מתן הזדמנות למעסיק לתקן הרעה בתנאי עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת מתן הזדמנות למעסיק לתקן הרעה בתנאי עבודה כתנאי להכרה ב"התפטרות בדין מפוטר": רקע תחילתו של הליך זה בתביעה שהגיש התובע לבית-הדין ביום 13.12.04. עיקר התביעה נסב סביב טענת התובע, לפיה יש לראות בהתפטרותו מן הנתבעת "התפטרות בדין מפוטר", בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ועל כן לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים. טענה נוספת, הקשורה בטענה זו, הינה טענת התובע, כי תגמולי ביטוח, אשר נוכו משכרו, לא הועברו ליעדם, קרי - "חלק העובד" לא הגיע במועד אל פוליסת ביטוח המנהלים, שלו. טענותיו האחרות של התובע נוגעות לאי תשלום עמלות, בגין מספר עסקאות שהוציא אל הפועל, לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת שכר, להחזר נכוי בגין שימוש בטלפון נייד ולהחזר חיוב ב"השתתפות עצמית" עקב תאונת דרכים. העובדות, אשר אינן מצויות במחלוקת בין הצדדים, הינן מעטות, ואלו הן: התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 1.3.95. משכורתו של התובע הורכבה ממשכורת בסיס ומעמלות, בגין מכירות שביצע התובע, כאשר - בפועל - העמלות היוו את הרכיב המשמעותי יותר. גובה העמלות היה 5% מסכום המכירות של התובע והן נזקפו לזכות התובע מיד עם חתימת העסקה ואספקת המוצר, ללא תלות בתשלום בפועל על ידי הלקוח. לתובע נערכו שתי פוליסות ביטוח מנהלים ב"כלל חברה לביטוח בע"מ" (להלן: חברת הביטוח): פוליסה מספר 2418509 משנת 1996 (להלן: הפוליסה הראשונה), ופוליסה מספר 2712018 משנת 2000 (להלן: הפוליסה השניה). על פי המוסכם בין התובע והנתבעת נוכו משכרו של התובע 5% לטובת הפרשותיו אל פוליסות אלה. בין התובע לבין מר דותן יפת (להלן: דותן), אחד מבעליה של הנתבעת ומנהלה, נרקמו יחסי חברות קרובים ומיוחדים. ביום 31.12.02 נותקו יחסי עובד-מעביד בין התובע והנתבעת, בעקבות שיחה שנוהלה ביום 18.11.02 בין התובע לבין דותן. ביום 1.1.03, יום אחד בלבד לאחר שסיים לעבוד בנתבעת, החל התובע לעבוד מקום עבודה אחר - "סונסינו" - בתחום הביטוח. בשל ריבוי המחלוקות העובדתיות, נפרוס ראשית את עמדת הצדדים וטענותיהם, באשר לכל עניין ועניין, ורק לאחר מכן נפנה לקביעת העובדות בכל אחת מן הסוגיות השנויות במחלוקת ועריכת הדיון המשפטי בהתבסס על העובדות שייקבעו, לשם הכרעה. סדר הדיון בפלוגתאות שבין הצדדים יהא כדלהלן: האם יש לראות בתובע "מתפטר בדין מפוטר", ומכאן שהוא זכאי לפיצויי פיטורים. האם נוכו משכרו של התובע תגמולי ביטוח, אשר לא הועברו לחברת הביטוח, בגין הפוליסה הראשונה והשניה. האם לא שולמו על ידי הנתבעת עמלות המגיעות לתובע. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת שכר. האם זכאי התובע להחזר הניכוי בגין שימוש בטלפון נייד ולהחזר חיוב בגין "השתתפות עצמית" עקב תאונת דרכים. האם עומדת לנתבעת טענת קיזוז כלשהי, מחוב שייפסק, אם ייפסק. טענות הצדדים פיצויי פיטורים טענות התובע הן כדלקמן: תפקידו של התובע בנתבעת היה בכיר ביותר: הוא שימש כמנהל המכירות של הנתבעת; אחראי על כל סוכני המכירות, בכלל, ובפרט בעניין קבלתם לעבודה בנתבעת; אחראי על קבלת עובדי ההרכבה; לשירותו עמדה מזכירה צמודה. במהלך עבודתו בנתבעת יצר התובע חוג לקוחות רחב, ניתנה לו בלעדיות במכירת הסחורה לחוג לקוחות זה והוא קיבל עמלות בגין מכירות אלה. כמו כן קיבל עמלות בגין מכירות של סוכני המכירות שהיו כפופים לו. בחודש נובמבר 2002 קיבלה הנתבעת לעבודה את גב' קארן סבג (להלן: קארן), מבלי לידע אותו ומבלי התייעץ עמו, בניגוד לנוהג, שהיה קיים עד אז. הנתבעת סיווגה את קארן כמנהלת מכירות והנחתה אותה למכור סחורה גם לחוג הלקוחות שיצר התובע. דבר זה גרם לתובע הרעה ניכרת בתנאי עבודתו, הקטנה משמעותית בהכנסותיו מעמלות ופגיעה בשכרו. כמו כן נפגעו מעמדו המקצועי הבכיר של התובע בנתבעת, סמכויותיו וחופש הפעולה שניתן לו במהלך עבודתו כמנהל המכירות של הנתבעת. ביטוי נוסף להרעה בתנאי עבודתו של התובע, היה בכך שהנתבעת לא העבירה את תגמולי הביטוח, בסך 35,000 ₪, אותם ניכתה משכרו של התובע, אל ביטו המנהלים בחברת הביטוח. התובע פנה לנתבעת פעמים רבות וביקש כי תפסיק את ההרעה בתנאי עבודתו. הנתבעת לא הפסיקה את ההרעה, ולפיכך, לא נותרה לתובע ברירה אלא להתפטר מן הנתבעת. בשיחה בין התובע לבין דותן, בנובמבר 2002, הוסכם, כי עזיבת התובע תהיה "התפטרות בדין מפוטר" וכי מועד העזיבה יהיה ביום 31.12.02. כן הוסכם, כי הנתבעת תעביר לתובע את כל הזכויות שצבר, כולל פיצויי פיטורים, בתמורה לכך שלא יעסוק בתחום הריהוט המשרדי במשך שנתיים - תנאי בו עמד, לדבריו. בנסיבות אלו יש לראות בתובע "מתפטר בדין מפוטר" ולקבוע שהוא זכאי לפיצויי פיטורים. מנגד עומדות טענות הנתבעת, לפיהן: תפקידו של התובע בנתבעת היה סוכן מכירות ותו לא. תפקידו לא היווה תפקיד בכיר, הוא לא היה ממונה על סוכנים, ומלבד פעמים ספורות