קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ידועה בציבור 3 שנים לפני הפטירה / הכרה בידועה בציבור שאירה של אדם שנפטר: 1. המערערת הגישה ערעור כנגד החלטתו של החשב הכללי - הממונה על הגמלאות דאז, שניתנה מכוח סמכותו על פי סעיף 44 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 (להלן:"חוק הגמלאות"), לפיה אינו מכיר במערערת כשאירה של המנוח (להלן:"המנוח") וקבע כי היא אינה זכאית לקצבת שאירים או למענק על פי סעיף 37 לחוק הגמלאות. 2. המערערת טענה בתובענה כי היא נישאה למנוח בשנת 1965 והם היו נשואים במשך 32 שנים, בהן נולדו להם 8 ילדים. בני הזוג התגרשו בשנת 1997, אך לאחר הגירושין הם חזרו לחיות במשותף עד לפטירתו של המנוח ביום 11/1/04. לטענת המערערת, היחסים בינה לבין המנוח התהדקו ביתר שאת כ - 4 שנים טרם פטירתו, אז חזרו לחיות חיים משותפים כבני זוג לכל דבר ועניין, אך למרבה הצער בשנת 2002 לקה המנוח במחלה קשה אשר הביאה למותו. המערערת טענה כי טעה המשיב בהחלטתו עת קבע כי היא לא היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 3 שנים שקדמו לפטירתו, וביקשה מבית הדין לבטל את החלטתו של המשיב, להכיר בה כשאירה של המנוח ולהורות למשיב להמשיך ולשלם לה קצבת שאירים. 3. המשיב טען בכתב התשובה שהוגש לבית הדין כי מהחומר המצוי בידו לא עלה שבין המנוח לבין המערערת נוצרו יחסים של ידועים בציבור ב - 3 השנים אשר קדמו למותו של המנוח ולפיכך לא קמה למערערת הזכות לתבוע גמלת שאירים עבור המנוח. המשיב תיאר בכתב התשובה את התמונה העובדתית אשר עולה מהחומר המצוי ברשותו, לפיה המערערת אינה עונה על ההגדרה "ידועה בציבור", לא ניהלה משק בית משותף עם המנוח, לא גרה יחד עימו בשלוש השנים שקדמו לפטירתו וממילא אינה זכאית לקצבת שאירים. 4. עובדות הצריכות לענייננו: א. המערערת והמנוח נישאו בשנת 1965, היו נשואים במשך כ-32 שנים ונולדו להם 8 ילדים. ב. בתאריך 6.1.97 התגרשו בני הזוג. ג. המנוח חלה במחלה קשה בשנת 2002 וכתוצאה ממנה נפטר ביום 11.1.04.   ד. ביום 3.3.04 הגישה המערערת תביעה לגמלת שאיר. בקשתה אושרה ושולמה לה גמלת שאיר החל מחודש פברואר 2004. ה.  לפי טענת המשיב, במכתב מיום 16.10.06 מאגף הגמלאות במשטרת ישראל, הובא לידיעת המשיב כי בניגוד להצהרותיה התגרשה המערערת מבעלה ועל כן בחודש יוני 2006 הופסקה קצבתה מהמשטרה. במקביל פנתה המערערת אל המשיב בטענה כי למרות שהמנוח והיא אכן התגרשו, הם חיו כידועים בציבור בביתה שבמושב דוב"ב בשנה האחרונה שלפני מותו. משהודיע המשיב למערערת כי בהתאם לסעיף 28 (א) (1) לחוק הגמלאות עליה להראות כי חיו כידועים בציבור משך תקופה העולה על 3 שנים לפני הפטירה, המציאה המערערת תצהירים חדשים לפיהם חיו כבני זוג משך 3 שנים לפני פטירתו של המנוח. ו. במסגרת החלטת המשיב מיום 12.4.07 אושרה למערערת גמלת שאיר מתוקף היותה ידועה בציבור של המנוח, רטרואקטיבית החל מחודש פברואר 2004. ז. בעקבות ראיות חדשות שהתקבלו אצל המשיב, זומנה המערערת לחקירה אצל המשיב, מכוח סמכותו על פי סעיף 6 לחוק הגמלאות, ביום 14.6.07. ח. במסגרת החלטה חדשה מיום 29.10.07 החליט המשיב כי לא הוכח כי המערערת והמנוח חיו כידועים בציבור ולפיכך היא אינה זכאית לגמלת שאיר. ט. במשפחתם של המערערת ושל המנוח מערכת יחסים מורכבת, הכוללת סכסוכים בין חלק מהילדים לבין המערערת וכן בין המערערת לבין אחיו של המנוח, דוד. סכסוכים אלה הביאו אף להתדיינות משפטית שכללה בקשות לצוי הרחקה, תובענה בפני בית המשפט לענייני משפחה הקשורה לרכוש והליכים משפטים אחרים. 