קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכתב התפטרות לאחר גניבה: תמצית הליכי הדיון בתובענה 1. התובע עבד בתחנת דלק של הנתבעת, כמתדלק ומוכר בחנות "אלונית", במשך מספר שנים ועבודתו הופסקה לאחר שהנתבעת חשדה בו שהוא גנב ממנה. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, תוספת בגין עבודה במשמרות לילה, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה ופיצוי בעד העדר הפרשות לקרן פנסיה. בבסיס אותה תביעה עמדה טענתו של התובע שהוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעת על אתר, תוך העלאת האשמות בלתי מוצדקות, כשלמעשה נסחט ממנו מכתב התפטרות שכתב, והכל - כדי להתחמק מקיום חיוביה של הנתבעת כלפי התובע. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה שבו היא טענה שהתובע התפטר מעבודתו לאחר שנתפס בגניבה ואף הודה בה. הנתבעת הכחישה את זכאותו של התובע ליתרה של פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה, וציינה כי הוא אינו זכאי לתוספת בגין משמרות לילה בשל ביטול ההסכם הקיבוצי בענין זה. בענין הביטוח הפנסיוני, טענה הנתבעת כי היא ביטחה את התובע ב"מבטחים" במשך חלק מתקופת העבודה. 3. לאחר שהליך של גישור לא הביא את הצדדים להסכמה כלשהי, הועבר התיק להידון בפני השופטת אורית יעקבס שנתנה בו החלטה מקדמית, אך לאחר מכן - הועברה התובענה להתברר בפני אב בית הדין של מותב זה. 4. בדיון המוקדם, ביום 4/12/06, גובשו המוסכמות והפלוגתאות. הדיון הסתיים באמירה משותפת של ב"כ הצדדים בדבר הידברות במטרה לחסוך את הדיון, הידברות שהיתה אמורה להביא להודעה אם יש צורך לקבוע את התיק לדיון. משלא הגיעה הודעה כאמור, גם לאחר תזכורת שנשלחה - נמחקה התביעה, בפסק דין מיום 7/2/07. 5. מספר חודשים לאחר מכן - ביקש התובע לבטל את מחיקת התביעה (בש"א 1662/07) . הנתבעת התנגדה לכך, אך בהחלטה מיום 16/7/07, התקבלה הבקשה, למרות ההתנגדות. באותה החלטה נקבע גם שיש להגיש תצהירי עדות ראשית ונקבעו המועדים לכך. 6. משתצהיר התובע לא הוגש במועד (עד יום 31/8/07), ביקשה הנתבעת (בש"א 2151/07), לדחות את התביעה על הסף. בקשתה נדחתה, וניתנה לתובע ארכה נוספת להגשת תצהיר מטעמו. אכן, מספר ימים לאחר מכן הוגש תצהיר התובע והתיק נקבע להוכחות ליום 13/1/08. 7. ביום 3/1/08, משהתברר כי לא הוגש תצהיר מטעם הנתבעת, ביקש ב"כ התובע לקבל את התביעה או לתת הוראות בהתאם. לאחר שב"כ התובע הסביר, ביום 6/1/08, כי אכן דרג להמציא העתק של תצהיר התובע אל ב"כ הנתבעת, נקבע ביום 6/1/08, כי הנתבעת לא תורשה להביא ראיות. 8. ביום 9/1/08, ביקשה הנתבעת לבטל את ההחלטה מיום 6/1/08, וזאת על סמך טענתה שהיתה הסכמה מצד ב"כ התובע להארכת המועד להגשת תצהירי הנתבעת. תצהירי הנתבעת הוגשו באותו יום. בהחלטה מאותו יום נקבע כי אם אכן היתה הסכמה - תבוטל ההחלטה מיום 6/1/08, וכי אם לאו - יוכל ב"כ התובע להגיב על הבקשה. 9. באותו יום הגישה הנתבעת גם תגובה על תגובת ב"כ התובע. התברר כי תגובת ב"כ התובע על הבקשה הגיעה אל הנתבעת, אך לא הגיעה באותו מועד לבית הדין. עם זאת, הוחלט ביום 9/1/08 כי יש להעדיף את המהות על פני הפרוצדורה ולפיכך - הוארך המועד להגשת תצהירי הנתבעת עד המועד שבו הם אכן הוגשו. עם זאת נקבע כי אם ב"כ התובע ירצה שהות נוספת לשם הכנה לדיון - הוא יוכל לבקש את דחיית המועד. 10. ביום 13/1/08, המועד שנקבע להוכחות - הגיעה בקשתו של ב"כ התובע לדחות את מועד הדיון. בקשתו התקבלה והדיון נדחה ליום 13/3/08. גם מועד זה נדחה, לאחר שהתברר שאחד ממצהירי הנתבעת לא יוכל להגיע לדיון. בסופו של דבר, שמענו את העדויות ביום 8/4/08. 11. בישיבת ההוכחות ניסינו להביא לפשרה בין הצדדים, אך הדבר לא עלה בידינו. 12. עם תום ישיבת ההוכחות, הסכימו ב"כ הצדדים על הגשת סיכומים בכתב ועל המועדים לעשות כן. למרות זאת, הסיכומים הוגשו רק לאחר הארכות מועד לעשות כן (ובעניינו של התובע, גם לאחר מתן החלטה ש"איימה" בדחיית התביעה בשל אי-הגשת סיכומיו). בסופו של דבר - סיכומי שני הצדדים בפנינו, וכעת ניתן לתת פסק דין. מספר הערות בטרם פירוט העובדות 13. בטרם נעבור לפרט את העובדות ברצוננו להעיר מספר הערות בענין השיקולים שהנחו אותנו בקביעתן. 