בהן עזר בבדיקת רמת המקצועיות של מועמדים, הוא לא עסק בקבלתם לעבודה. לא הייתה לתובע מזכירה צמודה והוא קיבל שירותי מזכירות בדומה לשירותים שקיבלו סוכני המכירות האחרים. התובע לא יצר לעצמו חוג לקוחות, אלא, לנתבעת בה עבד כשכיר, והוא לא קיבל מן הנתבעת שום התחייבות לבלעדיות על חוג לקוחות זה. לא ניתנו לתובע עמלות בגין מכירות של סוכנים אחרים. ברוב תקופת עבודתו של התובע העמלות שמרכיבות את שכרו היו גבוהות ממשכורת הבסיס. המיתון במשק הקטין את מכירות החברה וכן את מכירות התובע. בהתאם, הירידה בעמלות התובע החלה כבר בנובמבר 2001 ונמשכה למעלה משנה כשהתפטר והעסקתו הסתיימה, ביום 31.12.02. בסוף שנת 2002 התקבלה לעבודה קארן כסוכנת מכירות, לקידום ענייני החברה, והיא עבדה בנתבעת רק עד לחודש ינואר 2003. רוב עבודתה הייתה באזור המרכז וכן עם לקוחות חדשים. התובע שיתף עמה פעולה ולא חלה ירידה בעמלותיו, אלא, להיפך: דווקא בחודשים אוקטובר 2002, דצמבר 2002 וינואר 2003 חל גידול בעמלותיו. לאור הקיטון במכירות ובעמלות, שהחל יותר משנה לפני התפטרות התובע ולפני קבלת קארן לעבודה, התבטא התובע מספר פעמים, כי מיצה את עצמו בענף, וכי הוא מתקשה בפרנסתו ושוקל לעזוב את הנתבעת לטובת הכנסה גבוהה יותר. ביום 18.11.02 התפטר התובע באמצעות הודעה בעל פה למנהל החברה, דותן, ואף נערכה לכבודו מסיבת פרידה. הפיטורים נכנסו לתוקף ביום 31.12.02 וביום 1.1.03, יום אחד בלבד לאחר שסיים לעבוד בנתבעת, החל התובע לעבוד בתחום אחר, בביטוח, אצל "סונסינו". לא התקיימה "הרעה ניכרת בתנאי העבודה" בגינה יש לראות את התפטרות התובע כפיטורים. לא זו אף זו, התובע לא פנה אל הנתבעת, בכתב, ולא קבל על הרעה, כביכול, בתנאי עבודתו. על כן, אף אם הייתה הרעה כאמור, אין לראות בו "מתפטר בדין מפוטר". במהלך שנת 2003, בעריכת החשבונות עם התפטרות התובע, הציעה הנתבעת לתובע, לפנים משורת הדין, לשחרר לטובתו גם את הכספים שנצברו על חשבון פיצויי פיטורים בפוליסות ביטוח המנהלים, כנגד חתימתו על גבי כתב העדר תביעות וסעיף סודיות והימנעות מתחרות. התובע סירב להצעה, והכניס תיקונים שונים למסמך שהכינה הנתבעת. במסגרת התיקונים לא הועלתה כל טענה בנוגע לחוסרים בתגמולים שהופרשו. הנתבעת לא הסכימה לתיקונים אלה והמסמך לא נחתם. מן האמור לעיל, אין התובע זכאי לקבלת פיצויי פיטורים מן הנתבעת. תגמולי ביטוח אשר נוכו משכרו של התובע לטענת התובע, הוא זכאי להחזר תגמולים בסך 35,000 ₪, אשר נוכו משכרו על ידי הנתבעת ולא הופרשו לפוליסת ביטוח המנהלים. התובע צירף לכתב תביעתו תחשיב של החוסרים בפוליסה וכן תחשיב של החוב. תחשיבים אלו צורפו מאוחר יותר גם כנספח ז' לתצהירו של התובע. בעקבות החלטת בית הדין, מיום 30.10.05, לפיה עליו להמציא אישור מחברת הביטוח, בעניין החוסרים בהעברת ההפרשות, צירף התובע, בהודעתו לבית הדין מיום 15.12.05, מספר מסמכים להוכחת טענתו זו: ריכוז תקבולי פרמיות שנתי, של הפוליסה הראשונה לשנים 1996-2002, ריכוז תקבולי פרמיות שנתי של הפוליסה השניה לשנים 2000-2001, וכן פירוט התראות של חברת הביטוח מיום 6.12.05 בנוגע לשתי הפוליסות. מסמכים נוספים אשר צורפו, בהקשר זה, כנספח ח' לתצהירו של התובע, הינם מסמכים אודות "מצב גביה לפוליסה" בנוגע לשתי הפוליסות, וכן מסמכים אודות "סכומי בטוח בכיסוי". מסמכים אלה נערכו על ידי חברת הביטוח ביום 13.2.06. באשר לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, בקשר לרכיב זה, טען ב"כ התובע בדיון המקדמי, כי מרוץ ההתיישנות החל רק מיום שהתובע גילה את החוסרים בפוליסת ביטוח המנהלים ועל כן לא חלה התיישנות על תביעתו להחזר החוסרים [עמ' 2, ש' 27-28]. טענתה הראשונית של הנתבעת הינה, כי ככל שהתביעה להחזר החוסרים בהפרשות לפוליסת ביטוח המנהלים מתייחסת למועדים הקודמים להגשת התביעה ב-7 שנים, חלה עליה התיישנות ומטעם זה בלבד יש לדחותה. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת, כי בעריכת החשבונות עם התפטרות התובע, בשנת 2003, על אף התיקונים השונים שהכניס התובע למסמך שהכינה הנתבעת, לא הועלתה מצידו כל טענה בנוגע לחוסרים בתגמולים שהופרשו לפוליסות הביטוח. זאת, אף על פי שנתוני ההפקדות היו בידו. כמו כן, היו חודשים בהם הועברו הכספים באיחור, אולם, הוספה השלמה, על פי חישוב שהועבר מחברת הביטוח, והתובע היה מודע לכך. כבר בדיון הראשון הודה ב"כ הנתבעת, כי כנראה שיש חוסרים בהעברת התגמולים לפוליסת ביטוח המנהלים [עמ' 1, שורות 14-15]. הוא הוסיף, כי אין מחלוקת, שבהתאם להלכות דמי התגמולים שייכים לתובע והנתבעת איננה כופרת בכך שאם קיים עדיין חוב לחברת הביטוח יש לשלמו [עמ' 5, שורות 16-18], אך, זאת בכפוף לטענת קיזוז שהעלתה, בגין נזקים שנגרמו על ידי התובע, כפי שיפורט בהמשך. טענה נוספת של הנתבעת, לעניין החוסרים בתגמולים, אשר הועלתה מספר פעמים בהליך זה, היא, כי טענותיו המאוחרות של התובע בתצהירו [ת/1, סעיף 34], בדבר אי העברת חלקה של הנתבעת, כמעביד, אל