בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום, ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור...כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא הייתה מסתמכת עליהן...אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית המשפט בשלב של תום פרשת התביעה לענין האמינות, הן חריגות, ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הדן בקונסטלציה של זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה, קובע, בין השאר, כלהלן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת אין להשיב לאשמה: כללי 1. עם חתימת פרשת התביעה והכרזת באות-כוח המאשימה: "אלה עדי", ובטרם החלה פרשת ההגנה, העלו באי-כוח הנאשמים 2, 4 ו-9 את הטענה: "אין להשיב לאשמה". 2. טיעוני באי-כוח נאשמים 2, 4 ו-9 נשמעו בהרחבה יתירה בעל-פה, במסגרת מספר ישיבות, ובאי-כוח נאשמת 2 אף הגישו השלמת טיעון בכתב. באת-כוח המאשימה הגיבה לטענות הן בעל-פה והן באמצעות הגשת מסמכים הכוללים הפניות לחומר הראיות המפליל לכאורה בעניינן של נאשמות 2 ו-4. עסקינן בטיעונים המשתרעים על-פני עמודים רבים, ובנסיבות אלו ישוקללו הללו במסגרת הדיון, ככל שיידרש, ולא יוקצה להם פרק תיאורי נפרד. בטרם דיון, אסקור תחילה, בקיצור לשון, הרקע המשפטי הנדרש לצורך ההכרעה בטענת "אין להשיב לאשמה". רקע משפטי 3. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הדן בקונסטלציה של זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה, קובע, בין השאר, כלהלן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין". 4. הנה-כי-כן, לפנינו השאלה הבאה: האם עמדה התביעה בנטל "חובת הראיה" החל עליה - היא החובה להביא "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם? כאן המקום להעיר, כי משמעות המושג "ראיות לכאורה" - בחומר החקירה - להוכחת האשמה נשוא האישום, הרלבנטית לצורך הכרעה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, מקום בו עשויה להישלל חירותו של אדם, שונה מזו החלה לצורכי חיוב הנאשם להשיב לאשמה בגמר ראיות התביעה. ודוק: המקרה הראשון מתאפיין במבחן "איכותי", בדרישה לפוטנציאל ראייתי בעל משקל סגולי רב, בעוד שהשני - במבחן "כמותי", בדרישה לפוטנציאל לכאורי מופחת, או-אז די אפילו בראיות "בסיסיות ודלות". עוצמת הראיות הנדרשת בבסיס בקשה למעצר עד תום ההליכים עולה אפוא משמעותית על זו הנצרכת לעמידת התביעה ברף הראייתי שנקבע בסעיף 158 לחסד"פ (עיינו: י' קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום (א'), תשס"ט-2009, עמ' 1444-1446). 