קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד משגיח כשרות: תמצית העובדות והמחלוקת הנתבעת היא חברה המנהלת רשת בתי מלון. ביום 1.5.02 היא רכשה את מלון "נווה אילן" (להלן: "המלון") ממושב "נווה אילן" ומאז היא מפעילה אותו. לפני שנרכש על ידי הנתבעת נוהל המלון על ידי בעליו הקודמים, מושב "נווה אילן" (תצהיר מר אלון מן, סעיף 2 לתצהיר התובע). היישוב "נווה אילן", ובתוכו המלון, מצוי בתחומה של המועצה האזורית מטה יהודה. התובע הינו רב בישראל. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נתן למלון תעודות הכשר החל מ- 12/94 ועד חודש 6/06. מתן "תעודת הכשר" היא סמכות שלטונית שהוענקה בסעיף 2(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, בין היתר, ל"רב מקומי". אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה שבין 1.12.94 עד 28.6.06, שולמו לתובע על ידי בעלי המלון כספים על פי תלושי משכורת, תוך ביצוע ניכויים כמקובל לגבי העסקת עובדים, למס הכנסה ולביטוח הלאומי. בנוסף לכספים ששולמו על פי תלושי המשכורת הופרשו לתובע הפרשות לקרן הפנסיה "מבטחים" ולקרן השתלמות. התובע טוען כי בלא קשר לכך שנתן לנתבעת תעודת הכשר, הוא גם עבד אצלה כ"משגיח ראשון" וכי הכספים ששולמו לו על ידי הנתבעת על פי תלושי השכר, וכן התשלומים הנלווים, היו שכר עבודה ונלווים בגין עבודתו אצל הנתבעת כמשגיח. הנתבעת טוענת כי התובע לא עבד אצלה כמשגיח וכי כל תפקידו היה לתת למלון תעודת הכשר. לטענת הנתבעת, היא התייחסה לתשלומים ששילמה לתובע על פי תלושי משכורת ולתשלומים הנלווים כאל תמורה המשולמת לו עבור השירות של מתן תעודת הכשר שניתן לה על ידי התובע. בפועל, התובע לא היה רשאי על פי דין לגבות ממנה תמורה כלשהי בעד תעודת ההכשר שנתן לה, והעלות היחידה שהיה עליה לשאת בה בגין קבלת תעודת הכשר היתה תשלום אגרה לרשות המוסמכת. לטענת הנתבעת, היא טעתה לחשוב שתשלום משכורת ותנאים נלווים לתובע על פי תלושי משכורת הוא צורת ההתקשרות שמהווה אגרה המגיעה ממנה עבור שירותי כשרות (מתן תעודת הכשר). לטענת הנתבעת, טעות זו ראשיתה בעת רכישת המלון על ידה, שכן ההסדר על פיו קיבל התובע תשלומי משכורת ונלווים עבור מתן תעודת הכשר למלון נהג בתקופה שקדמה לרכישת המלון על ידי הנתבעת, ובעת הרכישה קיבלה הנתבעת הסברים בדבר מצב דברים זה והתייחסה אליו כאל מצב נתון שיש להמשיכו. אם כן, המחלוקת בתיק זה היא האם בנוסף למערכת היחסים בין הצדדים כ"מקבל תעודת הכשר" לבין "נותן תעודת הכשר", התקיימו ביניהם גם יחסי עובד ומעביד. התובע טוען כי היה עובד המלון בתפקיד "משגיח כשרות ראשון" מיום 1.12.94 ועד ליום 28.6.06. הנתבעת טוענת כי התובע לא עבד אצל הנתבעת בכלל, אף לא כמשגיח כשרות, וכי מעמדו במלון בתקופה הנ"ל התמצה בכשירותו כרב שנתן תעודות הכשר למלון. מכתבו של מנכ"ל המלון לתובע מיום 28.6.06 ביום 28.6.06 שלח מנכ"ל המלון לתובע מכתב (נספח א' לתצהיר התובע) בו נאמר: "ברצוני להודיעך שע"פ סיכום ישיבה אשר התקיימה במשרדי הרבנות הראשית נקבע שהמלון רשאי וזכאי לקבל תעודת כשרות מהרב האזורי של מטה יהודה , הרב