14. ככלל, לא הצלחנו להתרשם לטובה ממידת מהימנותו של התובע. חלק מגרסתו היה בלתי סביר, ובחלק אחר - היו סתירות פנימיות. לא נפרט כאן את כל המקומות שבהם גרסת התובע אינה מתקבלת על הדעת וגם לא את כל המקומות שבהם נמצאו סתירות פנימיות בגרסתו, אך נביא מספר דוגמאות לשם המחשה. א. בעת הדיון המוקדם, מסר התובע (בעצמו) - כי הוא ביקש להתפטר בשל כך שנמאס לו מעבודת לילה, אך סמוך לאחר מכן אמר כי הוא לא רצה להתפטר אלא רצה לעבוד בלילה. בעדותו, הוא העיד כי הכריחו אותו לעבוד בלילה. ענין הרצון לעבוד בלילה אינו רלוונטי לפלוגתאות, אך הגרסאות הסותרות של התובע בענין זה, יכולות ללמד על חוסר עקביותו. ב. התובע גרס כי בעת שנחקר על ידי "חוקרים", ובמטרה "לסחוט" ממנו הודאה בגניבה, הוצגה לו קלטת שבה הוא נראה רק עומד. כפי שעוד נראה להלן, בידי הנתבעת מצויים צילומי וידאו של התובע בעת שהוא נראה מבצע פעולות שיש בהן כדי להחשיד אותו לפחות בהפרת נהלי הנתבעת אם לא בגניבה מהנתבעת. לפיכך, הדעת נותנת שלשם "סחיטת" הודאה בגניבה - נציגי הנתבעת היו מראים לתובע את צילום הוידאו. אולם, התובע עמד על דעתו כי הראו לו רק תמונה שהוא "עומד", מבלי שהראו לו תזוזה כלשהי. אין כל סבירות בגרסה זו. אין אנו מעלים על דעתנו שהנתבעת היתה טורחת להביא למשרדה מכשיר וידיאו או DVD רק כדי להראות לתובע תמונה אחת, ולא תצלום וידאו, וכל זאת כאשר הנתבעת מחזיקה בידיה תצלום וידיאו העשוי להחשיד את התובע, כשמטרתה היא "סחיטת" הודאה בגניבה. גם שאלת הדברים המדוייקים שהתובע ראה בעת שנחקר אינה חשובה מאד לדיון, אך גרסתו התמוהה של התובע בענין זה - מלמדת שקשה לראותו כמהימן. ג. הנתבעת נסמכת בין השאר על טופס שבו נרשמה הודעה שנגבתה מהתובע. בתחתית הטופס יש חתימה שלטענת הנתבעת היא של התובע. התובע הצהיר בתצהירו כי בהתחלה הוא חתם על הטופס, אך מייד קרע אותו, וכי לאחר מכן - הוא חתם שוב (ראו - ס"ק ג' ו-ד' לסעיף 6 לתצהיר התובע). בעת חקירתו הנגדית, נראה שהתובע לא זכר מה הוא הצהיר בתצהירו, שכן תחילה הוא העיד כי אין מדובר בחתימה שלו (שו' 27-26 בעמ' 3 לפרוטוקול), לאחר מכן העיד כי הוא אינו יודע אם זו חתימה שלו (שו' 21 בעמ' 4 לפרוטוקול), ובהמשך - שוב חזר לכך שמדובר בחתימה מזוייפת (שם, שו' 22). כלומר - התובע מסר 3 גרסאות לגבי אותה חתימה (שהוא אכן חתם, ואפילו פעמיים, שהוא לא חתם ומדובר בחתימה מזוייפת, ושהוא אינו יודע אם חתם). ד. התובע העיד כי משרד תחנת הדלק, שבו נגבתה ממנו ההודעה, היה בבחינת "צינוק". מדובר בממ"ד של התחנה. התובע העדי _שו' 10 לעמ' 2 לפרוטוקול) כי שם "סגרו עליו את הדלת". למרות גרסה זו שהתובע היה, כביכול, סגור באותו ממ"ד, ידע התובע למסור פרטים על דברים שהיו בחלקים אחרים של התחנה בעת שהיה בפנים. התובע העיד כי הוא ראה את מנהל התחנה יושב בתחנה ושותה קפה (שו' 20-19 בעמ' 2 לפרוטוקול), וגם העיד כי צעקות ה"חוקרים" הביאו אנשים שהיו בחנות של התחנה - לברוח משם (שו' 12 בעמ' 3 לפרוטוקול). ידיעתו הנטענת של התובע על הדברים שהתרחשו מחוץ ל"צינוק" בעת שהוא היה, כביכול, סגור בפנים - אינה מתיישבת עם גרסתו על כך שסגרו אותו שם. ה. התובע גרס שהוא הודה בגניבה וכתב מכתב התפטרות, בשל כך שצעקו עליו ואיימו "והרביצו מכות לשולחן". התובע העיד, עם זאת, שגם אם ב"כ הנתבעת תנהג באופן דומה, ואפילו חמור יותר ("אפילו אם היא תרביץ לי") - הוא לא יוותר על התביעה. ההבדל, לגרסת התובע, היה ששם איימו עליו בחדר קטן וחשוך וגם לא נתנו לו לשתות. אמנם האולם שבו נשמעה עדותו של התובע אינו "קטן וחשוך", אך למרות זאת, אין סבירות בעינינו בכך שזה מה שגרם לתובע להודות בגניבה. במיוחד אין זה סביר, כאשר אנו מצרפים לכך את חששותיו שמא הוא יזיק למעמדו הפוליטי של אחיו (אשר באותה עת היה מועמד לראשות עיריית צפת), כאשר לטענתו הוא חשב שדווקא אם הוא מודה בגניבה, זה יכול להגן על אחיו, בעוד שאם יכחיש זאת - הדבר יזיק ל"מירוץ" של אחיו לראשות העיריה. 15. בשל המודגם בסעיף 14 לעיל, ובשל בעיות דומות נוספות בגרסתו, אין אנו סבורים שניתן לראות את התובע כעד מהימן. לא מצאנו סיבות לפקפק במהימנותם של עדי הנתבעת. 16. העובדות שאופן נפרט להלן - נקבעו תוך התחשבות בדעתנו על הפער במהימנות העדים. אלה העובדות 17. לנתבעת יש תחנת דלק בין צפת לבין ראש פנה. התובע החל לעבוד בתחנת הדלק האמורה, ביום 1/5/97. תחילה, עבד התובע כמתדלק. לאחר מכן (כנראה החל משנת 2001), נפתחה בתחנה גם חנות "אלונית" והתובע שימש גם כמוכר בחנות. בתקופה זו, עבד התובע כמעט רק במשמרות לילה. 18. לחנות "אלונית" יש קופה רושמת. הכספים שלה מנוהלים בנפרד מהקופה של התדלוק (שאינה קופה רושמת). על התובע היה להפריד בין התקבולים השונים, אך היה מותר לו לפרוט כסף מקופה אחת לשניה (בלא לשנות את הסכום). עם תחילת כל משמרת היה צריך להיות סך של 200 ₪ בקופה הרושמת של ה"אלונית" וסך של 100 ₪ בקופה של התדלוק. בנוסף לכספים המתקבלים ואשר שייכים לאחת משתי הקופות, היו כספים נוספים שנכנסו והיו אמורים להישמר בנפרד - אך זאת - רק בשעות הבוקר. מדובר בכספי מכירת עיתונים מוזלים. כספים אלה נשמרו בתחנה בכוס מיוחדת לכך ולא היו אמורים להיכנס לאחת הקופות. על פי הנחיות הנתבעת, היה התובע אמור להימנע מלקבל "טיפ" מלקוחות. 