5. בע"פ 8418/99 ישפאר חברה אלקטרונית נ' אל-רז ג'נסיס מסחר , נאמרו, בין היתר, גם הדברים הבאים: "על מנת לבחון האם עמדו הקובלים בחובת הראיה, אין בית המשפט בוחן את מהימנותם או משקלם של העדויות שהובאו בפניו. כל שעליו להכריע הוא אם, בהנחה שיינתן בראיות ובעדויות מלוא האמון ובהנחה שיינתן להם המשקל הנדרש, יהיה בכוחן לבסס קבלת התביעה והרשעת הנאשמים" (ראו י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, תשנ"ט - 1999) בעמ' 1228, 1304)". (שם, עמ' 19) טענת "אין להשיב לאשמה" נבחנת, אפוא, תחת ההנחה שהראיות שהובאו לחובת הנאשם - אפילו "חלקים" או "שברים" של עדות - תזכינה למלוא האמון והמשקל הראייתי (י' קדמי, שם, עמ' 1450). 6. באותה החלטה שב בית המשפט העליון וסיכם את ההלכה בעניין דנן (ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פ"ד לב(1) 170), כדלקמן: "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום, ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור...כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא הייתה מסתמכת עליהן...אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית המשפט בשלב של תום פרשת התביעה לענין האמינות, הן חריגות, ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות". (שם, עמ' 179-180) הלכה זו מושרשת כיום בפסיקת הערכאות המבררות (ראו: ת"פ (חיפה) 433/01 מדינת ישראל נ' עכאוי יוסף, ; ת"פ (חיפה) 5106/06 מדינת ישראל נ' מוסא מוחמד ואח', ; ע"פ (חיפה) 2684/07 מדינת ישראל נ' ברגמן ולאדי, ). 7. בשלב זה אין, אפוא, לדקדק כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני הנזכרים בגדרי עובדות כתב האישום, ומכאן שאך די בראיות לכאורה באשר ליסודות המרכזיים של האישום. הבחינה הנדרשת הנה אך ורק של הראיות המפלילות, תוך בידודן מאחרות, כך שערכן הלכאורי נותר בעינו גם בהינתן ראיות המחלישות או אף סותרות אותן. לכן, בשלב זה אף נמנע בית המשפט מלהתחשב בראיות התביעה הפועלות לטובתו של הנאשם. הנה-כי-כן, שומה עלינו לבחון ראיות לכאורה שהניחה המאשימה לפתחו של בית המשפט, מבחן "חיצוני" של ראיות התביעה "על פניהן", תוך התעלמות משיקולי מהימנות ומשקל אלא במקרים נדירים שבהם זועק חוסר המהימנות (י' קדמי, שם, עמ' 1446-1449). 8. למען שלמות התמונה יצוין, כי דחיית הטענה "אין להשיב לאשמה" אינה מחייבת את הנאשם להעיד או לקיים פרשת הגנה, והדבר נתון לשיקול דעתו. ודוק: "נטל ההוכחה שבו חייבת לעמוד התביעה בסיום המשפט, שונה תכלית שינוי מזה שבו חייבת היא לעמוד בתום פרשתה", שכן אין הוכחה לכאורה שקולה להוכחה במידה שלמעלה מספק סביר. כך תיתכן בהחלט התוצאה, כי חרף דחיית טענת "אין להשיב לאשמה" ואי קיום פרשת הגנה, יימצא נאשם, בסופו של יום, זכאי (י' קדמי, שם, עמ' 1455). בטרם דיון 9. עסקינן בפרשה רבת אישומים ונאשמים, מורכבת ביותר, בגדרה מיוחסים לכל הנאשמים, לרבות נאשמים 2, 4 ו-9, מעשים חמורים. התקופה הרלבנטית לכתב האישום משתרעת בין החודשים פברואר 2003 לאפריל 2004, במהלכה עבדו נאשמת 2 כאחות ראשית בבית החולים "איתנים" הסמוך לירושלים (להלן: "בית החולים"), נאשמת 4 - כאחות ראשית