יוסף הראל שליט"א, דבר אשר הוסבר לך בפגישתך עם מר מאיר ויזל ראש מועצה מטה יהודה ביום ראשון 25.6.06. בהתאם לכך הנהלת המלון החליטה לממש זכות זאת החל ממחר ג' בתמוז תשס"ו (29.6.06). אבקש להודיע למשגיחי הכשרות אשר תחת פיקודך על תוכן מכתב זה. ברצוני להודות לך באופן אישי על כך שליווית את מלון נווה אילן בצורה נאותה ביותר בארבע השנים בהם אני מנהל את המלון ומאחל לך הצלחה בהמשך דרכך". התובע טוען כי מכתבו של מנכ"ל המלון אליו מיום 28.6.06 היווה מכתב פיטורים. לטענת התובע, המכתב נוסח על ידי הנתבעת תוך הצגה מלאכותית של היחסים בין הצדדים כיחסים של מי שנותן ומי שמקבל תעודת הכשר, ובאופן המתכחש, בחוסר תום לב, להיותו של המלון מקום עבודתו של התובע משנת 1994 ולקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים משנת 2002. הנתבעת טוענת כי המכתב אינו מכתב פיטורים כי אם מה שהוא נחזה להיות - הודעה על הפסקת קבלת תעודות הכשר מהתובע. בעקבות מכתבו של מנכ"ל המלון לתובע מיום 28.6.06 הגיש התובע את התביעה שבפנינו להשבתו לעבודה אצל הנתבעת ולסעדים כספיים שונים, כפי שיפורט להלן. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד בו תבעה מהתובע להשיב לה את כל הסכומים ששילמה לו כאגרות בגין מתן תעודת כשרות ושלטענתה התובע גבה ממנה שלא כדין. הליכים נוספים האמור עד כאן מהווה תמצית המחלוקת בין הצדדים. כרקע לדברים, נתאר הליכים נוספים בהם התובע היה או שהינו מעורב, כמפורט להלן: הליכים שהתקיימו בבתי הדין לעבודה לדרגותיהם בין התובע לבין המועצה האזורית מטה יהודה והמדינה. בהליכים אלה התבררה תביעת התובע, אשר הוגשה לבית דין זה בשנת 1995, נגד המועצה האזורית מטה יהודה ונגד המדינה לשכר ונלווים בגין עבודה שביצע בעקבות בחירתו במכרז לכהן כרב המושב שורש שבתחום המועצה האזורית מטה יהודה. התביעה נדחתה על ידי בית הדין האזורי לעבודה תוך שנקבע כי התובע לא היה עובד של מי מהנתבעות. ערעור שהגיש התובע לבית הדין הארצי לעבודה בשנת 1999 נדחה ביום 5.3.06 (עע 79/99). בית הדין הארצי אישר את קביעת בית הדין האזורי לפיה התובע לא היה עובד של המועצה האזורית מטה יהודה ולא של המדינה. במועד כתיבת פסק דין זה תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון עתירה בבג"צ 5759/08. בעתירה, שהוגשה בין היתר על ידי הנתבעת, עולה שאלת מעמדו של התובע כ"רב מקומי" במועצה האזורית מטה יהודה וביישוביה וכנגזרת ממנה - שאלת סמכותו ליתן תעודת הכשר בתחום שיפוטה של המועצה האזורית. הליך זה אינו מענייננו. לא מוטל עלינו להכריע אם היתה לתובע סמכות לפי החוק ליתן תעודות הכשר. לענייננו חשובה העובדה שבפועל התובע נתן למלון תעודות הכשר. התביעות לטענת התובע, פיטוריו היו שלא כדין באשר הם נעשו תוך הפרת הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות. הסכם קיבוצי זה קובע כי פיטורי עובד קבוע ייעשו רק מסיבה מספקת, ולאחר מתן הודעה לועד העובדים ולמועצת הפועלים, אשר רשאים לדרוש בירור וקיום ועדה פריטטית. על פי ההסכם הקיבוצי, רק אם נציגות העובדים לא דרשה בירור תוך 6 ימים ממועד מתן הודעת