19. התובע בוטח על ידי הנתבעת בקרן הפנסיה המקיפה של "מבטחים". בכתב ההגנה נטען כי הביטוח החל ביום 1/5/99. התובע לא חלק על כך, ונראה לנו שאנו יכולים לקבוע זאת כעובדה אף שהצדדים לא התייחסו לכך בתצהיריהם. 20. בחינת תלושי המשכורת מעלה שהתעריף לשעה שהנתבעת שילמה לתובע בגין עבודתו במשמרת לילה, היה בשיעור 120% מהתעריף לשעה שהנתבעת שילמה לתובע בגין עבודתו במשמרות אחרות. הסכום ששולם בעבור שעות משמרת לילה נרשם בתלושים כגמול שעות נוספות, אך מהכמות של השעות וגם מהיחס שבין תעריף השעה הרגילה לבין התעריף לשעה שנרשם כ"שעות נוספות" עולה ברורות שאין מדובר דווקא בשעות נוספות, אלא בתעריף של משמרות לילה ששולם, כאמור, בשיעור 120% מהתעריף הרגיל. התובע עבד במוצאי שבתות ובמוצאי חגים, ואז קיבל שכר לפי תעריף בשיעור של 150% מהתעריף הרגיל. אין לתובע טענה שהוא לא קיבל את המגיע לו על פי המתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. לתובע יש טענה בענין שיעור אחר של תעריף לילה (135%) ולכך נתייחס בהמשך. 21. עם סיום עבודתו של התובע בחודש מאי 2003, עמד תעריף השעה שאינה במשמרת לילה על סך של 19.37 ₪ ואילו תעריף שעה במשמרת לילה עמד על סך של 23.24 ₪. 22. בעת סיום עבודתו של התובע בנסיבות שאותן נפרט להלן, עמדו לזכותו יתרת חופשה ויתרה של דמי הבראה, אשר עקרונית זיכו אותו בקבלת פדיון חופשה בסך 1,782.04 ₪ ופדיון דמי הבראה בסך 1,474.90 ₪. 23. בשליש הראשון של שנת 2003, התעוררו אצל מנהל התחנה, מר דובי צרור (שייקרא להלן: "דובי"), חשדות שחסרים כספים בקופת ה"אלונית". דובי דיווח על כך למנהל חנויות ה"אלונית" אצל הנתבעת, מר בני בנימין (שייקרא להלן: "בני"). 24. דובי ובני החליטו לבחון את התובע באמצעות יצירת עודף מלאכותי בקופה. לפני תחילת המשמרת של התובע, דאג דובי לשים בקופה שטר של 20 ₪ בלא להקליד אותו, כך שנוצר עודף מזומנים. אילו התובע היה נוהג כשורה, הוא היה אמור לדווח לדובי על כך שהיה עודף בקופה. התובע לא דיווח על הימצאות הסכום העודף בסך 20 ₪, ובתום המשמרת שלו - כבר לא היה עודף. בני ודובי הסיקו מכך שיש תימוכין לחשדותיו של דובי. 25. לאחר מכן, התקשרה הנתבעת לחברת "קרת דע ושירותים בע"מ" שהיא חברת חקירות (שתיקרא להלן: "קרת"). בהתאם להזמנת הנתבעת, דאגה קרת להתקין, ביום 11/4/03, מצלמה סמויה בחנות ה"אלונית". מצלמה זו היתה מכוונת לאזור הקופה הרושמת, ודלפק המכירה שבחנות. המצלמה פורקה ביום 25/4/03. המצלמה הופעלה לפני תחילת כל משמרת שהתובע עבד בה בתקופה שבה היא היתה מותקנת, והמשיכה לפעול לאורך כל המשמרת. בתקופה זו היו 12 משמרות לילה שהתובע עבד בהן. 26. עובד או עובדים של קרת, צפו בקלטות התצלום, והגיעו למסקנה שיש 9 ארועים המצביעים על "חריגות" מהאופן שבו היה על התובע לנהוג. 9 ארועים אלה היו במהלך 3 משמרות שהתובע עבד בהן (המשמרת שהחלה ביום 12/4/03 והסתיימה ביום 13/4/03, המשמרת שהחלה ביום 15/4/03 והסתיימה ביום 16/4/03, והמשמרת שהחלה ביום 24/4/03 והסתיימה ביום 25/4/03). בכל שאר 9 המשמרות שבהן נערכו צילומים - לא נמצאו ארועים שנראו כחריגים. דקות הצילום של הארועים שנראו "חריגים" בעיני עובדי קרת, הועתקו לדיסק DVD אשר הוגש לנו. ביחד עם דו"ח מיום 29/4/03, המפרט את הממצאים. 27. השוואה בין התצלומים בדיסק שהוגש לנו (כ-12:19 דקות צילום), לבין דו"ח פירוט הממצאים שהוגש - מעלה כי הדו"ח מפרט יפה את הממצאים הנצפים בתצלומים. 28. הארועים המפורטים בדו"ח נחלקים למספר סוגים (חלק מהסוגים השונים התרחשו ביחד, באותו ארוע). א. ארועים שבהם נראה שהתובע מקבל תקבולים בעד מכירה, בלא להקיש מאומה בקופה. ב. ארועים שבהם נראה אדם אחר באזור הפנימי של דלפק המכירה, כשהוא מבצע פעולות מכירה. ג. ארועים שבהם התובע נצפה כמכניס כספים לכוס ו/או למגירה שנמצאת ליד הקופה או אף לכיסו, ולא לקופה. בנוסף לאלה - ארוע שבו התובע לוקח דברים מהכוס שהיתה במגירה, שם אותם בידיו, יצא למקום אחר (שאינו בצילום) - וחזר בידיים ריקות. 