ב"מחלקת ההמשך" בבית החולים (להלן: "המחלקה"), ונאשם 9 - ככוח עזר במחלקה. המדובר במחלקה לטיפול באוטיסטים, שבתקופה הרלבנטית מנתה 20 חוסים, שנחלקו לשתי קבוצות - "אורן" ו"ברוש". החוסים במחלקה סובלים מהפרעה התפתחותית מפושטת, הכוללת גם אוטיזם ופיגור שכלי, רבים מהם - אף מאפילפסיה. על-פי האמור בכתב האישום, נאשמת 4 הנהיגה דרכי טיפול פסולות כלפי חוסים במחלקה, אשר כללו מניעת תרופות, מעשים משפילים, דיכוי דימוי עצמי של חוסים, ועוד כיו"ב. חרף ההיררכיה בבית החולים, נוהלה המחלקה בפועל על-ידי נאשמת 4, היא שקבעה את מדיניות הטיפול בחוסים, לרבות טיפול התנהגותי וחינוכי, לעתים אף תרופתי. נאשמת 4 החליטה, כי התנהגויות מסוימות של החוסים - רצוניות ונשלטות לדידה - ניתנות לשינוי, וברוח זו הכתיבה את דרכי הטיפול בהם. כך לכאורה שלטה נאשמת 4 במחלקה ביד רמה. נאשמים 2 ו-9 היו מעין "שותפים" למדיניות הטיפול שהכתיבה הנאשמת 4, כפי שיפורט בהמשך. כעת אבחן את שיוחס לנאשמים 2, 4 ו-9 בכתב האישום, באספקלריה של ראיות התביעה המפלילות הלכאוריות הנתונות בשלב זה. דיון נאשמת 2 כתב האישום 10. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום שימשה כזכור נאשמת 2 כאחות ראשית בבית החולים. אליבא דכתב האישום, החל משנת 2003, ידעה נאשמת 2 על מדיניות הטיפול הפסולה שהנהיגה נאשמת 4 כלפי החוסים; ידעה על גילויי אלימות של נאשמים 5-9 כלפי החוסים; ידעה על סגירת חוסים שלא על-פי הנהלים; וכן ידעה על מערכת היחסים העכורה שבין נאשמת 4 לנאשם 3 (מנהל המחלקה), על שאינה מקבלת את סמכותו ואינה משתפת עמו פעולה, בעודה מחלקת הוראות לאנשי הצוות בנושאים שאינה בקיאה בהם ואינם בסמכותה. אך הנה, חרף האמור, גיבתה לכאורה נאשמת 2 באופן מלא את כל הוראותיה ופעולותיה של נאשמת 4. עוד נטען כלפי נאשמת 2, כי הזניחה את החוסה א.קר., שעה שידעה כי נאשמת 4 הורתה לאנשי הצוות כי עליו להימצא סגור בחדרו לאורך כל שעות היממה, עת כל פעילות נאסרה עליו למעט ארוחות, שירותים ומקלחת. זאת ועוד: נאשמת 2 ידעה, כי א.קר. הוחזק ערום במחסן קטן ונטול אוורור חיצוני, מחסן ריק שהכיל אך מזרון עליו ישן, ושעל רצפתו עשה פעמים רבות צרכיו. ראיות המאשימה 11. על-פי ראיות המאשימה נחשפה נאשמת 2 למדיניות הטיפול במחלקה ולאלימות השוררת במקום בתיווכם של מספר מקורות מידע: מיכאל בלר (ת/93, ת/96, ת/97, ת/98, ת/101, ת/102), איתן מגרפטה (ת/107; בנוסף, ראו: עמ' 737-738 לפרוט'), אוהד פרסבורגר (ת/179), מריאל גולדברג (ת/111), וכן אלעד חיות (ת/93א). לא-זו-אף-זו, בהודעתה במשטרה מודה למעשה נאשמת 2, כי הנטען כלפי התנהלות המחלקה אינו זר לה, כי הנה מודעת לעובדה כי נאשמת 4 לא קיבלה את סמכותו של נאשם 3, ובכלל זה - כי בין השניים שוררת מערכת יחסים עכורה. זאת ועוד: בחקירתה אף הגדירה נאשמת 2 את תפקידה ככזה "שדורש ידע ואחריות לגבי כל המחלקות" (הודעתה במשטרה מיום 