את יצחק, שכיהן כדירקטור של החברה, מלטעון שלא היו דברים מעולם, וכי ההקצאה נעשתה שלא באישורו. טול את פלוני המוצא כי אלמוני זייף את המחאתו. סביר כי יפנה פלוני לגורמים המוסמכים: לבנק, לנושה המסתמך על ההמחאה, ויעדכנם בדבר המרמה. לא כך בעניינינו. יצחק ישב באפס מעש, בעוד הוא קוטף את פירות הון המניות המוגדל, בידיעה כי הון המניות הוגדל ללא כיסוי. 5. יצחק מכהן כדירקטור של החברה. בהינתן שהוא ידע כי דירקטור אחר (בנו) ביצע הונאה, היינו הקצה על שם אביו מניות בלא שהחברה קיבלה תמורתן, ובהינתן שבהגשת תביעה נגזרת מטעם החברה יכלה החברה לדרוש מאילן בן עמי כי ישלם בעבור המניות שהקצה, ובהינתן שבתור דירקטור, זכות חוקית לו (ובעניינינו, חובה חוקית) להגיש תביעה נגזרת בשם החברה לשם קבלת פיצוי מהמזיק לה, ובהינתן שהנזק מפעולת ההונאה היא לכל הפחות, תמורת המניות המוקצות, הרי שגם לשיטתו של יצחק, הרי שיש לחייבו בתמורת המניות, ואין הגנתו עומדת לו, אף אם יבסס את עמדותיו מבחינה עובדתית. 6. יצחק טוען כי אין לחייבו לנקוט בפעולה כדירקטור, כנגד בנו שפעל בניגוד לרצונו, ומאחורי גבו. אינני מקבל טענה זו. גם אם היה קשה ליצחק להביא את עצמו לפעול כנגד בנו, היה עליו להבין כי בכהנו כדירקטור של חברה, הוא מחויב לפי חוק לפעול לטובת האינטרסים של החברה, ודאי וודאי כאשר הוא מגלה פעילות מרמה על ידי דירקטור אחר של החברה, גם אם אותו רמאי הוא בנו. חוק החברות מבהיר שהימנעות מפעולה מנוגדת לחובותיו של יצחק כמנהל בחברה שבפירוק, וכך נקבע בסעיף 254 לחוק: "חובת אמונים (א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה - (1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;" הנשיא (בדימוס) א' ברק, הרחיב בע"א 610/94 - בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4), 289, על חובת האמונים, ועל ההבדל בינה לבין חובת תום הלב. ואלה הדברים: "חובת אמונים זו גבוהה היא מחובת תום הלב (האובייקטיבית) המוטלת על כל אדם בישראל בבצעו פעולות משפטיות (סעיפים 39 ,12 ו-60(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). חובת תום הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים, אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות. לעומת זאת, חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה, והוא אינטרס החברה (ראו א' ברק, שיקול דעת שיפוטי 1987) 495))." (שם, 330). 7. יצחק לא היה חייב לכהן כדירקטור בחברה, או להקים חברה עם בנו. מדוע יש להעדיף את האינטרס האישי של יצחק, על פני האינטרס של נושי החברה, שמסתמכים על הבקרה הפנימית שנעשית על ידי הדירקטורים בחברה? דיני התאגידים, ובפרט חובות נושאי המשרה בתאגיד נוצרו על מנת להגביר את רמת הודאות של נושי החברה ובעלי מניותיה, כי לא מתקיימות בחברה פעילויות מרמה. אם בחר יצחק להעדיף את האינטרס האישי שלו, על פני חובתו לחברה, הרי שאין סיבה לפטור אותו מלחוב על נזקיהם של נושי החברה. 8. אני מקבל את בקשת המפרק וקובע, כי יצחק בן עמי יחוב בסך של 993,000 ₪, בכפוף לשיערוך הסכום כדין מיום 21.05.92 ועד היום. כן יחוב יצחק בהוצאות הבקשה ושכ"ט בסך של 30,000 ₪.דיני חברותמניותדירקטור