29. לטענת הנתבעת - הארועים שתועדו מלמדים כי התובע גנב ממנה. התובע מכחיש זאת. לדעתנו, ניתן לקבל את הסבריו של התובע על חלק מהארועים. כך למשל, נראה שלפחות בחלק מהמקרים שהתובע קיבל תשלום במזומנים מעבר למה שנכנס לקופה (באותם מקרים שבהם היתה הקשה בקופה) - היה מדובר ב"טיפ" שהלקוח נתן. (ענין זה בולט במיוחד בתצלום מיום 13/4/03, בשעה 02:34). אמנם, כאמור לעיל, התובע לא היה אמור לקבל "טיפים" מלקוחות, אך גם אם הפר את המשמעת וקיבל "טיפ" אין מדובר כאן בתצלום המשקף גניבה מהנתבעת. ייתכן גם שהסברו של התובע על האדם שנכנס לאזור הפנימי של הדלפק, הוא נכון. על פי הסבר זה, היה מדובר במתלמד, אשר דובי התיר לו לעבוד בקופה. דובי לא הגיע להעיד ואין לנו דרך לבדוק את נכונות הסברו האמור של התובע. אולם, הארועים שבהם נצפה התובע כמקבל תקבולים מבלי להקיש אותם בקופה, אכן יכולים, לדעתנו, ללמד במידה רבה של סבירות, שהם משקפים ארועים של גניבה מהנתבעת. אין כל הסבר סביר אחר לכך שהתובע יקבל כסף מלקוח ולא יקיש אותו בקופה. החשש שמא מדובר בגניבה מהנתבעת מתחזק נוכח העובדה שהתובע נצפה גם עורך חישובים של פלטים שהקופה הדפיסה (כפי הנראה, היה חשוב לתובע לבדוק היטב כמה כסף אמור להיות בקופה על פי מה שהודפס, כדי שלא ייראה כאילו שיש חוסר בקופה). 30. לסבירות האמורה לעיל, יש להוסיף את הודאתו של התובע בגניבה, הודאה שאליה נתייחס להלן, וכן את המהימנות המופחתת שאנו מייחסים לתובע, כמוסבר לעיל. על סמך כל אלה, ניתן לקבוע שעלה בידי הנתבעת להוכיח במידה מספקת, כי התובע אכן גנב ממנה כספים. 31. לאחר שהנתבעת קיבלה לידיה את דו"ח פירוט הממצאים של קרת, וכנראה גם דיסק DVD כגון זה שהוגש לנו, התכוונה הנתבעת לשמוע את תגובת התובע על הממצאים, ולעמת אותו עמם. 32. ביום 5/5/03, ביקר בני בתחנה שבה עבד התובע, ביחד עם מר דרור שגיא, חוקר שעבד אז בקרת (וייקרא להלן: "דרור"). דובי זימן את התובע לבוא לתחנה. התובע אכן הגיע, ונקרא למשרדו של דובי, הממוקם בממ"ד של התחנה. כפי הנראה, מדובר בחדר קטן, אשר אף ניתן לסגור אותו בדלת מסיווית (של ממ"ד), אך הגדרתו של החדר על ידי התובע כ"צינוק", אינה מקובלת עלינו. בחדר הותקן מכשיר לצפיה בתצלומי הוידאו שנעשו (וכנראה כבר הועתקו לדיסק דוגמת זה שהוגש לנו). 33. דרור שוחח עם התובע והסביר לו כי הנתבעת מייחסת לו גניבה ממנה. התובע הכחיש כי גנב כספים מהנתבעת. לאחר מכן, דרור הציג בפני התובע את התצלומים, ואז - התובע הודה כי אכן גנב. דרור גבה מהתובע הודעה, שכך נאמר בה: "אני עובד בסופר אלונית מעלה צפת מזה תקופה של כשנתיים בתפקיד של קופאי ועוד 4 שנים בתפקיד של מתדלק. ומתוקף תפקידי אני משרת לקוחות במכירה של מוצרים ואני מקבל מהם כסף עבור המכירה. אני רוצה להגיד לך שבמהלך עבודתי בסופר אלונית אני מכרתי מוצרים ללקוחות ולקחתי את כספי המכירה מהקופה וגם מחוץ לקופה ועשיתי שימוש עצמי בכסף. שאלה: כמה זמן אתה עושה זאת לקחת כסף מהקופה ...? תשובה: חצי שנה לערך. שאלה: בכמה כסף מדובר? תשובה: בערך 100 שקלים חדשים מידי יום חמישי כאשר לחץ בחנות. אני חושב שבסך הכל מדובר ב-4000 שקלים חדשים בכל תקופת עבודתי. שאלה: האם אתה הוצאת מהחנות גם מוצרים מבלי לשלם עליהם ? תשובה: לא. שאלה: האם אתה מוכן להיבדק בפוליגרף ולענות על שאלות בכל הנוגע לעבודתך ברשת סופר אלונית ? תשובה: כן. שאלה: יש לך מה להוסיף ? תשובה: כן, שאני מאד מצטער על מה שעשיתי.". התובע חתם על ההודעה האמורה. אנו דוחים את גרסת התובע על כך שהדברים המפורטים בהודעה כלל לא נאמרו ודוחים גם את החלק בגרסתו שבו הוא מכחיש את חתימתו. הכל בשל המהימנות המופחתת עד מאד שאנו מייחסים לתובע. 34. בנוסף לחתימתו על ההודעה שצוטטה לעיל (חתימה שאותה אנו קובעים למרות שבחלק מגרסתו התובע הכחיש אותה, כאמור כבר לעיל), כתב התובע באותו מועד שני מסמכים בכתב ידו. באחד מהם נרשם כך: "בס"ד הנדון: X אני מודה שלקחתי כסף מהקופה במהלך עבודתי. אני חושב סכום של 4000 ₪ כל יום חמישי בערך 100 ₪ ולפעמים גם לא לקחתי כלום. לקחתי לשימוש עצמי.". בשני - נרשם כך: " 15.4.03 הצהרה הנני מודיע בזאת על התפטרותי לאלתר מהעבודה בחב' דור אלון. על החתום X נעיר כי אין חולק שתאריך המסמך השני - שגוי, וכי המסמך נרשם ביום 5/5/03, בעת שהתובע היה ביחד עם דרור ועם בני במשרד של דובי (בחלק מהזמן - גם דובי היה שם, התובע סתר את עצמו גם בענין זה). 