27.7.04, עמ' 1 ש' 1-2, עמ' 3 ש' 75, עמ' 4-5 ש' 117-119, עמ' 5-6 ש' 152-156, עמ' 7 ש' 200-206, עמ' 8 ש' 239, עמ' 11 ש' 349-354). מן הכלל אל הפרט 12. בא-כוח נאשמת 2 ניסה לנסוך ספק בראיות הלכאוריות האמורות תוך שהטעים את ה"אין" על-פני ה"יש". לדידו, נאשמת 2 פעלה כמיטב יכולתה, תוך הפעלת שיקול דעת מרבי, זאת - תחת אילוצים נתונים. ברם, השתכנעתי כי ראיות התביעה שהוצגו בבית המשפט הנן למצער בסיסיות להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשמת 2. ודוק: מן הראיות דלעיל למדתי אודות אלימות שלכאורה מתחוללת במחלקה, שלגביה עודכנה נאשמת 2; וכן אודות תקשורת לקויה בין נאשמות 2 ו-4, ובין נאשמים 3 ו-4, שחיבלה במהלך העבודה התקין. כיצד הגיבה נאשמת 2 למתרחש סביבה, לא אדע בשלב זה, אלא ממקורות חיצוניים. הלך מחשבתה ומעשיה נותרים, אפוא, כעת על תקן נעלם. אין חולק, כי לנאשמת 2 מעמד מיוחד בפרשה, כממונה ישירה על נאשמת 4, כמי שלא בכדי היוותה מוקד לפניות בדבר המתרחש במחלקה. עם סיום פרשת התביעה, אין באפשרותי אפוא לקבוע כי הנטען כלפי נאשמת 2 נטול אחיזה בראיות, או לחלופין - מעוגן בראיות מופרכות לחלוטין. כושרה הרפואי של נאשמת 2 (נושא - לגביו נטען לפני בהרחבה במסגרת דיונית אחרת שאינה נוגעת לדיון דנן) לשאת בעול התפקיד שהוטל עליה, נכון לתקופה הרלוונטית לאישום, לא עורער במסגרת פרשת התביעה, מה גם שהנושא נטול כל נפקות, למצער בשלב זה, וככל שתבקש נאשמת 2 לטעון בעניין זה, פרשת ההגנה לפניה, בראש ובראשונה - מפיה ובלשונה. גם לולא ידעה נאשמת 2 אודות מרבית האירועים נשוא כתב האישום, הניחה המאשימה ראיות לכאוריות המעוררות תהיות שמא היה הדבר בכוחה ובאחריותה לנוכח "רסיסי" המידע שהומטרו עליה ממקורות שונים. העובדה כי מדובר באירועים חריגים שאין הדעת סובלת עשויה להתגבש מעצמה, בכפוף למבחני ההיגיון והסבירות, לאור הניסיון המקצועי שרכשה, ולו אף לאחר עריכת התייעצות עם גורמי פנים או חוץ שונים. הדעת נותנת, כי תפקידי ניהול כרוכים במידת אחריות בלתי מבוטלת, קל וחומר עת עסקינן ב"לקוחות מיוחדים" - חוסים חסרי ישע, שהיו נתונים לכאורה להתעללות מתמשכת, ומשכך, קו הטיעון של נאשמת 2 להרחיק עצמה מן הזירה הפלילית, שגבולותיה שורטטו במסגרת פרשת התביעה, אין מקומו תחת הכותר "אין להשיב לאשמה". רצונה של נאשמת 2 בחקר העניין לא בא לכלל ביטוי ממשי בפרשת התביעה, אולי בשל היותה, מבחינתה, אך בגדר מיודעת פורמאלית להתרחשויות במחלקה. העדר פרטים ושאר מיני לאקונות שיערפלו את תמונת המצב לאשורה אולי מונעים בדיקה מוסמכת על-פי הפרוצדורות הנוהגות בבית החולים, באמצעות הוועדה לניהול סיכונים, אלא שאין בהם כדי לעקר מלכתחילה כל מאמץ עליון להשלימם באמצעות מחקר שטח מעמיק ומוקפד. סבורני, כי אם אכן "מארק טען שכאשר נעמה ביקשה לדעת מה קורה במחלקה אף אחד לא דיבר" (עמ' 3072 לפרוט'; מדברי בא-כוח נאשמת 2), יש