קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב חברה זרה בהפקדת ערובה: הרקע בקצרה עסקינן בתביעה לתשלום סך של 3,410,173 ₪, שהוגשה על ידי המשיבה, חברה זרה המאוגדת באיטליה. החברה עוסקת בייצור ושיווק מנופים וציוד תעשייתי. החל מיום 6.10.05 נכנסה החברה להליך של הסדר נושים, כמשמעותו בדין האיטלקי. בכתב התביעה צוין, כי המבקשת (הנתבעת) רכשה מאת המשיבה סחורה ולא שילמה תמורתה, כמפורט בחשבוניות שצורפו כנספחים לכתב התביעה. כל פניות המשיבה לתשלום החוב הושבו ריקם, או נענו בטענות סרק, ומכאן התביעה. המבקשת לא הגישה כתב הגנה מטעמה, וביום 31.12.08 הגישה בקשה לחיוב המשיבה בערובה. רק ביום 10.3.09 נזכרה המבקשת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, ולאור העובדה שטרם ניתנה החלטה בבקשה נקבע, כי תוך 10 ימים ממועד מתן ההחלטה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה יוגש כתב ההגנה. הבקשה לחיוב בערובה המבקשת הגישה בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות משפט, לפי סעיף 353א לחוק החברות. המבקשת מציינת, כי על פי האמור בכתב התביעה, המשיבה היא חברה זרה הנמצאת בפירוק. בנסיבות אלה, ברור כי במידה וייפסקו ע"י ביהמ"שה הוצאות לחובת המשיבה, לא יהיה למבקשת מנין להיפרע. לדברי המבקשתן, על פי הפרשנות שניתנה לסיעף 353א לחוק החברות, התנאי היחיד לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה להוצאות, הינו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאת, והנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה התובעת. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי מדובר בבקשת סרק, הנגועה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. אמנם מדובר בחברה זרה, אך המבקשת "שכחה" לציין, כי איטליה הינה צד לאמנת האג בענין הפרוצדורה האזרחית, השוללת אפשרות לחייב תובע מאחת המדינות בעלות האמנה בהפקדת ערובה להוצאות (תקנה 29 לתקנות ביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית, תשי"ד - 1954). בנוסף נטען, כי אין לחייב בהפקדת ערובה אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד. במקרה דנן, החברה אינה מצויה בהליכי פירוק, אלא בהסדר נושים, כאשר החברה קיבלה החלטה רצונית לפירוק, ביום 29.7.05, כדי לפנות לערכאות באמצעות המפרק ולהתקבל להליך של הסדר נושים. לחברה מונה מפרק, מר ברביירי, שאחראי לוודא כי לתובעת אמצעים מספיקים כדי להוביל את ההליך המשפט עד לסיומו. לבסוף נטען, כי סיכויי התביעה להתקבל טובים, לעומת סיכויי ההגנה הקלושים, שכן מדובר בסחורות שנשלחו וסופק במלואם למבקשת. תשובת המבקשת לתגובה לא איחרה להגיע. בתשובה טוענת המבקשת, כי עיון בתקנה 29 לתקנות האג מגלה, כי היא קובעת שביהמ"ש לא יחייב תובע מאחת המדינות בעלות האמנה בהפקדת ערובה להוצאות "מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מגורים". עם זאת, לא נשללת האפשרות לחייב בערובה מנימוקים אחרים, כגון העובדה שהמשיבה נמצאת בהליכי פירוק או הסדר נושים. היש מקום לחייב בערובה להוצאות אין חולק, כי הבקשה אינה נסמכת על תקנה 519 לתסד"א, המסדירה אף היא את סוגית חיובו של תובע בערובה. השיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה עפ"י תק' 519, הם שיקולי הצלחת התביעה. הדבר נועד למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר ביהמ"ש סובר, כי סיכויי התביעה להתקבל הם קלושים (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 ופס"ד נוספים שניתנו מאז). לעומת זאת, השיקול הראשוני המנחה את בית המשפט, בדונו בבקשה לפי סעיף 353א לחוק החברות, הוא שיקול כלכלי, הבוחן את מצבה הפיננסי של החברה. סעיף 353א לחוק החברות קובע: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה... רשאי בית המשפט , לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תית ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע... אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדקיות את חיוב החברה... או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". המטרה