35. לטענת התובע, אף שהוא כתב את שני המסמכים האמורים בכתב ידו, הרי שלמעשה הכתיבו לו את הנוסח של שני המסמכים (כולל את הדגשת המילה "מהקופה" במסמך הראשון). גם את גרסתו זו - אנו דוחים, וזאת - שוב - בשל חוסר המהימנות שאנו מייחסים לו. בנוסף, נעיר כי הטענה בדבר ההכתבה - כלל לא הועלתה בתצהירו של התובע, אלא נאמרה בעדותו בלבד. בתצהירו, התובע לא התייחס למסמכים שהוא כתב בכתב יד, אלא רק להודעה שנחתמה על ידיו (אותה הודעה שבתצהיר הוא אישר שהוא חתם עליה, אך בחלק מעדותו טען שמדובר בזיוף). 36. טענה נוספת של התובע היא כי כל מה שנעשה ב"צינוק" נעשה תוך הפעלת לחץ פסול על התובע. כשם שדחינו את הטענה על ה"צינוק" כך אנו דוחים את הטענות בדבר הלחץ הבלתי הוגן. אמנם ברור שהתובע לא היה יכול לחוש בנוח בעת שיחתו עם דרור, בנוכחותו של בני. התובע הבין כי הוא נתפס בקלקלתו, ואין ספק שהוא נרגש מאד. אולם, אין בכך כדי להביא לקביעה שמי מטעם הנתבעת הפעיל עליו לחץ בלתי הוגן. לפיכך, אנו סבורים שניתן לראות במסמכים שהתובע כתב בעת שיחתו עם דרור, כמסמכים שמשקפים את מה שהוא התכוון להגיד באותה עת. 37. הנתבעת שילמה לתובע את אשר הגיע לו בעבור שכר חודש מאי 2003, בצירוף פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה, אך בניכוי סך של 4,000 ₪ נטו שהוגדר בתלוש כ"החזר גניבה". 38. לאחר הפסקת עבודתו של התובע, הנתבעת משכה סכומים ממה שהופקד בעבורו ב"מבטחים". לא הוכח מה הסכום שנמשך. הזכאות לפיצויי פיטורים 39. לשם בחינת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, ראוי קודם לבדוק אם יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת הסתיימו בהתפטרות או בפיטורים. לדעתנו, על סמך העובדות שקבענו לעיל, נכון לראות את יחסי העבודה ככאלה שהסתיימו בהתפטרות. על פי מה שקבענו, התובע כתב את מכתב ההתפטרות, וזאת מבלי שהופעל עליו לחץ פסול (מלבד הלחץ הנפשי שהתובע, כמסתבר, היה בו, כשהתברר לו שהנתבעת יודעת על מעשיו). כפי הנראה, התובע הבין שגם אם הוא לא יתפטר - הוא יפוטר בשל מעשיו, ולפיכך העדיף להתפטר. יתרה מכך; התובע לא מסר בתצהירו ובעדותו כל גרסה שלפיה הוא פוטר. 40. לפיכך, אנו סבורים שנכון לקבוע כי התובע התפטר מעבודתו, התפטרות שבאה לאחר שהבין כי הנתבעת כבר מודעת לפחות לחלק ממעשיו. 41. אם אכן, כפי שאנו סבורים, הפרשנות הנכונה של העובדות מלמדת על כך שמדובר בהתפטרות של התובע - הרי שברור שהוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. התובע אינו טוען כי הוא התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים (והוא אכן לא התפטר בנסיבות כאלה). 42. אולם, גם אם אנו טועים בפרשנותנו, כלומר - גם אם אין בכתיבת מכתב ההתפטרות ביום 5/5/03, כדי להוות "התפטרות", וגם אם היינו רואים את עצם הטחת ההאשמות מצד הנתבעת כאקט של פיטורים - לא היינו מגיעים למסקנה שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים. אם אכן היה מדובר ב"פיטורים" היו אלה פיטורים אשר אינם אמורים לזכות את התובע בפיצויי פיטורים, וזאת - נוכח האמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שבו נאמר כך: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים.". בענף תחנות הדלק - אין הסכם קיבוצי שהיה בתוקף בעת עבודתו של התובע (על כך - נפרט עוד להלן בעת שנתייחס למגיע לתובע בגין משמרות הלילה). כך שאם אכן היה מדובר בפיטורים, היינו בוחנים את עניינו של התובע על פי הסעיף שציטטנו לעיל. בהתאם להלכה הפסוקה, במקרה כזה, על בית הדין לעבודה להיות מונחה על פי הוראות תקנון העבודה הכלול בהסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית. לתקנון זה ייקרא להלן: "התקנון". התקנון כולל פירוט של הפרות משמעת שונות, המנוסחות באורח כללי ביותר, עם מדרג עונשים הנע בין הסנקציה הקלה ביותר - "התראה" לבין הסנקציה החמורה ביותר, שהיא פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים". התקנון מייחס משמעות גם לשאלת ה"זדון" אל מול ה"רשלנות", ולשאלת הישנות הפרות המשמעת. הסנקציה של פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים, היא הסנקציה המשמעתית החמורה ביותר, והיא ניתנת להפעלה על פי סעיף 53 לתקנון. כך, בין השאר, נאמר בסעיף 53 לתקנון: "עשה העובד אחת מאלו - א. הפר משמעת באופן חמור; ב. ... ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה; ... י. עבר עבירה פלילית חמורה. יהיה צפוי: א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים; ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.". אם היינו סבורים שהנתבעת פיטרה את התובע, היינו בוחנים את עניינו של התובע תוך שהיינו מנחים את עצמנו על פי האמור בסעיף 53 לתקנון. לדעתנו, בנסיבות עניינו של התובע, כשהוכח במידה מספקת שהוא גנב ממנה כספים, והוכח כי הוא גם סטה מהנחיותיה (למשל בקבלת "טיפים"), היינו סוברים כי נכון לנקוט נגד התובע את הסנקציה החמורה ביותר של פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים. אנו מדגישים כי כל האמור בסעיף זה הינו מעבר לנדרש, שכן - כאמור - דעתנו היא שהתובע התפטר ולא פוטר. 43. התוצאה היא כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. משהתובע התפטר, הוא אינו זכאי - כמובן - לתמורת הודעה מוקדמת. התמורה בעד משמרות לילה 44. לטענת התובע, תמורת עבודתו במשמרת לילה, הוא היה זכאי לשכר בשיעור 135% מהתעריף הרגיל. טענה זו נסמכת על סעיף 5 לצו ההרחבה בענף תחנות הדלק, שפורסם בי"פ התשל"ט עמ' 1378. 45. בחינת ההסכמים הקיבוציים שצו ההרחבה האמור בא להרחיב מלמדת שההסכם הקיבוצי בענף נחתם בין ההסתדרות הכללית לבין ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל, ביום 29/11/78 (ונרשם במספר 7065/78), וכי לאחר מכן באו מספר תיקונים לתעריפי השכר שבו, בלא שינויים בהוראה בדבר תעריף של 135% למשמרת הלילה. העדכון האחרון היה בהסכם קיבוצי שנחתם בדיוק 10 שנים לאחר ההסכם המקורי, ונרשם במספר 7020/89). הסכם זה (מס' 7020/89) היה בתוקף, לפי האמור בו, עד יום 31/3/90). אולם, הנתבעת הגישה לנו מכתב מיום 21/4/91, של ארגון המעבידים שחתם על ההסכם הקיבוצי. מדובר במכתב שנשלח אל הממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה, ובו הודיע ארגון המעבידים כי כחודשיים קודם לכן, ביום 24/2/91, הודיע ארגון המעבידים להסתדרות על ביטולו של ההסכם הקיבוצי. (נעיר כי הנתבעת צרפה לסיכומיה גם העתק של המכתב מיום 24/2/91, אלא שמכתב זה אינו חלק מהראיות בתיק, בשל כך שהוא צורף רק לסיכומים). 46. לשם בחינת מעמדו של ההסכם הקיבוצי ושל צו ההרחבה, נביא כאן מספר הוראות מחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957. "12. הסכם לתקופה מסויימת והסכם לתקופה בלתי מסויימת הסכם קיבוצי יכול שיהיה לתקופה מסויימת הקבועה בו או לתקופה בלתי מסויימת או מקצתו כך ומקצתו כך. 13. תקופת תקפו של הסכם קיבוצי לתקופה מסויימת הסכם קיבוצי לתקופה מסויימת שתמה תקופת תקפו, ואחד מבעלי ההסכם לא הודיע לצד השני במועד הנכון ובכתב על גמר תקפו, יוסיף להיות בר-תוקף בתורת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסויימת; המועד להודעת גמר הוא כקבוע בהסכם, ובאין קביעה בהסכם - שני חדשים לפחות לפני תום תקפו של ההסכם. 14. תקופת תקפו של הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסויימת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסויימת, רשאי כל צד לבטלו במתן הודעה מוקדמת על כך לצד השני במועד הקבוע לכך בהסכם, ואם אין קביעה בהסכם, שני חדשים לפחות לפני יום הביטול, ואולם תקפו של הסכם קיבוצי שנעשה לכתחילה לתקופה בלתי מסויימת הוא לפחות שנה אחת. ... 31. בטילותו של צו הרחבה תם תקפו של הסכם קיבוצי, שעל הוראותיו ניתן צו הרחבה, בטל צו ההרחבה והודעה על כך תפורסם ברשומות. ". 45. על סמך האמור לעיל, ניתן לקבוע שביום 1/4/90, עם תום תקופת תוקפו המוסכמת של ההסכם הקיבוצי מס' 7020/89, הפך ההסכם הקיבוצי האמור להסכם לתקופה בלתי מסויימת. לפיכך, היה כל צד להסכם הקיבוצי זכאי לבטלו בהודעה בת חודשיים מראש לצד שכנגד (משלא סוכם על משך אחר להודעה המוקדמת). אם אכן ביום 24/2/91 כאמור במכתב מיום 21/4/91, הודיע ארגון המעבידים להסתדרות על ביטולו של ההסכם, הרי שביום 24/4/91 ההסכם כבר היה בטל. 46. בהתאם לסעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים, צו הרחבה שניתן על הסכם קיבוצי שתם תוקפו - הוא בטל. בענין זה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי צו ההרחבה למעשה ניזון מההסכם הקיבוצי והוא "פועל יוצא" ממנו. כשתם תוקפו של ההסכם הקיבוצי - בטל גם צו ההרחבה (ראו, בין השאר, דב"ע מט/25-3 קרמר - שמרד אלקטרוניקה בע"מ, פד"ע כא 55, וכן דב"ע מו/17-3 קק"ל - סולטן, פד"ע יז 318). אמנם נכון שסעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים דורש כי יהיה פרסום ברשומות על בטלותו של צו ההרחבה שמרחיב הסכם קיבוצי שתם תוקפו, ונכון שלא מצאנו פרסום כזה לגבי צו ההרחבה בענף תחנות הדלק, אלא שהצו בטל גם בלא הפרסום, והפרסום לפי סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים (בניגוד לזה הנדרש על פי סעיף 32 לאותו חוק), הוא דקלרטיווי בלבד. הפרסום אינו יוצר את בטילותו של צו ההרחבה. צו ההרחבה של הסכם שתם תוקפו - בטל עם תום התוקף של ההסכם הקיבוצי. הפרסום נועד רק לפרסם ברבים את הבטלות. בענין זה דן בית המשפט העליון, בתיק ע"א 53/71 רוזן נ' לזרוביץ, פ"ד כו(1) 51 (הדיון נערך בבית המשפט העליון כערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהענין נדון בו עוד טרם הקמת בית הדין לעבודה). כך, בין השאר, קבע שם בית המשפט העליון: "...