הפיטורים, נכנסים הפיטורים לתוקף. לטענת התובע, פיטוריו נעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי בכך שהם נעשו ללא "סיבה מספקת" כי אם בשרירות. בנוסף לכך, התובע טוען כי הואיל והנתבעת לא העבירה העתק של מכתבו של מנכ"ל המלון אליו מיום 28.6.06 לועד העובדים ולמועצת הפועלים, טרם חלף המועד בו רשאית נציגות העובדים לדרוש בירור, ולפיכך לא נכנסו לתוקף פיטורי התובע. הסעדים שהתובע תבע הם השבתו לעבודתו ותשלום שכרו ותנאיו הנלווים (הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות) ממועד פיטוריו עד למועד מתן פסק הדין, ולחילופין, תשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תשלום פיצוי בעד פיטורים שלא כדין בשיעור 12 משכורות, וכן תשלום פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש בשל ביזויו והשפלתו על ידי הנתבעת. הנתבעת תבעה בתביעה שכנגד כי התובע ישיב לה את כל הסכומים ששילמה לו ואשר לטענתה נגבו ממנה על ידי התובע שלא כדין על יסוד הנחתה המוטעית כי תשלומי השכר והנלווים לתובע הם אגרה עבור תעודת הכשר. הסך הנתבע בתביעה שכנגד הוא 702,380 ₪. עובדות רלוונטיות נוספות כאמור, השאלה העיקרית בה עלינו לפסוק היא האם התובע עבד אצל הנתבעת או שתפקידו התמצה במתן תעודות הכשר. בטרם נפנה לעדויות ולראיות בנושא זה, נביא מספר עובדות נוספות שרלוונטיות להכרעתנו. תעודות ההכשר שהתובע נתן למלון הוכתרו "הרב אברהם דוב חרל"פ - הרב המקומי - שורש, נוה אילן, מעלה החמישה וקרית ענבים" (ראו נספח ו' לתצהיר עד הנתבעת מר יקותיאל). התובע חתום על תעודות ההכשר כ"רב המקומי" ובתעודות צויינו שמותיהם של שני משגיחים עובדי המלון כמשגיחים. שמו של התובע לא מופיע בתעודה כ"משגיח". התובע נתן תעודות הכשר לבתי עסק נוספים במועצה האזורית מטה יהודה כגון "קייטרינג האחוזה" במעלה החמישה. גם על תעודות אלה חתם התובע כ"רב מקומי" וצויינו בנפרד שמות המשגיחים. הנתבעת כללה בתלוש המשכורת של התובע לחודש 6/06 תשלום בסך 4,678.24 ₪ עבור "פיצויי פיטורים". לאחר שפירטנו את תמצית העובדות והמחלוקת, נפנה לדון בשאלה אם התובע היה עובד הנתבעת, כטענתו, או שמא פעל אך כרב מקומי שנותן למלון תעודות הכשר, כטענת הנתבעת. לאחר מכן נפרט את הנסיבות שהובילו למשלוח מכתבו של מנכ"ל המלון לתובע מיום 28.6.06 ונבחן את טענות התובע לפגמים בהחלטה על סיום עבודתו ובתביעותיו הנובעות מהם. האם התובע עבד אצל הנתבעת או שתפקידו התמצה במתן תעודות הכשר? להלן נבחן את העדויות שהובאו בפנינו בשאלת תיפקודו של התובע, קרי, האם היה עובד הנתבעת או שמעמדו היה רק של רב מקומי שנותן תעודות הכשר. ככל שנגיע למסקנה כי התובע היה עובד הנתבעת, יהיה עלינו להכריע בטענת התובע כי חל עליו ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות. התובע העיד (בסעיף 12 לתצהירו ואילך) כי לא נדרש לשהות בעבודה במשך שעות העבודה המקובלות. הוא היה מגיע למלון מספר פעמים בשבוע. הוא לא נדרש להחתים שעון נוכחות ולא הונפק לו כרטיס נוכחות. בפועל, עם זאת, הוא עבד שעות רבות, לרבות בשישי-שבת בתפקידו כמשגיח ראשון אשר