קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה בבקשת סעד זמני: התובעים רכשו זכויות במקרקעין, מכוח ירושה, (כשלושה-עשר דונם), באזור ג'אבל אלדיק, ירושלים, הידועים כחלקה 16 בגוש 10. ב-29.5.07 הגיש חוסיין עבד עיד זוהארה ("התובע") המרצת פתיחה (6168/07), לחייב את הנתבעת ("המדינה"), באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, לפצותו בקרקע חלופית, במקומם של מקרקעין בהר חומה שהפקיעה המדינה. לחילופין עתר, לחייב את המדינה לשלם פיצויים "ריאליים" בגין זכויותיו במקרקעין המופקעים. בה בעת, הוגשה ע"י התובע בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על המדינה לעלות על המקרקעין הללו ולפעול בהם (בש"א 5723/07). לבקשה זו צורף עותק מצו ירושה בו מופיע שמו של המבקש כאחד מיורשי סבו המנוח, אשר היה הבעלים של 21 דונם במקרקעין האמורים. סופו של הליך זה היה בהסדר פשרה לפיו לא יינתן הצו הזמני נגד המדינה ומנגד לא תבוצענה עבודות בתוך השטח המעובד, עד ל-10.6.07: "על מנת לאפשר למבקש למצות את זכויותיו וכן להסדיר את רכושו בשטח המחלוקת...שהמבקש טוען לבעלות עליו". (בש"א 5723/07 - עמ' 3 לפרוטוקול) באותה עת היה המבקש מיוצג על ידי עו"ד מרוואן ג'דעון. משלב זה ואילך, רצוף מהלך הדיונים בבקשות לדחיית מועדי דיון ולמתן ארכות להגשת כתבי טענות שנתבקשו על ידי כל אחד מהצדדים, בהסכמה. בקדם המשפט, הוסבה המרצת הפתיחה לכתב תביעה וניתנה רשות למבקש להגיש כתב תביעה מפורט כדבעי, בשם חמישה תובעים, תוך מתן הזדמנות לאיתור מיקומה של החלקה נשוא ההליכים (חלקה 64 בגוש 29936). התובעים צירפו ב- 25.5.08 תוכנית הפקעה של אדמות הר חומה ומפת גוש 29936 והודיעו כי לאור הבירור שערכו, תביעתם תצטמצם לפיצויי הפקעה בגין 5,023 מ"ר בלבד (כמצוין במפה). ב-15.10.07 עתרה המשיבה לסילוק התובענה על הסף ולחילופין, להעברתה לפסים של כתב תביעה, בהתאם לתקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי (בש"א 7252/07). ב- 1.6.08 קיבל בית המשפט את הבקשה להעברת התובענה לפסים של תביעה (בש"א 2872/08). ב-31.3.08 הגישו התובעים כתב תביעה (תא 9570/07). בכתב ההגנה שהוגש ב-3.7.08, טענה המדינה "התיישנות" וביקשה לסלק את התובענה על הסף, הן מחמת היעדר עילה [תקנה 100(1) והן עקב התיישנות [תקנה 101(א) לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984]. ב-14.7.08 הגישה המשיבה כתב הגנה, בצרוף נספחים נוספים שלא צורפו לכתב ההגנה אשר הוגש בראשית אותו חודש. ב-18.11.08 הגישה המשיבה בקשה נוספת למחיקת התביעה על הסף; הפעם, עקב אי קיום צו לגילוי מסמכים כללי הדדי. ב-4.1.09, הודיע עו"ד מרוואן ג'דעון על כוונתו להפסיק את ייצוג התובעים, וביקש לדחות את מועד הדיון שהיה קבוע ל-5.1.09. בקשתו נדחתה. בקדם המשפט מה 3.6.08, חזרה המדינה על עתירותיה לסילוק התובענה על הסף. בהחלטה שניתנה באותו יום נאמר: "עם כל הקושי אין מקום לסלק את התובענה על הסף, שכן כידוע בית המשפט יושב על מנת לעשות צדק, וסילוק תובענה מבלי שנדונה לגופה, אינו עולה בקנה אחד עם מטרה זו. במיוחד כאשר מדובר במחלוקת שבין המדינה לבין היחיד" (עמ' 9 לפרוטוקול מה-3.6.08). נקבע קדם משפט נוסף וניתנה הוראה למדינה להזמין מודד מוסמך שיתייצב בבית המשפט על מנת לערוך בהדרכתו, ביקור במקרקעין המופקעים בו ביום. מועד הדיון המתואם נקבע ל-5.1.09. ב-5.1.09 התייצב עו"ד דאוד עזי, בא כוחם החדש של התובעים. לדבריו, פנו אליו התובעים, יום לפני הדיון וביקשוהו לייצג אותם בתובענה. עו"ד עזי קיבל על עצמו את הייצוג, הגיש ייפוי כוח וביקש דחייה על מנת "ללמוד את התיק". המדינה התנגדה והפנתה לתשומת הלב להתייצבותו של המודד המוסמך ובזבוז הזמן שנגרם לו עקב התנהגות התובעים. ביהמ"ש נעתר לבקשת הדחייה. יחד עם זאת, נתבקש עו"ד עזי