פוליסת ביטוח המנהלים, מהוות הרחבת חזית. אולם, בדיון מיום 12.2.07 הבהיר ב"כ התובע, כי הוא מבקש רק את תגמולי העובד, קרי -הסכומים שנוכו משכר התובע ולא הועברו אל הפוליסה, כחלק העובד [עמ' 23, ש' 18-20]. עמלות שלא שולמו לתובע לטענת התובע, לא שולמו לו עמלות בסך 17,000 ₪, בגין עסקאות שביצע, סכום אותו היה אמור לקבל בחודש 12/02 [בסעיף 55 ל-ת/1 צויין סכום אחר, אך, בסיכומים חזרו למקור]. בהודעתו לבית-הדין, מיום 15.12.05, פירט התובע את העסקאות שביצע והעמלות להן הוא טוען בגינן: עסקת "MAG" - עמלה בסכום 1,387.15 ₪; עסקת "שקום" - עמלה בסכום כולל של 208.55 ₪; עסקת "ע. נצרת" - עמלה בסכום 29.2 ₪; עסקת "רמון" - עמלה בסכום כולל של 9,781.3 ₪. בסך הכל מדובר בעמלות בסכום כולל של 11,406.2 ₪. כן טוען התובע לזכאותו לעמלה, ששיעורה טרם הוברר לו, בגין עסקת "מרכז הירידים"' אשר שוויה 28,616.8 ₪. לטענת הנתבעת, עסקת "MAG" בוצעה על ידי מנכ"ל הנתבעת ולכן התובע אינו זכאי לעמלה בגינה' על אף ששלח שתי הצעות. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי בעסקת "שקום" ובעסקת "מרכז הירידים" לא היה התובע מעורב כלל ועל כן אין הוא זכאי לעמלה בגין עסקאות אלה. באשר לעסקת "רמון" - הנתבעת מודה, כי התובע אכן זכאי לעמלה, אך, טוענת, כי מסכום העמלה יש לקזז את סכום הנזקים שגרם התובע לנתבעת בשל רשלנותו בעסקה זו. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת שכר על אף שבכתב התביעה טען התובע, כי הוא זכאי לקבל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, וכן שהוא זכאי לקבל פיצויי הלנת שכר -ובהקשר זה טען, כי בנוסף לעמלות שלא שולמו לו, יש לראות כשכר מולן גם את החוסרים בהפרשות לפוליסות ביטוח המנהלים, וזאת מכוח סעיף 19א לחוק הגנת השכר - הנה, בסיכומיו לא חזר על דרישה זו והסתפק בתביעת ריבית והצמדה; וטוב שכך. בנקודה זו צודקת הנתבעת בטענתה, כי הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים והזכות לפיצויי הלנת שכר - שתיהן מוכחשות על ידה - התיישנו כבר עת הגשת התביעה, משזו הוגשה למעלה משנה לאחר היווצרות העילות. מאחר שיחסי העבודה נפסקו ביום 31.12.02 והתביעה הוגשה רק ביום 13.12.04 - אין כל צורך להמשיך לדון בנושא "הלנה" כזו או אחרת, והתביעה לפיצויי הלנה, כלשהם, נדחית. חיוב בגין טלפון נייד וחיוב בגין "השתתפות עצמית" עקב תאונת דרכים לטענת התובע, הוא זכאי להחזר של 1,200 ₪ בהם חויב בגין שימוש בטלפון נייד, לאחר שהטלפון הושב לנתבעת, ולהחזר של 1,800 ₪ בהם חויב בגין "השתתפות עצמית" ששילמה הנתבעת, עקב תאונת דרכים שבוצעה עם רכב החברה, במהלך עבודתו. הנתבעת מכחישה את טענות זכאותו של התובע להחזרים אלה. לטענתה לא הובאו כל ראיות ביחס אליהן והן נזנחו על ידי התובע. קיזוז טוענת הנתבעת, כי התובע, ברשלנותו, גרם לה בעסקת "רמון" נזק כספי גדול העומד על סך של 39,362 ₪. הנזק מתבטא באבדן כל רווח מהעסקה, ובנזק ישיר נוסף של 5,474 יורו (עלויות שדרוג למוצר שהוזמן), בתוספת עלויות שחרור שילוח ועמלות בסך 2,900 ₪, וכן סך של 4,440 ₪ בגין מקררים מיוחדים שהוזמנו בטעות. על פי טענה זו, בשל טעותו של התובע, אשר ביצע הזמנה של פורמייקה במקום פורניר, כבקשת הלקוח, נאלצה הנתבעת להזמין מחדש את כל החלקים החיצוניים של אותה הזמנה. בנוסף, הוזמנו על ידי התובע שני מקררים בהם הלקוח כלל לא היה מעוניין. כתוצאה מכך, כאמור, לא רק שהפסידה הנתבעת את הרווח מן העסקה, אלא, אף ספגה את עלויות ההחלפה, העלויות הנלוות של הובלה וכד'. על כן, היה ויפסק סכום כלשהו לזכות התובע בתביעה זו, מבקשת הנתבעת לקזז ממנו את סכום הנזק, האמור, שנגרם לה - לטענתה - בשל רשלנות התובע. לטענת התובע, אין לנתבעת זכות קיזוז במקרה זה. לשיטתו, בהסתמך על סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1959, הנתבעת אינה יכולה לקזז משכרו את הנזקים להם היא טוענת ועליה לתבוע אותם בנפרד. לגופו של עניין, טוען התובע, כי הנתבעת לא הוכיחה כל נזק, בהקשר זה, והסתפקה בטענות כלליות ושטחיות. דיון והכרעה נקדים ונאמר כבר עתה, כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ובהסתמך על החומר שנמצא בתיק, מצאנו לנכון לקבל את טענותיו של התובע באופן חלקי - הן באשר להחזר תגמולי ביטוח, אשר נוכו משכרו על ידי הנתבעת ולא הועברו במלואם לחברת הביטוח, והן באשר לעמלות, בגין עסקאות שביצע, שטרם שולמו לו. שאר הטענות שהועלו על ידי התובע נדחו. להלן נפרט את הכרעתנו בכל אחת מהשאלות שבמחלוקת. פיצויי פיטורים המסגרת הנורמטיבית מקובלת עלינו טענת הנתבעת, לפיה התובע הוא זה שהתפטר מן הנתבעת, בשיחתו עם דותן, ביום 18.11.02. אולם, אף שהתפטר נדרשים אנו לשאלה, האם זכאי התובע, כי יראו בו "מתפטר בדין מפוטר" ועל כן לקבל פיצויי פיטורים מן הנתבעת. המסגרת הנורמטיבית לעניין התפטרות שדינה כפיטורים, שמקורה בהרעה מוחשית בתנאי העבודה, או בנסיבה אחרת המצדיקה