תפקידו לפקח על הכשרות ועל עבודת המשגיחים הנוספים. הוא טיפל במתן תשובות לאורחי המלון המתייחסות לכשרות ולהלכות שבת וכיו"ב. מעבר לעניין הכשרות, הוא טיפל בהיערכויות המיוחדות לפני שבתות וחגים ואירועים שהתקיימו במלון, ופניות בעניין זה נעשו אליו במשך כל שעות היום, ללא קשר לשעות העבודה. בנוסף לכך, הוא התייצב במקום העבודה, גם בשעות לא שגרתיות, על פי דרישה. כמנהל מחלקת הכשרות במלון, הוא החליט על קבלת עובדים למחלקת הכשרות והוא זה שאישר כמנהל מחלקת הכשרות של המלון את דוחו"ת הנוכחות של המשגיחים במלון. בעדותו הוסיף התובע כי הוא היה אחראי על כל שירותי הכשרות במלון, לרבות בדיקה של מוצרי המזון היבשים, בדיקה אם המוצרים עומדים בתנאי הכשרות של הרבנות הראשית, בדיקת המקררים ומשטחי העבודה במטבח, פיקוח על עבודת משגיחי הכשרות, פיקוח על הכשרות באירועים שנערכו במלון (עמ' 5, שורות 11-22). כמו כן, התובע היה נפגש עם סוכני תיירות של קבוצות אורחים לצורך מתן הסברים על שירותי הדת במלון (נושא של כשרות, שבת (למשל - העירוב של המלון ובית הכנסת). התובע העיד כי במשמרות אליהן לא הגיעו משגיחים הוא ביצע בפועל עבודה של משגיח: "ש. בררת אורז ת. במשמרות מסויימות בזמן שהמשגיחים לא הופיעו בררתי אורז, ניפיתי קמח בקומה התחתונה למטה, הפרשתי חלה וכל עבודות שמשגיח עושה. על פי רוב זה היה נעשה על ידי המשגיחים". (עמ' 5, שורות 23-26). התובע הביא לעדות את מר דוד עוז, אשר היה מנהל המלון בין השנים 1997 עד 2002. הוא העיד כי התובע "היה ארחאי על כל נושא הכשרות, בדיקת המוצרים, פיקוח ווידוא שאכן המלון עומד בדרישות הרבנות בהתאם לתעודות הכשרות שניתנו למלון" (עמ' 3, שורות 9-11). מר עוז אישר את גרסת התובע לפיה היה מבצע משמרות כמשגיח במקרים בהם המשגיחים נעדרו: "ש. היו מספר משגיחים במלון? ת. היו שניים. ש. הם עשו משמרות קבועות, הוא התחלק איתם במשמרות? ת. בשוטף לא אלא אם היה צורך בעזר או במידה ומישהו לא יכל להגיע. לא בסידור עבודה קבוע." (עמ' 4, שורות 17-21). כן העיד מר עוז כי עבודת התובע לא נמדדה בשעות (עמ' 4, שורות 25-26). התובע עשה משמרות בהן פיקח על עבודת המשגיחים וכי הוא היה מגיע לאירועים מיוחדים (עמ' 4, שורות 11-16). מטעם הנתבעת העיד מר אלון מן שהיה מנהל מזון ומשקאות בנתבעת בשנים 2000 עד 2002. בתצהירו העיד מר מן כי מתוקף תפקידו הוא היה הממונה על משגיחי הכשרות במלון מבחינה מינהלית (להבדיל ממקצועית שכן הכפיפות המקצועית של המשגיחים היא לרב נותן תעודת ההכשר). מר מן העיד כי התובע לא היה אחד מן המשגיחים שהיו כפופים אליו מינהלית. עם זאת אישר מר מן בתצהירו כי התובע הגיע למטבח המלון לעיתים מזומנות וכל שאלה הילכתית שלא ניתן לה פתרון על ידי משגיחי הכשרות הופנתה אליו. כן אישר מר מן כי התובע שימש בפועל כמשגיח בשבתות כאשר החליף את אחד המשגיחים. בכך אישר את עדותו של מר עוז בנקודה זו. בחקירתו הנגדית (עמ' 24-25 לפרוטוקול) אישר מר מן גם את עדותו של מר עוז לפיה התובע היה אחראי על כל נושא הכשרות במלון, לרבות בדיקת מוצרים ופיקוח על כך שהמלון עומד בתנאי הכשרות של הרבנות. הוא