להמציא את פרוטוקול הישיבה לתובעים אישית, עוד באותו יום, לפי הכתובת הידועה בבית סחור, בצירוף פרוטוקול של כל הישיבות וההחלטות שניתנו עד אותו מועד. בא כח התובעים התבקש להציג לבית המשפט אישור מסירה בחתימת ידו של התובע 1. האישור הוצג על ידי עו"ד עזי כנדרש. בהודעתו של עו"ד עזי נאמר כי בוצעה מסירה אישית של כל הפרוטוקולים לידי תובע 1. מועד חדש לשמיעת התובענה נקבע בתיאום עם ב"כ התובעים ל-16.3.09. ב-10.3.09 עתר עו"ד דאוד עזי להשתחרר מהייצוג עקב כשל בקשר עם התובעים, ו"בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד התובעים". כמו כן ביקש עו"ד עזי לדחות שוב את הדיון. המשיבה התנגדה לבקשה זו. בקשת הדחייה נדחתה ב-12.3.09. בפתח הישיבה חזר עו"ד דאוד עזי על הבקשה לשחרור מייצוג ולדחיית הדיון. המשיבה חזרה על עמדתה לסילוק התובענה על הסף, מהנימוקים שכבר פורטו בבקשותיה הקודמות. בשלב זה, הודיע עו"ד מרוואן ג'דעון על הסכמתו למחיקת התובענה על הסף. ואולם המשיבה עמדה על עתירתה לדחייה חלקית של התובענה ככל שהיא מתייחסת להתיישנות העילה המבוססת על דין הנזיקין, על אף שניתנה הסכמת התובעים למחיקת התובענה על כל עילותיה. לטענת המדינה, אין להסתפק במחיקת התובענה ויש להורות על דחייתה, ככל שהדבר נוגע לעילה הצומחת מהעוולה של הפרת חובה חקוקה. הכוונה לתביעת פיצוי בגין נזקים שנגרמו, לטענת התובעים, עקב הפרת חובות החלות על הרשות המפקיעה על פי דין. התובעים מתנגדים לדחיית התובענה על הסף, ולו באופן חלקי, וטוענים כי המדינה לא טענה התיישנות בהזדמנות הראשונה, כמצוות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. המדינה מבקשת לדחות טענה זו ומציינת כי טענת התיישנות נטענה בכתב ההגנה ובבקשותיה לסילוק התביעה על הסף. דיון בהחלטות קודמות, בהן ניתנה הזדמנות לתובעים לקדם את תביעתם לפיצויי הפקעה, עמדתי על ההתנהלות הרשלנית שלהם אשר מנעה שוב ושוב כניסה לטרקלין. אין צורך לחזור על הדברים שהועלו על הכתב בהחלטות קודמות (ב-5.11.07, 3.6.08, 3.11.08 ו-5.1.09). לאור הנסיבות הללו נהג בא כוח התובעים בתבונה, בהסכימו למחיקת התובענה על הסף. נותר לדון בעתירת הנתבעת, לדחיית עילת התביעה הנוגעת לסעדים המעוגנים בעוולת הפרת חובה חקוקה (ס' 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). לטענת התובעים לא טענה המדינה "התיישנות" בהזדמנות הראשונה ועל כן החמיצה את ההזדמנות לחסום את עילת התביעה הנזיקית הכלולה בתובענה: "הזמן לטענת התיישנות אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). השאלה הינה האם אכן התיישנה התובענה שבפנינו, ככל שהיא מתייחסת לעילה הנוגעת לפיצויים בשל הפרת חובה חקוקה. במקרה זה יקשה לקבוע מה היא "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות במובן ההוראה שבסעיף 3 לחוק. תחילתו של ההליך השיפוטי בתובענה זו: בבקשה לסעד זמני - צו מניעה האוסר על המדינה להמשיך בעבודות המבוצעות על המקרקעין נשוא צו ההפקעה (בש"א 5723/07). הדיון בבקשה האמורה הסתיים בהסכמה לפיה ויתרו התובעים על מתן הצו הזמני ואילו המדינה התחייבה להימנע מעשיית כל פעולה במקרקעין הללו, במשך תקופה מוסכמת. במסגרת הליך זה לא טענה המדינה טענת התיישנות. האם ראוי אפוא לראות בשלב הבקשה לסעד זמני הזדמנות ראשונה להעלאת טענת ההתיישנות? שני הצדדים לא היו ערים לשאלה זו, ולא התייחסו אליה בטיעוניהם. עיון בפסיקה מעלה כי השאלה אינה פשוטה כלל ועיקר. בהקשר זה ראוי להפנות לדיון הנרחב בסוגיית "ההזדמנות הראשונה", בפרשת ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן פ"ד נח(4) 769, 784-785. בית המשפט עמד על הקושי ביישום מושג "ההזדמנות הראשונה", המתעורר בדרך כלל בשלבים שונים של דיונים "הקודמים בזמן להגשת כתבי הטענות", כפי שאירע במקרה שלפנינו. ככלל, מי