5. ראיות שנשמעו בדיון: בדיון נשמעו עדויות רבות מטעם שני הצדדים. לגבי חלק מן העדים ברור שיש להם אינטרס כלשהו בתוצאות המשפט. נזכיר בקצרה חלק מן העדויות שנשמעו. מטעם המערערת העידו מר דוד אלמליח, אשר הוא תושב צפת וכן גיסה של גב' עליזה סויסה, שהעידה מטעם המשיב ושטענה כי היא הייתה הידועה בציבור אחרונה של המנוח, בתקופה שבה טענה המערערת שקיימה משק בית משותף עם המנוח. לדברי מר אלמליח, גב' סויסה עבדה אצל המנוח במשק בית ולא הייתה בת זוגו הקבועה. כן העיד מטעם המערערת מר בנימין סופר (להלן:"מר סופר"), תושב העיר צפת אשר הכיר את המערערת ואת המנוח במסגרת עבודתו כאשר הוא בנה כקבלן במושב דוב"ב שבו התגוררו בני הזוג מזה שנים רבות. מר סופר לא הצהיר על כך בתצהירו אך מחקירתו בדיון עלה שהוא ניהל קשר רומנטי עם המערערת במשך תקופה ארוכה, כ-7 שנים לגרסתו, עד אשר המערערת חזרה להתגורר עם המנוח. תצהירו של מר סופר לא התייחס כלל לקשר שלו עם המערערת, אלא הצהיר על כך ששנתיים לאחר הגירושין ראה את המערערת ואת המנוח כבני זוג, הן בדירת המנוח בצפת והן בדירתה של המערערת במושב דוב"ב וכי ראה אותם ביחד באירועים, כאשר בשנה האחרונה חזר המנוח להתגורר עם המערערת. ברור לנו כי עדותו של מר סופר אינה עדות ניטרלית, ומעוררת פליאה העובדה שבתצהירו הוא דאג לציין את העובדה שהוא צפה ביחסים שבין המערערת לבין המנוח מבלי לציין את הקשר שלו עם המערערת אשר נמשך כאמור שנים רבות, עוד בטרם הגירושין ואף לאחר מכן. כמו כן, העידה מטעם המערערת גב' רחל ברזילאי, תושבת צפת, אשר הצהירה ששנתיים- שלוש לפני פטירתו של המנוח היתה מתקשרת למנוח על מנת לדרוש לשלומו והמערערת ענתה לטלפון וניהלה עימה שיחה קצרה. בעדותה בבית הדין הצהירה גב' ברזילאי לגבי המגורים של המנוח אצלה בבית בתקופה שלאחר שבני הזוג נפרדו, בשנת 1989, תקופה שאינה רלוונטית כלל להכרעה שבפנינו. בתקופה שלפני פטירתו של המנוח, תיארה העדה שיחות טלפון בלבד, כאשר הקשר עם המנוח לא היה רצוף. היא נשאלה אם ביקרה בבית המנוח בצפת והאם ראתה שם את המערערת והשיבה שאכן כך, מספר פעמים, מבלי לציין כמה פעמים היא ביקרה ובאילו תאריכים. בהמשך החקירה הבהירה העדה שהיא אינה זוכרת תאריכים. העדה לא ביקרה כלל את המנוח בתקופת מחלתו, כשנתיים בטרם הפטירה. עד נוסף מטעם המערערת הוא מר יוסף גואטה (להלן:"מר גואטה"), עובד סוציאלי ופקיד סעד במחלקת הרווחה מרום הגליל אשר טיפל במשפחה של המערערת עוד מאמצע שנות ה-70, בתקופה שבה היו סכסוכים קשים בין בני הזוג (המערערת והמנוח). מר גואטה תיאר את ההיסטוריה המשפחתית וכן כי הוא ראה את המנוח בשנות ה-80 וכן הגיש חוות דעת במסגרת התדיינות משפטית למינוי אפוטרופוס למנוח בשנת 2003. מר גואטה תיעד את התקופה שבה המנוח היה חולה והמערערת טיפלה בו, כאשר גם היתה עובדת רווחה אחרת, גב' שולה קדוש ז"ל, שבינתיים נפטרה, ושטיפלה במשפחה באותה תקופה. מר דניאל פרץ, עד נוסף מטעם המערערת, הוא יו"ר ועד ההנהלה של האגודה השיתופית ביישוב דוב"ב. הוא הצהיר שידוע לו כי בשנה האחרונה לפני פטירתו של המנוח הוא חזר להתגורר עם המערערת