זאת, מצויה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1963 (להלן: החוק), המדבר על "התפטרות אחרת שדינה כפיטורים"; וזו לשונו: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." לענייננו, רלוונטית רק החלופה הראשונה, בגינה טוען התובע לתחולת החוק עליו. הרעה מוחשית בתנאי העבודה על מנת שיכנס התובע בגדר החלופה הראשונה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק, עליו להראות, בראש ובראשונה, כי הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי העסקתו. הווה אומר, אין די בהרעה סתם בתנאי העבודה, אלא, נדרשת הרעה ממשית. דרישה זו פורשה בפסיקה כהרעה רצינית עד כדי ייחוס למעביד הרצון להפטר מן העובד [ראו: עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - מילר, סעיף 5 לפסק-הדין (פורסם במאגרים המשפטיים, 3.3.04)]. המבחן לקביעת ממשיות ההרעה הוא מבחן אובייקטיבי, על פי נסיבותיו של כל מקרה, היינו, האם עובד סביר היה ממשיך לעבוד בנסיבות המקרה הנדון, והדבר תלוי במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד ועליו להוכיח תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו [ראו ע"ע 197/03 אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ, סעיף ב' לפסק-הדין (פורסם במאגרים המשפטיים, 16.6.05; ע"ע 1354/01 כהן - טרייד אין א.ר. בע"מ, סעיף 6 לפסק-הדין (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.8.03)]. לטענת התובע, נבעה ההרעה בתנאי העסקתו מקבלתה לעבודה של קארן, אשר הביאה לפגיעה במעמדו בנתבעת, לפגיעה בעמלותיו ובשכרו ולפגיעה בחוג לקוחותיו. כן נבעה ההרעה מאי העברת תגמולי ביטוח אשר נוכו משכרו על ידי הנתבעת אל פוליסת ביטוח המנהלים. אין ביכולתנו לקבל טענה זו והנימוקים יובאו כאן. ראשית, באשר למעמד התובע בנתבעת, לא הובאו כל ראיות מצד התובע שיצביעו על רוחב סמכויותיו וחופש הפעולה שניתן לו, כטענתו. כן לא הובאו ראיות לכך שקבלת עובדים לעבודה בנתבעת נעשתה על ידו, או למצער, כי קיים היה נוהג של התייעצות עמו בקבלת עובדים לעבודה בנתבעת. כך גם לגבי טענתו בדבר מזכירה צמודה שעמדה לרשותו. הואיל וכך, לא השכיל התובע להוכיח, כי אכן היה מעמדו בנתבעת מעמד בכיר וכי שימש כמנהל המכירות של הנתבעת, להבדיל מסוכן מכירות, וגרסת הנתבעת בעניין זה עדיפה בעינינו. כן מקובלת עלינו גרסת הנתבעת, באשר לתפקידה של קארן בנתבעת, כסוכנת מכירות. לפיכך אנו דוחים את הטענה, כי קבלתה של קארן לעבודה פגעה במעמדו של התובע בנתבעת, במידה המצדיקה התפטרותו, עקב כך, "בדין מפוטר". שנית, באשר לפגיעה הנטענת בעמלותיו של התובע, וכפועל יוצא מכך בשכרו, לא הוכח בפנינו כי היא נבעה מקבלתה של קארן לעבודה בנתבעת. מתוך תלושי השכר של התובע ניתן לראות, אכן, כפי שטענה הנתבעת, כי הירידה בגובה העמלות, להן היה זכאי התובע, החלה כשנה לפני מועד סיום יחסי העבודה, ביום 31.12.02, עקב התפטרות התובע, ואילו בחודשים אוקטובר 2002 ודצמבר 2002 עמלות התובע היו גבוהות יחסית. טענת התובע בחקירתו הנגדית, לפיה העלייה בעמלות נבעה ממכירות ללקוח אליו לא פנתה קארן [עמ' 18, ש' 3], אינה מעלה ואינה מורידה, שכן, בכל מקרה לא ניתן לייחס את הירידה בעמלות שנמשכה כשנה לפני סיום יחסי העבודה, לקבלתה של קארן לעבודה בנתבעת רק בחודש נובמבר 2002. מה גם, שקארן עבדה בנתבעת תקופה קצרה ביותר וסיימה את עבודתה שם כבר בחודש ינואר 2003. יתרה מכך, מהתיקונים שהכניס התובע למסמך שהכינה הנתבעת, עובר לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, אשר צורף כנספח י' לתצהירו, עולה, כי אף התובע לא חלק על כך שסיום העבודה היה בשל רצונו לעבור מתחום המכירות של ריהוט משרדי ולהתרענן לאחר שנות עבודה רבות בענף. מחקירתו הנגדית של התובע אף עולה, כי החל בחיפוש עבודה חדשה לאחר שסיכם עם דותן על הפסקת עבודתו בנתבעת, כחודשיים לפני שהחל לעבוד במקום העבודה החדש בתחום הביטוח, ביום 1.1.03 [עמ' 15-16]. קרי, החלטתו של התובע לעזוב את הנתבעת התגבשה בו עוד טרם קבלתה לעבודה של קארן, או למצער, טרם יכול היה להיווכח בירידה כלשהי בגובה עמלותיו בשל קבלתה לעבודה של זו [במאמר מוסגר נציין, שעצם התחלת העבודה במקום אחר יום לאחר הסיום בנתבעת, כשלעצמה, אין בה פסול, מאחר וטבעי הדבר, שעובד לא יתפטר ממקום עבודתו בטרם מצא מקום עבודה חלופי; ראו: ע"ע 300165/98 מויאל - נפרו נגב פרוייקטים בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים]; דב"ע נד/3-24 זיווה טור - מעשה אומן בע"מ, פד"ע כז 507, 511 (1994)]. שלישית, באשר לחוג לקוחותיו של התובע - טוען התובע, כי הפגיעה בו באה לידי ביטוי בכך שקארן פנתה ללקוחות איתם עבד, וזאת בניגוד לנוהג המקובל, לפיו לכל איש מכירות ישנם לקוחות איתם הוא עובד ואשר אליהם לא פונים אנשי מכירות אחרים. לפיכך, כביכול, הייתה קארן עשויה לגרוף עמלות על חשבונו של התובע. כנספח ג' לתצהירו, צירף התובע רשימת פרויקטים שהתבצעו על ידו, המעידה - לשיטתו - על חוג לקוחותיו. כנספח ד' צירף התובע שני מכתבים מלקוחות, אשר עבדו עמו והביעו את הערכתם כלפיו, ומכתב אחד מלקוח שציין, כי קיבל פניייה מקארן, כנציגת הנתבעת, על אף שבכל תקופת התקשרותו עם הנתבעת נעשתה ההתקשרות באמצעות התובע בלבד. יש לציין כי הלקוחות מהם נתקבלו המכתבים אינם מופיעים ברשימה שבנספח ג'. אין אנו יכולים לקבל את טענתו זו של התובע. בהיעדר מסמך המעיד על בלעדיות שניתנה לתובע במכירות לחוג לקוחות מסוים, והלקוחות הנ"ל בכללם, היה עליו להוכיח קיומו של נוהג שכזה בקרב אנשי המכירות של הנתבעת. התובע לא עמד בנטל הראיה לקיומו של נוהג כאמור. אולם, אף אם היינו מקבלים, כי ניתנה לתובע בלעדיות, באופן זה או אחר, היה עלינו לדחות את טענתו לעניין זה מאחר ולא הוכחו בפנינו פגיעה בחוג לקוחותיו של התובע וכרסום בעמלותיו. למעשה, טענתו של התובע היא טענה בדבר הרעה עתידית בתנאי עבודתו, ומעצם החשש להתהוותה בעתיד הרי שהיא איננה וודאית. "חשש" מהרעה בתנאי העבודה איננו הרעה "מוחשית" ועל כן אין מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 11(א) לחוק [ראו: דב"ע לה/3-15 בן צור דרויאנוב בע"מ - רוסקיס, סעיף 2 לפסק-הדין 23.2.75)]. רביעית, באשר לאי העברת תגמולי ביטוח לפוליסה - מדובר בנתון עליו נודע לתובע בדיעבד, לאחר שהחליט, זה מכבר, על התפטרותו מן הנתבעת והודיע על כך לדותן. על פי ההלכה המשפטית, תנאי לזכאותו של עובד, אשר מתפטר ממקום עבודתו בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה, לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק, הוא, כי ההתפטרות הייתה פועל יוצא של אותה הרעה. אם התפטר העובד מסיבות אחרות, אין לראות בו מתפטר בדין מפוטר וזאת אף אם הייתה קיימת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו במועד בו התפטר [ראו: ע"ע 563/05 אסיסקוביץ - עמותת מכבי ראשון לציון לתרבות וספורט, סעיף 2 לפסק-דינו של כב' השופט פליטמן ([פורסם במאגרים המשפטיים], 3.1.07); עניין אסייג, לעיל, סעיף ג' לפסק-הדין; דב"ע לו/3-123 מדינת ישראל - לבבי, פד"ע ח 261, 264 (1977)]. לאור האמור לעיל - בנסיבות שהוכחו לפנינו אין לראות בתובע "מתפטר בדין מפוטר" ואין הוא זכאי לפיצויי פיטורים מן הנתבעת. התרעה בפני המעביד למעלה מן הצורך, נוסיף, כי אין די בהוכחת הרעה מוחשית בתנאי העבודה על מנת שתקום זכאות לקבלת פיצויי פיטורים, מכוח סעיף 11(א) לחוק. כלל הוא, כי כאשר עסקינן במצב בו יש בידי המעביד בכדי להסיר את ההרעה, מוטלת על העובד חובה להתריע בפני המעביד על כוונתו להתפטר בשל ההרעה בתנאי העסקתו. התכלית העומדת מאחורי הלכה זו, היא מתן אפשרות למעביד לתקן את הדברים, כמו גם המשך קיומם של יחסי העבודה, והדבר אף נובע מחובת תום הלב ביחסי העבודה [עניין אסייג, לעיל, סעיף ב' לפסק-הדין; עניין מילר, לעיל, סעיף 5 לפסק-הדין; עניין רוסקיס, לעיל, סעיף 4 לפסק-הדין]. רק במקרים חריגים, בהם הסבירות, כי ההרעה בתנאי העבודה תוסר היא מזערית, לא יחול כלל זה, ואי מתן התרעה, כאמור, למעביד לא יאיין את זכותו של העובד לפיצויי פיטורים [ראו: ע"ע 618/06 וינברג - מזרחי, סעיף 12 לפסק-הדין, 23.12.07]. המקרה שבפנינו אינו נופל בגדר החריגים לכלל, ועל כן היה על התובע להתריע בפני הנתבעת על כוונתו להתפטר אם לא תופסק ההרעה בתנאי העסקתו, לה טען בתביעתו זו. התובע לא הוכיח כי התריע בפני הנתבעת על כוונה כזו, ואין לראות בשיחתו עם דותן ביום 18.11.02, בה הודיע לנתבעת על התפטרותו, משום התרעה, כאמור, אף אם בשיחה זו היה התובע שוטח בפני דותן את טענותיו לעניין הרעת התנאים, כנטען על ידו [עניין אסייג, לעיל, סעיף ב' לפסק-הדין; עניין רוסקיס, לעיל, סעיף 5 לפסק-הדין]. נזכיר, כי דותן כופר בהנמקה זו של התובע להתפטרותו ומייחס אותה לעייפותו של התובע מהעיסוק בתחום בו פעלה הנתבעת. יתרה מכך, תמוה בעינינו כיצד יכול היה התובע בשיחה זו להתריע על הרעה בתנאי העסקתו, אשר לטענתו נבעה בעיקרה מקבלתה לעבודה של קארן, לאור העובדה שזו רק החלה את עבודתה בנתבעת בחודש בו קוימה השיחה בין התובע לבין דותן. הנה כי כן, אף אם היינו מגיעים למסקנה, שאכן, הייתה הרעה בתנאי העבודה של התובע, שהגיעה כדי הרעה מוחשית - ולא כך הוא - הרי, אי מתן הזדמנות לנתבעת לתיקון הדברים מאיין את תחולת סעיף 11(א) לחוק ומכאן את זכאות התובע לפיצויי פיטורים מכוחו. לאור קביעה זו לא נדרש לשאלה, האם מתן התרעה למעביד יכול שיעשה בעל פה. ככלל, ראוי לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו ולפי הפסיקה, ישנם מקרים בהם אף לא יהא הכרח, כי ההתרעה למעביד תעשה מפורשות ותלונת העובד על ההרעה, אף ללא אמירה מפורשת, שיתפטר אם לא תוסר, תענה על הדרישה [דב"ע נד/3-223 עסיס - שטרית (בן אבו) סעיף 10 לפסק-הדין (במאגר ממוחשב, 9.4.95); עניין אסיסקוביץ, לעיל, סעיף 24 לפסק-דינו של השופט צור; ע"ע 300322/98 שפריר - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, סעיף 6 י"ח לפסק-הדין ([פורסם במאגרים המשפטיים], 30.6.03)]. הסכמה על "התפטרות בדין מפוטר" טוען התובע עוד, כי בשיחה מיום 18.11.02 הוסכם בינו לבין דותן, כי נסיבות עזיבתו את הנתבעת הינן "התפטרות בדין מפוטר" וכי הנתבעת תעביר לו את כל הזכויות שצבר, כולל פיצויי פיטורים, בתמורה לכך שלא יעסוק בתחום הריהוט המשרדי במשך שנתיים [ת/1, סעיף 28]. דחינו טענה זו, כמו גם את נסיונו של התובע להסתמך לשם כך על תמליל שלא הוכשר כראיה [נספח ה' ל-ת/1, אשר נפסל בהחלטה מיום 12.2.07]. מהחומר שלפנינו הוכחה עובדה הפוכה, שהצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה מיוחדת בעקבות התפטרותו של התובע. זאת, כעולה מהרישומים בנספח י' לתצהיר ת/1 - הוא טיוטת הסכם, במסמך שנוסח על ידי התובעת, אך, שהתובע ביקש להוסיף בו תיקונים ולכן לא נחתם ע"י הצדדים, משמע, האמור בו לא התגבש לכלל הסכמה מחייבת; ויוער - בסעיף 6 של מסמך זה מודפס: "לעובד ידוע כי אינו זכאי לפיצויי פיטורין עפ"י כל דין". התובע מחק סעיף זה והוסיף תנאים אחרים, בכתב יד. מאחר שהדברים לא היו מקובלים, לא נחתמה טיוטה זו ומסמך אחר, חתום וסופי, לא הוגש לנו. לפיכך, אין בטענה בעלמא כדי לשנות מן המסקנה אליה הגענו, שבנסיבות הפסקת עבודתו של התובע בנתבעת אינו זכאי לפיצויי פיטורים. תגמולי ביטוח אשר נוכו משכרו של התובע כאמור, טענת התובע הינה, כי הוא זכאי להחזר תגמולים בסך 35,000 ₪ (קרן+ריבית), אשר נוכו משכרו על ידי הנתבעת ולא הועברו לפוליסות ביטוח המנהלים שלו בחברת הביטוח. נדגיש, כי התביעה נסבה על חוסרים בהעברות תגמולי העובד, בלבד, ולא הועלו טענות מצד התובע באשר להעברת חלקה של הנתבעת, כמעביד, אל הפוליסות. בנקודה זו יש לציין, ראשית, כי בתחשיב החוסרים בפוליסה, שצורף לכתב התביעה ואחר כך גם כנספח ז' לתצהירו של התובע, ת/1 - שנסמך, ככל הנראה, על הרישומים בתלושי השכר - נפלה טעות: בנתונים אודות ניכויי העובד המתייחסים לשנת 1999 מופיעים הנתונים הנכונים לשנת 1998. טעות זו נגררה גם לתחשיב החוב בצרוף ריבית, שצורף כחלק מאותו נספח. כמו כן, הנתונים בתחשיב החוסרים בפוליסה מתבססים רק על ההפקדות שנעשו לפוליסה הראשונה, ולא נלקחו בו בחשבון הפקדות הנתבעת לפוליסה השניה, אשר מקטינות את סכומי החוסרים הנטענים. על כן בקביעתנו להלן לא נסתמך עליהם. שנית, באשר למסמכים, אשר צורפו כנספח ח' לתצהיר ת/1 - אודות "מצב גביה לפוליסה" בנוגע לשתי הפוליסות ואודות "סכומי בטוח בכיסוי" - בהחלטה מיום 5.9.06, נקבע שאינם עונים לדרישה בדבר אישור מחברת הביטוח, בהתאם להחלטה קודמת, מיום 30.10.05. מעבר לעובדה המביכה, שהתבררה במהלך החקירה הנגדית של התובע, כי נוסח מסמכים אלה, שצורף לעותק תצהיר התובע בבית-הדין, היה שונה ממסמכי ח', שצורפו לעותק שנמסר לב"כ הנתבעת [עמ' 22, ש' 19-26] - מדובר במסמכים שנערכו על ידי חברת הביטוח, ביום 13.2.06, ואין בהם בכדי להוכיח את טענתו של התובע לחוסרים בהעברת התשלומים שנוכו ממשכורותיו. אפשרנו לתובע להשלים ראיות בנושא זה והוגש תצהירה של מנהלת יחידת שרותי ביטוח חיים בחברת הביטוח, גב' רבקה גלילה [ת/2]. זו הצהירה, כי "אין לחברת הביטוח היכולת לדעת מהו בסיס השכר של העובד והאם ההפרשות לביטוח נעשות עפ"י מה שסוכם ..." [סעיף 6, שם], וכן שהמסמכים מראים את התקבולים שהועברו מדי חודש [סעיף 7, שם]. כפי שעולה מחקירתה הנגדית של גב' גלילה, בשל העובדה שמדובר בפוליסות ששולמו "על פי תקבול", המעביד קובע את ההפרשה החודשית לפוליסה. די בכך שלא הייתה הפרשה בחודש אחד על מנת שחברת הביטוח תראה בכך "חוב" לפי גובה הפרמיה בחודש הקודם, ואין הכרח, כי יהיה קשר בין הפיגור הנרשם על ידי חברת הביטוח לבין עמידה, או אי עמידה, בתנאים המוסכמים בין העובד והמעביד [עמ' 26, ש' 33]. אף משני מסמכי "פרוט התראות" של חברת הביטוח, מיום 6.12.05, בנוגע לשתי הפוליסות, אותם הגיש התובע יחד עם הודעתו לבית הדין, מיום 15.12.05 (להלן: ההודעה), לא ניתן ללמוד על קיומם של חוסרים כאמור. גם כאן, נראה, כי הנתונים אודות "חוב" כוללים מרכיבים אחרים מאשר תגמולי עובד שהועברו בחסר, לעומת הניכוי מהמשכורות. יחד עם זאת, על חוסרים בהעברת הניכויים ממשכורות התובע לחברת הביטוח ניתן ללמוד מהשוואת תלושי המשכורת למסמכים נוספים, אשר התובע צרף להודעה, בדבר "ריכוז תקבולי פרמיות שנתי" - של הפוליסה הראשונה, לשנים 1996-2002, ושל הפוליסה השניה, לשנים 2000-2001 - בהם מופיעים נתונים ברורים אודות הפקדות שוטפות בגין תגמולי העובד. הנתבעת, בתגובתה להודעה, מיום 12.12.06, לא חלקה על מסמכים אלה. הקושי בקביעת הסכום החסר בהפרשות התובע, נובע משניים: היעדר מסמך מרוכז לשנת 2002, בפוליסה השניה, וחסרונם של מספר תלושי שכר, מהם ניתן היה ללמוד על הסכום שנוכה משכר התובע באותם חודשים. חלק מהבעייתיות הנובעת מהיעדרם של תלושי השכר ניתן לפתור באמצעות בדיקת אישורי תשלומים וניכויים משכר עבודה (במקום טופס 