בדברים משום תמרור אזהרה, אות וסימן למצוקת תקשורת. תחושת הסולידאריות והחשש לצאת כנגד הממסד והמדיניות הנוהגת מציבים אתגר של ממש בפני זה המלין על הקיים, ומכאן שאין לתמוה על ההכחשה שוודאי באה לעולם מצדו בשלבים אלה ואחרים של חשיפת הפרשה. וכאן יודגש: בתנאי עמימות אין לדעת במדויק אם גוון אפור או שחור מאפיין את המעשים שבוצעו במחלקה. אמנם, נאשמת 2 נטולת הכשרה בתחום האוטיסטי, לא רופאה היא, ולדידה, אישור מדיניות טיפולית מהווה סוף פסוק עבורה. אך הנה, לו הדרג הרפואי הוא המכריע, מדוע זה יחול חיכוך מקצועי בין נאשמים 3 ו-4, שני כוחות שאמורים להשלים האחד את השני, בעלי תחומי אחריות שונים שאינם חופפים? אם, כטענת בא-כוח נאשמת 2, לא היה כל יסוד להניח כי בוצעו עבירות כלפי חוסים, אם לא ידעה אודות הפגיעה בתפקוד ובטיפול בהם, אם גיבתה את הנאשמת 4 באופן ענייני, אם פעלה מעבר למצופה - זאת אין ביכולתי לקבוע כממצא בשלב זה. נאשמת 4 כתב האישום 13. לנאשמת 4 מקום מרכזי ומכונן בכתב האישום, היא כאמור ששימשה כאחות הראשית במחלקה בתקופה הרלבנטית. ודוק: בגדרי - אישום 3, בעניין החוסה י'; אישום 4, בעניין החוסה או'; אישום 5, בעניין החוסה י.שר.; אישום 6, בעניין החוסה י.ש.; אישום 7, בעניין החוסה י.י.; אישום 8, בעניין החוסה ש.ע.; אישום 9, בעניין החוסה א.ק.; אישום 10, בעניין החוסה פ'; אישום 11, בעניין החוסה ז.ש.; אישום 12, בעניין החוסה א.קר.; וכן אישום 13, בעניין החוסה ר.א. - מופיעה נאשמת 4 כ"שחקנית" מרכזית במסכת ההתעללויות ממנה סבלו לכאורה החוסים, תחת הנהגתה. מפאת היעילות לא אעלה על הכתב את עובדות כתב האישום ביחס לכל אחד מן האישומים דלעיל. ראיות המאשימה 14. עדי המאשימה סיבכו הנאשמת 4 במיוחס לה בכתב האישום (ראו, בין היתר: עדויותיהם של אלעד מאליק, עמ' 68, 72-80, 85-87, 109-111, 115-119, 211, 223 ו-251 לפרוט'; מארק מרסיאנסקי, עמ' 485, 487-488, 490 ו-494 לפרוט'; איתן מגרפטה, עמ' 733-737, 745 ו-763 לפרוט'; וכן מיכאל בלר, עמ' 582-674 לפרוט'). המדובר בעדים שלכאורה ראו ושמעו את המתרחש במחלקה, חוו את האווירה ששרתה במקום והתרשמו באופן בלתי אמצעי מאירועים שונים המצוינים בכתב האישום. כך נוצר הרושם הלכאורי, כי נאשמת 4 היא שאכן קבעה את דרכי הטיפול במחלקה ולא נאשם 3, תוך שדרשה ציות קפדני להוראותיה, בעודה מאמינה בשינוי התנהגותי אותו ניתן להשיג בקרב החוסים. כך גם התקבל הרושם הלכאורי, כי במחלקה שרתה אווירה קשה ואלימה, שיסודותיה אינם ברי ביקורת או שינוי, וכי חיכוך מקצועי מול נאשמת 4 כרוך במחיר ממשי - שיבוץ במשמרות לא נוחות, העברה למחלקה אחרת, ניתוק מחוסים וכיו"ב. מן הכלל אל הפרט 15. אין ביכולתי לקבוע בשלב דיוני זה כממצא מוכח, כי מקרי אלימות שאירעו במחלקה הנם אך ספציפיים ותלויי נסיבות שאינם בשליטתה של נאשמת 4, תולדת בחירתם החופשית של עובדי הכוח הסיעודי, במנותק מכל מדיניות