שמחמיץ את ההזדמנות לטעון התיישנות בשלב המוקדם ביותר, אינו רשאי לחסום את התביעה. פסיקה זו מתיישבת עם התובנה בדבר חשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהוכרה בשיטתנו כזכות יסוד. ודוק, ניסיון החיים מלמד שקשת המצבים המהווים "הזדמנות ראשונה" היא כה רחבה עד כי לא ניתן להגדיר בהגדרה נוקשה, את נקודת הזמן שבה הזדמנות זו חולפת. הרושם העולה מן הפסיקה הינו כי בכל מקרה ומקרה תישקל ה"הזדמנות הראשונה" לגופה. בענייננו, כאמור, שני הצדדים לא טענו בעניין זה בפני בית המשפט ונותר ספק לגביו. בנסיבות הללו, ראוי כי בית המשפט ימשוך את ידו מהכרעה בטענת ההתיישנות. במיוחד בשום לב לגישה השיפוטית הנגזרת מפרשנות מרחיבה של זכות הגישה לערכאות. על כך נאמר בפרשת ויינברג נ' אריאן: "...ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על הראויה להגנה כזכות יסוד אף שטרם מצאה את ביטויה החקוק עלי חוק יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית-המשפט בפני תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פריסתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, דווקא בכיוון הרחבה של משמעות מונח זה באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי-הטענות, שבהם ניתנה הזדמנות לבעל-דין להעלות טענת התיישנות, ואם לא ניצל אותה יחמיץ את המועד להעלותה...". (שם, בעמ' 784). דחיית התובענה על הסף, להבדיל ממחיקתה, הינה צעד קיצוני הנועל בפני בעל דין את שעריו של בית המשפט ומכביד על עשיית הצדק. לא אחת נאמר שאין להקל ראש בהפעלתו של הכלי הדיוני מרחיק הלכת של דחייה על הסף (ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865, 868). בית המשפט אינו ממהר אפוא להורות על דחיית תביעה על הסף שאין אחריה ולא כלום. מאידך, מחיקת התובענה אינה סותמת את הגולל על ההליך המשפטי ויחד עם זאת מגשימה את תכלית ההרתעה כלפי התעלמות מן הסדר התקין של ניהול תובענה. למען הסר ספק יובהר כי לצדדים שמורה הזכות לטעון התיישנות, אם וכאשר תוגש לבית המשפט תביעה חדשה. סוף דבר, בנסיבות שבפנינו, נמחקת התובענה. הבקשה לדחיית התובענה נדחית. נותר, אם כן, נושא ההוצאות. הנתבעת חוזרת ומדגישה כי התנהגות התובעים גרמה לבזבוז זמן שיפוטי יקר, כמו גם לטרחה מיותרת לנתבעים. הצדק עמה. דרך ניהול התובענה משלב הפתיחה בבקשה לצו מניעה זמני, מתאפיינת ברשלנות. התביעה הוגשה בטרם הוחל בבירור העובדות וגיוס המסמכים הרלבנטיים. עורכי הדין של התובעים לא זכו לשיתוף פעולה של שולחיהם ונאלצו להיכנס שוב ושוב בשערי בית המשפט בידיים ריקות. מנגד, סייעה הנתבעת לתובעים באיתור זכויותיהם במקרקעין באזור הר חומה והביעה נכונות להדריכם בכל הנוגע למימוש זכויותיהם, כראוי לרשות ציבורית האמונה על כיבוד זכויות הפרט. לאור האמור ישאו התובעים בהוצאות הנתבעת, בסך 12,000 ₪. סכום זה, מגלם את כל החיוב בהוצאות, והוא כולל 5,000 ₪ שנפסקו בישיבה קודמת (5.1.09) וטרם שולמו לאוצר המדינה. אשר לעתירת המשיבה להתניית הגשת התביעה מחדש, בסילוק חוב ההוצאות - אין לה מקום. המחוקק נזהר בהענקת סמכות ההתליה של הליך שיפוטי בסילוק חיוב כספי. בדרך זו, עלול להינעל השער בפני דל הנזקק לבית המשפט אך ידו אינה משגת. רק באותם מקרים שבהם מבקשים לבטל החלטה שניתנה על פי צד אחד, רשאי בית המשפט שנתן את ההחלטה, להתנות את ביטולה: "בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים..." [תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984; ע"א 2237/01, שם בעמ' 869; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995 ), ס' 577]. אשר על כן, אין בידי לקבל את עתירת המשיבה להתליית הליכים עתידיים, בתשלום חוב ההוצאות. סעד זמניטענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונההתיישנות