ניכוי חוב ממשכורת של עובד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי חוב ממשכורת / קיזוז הלוואה לעובד ממשכורת: התובע (להלן גם: "העובד") הועסק תקופה של 35 חודשים בנתבעת (להלן גם: "המעביד") שהיא חברה לעבודות הנדסה בע"מ שנסתיימה בפיטוריו ביום 30.5.05. התובע קיבל שכר יסוד של 3,335 ₪ נכון לסיום העבודה. התובע הועסק גם בשתי תקופות נפרדות בנתבעת, הראשונה בשנת 1998 והשניה בשנת 2001. אין חולק על כך שהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות, שהורחב בצווי הרחבה על כלל העובדים והמעבידים בענף הבניה והעבודות הציבוריות, חלים על התובע (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). להלן נדון בכל אחת מהתביעות שנותרו להכרעת ביה"ד, ע"פ סדרן, כפי שהוגדרו על ידי ביה"ד במיקוד הדיון מיום 27.4.08. הפרשי שכר עבודה: התובע טוען כי במהלך כל תקופת עבודתו שילם לו המעביד שכר נמוך ממה שהתחייב. לטענתו בסמוך לתחילת עבודתו סוכם בינו ובין מנהל הנתבעת מר בצלאל חן (להלן: "מנהל הנתבעת" או "מר חן") בעל פה, כי הנתבעת תעסיק אותו תמורת שכר בסך 9,500 ₪ בצירוף גמול שעות נוספות. התובע מודה שאין לו כל תיעוד להסכם זה שכן ההסכם נערך בעל פה, אך טוען כי נסיבות העניין מצביעות על כך שגירסתו היא הנכונה . לטענתו, מר חן הוא זה שפנה אליו לחזור ולעבוד בנתבעת וזאת מתוך הערכה לכישוריו המקצועים ולנסיונו הרב . בתקופת עבודתו הראשונה אצל הנתבעת בשנת 1998, השתכר העובד לדבריו שכר גבוה יחסית שהוא בסך 7,950 ₪ לחודש ולפיכך לא יתכן שהיה מסכים לחזור ולעבוד בנתבעת עבור שכר נמוך שמשולם לפועלים כלליים בענף הבניה. עוד טוען התובע, שגם אם יוחלט כי לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את קיומו של ההסכם בעל פה, הרי היות ומעמדו היה של "מנהל עבודה", אשר מדורג בדרגה 5 בדירוג מנהלי העבודה, הוא זכאי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי לשכר חודשי בסך 6,209 ₪ ברוטו. בטענתו זו הסתמך התובע על אישורים שהנתבעת נתנה לצדדים שלישיים בתקופות עבודתו הקודמות. באישורים אלו צויין שתפקידו בנתבעת הוא מנהל עבודה (ת/3 ו- ת/4). בנוסף, הציג התובע להוכחת טענתו, יומני עבודה של הנתבעת שמולאו בכתב ידו (ת/1). בכרטיסים אלו ציין התובע שתפקידו בנתבעת הוא מנהל עבודה. כמו כן הציג יומני עבודה של חברת "עמידר", שאותם הוא מילא לטענתו במסגרת תפקידו כמנהל עבודה (ת/2). עוד המציא העובד תעודה ממשרד העבודה והרווחה, המעידה כי סיים בהצלחה קורס בטיחות למנהלי עבודה (ת/5). הנתבעת מנגד הכחישה שסיכמה עם העובד כי ישתכר סך של 9500 ₪ ברוטו. לטענתה התובע ומר חן, סיכמו ביניהם בסמוך לתחילת עבודתו של התובע כי ישולם לו שכר בסיס של 3,267 ₪. כאשר לשכר זה, יתווספו תוספות עבור פרמיה בהתאם לתפוקת עבודה, גמול עבור שעות נוספות, הבראה וחופשה. כמו כן סוכם בין הצדדים כי התובע יבוטח ב"פוליסת ביטוח מנהלים" על חשבון הנתבעת, ויוקצה לו רכב לצורכי עבודה בלבד. באשר לטענת העובד כי הוא זכאי לשכר של מנהל עבודה על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, הנתבעת טוענת שבתקופה הרלוונטית, התובע הועסק אצלה, בתור עובד כללי ואינסטלטור בלבד וממילא אין לו זכאות לשכר מועדף. התובעת מוסיפה וטוענת שבכל מקרה לא יכלה להעסיק את התובע בתור מנהל עבודה גם אם היא הייתה מעונינת בכך, הן משום שהוא אינו רשום כדין בפנקס מנהלי העבודה המתנהל על פי הוראות סעיף 173 לפקודת הביטחות בעבודה (נוסח חדש, התש"ל -1970, ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה, התשמ"ח -1988 (להלן: "התקנות"), והן משום שאינו כשיר לכהן כ"מנהל עבודה" בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. הכרעה: לאחר שבחנו את טענות הצדדים, והראיות שהוצגו לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל הרובץ עליו, להוכיח את קיומו של הסכם בעל פה בינו ובין מנהל הנתבעת וכמו כן לא עלה בידו להוכיח כי שימש בנתבעת בתפקיד של "מנהל עבודה". באשר להסכם בעל פה, התובע לא תמך את טענותיו בכל ראייה בכתב או כל ראיה חיצונית כלשהיא, הרלוונטית לתקופת העסקתו האחרונה (18.3.2002-29.1.05) שממנה ניתן ללמוד שאכן הובטח לו שכר בסך 9500 ₪ . בדיון מיום 22.6.06 לפני כב' הרשמת ריכטמן, הצהיר ב"כ התובע שהמזכירה של הנתבעת גב' סיגל גניש - שהייתה נוכחת בעת שסוכם בין התובע למנהל הנתבעת גובה שכרו, של התובע - תעיד על כך (פרוטו' מיום 22.6.06, עמ' 3 שור' 4). למרות דברים אלו, גב' גניש לא זומנה להעיד בסופו של דבר, ועל כן לא ניתן היה לשמוע את גרסתה לגבי מה שסוכם בין הצדדים. ההלכה בעניין אי הבאת עדים או ראיות קיימות ידועה. לפיה אי הבאת ראיות תזקף לחובתו של בעל דין שנמנע מהבאת עד רלוונטי מקום שניתן היה להביאו (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מו (1) 239; ע"א 2275/90 לימה בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז(2) 605). טענתו מרכזית של התובע להוכחת ה"חוזה בעל פה" שנכרת לכאורה בינו ובין מנהל הנתבעת הייתה שאין זה סביר שהוא היה מסכים לעבוד בתנאי שכר של פועל פשוט, שכן הוא בעל נסיון רב בעבודה בתחום, ובשתי תקופות העבודה הקודמות שעבד אצל הנתבעת השתכר שכר גבוה. לטעמנו, בטענה זו אין די כדי להוכיח קיומו של חוזה בעל פה בין הצדדים. ב"כ התובע ציינה בסיכומיה כי התובע סבל ממצב כספי קשה בטרם החל לעבוד בפעם השלישית אצל הנתבעת (סעיף 15 לסיכומים). משכך אין לשלול את האפשרות כי התובע היה במצוקה כספית, לכן הסכים לתנאי העבודה שהציע לו מנהל הנתבעת, למרות שהיה בהם ירידה בגובה שכרו בהשוואה לתקופות עבודה קודמות. בכל מקרה התובע לא הביא כל ראיות פוזיטיביות, להוכיח את טענתו בנוגע לחוזה שנכרת בינו ובין מנהל הנתבעת ולכן, טענתו בנוגע ל"חוזה בעל פה" נדחית. באשר לטענת התובע, שהוא שימש בנתבעת בתפקיד של מנהל עבודה. גם בעניין זה התובע לא הביא כל ראיה ממשית להוכחת טענתו. המסמכים שהובאו על ידי התובע (ת/3 ו- ת/4), בהם מציינת הנתבעת שהתובע מועסק אצלה בתפקיד של מנהל עבודה, מתיחסים לשתי תקופות העבודה הקודמת של התובע, (1999 ו- 2001), ואינם רלוונטים לעניננו. לא למותר לציין כי התובע לא הביא כל אישור החתום על ידי הנתבעת, שבו מצויין תפקידו כמנהל עבודה, בתקופת העבודה הרלוונטית שבגינה הוגשה תביעה זו. זאת ועוד, התובע אישר בעדותו כי בנוגע לתקופת העבודה נשוא תביעה זו, הוא אינו יכול להצביע על פרויקטים שזכתה הנתבעת בגלל היותו מנהל העבודה (פרוטו' עמ' 4 שור' 19-20) וכי שמו הופיע כמנהל עבודה בשילוט באתרים של הנתבעת (פרוטו' עמ' 12 שור' 7-8). בנוסף, לא ניתן לתת משקל רב לכרטיסי העבודה שמילא התובע שבהם רשם שהוא כמנהל עבודה, שכן כרטיסים אלו לא נחתמו על ידי הנתבעת ולא ניתן לדעת אם אכן מולאו בזמן אמת. התובע גם לא הוכיח כי במשך רוב תקופת עבודתו, הוא בא בדרישה כלשהיא לנתבעת לשלם לו שכר של "מנהל עבודה" (פרוטו' עמ' 5 שור' 8). בעניין זה יצויין כי התובע היה בעל חברה ומעסיק לפני שחזר לעבוד אצל הנתבעת בפעם השלישית, ועל כן סביר להניח שהוא היה מודע לשכר המגיע למנהל עבודה, בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי (פרוטו' עמ' 5 שור' 7 ופרוטו עמ' 6 ש' 19) . לנוכח האמור לעיל, לא השתכנענו כי עלה בידי התובע להוכיח כי הוא הועסק בפועל כמנהל עבודה אצל הנתבעת. לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי התובע כשיר לשמש כמנהל עבודה. במיקוד הדיון מיום 27.4.08 טענה ב"כ התובע שאף בתור פועל פשוט אמור התובע להשתכר בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי סך של 3,800 ₪ . הנתבעת לא חלקה על טענה זו. משכך הואיל והוסכם באותו דיון כי התובע קיבל שכר יסוד של 3,335 ₪ נכון לסיום יחסי העבודה, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסך 465 לחודש עבור 35 חודשי עבודה. ובסך הכל, הנתבעת תשלם לתובע לעניין רכיב זה סך של 16,275 ₪. "פיצוי פיטורים": אין מחלוקת שהתובע פוטר. התובע טוען שלא שולם לו כל סכום בגין פיצוי הפיטורים ועל כן הוא תובע פיצוי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו. הנתבעת טוענת שפוליסת ביטוח המנהלים ששוחררה לטובת התובע כוללת בתוכה 72.1% מפיצוי הפיטורים של התובע. לטענתה היא קיזזה את יתרת פיצוי הפיטורים שהתובע זכאי להם כנגד החוב של התובע. התובע אם כן זכאי לפיצוי פיטורים בסך 9,727 ₪ (12:3,335 ₪ X 35), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום סיום העבודה 29.1.05, ועד יום התשלום בפועל. הנתבעת רשאית לקזז כל סכום כסף ששולם לתובע או הועמד לרשותו בביטוח מנהלים שנעשה לו, ובלבד שמדובר בסכום לפיצוי פיטורים שהוא חלקו של המעביד. אי תשלום 4 משכורות אחרונות: התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו שכר עבודה החל מחודש אוקטובר 2004 ועד למשכורת של חודש ינואר 2005 ועל כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לו שכר מלא עבור חודשים אלו. הנתבעת מאשרת שהיא לא שילמה לתובע 4 משכורות אחרונות, אולם טוענת כי שכרו של התובע קוזז כנגד ההלוואה שנתנה לו בתחילת שנת 2004. סעיף 25 א(6) לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע שמעביד רשאי לנכות חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע משכר העבודה. סעיף 25(ב) לחוק קובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". על פי ההלכה הפסוקה "כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות" עניינו בחוב שאיננו שנוי במחלוקת ובסכום קצוב ומוכח (דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כח, 241). יפים לעניין זה דברי הנשיא דאז, השופט גולדברג (שם, בעמ' 258): "לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו...". עינינו הרואות, כי על פי הוראות החוק הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז את שכר עבודתו של התובע עבור חודשים אוקטובר נובמבר ודצמבר שנת 2004, שכן לא הוכחה התחיבות בכתב מהתובע לנתבעת, ובכל מקרה אסור היה לנתבעת לנכות יותר מרבע שכר העבודה. לגבי החודש האחרון לעבודתו של התובע, חודש ינואר 2005, הואיל והצדדים היו חלוקים לגבי גובה הריבית שעל התובע לשלם לנתבע בגין ההלוואה, אין מדובר כאן בסכום קצוב ומוכח, ועל כן הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז גם מחודש זה את סכום ההלוואה. לנוכח האמור, תשלם הנתבעת לתובע את 4 משכורותיו האחרונות שלא שולמו. בדיון מיום 27.4.08 נקבע ששכר עבודתו של התובע עמד על שכר יסוד של 3335 ₪, נכון לסיום יחסי העבודה. משכך תשלם הנתבעת לתובע סך של 13,340 ₪, בקשר לכך. דמי הבראה: לתובע כאמור לעיל לא שולמו בפועל 4 משכורות עבור החודשים אוקטובר 2004 עד ינואר 2005. בתלוש