טיפולית כללית. אין אף לשלול האפשרות, כי הוראה טיפולית פסולה קוימה השכם והערב, באורח שיטתי, כחלק ממדיניות טיפולית שהנהיגה נאשמת 4, וכי בקונטקסט ובנסיבות נתונים - נתפסה ראויה והולמת. אין צורך להכביר מילים בנושא זה, שכן מושכלות יסוד הן כי אקט של התעללות יכול גם יכול להתבצע תוך מודעות, רצון וכוונה, מה גם שאין החזות פני הכל, יסוד נפשי טמיר לפנינו, שטרם הוברר ממקור ראשון. רוע לב או אכזריות אינם אפוא הכרחיים בנסיבות העניין, כגורמים אינהרנטיים ביסוד הנפשי המדובר, באשר מניעי המעשים המיוחסים לנאשמת 4 עדיין לא ידועים מפיה. ודוק: גם הורה אוהב עלול להתעלל בפרי חלציו להתפאר. לתופעה האנושית תצורות אין קץ ומן הנמנע, אפוא, בשלב זה להסיק בדיעבד אודות מצבם הנפשי של המעורבים בפרשה שעה שבצעו את המעשים שתוארו במסגרת פרשת התביעה. 16. אישיותה של נאשמת 4 אינה מוכרת לבית המשפט, אלא בעקיפין, מתוך מסמכים ועדויות של אחרים אודות התנהלותה במחלקה. האם "כולם היו בניה" כדברי סנגורה? האם התנהגותה של נאשמת 4 במחלקה מדגימה את המודל המבורך של "הגדלת ראש"? האם הוראותיה במסגרת עבודתה אינן טיפוליות כלל ועיקר כי אם אך ורק הוראות שנועדו להשיג הרתעה מפני התפרצויות ותופעות מפתיעות, פן חלילה כאוס ישרור? האם נאלצה נאשמת 4 להתמודד עם בעיה קשה של התפרצויות אלימות מצד חולים מסוכנים מאוד, ומכאן הוראותיה, שכל תכליתן - מניעת פגיעה בחוסים ונטרולם בשעה המתאימה, תוך שימוש בכלים הולמים, הוראות שנוסחו לאחר תכנון ומחשבה, סבירות ואף הכרחיות לנוכח מחסור קשה בכוח אדם? האם האסרטיביות של נאשמת 4 אך ברכה גלומה בה בנסיבות העניין? האם ב"גיהנום עלי אדמות" המדובר, מקום בו טענת ההתעללות בחוסים בכל קרן זווית אורבת? שמא מסתכם התיק, למרב, בביטויים ספוראדיים של שחיקה וקהות חושים מצד צוות עובדים, שפעל תחת אילוצים קשים במחלקה, כרע במיעוטו, אך בטעות שבשיקול דעת? עסקינן בשאלות עמוקות וכבדות משקל, שהעיסוק בהן ובנפקותן אינו תיאורטי גרידא, לא-כל-שכן במשפט פלילי. נאשמת 4 עשויה לסייע לבית המשפט בחקר האמת, וכנאשמת מרכזית בפרשה - כל שכן. למותר לציין, כי אין לדעת מראש מה תעיד נאשמת 4, ככל שתבחר להעיד. לו תעיד, ניתן יהא לדעת באיזה גוון צבעה את הוראותיה, מה חוותה, כיצד חשה, מה חשבה, למה ייחלה, כיצד נהגה, מה הטריד מנוחתה, כך גם תוכל להרבות את חומרי הגלם העובדתיים המופיעים לדידה בפרשה, באופן פוזיטיבי ויזום, להשמיע קולה ולהשפיע על גורלה. באמצעותה, עשוי בית המשפט לשחזר בדיעבד את אותם אירועים שאוזכרו בפרשת התביעה, לרדת לעומקם ולהבינם עד תום בטרם יכריע הדין. כך או כך, צירוף הנתונים - 20 חוסים וארבעה אנשי צוות במשמרת - אפילו במחלקה הקשה ביותר עלי אדמות - אינו מקנה פטור מביקורת או שולל זכויות יסוד המעוגנות בדין. 17. האם, כדברי בא-כוח נאשמת 4, הלכה חדשה נדרשת, כדי "להיגאל מהצורך בשמיעת פרשת הגנה"? איני