אף אישר כי התובע אישר את דוחו"ת הנוכחות של המשגיחים. מטעם הנתבעת העיד מר אברהים עותמאן אשר משמש כסגן שף במלון משנת 2000. בתצהירו העיד כי התובע הגיע למלון פעם או פעמיים בשבוע למשך כשעתיים עד שלוש שעות. במהלך ביקורים אלה נהג התובע לבצע בדיקות וקבלת עדכונים. עם זאת היו שבועות בהם התובע לא הגיע למלון כלל. לדבריו, התובע לא ביצע את העבודות שביצעו משגיחי הכשרות, בהן פיקוח על עבודת הטבחים כדי למנוע ערבוב כלים בשריים וחלביים, שטיפת ירקות, ניפוי קמח, פתיחת ביצים, ברירת אורז, צליית כבד, בדיקת הסחורה הנכנסת והכשרתה, בדיקת מוכנות כלי השטיפה לצורך שטיפה חלבית ובשרית. לדבריו, התובע לא עשה משמרות במלון. תפקידו לא היה משגיח כשרות כי אם מנהל. עם זאת בחקירתו הנגדית אישר מר עותמאן כי התובע היה מפקח ומדריך את הטבחים, הגם שהיו שני משגיחים שהיו נתונים לפיקוחו (עמ' 22, שורות 2-7). ממכלול העדויות שבאו בפנינו בשאלת תפקידו של התובע במלון הגענו למסקנה כי תפקידו לא התמצה אך במתן תעודות ההכשר. גם עדי התובע אישרו כי הפעולות שביצע התובע במלון חרגו מן הפעולות שמבצע רב מקומי החותם על תעודת ההכשר. כך, מר מן אישר כי התובע ביצע בפועל משמרות של משגיח כשרות בשבתות בהן אחד המשגיחים הקבועים נעדר. הן מר עוז והן מר מן אישרו כי התובע ביצע בפועל בדיקה של מוצרים שהובאו למלון. מר עוז אישר את גרסת התובע לפיה ביצע לעיתים משמרות של משגיח כשרות וכי היתה לתובע מעורבות מיוחדת בפיקוח על כשרות האירועים שנערכו במלון. כאמור, מר מן אישר גם את עדות התובע לפיה אישר את דוחו"ת הנוכחות של משגיחי הכשרות. בעדויות אלה יש תמיכה לגרסת התובע לפיה תפקידו במלון לא התמצה במתן תעודות ההכשר. אנו מקבלים גם את עדותו של התובע לפיה הוא ייצג את הנהלת המלון מול סוכני נסיעות של קבוצות במתן הסברים בתחומי הכשרות וההלכה, במטרה לקדם את עסקי המלון. אנו סבורים כי בביצוע התפקידים הנוספים של התובע, מעבר למתן תעודות ההכשר, השתלב התובע בארגון של הנתבעת. העובדה שכאשר נעדרו משגיחים מעבודתם התובע ביצע משמרות במקומם מעידה על השתלבות בארגון, גם אם משמרות אלה לא היו חלק מסידור העבודה השוטף של המשגיחים. אנו ערים לטענת הנתבעת לפיה התובע לא ידע לומר מי היה הממונה עליו בנתבעת. אין בכך, לדעתנו, כדי לשלול את השתלבותו של התובע בארגון של הנתבעת. הפונקציה שמילא התובע היתה בתחום שבו אין בהנהלת המלון גורם כלשהו שיכול להיות ממונה מבחינה מקצועית על המבצע אותה. במסקנה שהתובע היה עובד המלון תומכת גם העובדה כי קיבל את התמורה לשירותיו על פי תלושי משכורת וקיבל הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות. הסדר זה נהג בין התובע לבין המלון משך 14 שנים. לעניין זה נאמרו בעע 1321/01 היועץ המשפטי לממשלה נ. עו"ד רפאל שטוב ואח' (לא פורסם - פס"ד מיום 24.3.03), הדברים הבאים, מפי כב' השופט צור: מסכים אני לפסק דינו של חברי הנשיא סטיב אדלר, על כל מרכיביו. לעניין המחלוקת שנתגלעה בין חברי הנשיא לבין חברי השופט רבינוביץ ונציג הציבור מר ליברמן, באשר למעמדו של עו"ד שטוב כ"עובד", אוסיף כמה מלים: סבור