תחת קורת גג אחת במשקם המשותף במושב דוב"ב. מר פרץ לא ידע לציין באשר למגורים המשותפים, אם היו כאלה, בתקופה שקדמה לזו שלגביה הוא הצהיר - כשנה לפני פטירתו של המנוח. מטעם המשיב העיד בנם של המערערת ושל המנוח מר אורן סבג (להלן:"אורן") שמסוכסך עם אימו וניהל כנגדה הליכים משפטיים. אורן הצהיר שכשנה וחצי לפני פטירתו של המנוח, הייתה גב' עליזה סויסה ידועתו בציבור. הם גרו ביחד בדירה של המנוח ברחוב צה"ל בצפת. אורן עצמו התגורר באותה תקופה במושב דוב"ב, לא רחוק מבית אימו, והיה בקשר עם אביו המנוח במשך כל השנים. לפי הצהרתו הוא מעולם לא פגש את אימו אצל אביו ולפי ידיעתו הם כמעט ולא דיברו ביניהם ולא חזרו להתגורר כלל כבני זוג, אלא אימו טיפלה בו בתור מטפלת בתקופה שהוא היה זקוק לטיפול סיעודי, בטרם פטירתו, ועשתה זאת בשכר. במהלך חקירתו בדיון, כשנשאל אורן אם אכן שילמו בכסף לאימו כדי שהיא תטפל באביו, הוא השיב:"לא שילמנו לה בפועל, היא קיבלה את הכסף בפועל מחלק מהאחים, עשינו קופה כזו, השתתפנו בקופה אבל לא נתתי לה ישירות" (ראו ע' 16 ש' 12 לפרוטוקול הדיון). כן העידה מטעם המשיב גב' עליזה סויסה אשר טענה כאמור שהיא הייתה ידועה בציבור של המנוח תקופה של כשנה וחצי, והתגוררה יחד עם בנותיה בדירה שנשכרה על ידי המנוח בצפת. גב' סויסה הצהירה שהמנוח מימן את ברית המילה של בנה הבכור של בתה חנית, ואף היה הסנדק של הנכד שלה ציון-חי. גב' סויסה מתארת את החיים המשותפים ואת הקשרים שהיו בינה לבין המנוח אשר כללו חיים משפחתיים ובילויים, כאשר בתקופת מחלתו, היא ביקרה אותו בבתי החולים בהם היה מאושפז, אך לא סעדה אותו ולא היתה המטפלת העיקרית שלו. כאשר נשאלה גב' סויסה אם היא מתחייבת להצהיר שלא תתבע מענק או קצבה בתור ידועה בציבור של המנוח, היא לא הסכימה להתחייב לכך ולכן מתעורר חשש שאף לגב' סויסה יש אינטרס בתוצאות המשפט. גם בתה של גב' סויסה, חנית סויסה, העידה מטעם המשיב והצהירה שהיא התגוררה ביחד עם אימה ועם המנוח בדירת המנוח בצפת אז נולד לה ילד, בתאריך 16/9/02. המנוח מימן את ברית המילה והיה סנדק של הבן ציון-חי. כן העידה מטעם המשיב גב' חנה שוורץ, מנהלת תחום בכיר גמלאות באגף החשב הכללי במשרד האוצר, אשר טיפלה בתיק, אספה את החומר הראייתי ופירטה בתצהירה ובחקירתה בדיון את השיקולים שנלקחו בחשבון עת הוחלט בעניינה של המערערת, הן באשר להחלטה הראשונה שהיתה כאמור הכרה בזכאותה כשאירה ולאחר מכן עת שונתה ההחלטה ונקבע כי המערערת לא היתה ידועה בציבור של המנוח. 6. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 4 לחוק הגמלאות קובע: (א) אלה הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה: (1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה (להלן - אלמנה); סעיף 28 לחוק הגמלאות קובע: (א) זכאי לקצבת פרישה שנפטר - תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם - (1) לבן-זוג, אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד, כל עוד לא נישא - ששים אחוז, אך לא יותר מארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת של הזכאי לקצבת פרישה שנפטר; ... באשר לפירוש של המונח "ידועה בציבור", נקבע בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב נ' הקרן לגמלאות המרכזית, , 21.6.01): "נקבע כי פירוש המונח "ידועה בציבור" בהתייחס לחיקוקים שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי, אינו זהה לפירוש המונח בחוקים קנייניים, דוגמת חוק הירושה או חוק הגנת הדייר. בית הדין קבע בפסיקתו כי יש לתת למונח "ידועה בציבור", ככל שהוא נוגע לפרשנות הסדר שמתחום הביטחון הסוציאלי פירוש ייחודי, שיש בו התחשבות בקידום מטרת המחוקק, לפתרון הבעיה החברתית אותה באה ההוראה שבחוק או בתקנון לפתור. פירוש כזה מעמיד דרישה ליחסים שנמשכו תקופת זמן ניכרת, כמו גם לתלות כלכלית בנפטר (ר' דב"ע נג / 7-6 בטר נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, פד"ע כז', 135, בעמ' 141-140 וההפניות שם). ... השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין". שאלת קיומם של מגורים משותפים כידועים בציבור תבחן על פי קריטריונים סוביקטייבים - כיצד ראו בני הזוג את עצמם ואת מערכת היחסים שביניהם. אין מתכונת אחת של חיי משפחה במשק בית משותף שיכולה להיות נכונה לגבי כל הזוגות. שונים הדברים מזוג לזוג על פי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים (ראו ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד ל"ט (2) 690, ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מ"ג (1) 431). בעניין שבפנינו העדויות החיצוניות הרבות שנשמעו לא תורמות במיוחד לצורך הבירור העובדתי הנדרש. זאת, מאחר ולא מדובר באנשים שהתגוררו עם בני הזוג, אלא בכאלה שהקשר ביניהם לבין בני הזוג היה רופף, כגון שכנים מצפת או ממושב דוב"ב, או בכאלה שיש להם אינטרס מסוים בתוצאות המשפט בשל קשריהם עם המערערת ו/או עם המנוח (כגון: הבן אורן, גב' סויסה ובתה וכו'). יש לבחון בעיקר את עדותה ואת התנהלותה של המערערת עצמה, כפי שעולה מעדותה בבית הדין וכן מהמסמכים שהוגשו, בין היתר פרוטוקולים של ההליכים המשפטיים שבהם היא היתה מעורבת. כך, עת המערערת הגישה את התביעה לגמלת שאירים למשיב היא ציינה שהיא "אלמנה" ולא הזכירה כלל את הגירושין. בטופס שהוגש מטעמה (ושלדבריה לא מולא על ידה ומכאן הטעות), היא ציינה את תאריך הנישואין בשנת 1965 בלבד. עת גילה המשיב כי המערערת והמנוח היו גרושים מזה שנים רבות, הגישה המערערת תצהירים מטעמה שבהם צוין: "בשנה האחרונה לפני פטירתו, חזר ניסים סבג להתגורר איתי תחת קורת גג אחת במשקנו המשותף במושב דוב"ב". זאת מאחר והמערערת היתה סבורה שהיה צורך במגורים משותפים במשך שנה אחת בטרם הפטירה כדי לזכותה בגמלת שאירים. יש לציין שבתקופה של השנה האחרונה לפני הפטירה, היה המנוח חולה מאוד, חלק ניכר מאותה תקופה אף במצב סיעודי וללא הכרה מלאה. מספר חודשים לאחר שהוגשו התצהירים למשיב נודע למערערת כי אין שנה אחת של מגורים משותפים מספיקה כדי לזכותה בגמלה, אז היא הגישה למשיב תצהירים נוספים שבהם היא הצהירה: "גם לאחר גירושיי מנסים סבג, שמרתי איתו על קשרים טובים, ולאחר פרק זמן של כשנתיים חזרנו לחיות כזוג, לסירוגין בדירתי במושב דוב"ב ובדירתו בשיכון עופר בצפת. במסגרת חיינו כזוג נראינו בציבור ביחד בארועים, חגים ושבתות, בקניות, בילויים וכד'. הסדר זה של חיים משותפים נמשך למעלה מ-3 שנים, עד כשנה לפני פטירתו של ניסים בשנת 2004". במסגרת בקשה לצו הרחקה שהוגשה על ידי המערערת כנגד אחיו של המנוח, דוד, אשר לדבריה הטריד אותה כאשר המנוח היה מאושפז בבית חולים, נחקרה המערערת בדיון (בש"א 4010/03 בפני כב' השופט אהרן מקובר, בבית המשפט השלום בפתח תקווה) ביום 18/11/03, והצהירה בנוגע ליחס שלה למנוח: "אני מטפלת בו, כי הילדים שלו החליטו כי אני צריכה לטפל בו, חמישה חודשים טיפלתי בו... אני בסך הכל רוצה לעשות את העבודה שלי ואני רוצה להתפרנס. אני מטפלת בו בשכר והילדים שלו משלמים לי". התובעת ניסתה להסביר את הצהרתה זו במסגרת תצהירה ואמרה כי אמירה לא אמיתית זו נאמרה מהחשש הממשי כי יבולע לה באם תפרט בבקשה את טיב מערכת היחסים הקיימת בינה לבין המנוח (סעיף 49 לתצהירה של המערערת). הסבר זה לא מובן ולא מקובל עלינו, זאת ממספר סיבות: המערערת הוזהרה כדין לומר אמת בפני בית המשפט והצהירה על קיום יחסים בין מטפלת למטופל שבגינם היא מקבלת שכר, ולא על יחסים בין בני זוג. לא הוסבר כנדרש מה היה החשש של המערערת אם בני משפחתה יגלו את האמת, עת האמירה נעשתה במסגרת סכסוך קשה שהביא לבקשתה לצו הרחקה כנגד אחיו של המנוח. ייתכן שגילוי האמת (אם זאת היתה האמת) היה עוזר למערכת היחסים שבין הצדדים ולא ההיפך. לאחר פטירתו של המנוח הוגשה תובענה של המערערת בעניין עזבון המנוח (ת"א 140/06 בפני בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה), תביעה שבה המערערת היתה מיוצגת על ידי בא כוחה כאן, עו"ד יואל הלל. במסגרת כתב התביעה שם נאמר: "7. בשנת 2002, או בסמוך לכך, לקה המנוח במחלה קשה ממנה לא הבריא עד יום מותו. 8. עוד בטרם גילוי המחלה וביתר שאת לאחריה, התהדקו הקשרים בין בני הזוג, אשר נהגו להיפגש, מפעם לפעם, בדירותיהם. 9. בשמונת החודשים האחרונים לפני פטירת המנוח, חלה התקרבות נוספת בין בני הזוג, והמנוח עבר להתגורר בדירת התובעת, אשר סעדה אותו עד יומו האחרון". במסגרת כתב תביעה זה, אשר הוגשה מטעם המערערת כאשר היתה מיוצגת כאמור על ידי עו"ד, הועלתה גרסה שונה בתכלית מזו שהועלתה בתיק שבפנינו. שם נאמר כי המגורים המשותפים היו אך ורק בשמונה החודשים האחרונים לפני הפטירה, כאשר לפני כן הם היו אך ורק נפגשים מפעם לפעם בדירותיהם הנפרדות, אך לא נאמר ולא הוזכרו חיים משותפים, משק בית משותף או יחסים כבני זוג בתקופה שלפני שמונה חודשים האחרונים בחיי המנוח. יש לציין כי ביסודה של תכלית קצבת השאירים ניצבת סוגיית התלות הכלכלית, כאשר מטרת חוק הגמלאות היא להבטיח את זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס (ראו ע"ע 244/08 מדינת ישראל - הממונה על תשלום הגמלאות נ' יהודית מילוא, פסק דין מיום 30/12/08, לא פורסם ). תכלית זו של תלות כלכלית אינה קיימת כלל בענייננו בתקופה הנדרשת לצורך זכאותה של המערערת לגמלה. לא הוכח כי המנוח פרנס את המערערת ותמך בה בתקופה הרלוונטית. כמו כן, לנוכח הסתירות הרבות בגרסאות המערערת המעידות על ניסיון לשיפוץ גרסה כדי לזכות בגמלה, אין אנו מאמינים כי המערערת היתה ידועה בציבור של המנוח בתקופה של שלוש השנים אשר קדמו לפטירתו. לאור זאת, כדין החליט המשיב עת דחה את בקשתה של המערערת לגמלת שאירים. 7. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור על כל רכיביו. על אף שמדובר בתובענה של בטחון סוציאלי, ובהתחשב בשינוי בגרסתה של המערערת תוך ניסיון לקבל קצבה שלא הגיעה לה, אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 8. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ידועים בציבור