ירא מפרשת הגנה ממושכת, אפילו בעלת השלכה מערכתית. מלאכת השיפוט מחייבת מהלך ממושך של התלבטות ושקילה בטרם הכרעת דינו של אדם; אבוי לכל לוּ אביא בכלל חשבון "זמן שיפוטי יקר ערך" כחלק ממערך השיקולים הרלבנטי בשלב זה. איני סבור, כסברת בא-כוח נאשמת 4, כי העדויות שנשמעו בגדרי פרשת המאשימה הנן כה בלתי סבירות במידה ששום ערכאה שיפוטית לא תסמוך ידה עליהן. אף איני סבור, כי הדיווח אודות הפרשה מעורפל ובלתי ממוקד, עד כי אין לחלץ מתוכו אירועים קונקרטיים וקוהרנטיים המאפשרים דיון והכרעה. ליסוד הנפשי הגלום בעבירות המיוחסות לנאשמת 4 הניחה המאשימה מסד של ראיות לכאוריות, אלא שאין עדיין להכריע בדבר נפקותן המשפטית. לא-זו-אף-זו, מבנה ומהות מטריצת הכוחות הפועלת בבית החולים - הנהלה, צוותים רפואיים וסיעודיים - טרם הובררו כל צורכם, וראיות לכאורה לכך כי נאשמת 4 היא שניהלה בפועל את המחלקה ושלטה בה ביד רמה, תוך הנהגת קוד טיפולי פסול לכאורה, לא הופרכו מיסודן. בנסיבות אלו, מן הנמנע שלא לחייב הנאשמת 4 בשלב זה להשיב לאשמה ויהא עליה אפוא לפרוש פרשת הגנתה. נאשם 9 כתב האישום 18. נאשם 9 נמנה, כאמור, על כוח העזר במחלקה בתקופה הרלבנטית. אישום 3 הוא היחיד בו הואשם נאשם 9, במסגרתו נטען, כי הלה יישם באופן שוטף את הוראותיה של נאשמת 4 בקשר לחוסה י', וכי היה שותף להתעללות המתמשכת שלכאורה בוצעה בו. כך נטען בכתב האישום, בין היתר, כי ביום 24.3.03 לקח נאשם 9 את י' לחדר חרום, נכנס עמו לחדר והכה אותו בחזקה, וכתוצאה ממעשיו נשברה ידו של י'. ראיות המאשימה 19. מספר עדים מפלילים את נאשם 9 במיוחס לו (ראו: עדויותיהם של מאליק - עמ' 85 לפרוט'; מיכאל בלר - עמ' 584 ו-700 לפרוט'; וכן איתן מגרפטה - עמ' 735-736 לפרוט'). מן הכלל אל הפרט 20. המדובר בראיות לכאוריות שאינן מאפשרות לפטור הנאשם 9 בשלב זה מלפרוש פרשת הגנתו. אם במהלך אותן עדויות אוזכר נאשם 9 כבדרך אגב או בצמצום, או לחלופין, בגדרי גרסה כבושה, אין זה השלב לדון במשקלן ובמהימנותן. יוזכר, כי החוסה י' שבר את ידו כתוצאה ממעשי נאשם 9, כך לפי כתב האישום, אכן - תוצאה חמורה ביותר - נזק גוף שהסב מטפל למטופל. לא מצאתי בראיות הרלבנטיות לנאשם 9 פרשנות מוחצת המעקרת אותן מכל תוכן מפליל לכאורה, שעה שסתירות ואי התאמות הגלומות בראיות התביעה ממילא חסרות כל נפקות בשלב זה. התוצאה 21. בסופו של יום, קיימות בנסיבות העניין ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של כתב האישום המתוקן, ומפאת העובדה כי בשלב זה פטור בית המשפט משקילת הראיות, מהימנותן או משקלן, דין טענת "אין להשיב לאשמה" להידחות. ודוק: אין בשום מקרה לקבוע בשלב זה, כי הראיות לכאורה שהצטברו בגדרי פרשת המאשימה הנן בלתי ראויות לאמון בעליל עד כי שום בית משפט לא היה סומך ידו עליהן. לאור המקובץ לעיל, טענת "אין להשיב לאשמה", שנשמעה מפי נאשמים 2 ,4 ו-9, נדחית בזאת. אין להשיב לאשמה