אני כי יש משקל להסדרים החוזיים שנערכו בין הצדדים בהם הוכר, במפורש, מעמדו של עו"ד שטוב כעובד. בדרך כלל שאלת מעמדו של "עובד" לעומת "קבלן" מתעוררת במקרה הפוך בו הצדדים מסכמים על התקשרות במעמד של "קבלן" ולימים טוען ה"קבלן" שהיה "עובד". כאן, מלכתחילה, נקבע כי עו"ד שטוב הוא "עובד" וכך נהגו הצדדים משך כ-20 שנים. בנסיבות אלה, טענה שבפועל היה עו"ד שטוב במעמד של "קבלן" מחייבת הרמת נטל שכנוע ברמה גבוהה במיוחד, דבר שלא נעשה במקרה זה. זאת ועוד, תקופת עבודתו של עו"ד שטוב בעירייה רוויה סממנים מובהקים של השתלבות, לפי המבחנים המקובלים, כך שתמונת המצב העובדתית מובילה בבירור לכיוון המסקנה שעו"ד שטוב היה עובד. יצויין כי עו"ד שטוב עבד בעירייה באופן חלקי בלבד, כך שעצם העובדה שניהל, במקביל, משרד פרטי - היא כשלעצמה - אין בה כדי לשלול את מעמדו כעובד. אף בענייננו, אנו סבורים שיש משקל לעובדה שהצדדים הגדירו את היחסים ביניהם כיחסי עובד ומעביד משך שנים רבות ובהתאם לכך שולמה התמורה בגין עבודת התובע, וזאת בנוסף לסממני ההשתלבות עליהם הצבענו לעיל. אנו ערים לכך שייתכן שקשר העסקה שהתקיים בין הצדדים הינו קשר פסול הנגוע בניגוד עניינים, שכן לכאורה נותן תעודת ההכשר הינו גורם המפעיל סמכות שלטונית שעניינה פיקוח על הכשרות, ועבודת התובע אותה תיאר היא עבודה של מי שאמור להיות נתון לפיקוחו של נותן תעודת הכשרות. כמו כן אנו ערים לטענת הנתבעת לפיה חל איסור על רב מקומי לגבות תשלום מבית עסק תמורת תעודת הכשר. לא נטענו בפנינו טענות לכך שההתקשרות בין הצדדים היתה בגדר חוזה פסול על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אף שבית הדין מוסמך להעלות עניין כזה מיוזמתו, החלטנו שלא לעשות כן, בשל העדר תשתית דיונית מתאימה לכך במסגרת הליך זה (ראיות וטענות) ובשל כך שמדובר בעניין שאינו במומחיותו של בית הדין לעבודה. הנתבעת טענה, באמצעות החשב מר יעקב יקותיאל שהעיד בפנינו, כי התובע למעשה כפה על הנתבעת בדרכים פסולות המשך תשלום התמורה בגין שירותיו למלון בצורת משכורת ותנאים נלווים, בכך שאיים על הנתבעת כי הפסקת התשלומים תביא לשלילת תעודת ההכשר של הנתבעת. בהתאם לכך, כינה מר יקותיאל את תשלומי השכר והנלווים "דמי לא יחרץ". עדותו של חשב הנתבעת, מר יקותיאל, אינה מקובלת עלינו בנקודה זו. מר יקותיאל אישר שלא שמע מהתובע כל איום שכזה, אך טען ש"זו היתה האווירה" (עמ' 38, שורות 18-19). אחר כך חזר בו וטען ששמע את התובע מאיים בשלילת הכשרות וטוען כי לא ניתן יהיה להוציאו מהמלון (עמ' 39, שורות 10-13). בשל הסתירות בעדות זו, לא ניתן לאמץ אותה. אף איננו סבורים כי יש לאמץ את גרסת מר יקותיאל כי במשך שנים ביצע, כחשב הנתבעת, תשלומי משכורת ונלווים לתובע במתכונת הנהוגה לגבי עובדים, משום שטעה לחשוב שזו אגרה המגיעה לתובע עבור תעודות הכשר. קשה להשתכנע מטענה זו. ההסבר העדיף עלינו לצורת התשלום לתובע, הוא העובדה שהתובע, בנוסף למתן תעודות הכשר, ביצע תפקידים שחרגו מתפקידו של רב מקומי הנותן תעודות הכשר לבין בית עסק, כפי שפורט לעיל. כפי הנראה, הנתבעת התייחסה לתמורה ששילמה לתובע כתמורה