השכר שהוצא עבור חודש דצמבר 2004 מצוין שלתובע מגיע עבור רכיב הבראה סך של 3,366 ₪. בתלוש השכר עבור חודש ינואר 2005 מצוין שלתובע מגיע בנוסף סך של 1,606 ש"ח עבור רכיב זה. ב"כ התובע טענה בדיון ההוכחות מיום 27.4.08 כי דמי ההבראה בסך של כ 4900 ₪ לא שולמו כלל לתובע. מנגד הנתבעת טענה כי סכומים אלו לא שולמו בפועל לתובע הואיל והם קוזזו יחד עם שכר העבודה כנגד ההלוואה שהתובע לקח, ובכל מקרה התובע זכאי לתשלום עבור דמי הבראה בסכום נמוך יותר ממה שצוין בתלושים. טענות אלו של הנתבעת יש לדחות. לאור קביעתנו דלעיל כי הקיזוז בשכרו של התובע נעשה שלא כדין, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המצוינים בתלושי השכר, ואשר לא שולמו לו עד כה עבור דמי הבראה בסך 4,972 ₪. קרן השתלמות: הואיל וקבענו כי מעמדו של התובע לא היה כשל מנהל עבודה, התביעה ברכיב זה נדחית. כלכלה וביגוד: התובע טוען כי בהתאם לצו ההרחבה, הנתבעת חייבת לשלם לו עבור דמי כלכלה סך של 324.25 ₪. במידה ויוחלט שהוא אינו מנהל העבודה, על הנתבעת לשלם לו סך של 275.5 לחודש ברכיב זה. התובע מאשר שהוא קיבל מהנתבעת ברכיב זה סך 540 ₪ עבור דמי אש"ל, שאותם יש להוריד מהסכום שהנתבעת תחויב ברכיב זה. הנתבעת טוענת כי עד לתאריך 1.8.04 לתובע לא מגיעים כלל דמי כלכלה, בהתאם לפרק ג' ס' 2 להסכם הקיבוצי. שכן דמי הכלכלה מגיעים אך ורק לעובדים הלנים מחוץ לביתם לפי דרישת המעביד. שאר דמי הכלכלה קוזזו כנגד ההלוואה שניתנה לתובע. בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית דין זה (מפי כב' הנשיאה פוגל) עב 9035/07 דאטקו ניקולאי נ' י. שומרוני בע"מ (, פס"ד מיום 8.7.08) (להלן: עניין דאטקו) נקבע כי רכיב הכלכלה הינו בגדר זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה.   בשים לב לפסק דין זה, על האסמכתאות שפורטו בו (דב"ע ל"ו/131-3 ד"ר קלר נ' האוניברסיטה העברית פד"ע ט' 305; ע"ע 300254/98 אודיז נ' מורנו, , פסק דין מיום 5.5.2003), נדחית התביעה ברכיב זה. באשר לביגוד, התביעה בגין רכיב זה נזנחה בסיכומים ועל כן היא נדחית. שעות נוספות : לא מצאנו כימות והוכחה מדויקת של השעות ונראה כי נושא זה גם לא מצא ביטוי ראוי בכתבי בית דין ובסיכומי הצדדים. משכך התביעה ברכיב זה נדחית. פיצוי הלנת שכר: באשר לפיצויי הלנת שכר. למרות קבלת חלק מתביעותיו של התובע באשר לאי תשלום מלוא שכרו, קיימת היתה מחלוקת של ממש באשר לתשלומים אלו. לפיכך מכח סמכותינו על פי סעיף 18 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958, אנו מעמידים את פיצויי ההלנה על סכום של הפרשי הצמדה וריבית חוקית. סוף דבר: לאור כל האמור והמבואר לעיל מתקבלת תביעת התובע בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: "פיצויי פיטורים" בסך 9,724 ₪. הנתבעת רשאית לקזז כל כסף ששולם לתובע או הועמד לרשותו בביטוח מנהלים שנעשה לו, ובלבד שמדובר בסכום לפיצוי פיטורים שהוא חלקו של המעביד. "הפרשי שכר עבודה" בסך 16,275₪. שכר עבודה עבור ארבעה חודשי עבודה אחרונים 13,340 ₪ פדיון "דמי הבראה" בסך 4,972 ₪. כל הסכומים הללו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 28.1.05, ועד למועד התשלום המלא בפועל. מהסכום הכללי שנפסק לתובע יקוזז כמוסכם בדיון מיום 27.4.08, סך של 28,500 ₪ בגין ההלוואה שקיבל התובע מהנתבע, טרם החזירה. התובע זכה רק בחלק קטן מתביעתו ויפסקו לזכותו הוצאות בהתאם. הנתבעת תשלם לתובע סך של 3500 ₪ בצרוף מע"מ, הוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום לבית הדין הארצי.חובמשכורת