משפג תוקפו של הסכם קיבוצי, ובעלי ההסכם אינם קשורים בו עוד, יהיו גם אחרים פטורים מעול ההסכם. על כן קובע סעיף 31 לחוק, כי תוקפו של צו ההרחבה פג עם תום תקפו של ההסכם הקיבוצי. ביטול צו ההרחבה הוא אוטומטי, ההרחבה הולכת אחר ההסכם ויורדת אתו. ההודעה האמורה בסעיף 31 משמשת רק את המטרה להביא את דבר הביטול לידיעת הציבור.". 47. אשר על כן, משתוקף ההסכם הקיבוצי פג כבר באפריל 1991, בשל הודעת ארגון המעבידים חודשיים קודם לכן - כבר לא היה תוקף גם לצו ההרחבה. 48. התוצאה היא שאנו דוחים את רכיב התביעה בענין חישוב תעריף משמרת לילה לפי תעריף של 135%. מעבר לנדרש, נעיר גם כי סכום התביעה ברכיב זה לא היה מבוסס. הסכום חושב על בסיס של 35% מהשכר שהתובע ראה אותו כשכר הקובע למשך שלוש שנות עבודתו האחרונות, אלא שהחישוב האמור התעלם מכך שרק בשנתיים האחרונות היה עיקר עבודתו של התובע במשמרות לילה וכן התעלם מכך שהנתבעת שילמה לתובע תעריף מוגדל בשל משמרות הלילה, תעריף של 120%, כך שגם אם התובע היה זכאי לחישוב לפי 135% הוא היה זכאי רק להפרש בין שני התעריפים. פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה 49. הסכומים שהתובע היה זכאי להם עם התפטרותו כפדיון חופשה וכפדיון דמי הבראה, לא היו שנויים במחלוקת (מאז הדיון המוקדם), וכפי שקבענו בסעיף 22 לעיל, הם הגיעו אז לסכום כולל של 3,256.94 ₪. 50. התביעה בענין רכיבים אלה נוגעת, למעשה, לשאלת הצדקת הקיזוז שהנתבעת קיזזה משכרו האחרון של התובע (קיזוז בסך 4,000 ₪). אין אנו דנים במלוא סכום הקיזוז שכן יתרת הקיזוז היתה משכר העבודה, והתובע כלל לא עתר בתביעתו לקבל שכר עבודה. (בסיכומיו הרחיב ב"כ התובע עד מאד את תביעתו, והתייחס, בין השאר, לסך של 4,000 ₪ במלואו, אך משהדבר לא נתבע בכתב התביעה אין אנו דנים בו, כשם שאין אנו דנים בשאר הרכיבים שנכללו בפרק יא לסיכומי ב"כ התובע, ולא הועלו בכתב התביעה. 51. הנתבעת סומכת את טענת הקיזוז על דברי התובע, כפי שהוערכו מפיו מספר פעמים ביום 5/5/03, על כך שהוא מעריך שהסכומים שלקח הגיעו לסך של 4,000 ₪. (הנתבעת העריכה שמדובר בסכומים גבוהים יותר ואף במוצרים שלקח). לדעתנו, מקרא ההודעה שנגבתה מהתובע ומכתב ההודאה שהוא כתב בעצמו, מעלים ברורות שאין מדובר בסכום מדוייק שהתובע נקב בו, אלא מדובר רק בענין של הערכה. ברור גם שההערכה האמורה אינה יכולה להיות מדוייקת, שכן התובע העריך שלקח סך של 100 ₪ בשבוע, במשך כחצי שנה. זה מגיע לסך כולל של 2,600 ₪ ולא 4,000 ₪. מכל מקום, ברור כי אין מדובר בסכום קצוב כלשהו. לפיכך, משאין מדובר על סכום קצוב, ומשהתובע גם לא הסכים לקיזוזו של הסכום מהמגיע לו, הרי שדעתנו היא שהנתבעת לא היתה רשאית לקזז את הסכומים מהמגיע לתובע. אם הנתבעת מעוניינת לגבות מהתובע את אשר לקח ממנה שלא כדין, עליה להתכבד ולהגיש כנגדו תובענה מתאימה. 52. התוצאה היא שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה בסכום כולל של 3,256.94 ₪, כאמור לעיל. הפרשות למבטחים 53. התביעה במקורה היתה מבוססת על הטענה שלפיה, כביכול, התובע כלל לא בוטח בביטוח פנסיוני. בעת הדיון המוקדם, הוסכם שהתובע אכן בוטח (ולעיל קבענו כי הביטוח היה בקרן הפנסיה המקיפה של "מבטחים", וכי הוא כנראה החל ביום 1/5/99). לכאורה, היה התובע זכאי לפיצוי בעד אי-ביטוחו בתקופה של שתי שנות עבודתו הראשונות (כפוף לשאלת ההתיישנות, אם היתה נטענת), אלא שכבר אין אנו צריכים לדון בכך, שכן בעת הדיון המוקדם הודיע ב"כ התובע כי אם יתברר שכספי התגמולים נותרו ב"מבטחים", התובע לא יעמוד על רכיב זה של התביעה. 