המשולמת לו עבור תעודות ההכשר כמו גם עבור הפונקציות הנוספות שמילא (ביצוע משמרות של משגיח כאשר המשגיחים נעדרו, בדיקת מוצרים, פיקוח על אירועים, ייצוג המלון מול סוכני נסיעות). כאמור, ייתכן שהסדר מהסוג הזה איננו תקין. מתגובת המדינה לעתירה בבג"צ 5759/08 אנו מבינים שהרשויות המוסמכות נותנות דעתן לכך. בהתאם לאמור לעיל אנו קובעים כי התובע היה עובד המלון. סיום עבודת התובע במהלך שנת 2006 דרש התובע מהנתבעת לשלם לו דמי הבראה. העניין הועלה על ידו בשיחה שקיים עם בעלי הנתבעת. ביום 12.6.06 פנה לבעלי הנתבעת וביקש כי במקום תשלום משכורתו כבעבר, תיתן הנתבעת "קבלות המוכרות על ידי רשויות המס על תרומתי לרשת כך שאוכל לקבל החזרי מס של 35% מס, וסך זה יהיה עבור הוצאות רכב ודלק עבור הגעתי ברכבי למתן שירותי כשרות למלון נווה אילן". התובע הסביר במכתבו שהוא מבקש "לתרום" את משכורתו לנתבעת כדי להשתתף במאמץ להבראתה. בסיום מכתבו כתב התובע: "אם אין באפשרותך לתת לי קבלות הפטורות ממס, אע"פ כן אבקשך לא לשלם לי משכורות נוספות ואף את הוצאות הרכב אתרום לרשת שלום פלאז'ה. כמו כן אבקשך להורות לחשבות הרשת לשלם לי פיצויים על כל שנות עבודתי במלון נווה אילן כפי הנדרש בחוק". (מכתבו של התובע למר גברי סיאנס, בעלי הנתבעת, מיום 12.6.06 - נספח ג' לתצהיר מר יקותיאל). ביום 18.6.06 התקבל אצל מנכ"ל המלון מכתבו של היועץ המשפטי של הרבנות הראשית לישראל בו נאמר: "רשמנו בפנינו כי בעקבות פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעע 79/99 שניתן ביום 5.3.06 והובא לידיעתנו בימים אלה, יהיה מעתה הרב האזורי הרב יוסף הראל שליט"א אחראי לכשרות במלון על כל המשתמע מכך, לכל עניין ודבר". ביום 20.6.06 התקיימה ישיבה במשרדי הרבנות הראשית בה השתתפו עו"ד אולמן ומר יקותיאל. מר יקותיאל הוציא סיכום של הישיבה בו נכתב כי "סוכם עם היועץ המשפטי כי המלון בנווה אילן רשאי וזכאי לקבל תעודת הכשר מטעם הרב האזורי של מטה יהודה, הרב יוסף שליט"א, הואיל ומלון נווה אילן שוכן בתחום המועצה האזורית מטה יהודה" (נספח ו' לתצהיר מר יקותיאל). על הרקע האמור נכתב מכתבו של מנכ"ל המלון לתובע מיום 28.6.06. האם פיטורי התובע היו שלא כדין סעיף 41 להסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות קובע: "פיטורי עובדים אפשריים אך ורק מסיבה מספקת ובהודעה מוקדמת של חודש, אשר תימסר בכתב לעובד והעתק לועד העובדים. גם עובד קבוע המתפטר חייב במתן הודעה מוקדמת כנ"ל". סעיפים 42(2) ו-42(3) להסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות קובעים : "(2) הודעה על הפסקת עבודה תנתן בכתב על ידי צד ב' לעובד, לועד העובדים ולמועצת הפועלים. (3) הפסקת עבודה תהפך לפיטורים אם צד א' או ועד העובדים לא ידרשו בירור העניין בין הצדדים תוך ששה ימים ממסירת ההודעה לועד העובדים". התובע טוען כי פיטוריו נעשו שלא "מסיבה מספקת" כי אם בשרירות, ושלא על פי ההליכים לפיטורי עובד הקבועים בסעיפים 42(2) ו-42(3) להסכם הקיבוצי, משלא נמסר העתק מכתבו של מנכ"ל המלון לתובע מיום 28.6.06 לועד העובדים במלון. בהתאם לכך, טרם