106), לשנים 1999-2000, אשר צורפו כנספח ב' לתצהיר הנתבעת, מהם עולה מה היה הסכום השנתי שנוכה משכר העובד, בגין חלקו בהפרשות לפוליסות. לכן, ייערך החישוב להלן בריכוז שנתי, אף לשנים בהן אין מסמך כזה. כמו כן, מאחר שאין נתונים אודות ההפקדות לפוליסה השניה, בשנת 2002, נצא מהנחה, שלא היו חוסרים בהעברת הפרשות בשנה זו. נפרט להן - בטבלה - את הנתונים מהם עולה המסקנה בדבר העברת הפרשות עובד, בחסר, מהתובע לחברת הביטוח. החישוב ייעשה, כאמור, בהתאם למסמכים שנמצאים בידנו, היינו, מבלי לכלול חוסר כלשהו בהפרשות לשנת 2002 ומבלי לכלול את ניכויי העובד, בשנת 1997 ובשנת 1998, בחודשים שתלושי המשכורת לגביהם לא לפנינו. שנה ניכויים מהעובד הפרשות תגמולי העובד לפוליסה הראשונה הפרשות תגמולי העובד לפוליסה השניה סה"כ הפרשות תגמולי העובד הפרשים בין סה"כ הפרשות תגמולי העובד לבין ניכויי העובד הערות 1996 5,522 2,943 0 2,943 2,579- 1997 7,263 5,192 0 5,192 2,071- חסרים תלושי ספטמבר ודצמבר 1998 4,495 2,610 0 2,610 1,885- חסרים תלושי יולי, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 1999 5,842 3,935 0 3,935 1,907- על פי נספח ב' לתצהיר הנתבעת 2000 8,866 10,407 1,777 12,184 3,318 על פי נספח ב לתצהיר הנתבעת 2001 6,120 2,735 2,095 4,830 1,290- על פי נספח ב' לתצהיר הנתבעת סה"כ 6,414- מן הטבלה לעיל עולה, כי קיים חוסר של 6,414 ₪, נומינלית, בסכומים שהועברו אל פוליסות ביטוח המנהלים בחברת הביטוח לעומת הסכומים אשר נוכו משכרו של התובע, על ידי הנתבעת. למעשה, אף הנתבעת עצמה הודתה בפתח הדיון בבית-הדין, כי קיימים חוסרים בהעברת התגמולים [עמ' 1, ש' 14-15]. לפיכך - אנו קובעות, כי התובע זכאי לקבל מהנתבעת תשלום בגובה החוסר המצטבר, כאמור לעיל, בכפוף לטענת הההתיישנות, בה נדון מייד. התיישנות הנתבעת העלתה טענת התיישנות כנגד רכיבי התביעה, בקשר להחזר החסר בהפרשות לפוליסות ביטוח המנהלים, באשר לתשלומים שלגביהם חלפו 7 שנים מיום היווצרות העילה לקבלתם. התובע טען, כי עילת התביעה נוצרה ביום שגילה את החוסרים, קרי, רק עובר לסיום יחסי העבודה, בסוף 2002. לא נוכל לקבל טענה זאת של התובע. ככלל, על-פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה ולתובע לא עומד סייג הקיים מכח סעיף 8 לחוק זה; וזו לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." בענייננו, גילה התובע את עובדת החוסרים בהפרשות לאחר שהודיע על רצונו להפסיק לעבוד, בפגישה עם דותן בתאריך 18.11.02 (אין אנו נדרשים לקבוע את המועד המדויק). כשם שניגש לברר את מצב פוליסות הביטוח בחברת הביטוח בשנת 2002 יכול היה התובע לגשת ולברר את מצב הדברים בכל אחת מהשנים שקדמו לכך, ללא הגבלה של זמן או של מספר הפעמים שבהן יתעניין במצב ביטוח המנהלים שלו, החל משנת 1996, בעת שהוסכם על הפוליסה הראשונה, ואילך. התובע לא נתן כל נימוק מדוע לא עשה כן עד סוף 2002 ולא הצביע על סיבה כלשהי, שלא היתה תלויה בו, לאי ידיעתו מה תמונת המצב העדכנית בפוליסות הביטוח, אף לא שיכנע שבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע את אי הידיעה. הרי, כל שהיה על התובע לעשות, כדי לקבל פירוט מלא ועדכני באשר לפוליסות הביטוח, בכל זמן נתון, היה לגשת ולבקש את המידע מחברת הביטוח, כפי שעשה בסופו של יום. אשר על כן - ביום הגשת התביעה, 13.12.04, התיישנה כל תביעה לתשלומים, שהיה צריך לבצעם עד דצמבר 1997 ולא בוצעו. מכאן, שיש להפחית מהסכום הכולל, העולה מהטבלה לעיל, את החוסרים בגין השנים 1996-1997, בסך 4,650 ₪; סכום החוב עומד, אפוא, על סך 1,764 ₪, בלבד [יושם לב, כי בשנת 2001 שולמו תשלומים ביתר וכיסו חלק נכבד מהחוב בגין שנים קודמות, שאיננו מכירות בו כעת עקב קבלת טענת ההתיישנות]. סיכום ביניים - נוכח הטעויות אשר נפלו בתחשיבים שנערכו מטעם התובע - בנתוני השנים, בהשמטת חודשים, פה ושם, ובהביאו בחשבון סכומים בגין שנים בגינן התיישנה התביעה - לא נוכל לקבל את תחשיבי הריבית שהציג. על כן, לסכום החוב הנ"ל - בסך 1,764 ₪ - יצורפו הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת יחסי העבודה ולא ממועד אחר. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי התובע הפנה לפסיקה שניתנה בעניינם של עובדים אחרים של הנתבעת, ברם, לא ניתן להסיק ממנה לעניינו, בהיות העובדות בקשר לכל עובד שונות, והרי התובע הועסק בחוזה אישי; זאת ועוד - אם נעיין באסמכתא שצורפה לתצהיר התובע נוכל ללמוד ממנה שהנבתעת הסדירה את נושא הפקדת הכספים בפוליסת ביטוח המנהלים [ראו: ת/1, נספח טז' - עע 2353/99, סעיף 8, שם]. עמלות שלא שולמו לתובע על פי כתב התביעה, תביעת התובע הינה לתשלום עמלות, אשר היה אמור לקבל בחודש דצמבר 2002, בסכום כולל של 17,000 ₪ [נעיר, כי בתצהיר התובע הועמדה הדרישה על סכום גבוה יותר, בסך 18,560.4 ₪, מבלי שינתן כל הסבר לשינוי, אך, בסיכומיו יש חזרה לסכום המקורי של 17,000 ₪]. יחד עם זאת, התובע לא