54. כאמור לעיל, לא הוכח מה הסכום שהנתבעת משכה מחשבונו של התובע ב"מבטחים". (לא ברור לנו מדוע לא מצאו הצדדים או מי מהם לנכון להביא לנו ראיה בענין זה). התובע טען (בדיון המוקדם) כי נמסר לו שהנתבעת משכה את כל הכספים, והנתבעת טענה (בסיכומיה) שהיא אינה יכולה למשוך את החלק הנובע מכספי התובע. הדעת נותנת שהנתבעת הצליחה למשוך בחזרה רק את הכספים שהיו מופקדים ב"מבטחים" על חשבון פיצויי פיטורים ולא את אלה שהיו מופקדים על חשבון "תגמולים", לרבות החלק שהופקד על חשבון הנתבעת, אולם - כאמור - בהעדר ראיה ובהעדר אף טענה מגובשת בענין זה - אין אנו יכולים לדעת מה באמת נמשך על ידי הנתבעת. לפיכך, נדון תחילה בשאלת עצם זכאותו של התובע לכך שכספי ה"תגמולים" לא יימשכו על ידי הנתבעת, ולאחר מכן ניתן סעד הצהרתי בענין זה. 55. לדעתנו, הנתבעת לא היתה אמורה (ואולי אף לא עשתה כך) - למשוך מ"מבטחים" שום חלק מכספי התגמולים, אף לא את החלק הנובע מהפרשות שהיא הפרישה ל"מבטחים" על חשבונה. זכאותו של התובע לביטוח פנסיוני (בנפרד מזכאותו לפיצויי פיטורים), אינה תלויה כלל בשאלת נסיבות סיום עבודתו. התובע היה זכאי לביטוח בפנסיה יסוד כחלק מתנאי עבודתו וללא קשר לשאלה אם הוא זכאי לפיצויי פיטורים או אם לאו. דעתנו זו מבוססת על צו ההרחבה הכללי בתעשיה, במלאכה ובתחנות דלק, בדבר הנהגת פנסית יסוד, שפורסם בי"פ התשכ"ו עמ' 2027 (ותוקן בי"פ התשל"ה עמ' 1808). אותו צו ותיק, שריר וקיים עד היום. בהתאם לכך, היה על הנתבעת לבטח את התובע בביטוח פנסיוני מתחילת עבודתו אצלה, וביטוח זה אמור היה לעמוד לזכות התובע עד לגיל הפנסיה, בלא קשר לשאלה אם עבודתו הסתיימה עם זכאות לפיצויי פיטורים. 56. אשר על כן, דעתנו היא שהנתבעת היתה מנועה מלמשוך מ"מבטחים" את כספי התגמולים, לרבות החלק שהופרש על חשבונה. אם הנתבעת עשתה כן - עליה להשיב לתובע את הסכומים שמשכה. 57. לפיכך, בהעדר ראיה על מה שנמשך מחשבונו של התובע ב"מבטחים" אנו מצהירים כי ככל שמה שנמשך היו כספים מתוך מה ששולם ל"מבטחים" על חשבון פיצויי הפיטורים, אין הנתבעת חייבת להחזיר מתוכו מאומה. אולם, ככל שנמשכו סכומים מכספי ה"תגמולים" (בין אם מדובר בכספים שנוכו משכרו של התובע ובין אם מדובר בכספים שהופרשו על חשבון הנתבעת), על הנתבעת יהיה להשיב את הסכומים שמשכה. אם הנתבעת תצליח להשיב את הסכומים ל"מבטחים" כך שיבטיחו לתובע את אותן זכויות פנסיה שהיו לו בעת סיום עבודתו - הרי שמוטב כך. אולם, לדעתנו, הנתבעת לא תצליח בכך, בשל הוראות תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964. אם אכן הנתבעת לא תצליח להשיב את הסכומים אל "מבטחים" באופן שיבטיחו לתובע את זכויות הפנסיה שהיו לו בעת סיום עבודתו, יהיה על הנתבעת לשלם את הסכום שקיבלה מ"מבטחים" לתובע (וכוונתנו לסכום ברוטו, כפי שיצא מ"מבטחים"), כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מאז שהסכום יצא מ"מבטחים" ועד התשלום לתובע. לסיכום 58. אנו דוחים את תביעתו של התובע בכל הנוגע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. 59. נבהיר שוב כי אין אנו דנים ברכיבים החדשים של התביעה אשר צצו במפתיע בפרק יא לסיכומי ב"כ התובע. 60. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את האמור להלן: א. פדיון חופשה בסך 1,782.04 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6/5/03 ועד התשלום בפועל. ב. פדיון דמי הבראה בסך 1,474.90 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6/5/03 ועד התשלום בפועל. 61. בענין הכספים שנמשכו מחשבונו של התובע ב"מבטחים", ובשל העדר ראיה על כך, אנו מצהירים את האמור בסעיף 57 לעיל, כלומר: א. ככל שהסכום שנמשך היה מתוך מה ששולם ל"מבטחים" על חשבון פיצויי הפיטורים, אין הנתבעת חייבת להחזיר מתוכו מאומה. ב. ככל שנמשכו סכומים מכספי ה"תגמולים" (בין אם מדובר בכספים שנוכו משכרו של התובע ובין אם מדובר בכספים שהופרשו על חשבון הנתבעת), על הנתבעת יהיה להשיב את הסכומים שמשכה. (1) אם הנתבעת תצליח להשיב את הסכומים ל"מבטחים" כך שיבטיחו לתובע את אותן זכויות פנסיה שהיו לו בעת סיום עבודתו - עליה לעשות כך. (2) אם הנתבעת לא תצליח להשיב את הסכומים אל "מבטחים" באופן שיבטיחו לתובע את זכויות הפנסיה שהיו לו בעת סיום עבודתו, יהיה על הנתבעת לשלם את הסכום שקיבלה מ"מבטחים" לתובע (וכוונתנו לסכום ברוטו, כפי שיצא מ"מבטחים"), כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מאז שהסכום יצא מ"מבטחים" ועד התשלום לתובע. 62. בשל התוצאה - אנו סבורים שנכון יהיה שכל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו, ואין אנו מחייבים מי מהם לשלם הוצאות משפט לצד שכנגד. 63. על התובע לשלם לבית הדין את האגרה הדחויה. 64. כל אחד מהצדדים זכאי ערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. מסמכיםמכתב התפטרות / הפסקת עבודהגניבה (בעבודה)התפטרות