חלף, לטענת התובע, המועד שעד אליו רשאית נציגות העובדים לדרוש בירור, ולפיכך לא נכנסו פיטוריו לתוקף. בשל כך טוען התובע כי הוא זכאי להחזרתו לעבודה ולתשלום זכויותיו לתקופה שעד להשבתו כאמור. לחילופין תובע התובע השלמת פיצויי פיטורים, פיצויים בעד פיטורים שלא כדין ופיצויים בגין עוגמת נפש. אנו סבורים כי אין בסיס לטענת התובע שפוטר שלא כדין בניגוד להסכם הקיבוצי. ראשית, איננו סבורים שההסכם הקיבוצי חל על עבודת התובע. ההסכם הקיבוצי חל על "כל העובדים המקצועיים והבלתי מקצועיים המועסקים על ידי בתי מלון ..". התובע לא היה עובד "בלתי מקצועי" ואף לא היה "עובד מקצועי". "העובדים המקצועיים" מפורטים בנספח להסכם, וביניהם "משגיח ראשון". התובע טוען כי היה "משגיח ראשון". טענה זו אינה מקובלת עלינו. בין הצדדים נוצר הסדר שמקנה לתובע תפקידים בתחום הכשרות במלון מתוקף היותו הרב הנותן את תעודת הכשרות. תפקידים אלה כללו גם ביצוע משמרות של משגיח בעת העדרות המשגיחים, אך אין פירוש הדבר שהתובע היה "משגיח". מכל מקום, אנו סבורים שיש מידה של היתממות וחוסר תום לב בהעלאת טענה מצד התובע לפיה בנסיבות העסקתו, בהן נדרשה ממנו נוכחות מינימלית במלון והתפקידים שניתנו לו כעובד המלון ניתנו לו באופן בלתי תקין לכאורה בשל היותו הרב נותן תעודת ההכשר, הוא זכאי להגנת ועד עובדי המלון ומועצת הפועלים. מכל מקום, אנו קובעים כי לא נפל כל פגם בפיטורי התובע באי קיום ההליכים לפיטורי עובד, הקבועים בהסכם הקיבוצי, ולו מן הסיבה שהתובע הביע הסכמה לפיטוריו במכתבו למר סיאנס מיום 12.6.06 ואף ביקש שישולמו לו פיצויי פיטורים. אמנם הנחת התובע באותו מכתב היתה שהוא ימשיך להיות הרב שנותן למלון תעודות הכשר, אך מעמדו זה איננו נקבע על ידי הנתבעת, ולפיכך לא היה מקום מצדו להניח שהבעת הסכמה לסיום עבודתו ודרישתו לפיצויי פיטורים תהיה מותנית בהמשך כהונתו כרב שנותן למלון תעודות הכשר. מן האמור לעיל עולה כי פרט לתביעת התובע לפיצויי פיטורים, דין יתר תביעותיו להידחות. עוד עולה מן האמור לעיל (בעיקר בסעיפים 40-38) כי דין התביעה שכנגד להידחות. המשכורת הקובעת של התובע לפיצויי פיטורים היתה בסך 3,979 ₪. תקופת עבודתו במלון היתה מיום 1.12.91 עד 28.6.06 - סה"כ תקופה בת 175 חודשים. בהתאם לכך, סך פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע הינו 58,027 ₪. על חשבון פיצויי פיטורים שולמו לתובע 4,678 ₪, ולכן יתרת הפיצויים המגיעה לתובע היא 53,349 ₪. מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי יתרת פיצויי הפיטורים לא שולמה לתובע בשל מחלוקת של ממש לגבי היותו עובד הנתבעת. לפיכך יופחתו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ויועמדו על הפרשי הצמדה וריבית. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 53,349 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.6.06 ועד לתשלום בפועל. יתר תביעות התובע נדחות. התביעה שכנגד נדחית. הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ. פסק דין זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. יחסי עובד מעבידכשרות