פירט כיצד נעשה החישוב לפיו הגיע לסכום זה, ועל פי הודעתו לבית הדין מיום 15.12.05 הסכומים המגיעים לו, לכל היותר, הינם הסכומים הבאים: עמלה בסך 1,387.15 ₪ בגין עסקת "MAG". עמלה בסך 208.55 ₪ בגין עסקת "שקום". עמלה בסך 29.2 ₪ בגין עסקת "ע. נצרת". עמלה בסך 9,781.3 ₪ בגין עסקת "רמון". עמלה בשיעור לא ידוע, בגין עסקת "מרכז הירידים" אשר שוויה 28,616.8 ₪. בסך הכל מדובר בעמלות בסכום כולל של 11,406.2 ₪, בתוספת העמלה "עלומה" בגין עסקת "מרכז הירידים". על פי סעיף 6.2 לחוזה העבודה שנחתם בין התובע והנתבעת [ת/1, נספח א'], נראה, כי שיעור העמלה הינו "5% גמיש", ומכאן שהעמלה בגין עסקת "מרכז הירידים" אמורה היתה להיות כ-1,430.8 ₪. על כן, יחד עם שאר העמלות הנטענות מדובר - לכל היותר - בסכום של 12,837 ₪, אשר נמוך באופן משמעותי מן הסכום אותו דרש התובע. התובע לא הביא כל ראיה להוכחת טענתו, ולסתירת טענת הנגד של הנתבעת, לפיה בשל העובדה שמנכ"ל הנתבעת היה זה שחתם את עסקת "MAG", ובשל היעדר מעורבותו של התובע בעסקאות "שקום" ו"מרכז הירידים", אין הוא זכאי לעמלות בגינן. אולם, הנתבעת לא הכחישה את טענתו באשר לעסקת "ע. נצרת". באשר לעסקת "רמון", הנתבעת הודתה, כי התובע אכן זכאי לעמלה, אך - לשיטתה - עומדת לה טענת קיזוז לאור נזקים שנגרמו לה בשל רשלנות התובע בקשר לעסקה זו. לאור האמור, אנו קובעות, כי היה על התובעת לשלם לתובע את הסכום של 29.2 ₪ בגין עסקת "ע. נצרת", ואת הסכום של 9,781.3 ₪ בגין עסקת "רמון", ובסך הכל סכום העומד על 9,810.5 ₪. טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת תידון בהמשך, אם כי, יאמר כבר עתה, כי לא מצאנו שהנתבעת עמדה בנטל הוכחתה. חיוב בגין טלפון נייד וחיוב "השתתפות עצמית" עקב תאונת דרכים טענות התובע בדבר זכאותו להחזרי חיוב בגין שימוש טלפון נייד ובגין "השתתפות עצמית" ששילמה הנתבעת עקב תאונת דרכים, לא פורטו כלל בראיות, ולמעשה נזנחו במהלך הדיון בתיק ואף לא הוזכרו בסיכומי התובע. לפיכך - טענות אלה נדחות. קיזוז הנתבעת מבקשת, כי מן הסכומים אשר יפסקו לטובת התובע, אם יפסקו, יקוזז הנזק אשר נגרם לה בשל רשלנותו בטיפול בעסקת "רמון". לטענת דותן, נזק זה מסתכם בסכום של 39,362 ₪, לפי שער היורו במועד הגשת כתב ההגנה [תצהיר דותן, נ/1, סעיפים 28-29 ונספחי ג'; והתצהיר המשלים - ת/2]. לגופו של עניין, הנתבעת ולא הראתה טעות כלשהי בהתנהלותו של התובע, או קשר בינו לבין הנזק הכספי הנטען. דותן הצהיר, כי התובע הזמין עבור הלקוח עבודה ב"פורמיקה" במקום ב"פורניר". לטענתו "המקובל בחברה הוא שהעובד הלוונטי שטיפל בהזמנה עם הלקוח והאדריכל מוודא שנית הקוד ומאמת בחתימתו ע"ג מזכר. כך היה גם בפעם זו, והתובע חתום ע"ג הטעות שביצע" [נ/1, סע' 29]. הוסיף וטען, כי התובע חתום גם על הזמנת שני מקררים שהלקוח "התנער מהם" [סע' 29.3, שם]. ברם, לא רק שלא הוצג לנו כל מסמך חתום על-ידי התובע, בהקשר זה, הוא אף לא נחקר על כך כלל בחקירתו הנגדית ואין לקשור את "התנערות" הלקוח לטעות של התובע, דווקא, ולא לקפריזה של המזמין, למשל. המסקנה מהמקובץ היא, כי לא ניתן לאשר קיזוז בגין "נזק" בעסקת רמון. נוכח מסקנתנו זו מתייתר הצורך לבחון את טענת התובע, כי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אינו מאפשר לנתבעת לקזז משכרו את הנזקים להם היא טוענת. נציין רק זאת, כי לא מדובר בענייננו בניכוי שבוצע ממשכורתו של התובע, אף לא ממשכורתו האחרונה, כאמור בסעיף 52(ב) לחוק הנ"ל, אלא, בבקשה לקיזוז לפי החלטה של בית-הדין, בהתאם למוכח במשפט; על כן, ההפניה לסעיף זה איננה רלוונטית. לו היתה מוכחת זכאות הנתבעת לקבל מהתובע סכום כלשהו, ניתן היה לקזזו כנגד סכומים שקבנעו בפסק-דין זה, שהיא חייבת לתובע. סיכום לאור כל האמור לעיל - נדחות התביעות לתשלום פיצויי פיטורים והחזרים בגין ניכויי פלאפון ו"השתתפות עצמית". עיקר התביעה, בעניין אי העברת ניכויי "הפרשות עובד", במלואם, לחברת הביטוח - נדחה, מחמת התיישנות, אבל, על הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,764 ₪, בגין החסר בהעברת "חלק עובד", לעומת סכומים שנוכו משכרו של התובע ולא הגיעו לפוליסת ביטוח המנהלים; וכן סכום מצטבר נוסף בסך 9,810.5 ₪, בגין עמלות שלא שולמו לו. הסכומים ישולמו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מרבית, ממועד סיום העבודה - 31.12.02 - ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, על אף שלא שבענו נחת מהאופן בו ניהל התובע את תביעתו [בפן הדיוני, כאמור בהחלטה מיום 1.11.07] ואף דחינו חלק נכבד מתביעותיו, הנה, משעה שיש תביעות שהתקבלו - לא מצאנו לנכון להוסיף ולפסוק הוצאות לנתבעת, מעבר לסכומים שנפסקו לטובתה במהלך ניהול התביעה. לטעמנו, ראוי היה גם שהנתבעת תקפיד על העברת התשלומים שניכתה מהתובע, בעוד מועד, ולא תסתפק בהשלמות, מדי פעם. כל צד ישא, אפוא, בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. הרעת תנאים