שעמדה ביסוד הסעיף, שנמחק מחוק החברות והוחזר אליו בתיקון 3 לחוק החבורת מיום 17.3.05, היא לאפשר חיובה של חברה בהוצאות, בהתאם לכללים שגובשו בפסיקה וקיבלו בשעתו לבוש חוקי בדמות סעיף 232 לפק' החברות, שבוטל עם כניסתו של חוק החברות החדש לתוקף. בפסק דין שניתן לאחרונה רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (מיום 11.2.09, ) סוקר כב' השופט מלצר את ההבדלים בין הוראות תק' 519 לתסד"א, לבין סעיף 353א לחוק החברות. בהתייחס לאחרון נאמר בפסק הדין (פסקא 13) כי: "... על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראושנוה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט, כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו... זהו שלב הבדיקה השני... אם למשל סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה... משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה לפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון אם גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים". תקנה 29 לתקנות האג, אמנם קובעת כי ביהמ"ש לא יחייב תובע מאחת המדינות בעלות האמנה בהפקדת ערובה להוצאות "מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מגורים". עם זאת, לא נשללת האפשרות לחייב בערובה מנימוקים אחרים, כגון העובדה שהמשיבה נמצאת בהליכי פירוק או הסדר נושים. מהמסמכים שצורפו לתגובה המשיבה, לא ניתן להתרשם, כי מצבה הכלכלי של החברה הוא שפיר. המשיבה נמצאת בהליכי פירוק (לדבריה מרצון), ובהליך הסדר נושים, שאושר על ידי ביהמ"ש בבולוניה בתאריך 16.2.06. בהחלטת ביהמ"ש, שתרגומה מאיטלקית צורף לתגובת המשיבה נאמר, כי הנאמן-מפרק ידאג לתשלום מהיר לנושים המובטחים והבלתי מובטחים, בהתאם לגביה המהירה של החובות, ויציג דוחות תקופתיים לשופט הממונה. תצהירו של מר אדולפו ברביירי, הממלא את התפקיד של נאמן-מפרק, הוא לאקוני ביותר. נאמר בו, כי תפקידו לממש את הנכסים ולשלם לנושים, וכי נכון ליום זה, נפרעו כל החובות המובטחים, ואילו הנושים הבלתי מובטחים קיבלו 13% מן החוב. עוד צוין, כי ביהמ"ש באיטליה אישר את הגשת התביעה נגד המבקשת, וכן את ההוצאות הדרושול להליך זה. בתצהיר לא נאמר מהו הסכום המוחזק על ידי הנאמן-מפרק, להבטחת הוצאות המבקשת אם תידחה התביעה, וכיצד ניתן לגבותו. לתגובת המשיבה לא צורפו מסמכים המפרטים את היתרה בחשבונותיה, את גובה האובליגו, את השעבודים על נכסיה וכיוב'. המסקנה היא, כי בשלב הבדיקה הראשון לא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה, להוכיח כי באפשרותה לשלם את הוצאות המבקשת, אם תחויב לשלמן בבוא היום. שונה המסקנה לגבי שלב הבדיקה השני. בשלב זה נדרש בית המשפט, כזכור, לבחון את סיכויי התביעה, כאשר "בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה "ויש להזיקק לעניין האמרו רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד" (רע"א 10376/07 הנ"ל, שם) . עיון בכתבי התביעה ובחשבוניות מעלה, כי המשיבה סיפקה סחורות שונות למבקשת, שתמורתן לא שולמה. כזכור, המבקשת לא טרחה להגיש כתב הגנה עד היום, ורק בתאריך 10.3.09 פנתה לראשונה בבקשה לקבלת ארכה, שהתקבלה. בנסיבות אלה, אינני מקבלת טענת המבקשת, כי ברור כבר היום שסיכויי התביעה להתקבל הם נמוכים מאוד. הנה כי כן, בדיקת השלב השני העלתה, כי אין לפנינו מצב קיצוני של תביעת סרק, שסיכוייה להתקבל הם אפסיים. מדובר בתביעה הראויה להתברר, ואין לחסום את גישת המשיבה לערכאות, בשל העדר חוסן כלכלי מספיק. הגענו איפוא לשלב הבדיקה השלישי, בו יש לאזן את השיקולים הרלבנטיים בקביעת גובה הערובה. לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי ראוי להעמיד את הערובה על סך של 30,000 ₪. סכום זה מגלם את סיכויי התביעה להתקבל, מחד גיסא, ואת הצרוך להבטיח את הוצאות המבקשת, מאידך גיסא. אשר על כן, אני קובעת, כי הערובה בסך 30,000 ₪ תופקד, במזומן או בערבות בנקאית, תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה. בהעדר הפקדה, תימחק התביעה. משפט בינלאומיערובהחברה זרה