קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורי מורה מחליפה בהריון: פתח דבר בפנינו תביעה שעניינה פיטוריה של מורה ממלאת מקום בהיותה בהריון בטרם סיום התקופה הקצובה למילוי המקום, כאשר השאלה העיקרית העומדת לדיון היא הגורם לפיטורים אלה וכפועל יוצא חוקיותם - ובטלותם או פיצויים המגיעים לתובעת בשל כך. רקע עובדתי הנתבעת 1 (להלן גם "הנתבעת") היא עמותה המקיימת בית ספר חרדי לבנות בעיר בית שמש. נתבע 2 הינו מנהל העמותה, נתבעת 1. נתבעים 4,5 היו חברי ועד בתקופה ברלוונטית (ר' להלן). תפקידו של הנתבע 3 בנתבעת לא הוברר בפנינו. התובעת עבדה כמורה ממלאת מקום בכיתה ח' בבית הספר של הנתבעת 1 (להלן: "בית הספר") מיום 2.12.2004 ועד יום 6.3.2005 (להלן: "התקופה הרלוונטית"), עת פוטרה על ידי הנתבעת 1. פיטורי התובעת היו במכתב מיום 2.3.05 (בטעות צוין על המכתב התאריך 2.6.05) שהונח על מפתן דלתה. התובעת הייתה הרה במועד קבלתה לעבודה וכן במועד פיטוריה וילדה ביום 16.5.2005. בקשה לפיטורי התובעת בהריון הוגשה לממונה לפי חוק עבודת נשים (לאחר פיטוריה) ונענתה במכתב (מיום 26.9.05) לפיו אין צורך בבקשת ההיתר מכיוון שתקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת 1 קצרה משישה חודשים, זאת בהתאם לסעיפים 9, 22 לחוק עבודת נשים התשי"ד-1954. כתב תביעה מתוקן הוגש ובו נוספה הממונה כנתבעת מס' 6, אולם התביעה כנגד הממונה נדחתה על הסף בהחלטה מיום 21.5.07 מהטעם שבאי חלות חוק עבודת נשים לאור משך עבודת התובעת. גדר המחלוקת התובעת תבעה את בטלות הפיטורים, מאחר שלטענתה נעשו שלא כדין על רקע הריונה או מחמת חילוקי דעות בקשר לחתימתה על חוזה העבודה, שלטענתה מחייבה לוותר על זכויות קוגנטיות העומדות לה, וכן פיצויים בגין הפיטורים שלא כדין עקב הפרת חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בנוסף תבעה התובעת פיצוי בגובה שכר עבודה שלא שולם לתקופה שעד 45 יום לאחר הלידה (כולל פגיעה בתשלום דמי לידה), דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, הפרשי שכר בגין תשלומים המגיעים לה כעובדת הוראה בצירוף פיצויי הלנת שכר. כמו כן תבעה התובעת פיצויים בגין נזק לא ממוני ופיצויים לדוגמא או פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק. כן טענה התובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות כלפי נתבעים 2-5. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת התקבלה מלכתחילה כמורה מחליפה לתקופה קצובה ופיטוריה היו על רקע אי שביעות רצון מעבודתה, בתוך תקופת הניסיון של שלושה חודשים ממועד תחילת עבודתה, ולא על רקע ההיריון, שהיה ידוע מראש ומשכך הפיטורים הם כדין וודאי שאין כל מקום לפיצוי. כמו כן טענו הנתבעים כי אין מקום להרמת מסך בין הנתבעת 1 לבין הנתבעים 2-5. מטעם התובעת העידה היא עצמה, מטעם הנתבעים העידו בפנינו: נתבע 2 - מר יואב דלאל (להלן: "מר דלאל"), המנהלת החינוכית גב' בת ציון פיירמן (להלן: "גב' פיירמן"), אמה של תלמידה מהכיתה שלימדה התובעת גב' עפרה ניסים, אביה של תלמידה מר זית. להלן נדון בסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. הרמת מסך התובעת טענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות מעל נתבעים 2-5 בשל היותם בעלי משרה בעמותה ומהטעם שלדידה פוטרה על ידי העמותה בהנחה שגויה "לפיה לא יעשה לחיוב אישי של מנהלי העמותה אשר פועלים בכספי העמותה כבתוך שלהם ומניחים כי לא יחולו הוראות החוק עליהם כפרטים..." (סעיף 24 לכתב התביעה). נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות בתאגיד היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה פד"ע כז 345, 350). הרמת מסך ההתאגדות לפי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות התשנ"ט-1999 הינה חריג לכלל המשמש לאותם מקרים מיוחדים, בהם הפרדת האישיות המשפטית או הגבלת האחריות של בעלי המניות מביאים לתוצאה בלתי צודקת ומקוממת. העילה המובהקת להרמת המסך היא שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה באישיותה המשפטית הנפרדת. למשל, מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים, ועוד (ר' דב"ע לח/52-3 ברגר נ' קאמיל פד"ע י 435; ע"ע 1170/00 פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו עבודה ארצי לג 34; ע"ע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש (ניתן ביום 17.2.2002)). במקרה דנן, לא מצאנו ביסוס כלשהו לטענת התובעת כנגד נתבעים 2-5 ולא הונחה בפנינו תשתית ראייתית ראויה להרמת מסך על פי התנאים שנקבעו בפסיקה. חוזה העבודה של התובעת (נספח ב' לכתב התביעה) הינו בין נתבעת 1 לבין התובעת ולא בינה לבין מי מהנתבעים 2-5. בנוסף, אמנם נתבע 2 הינו מנהל הנתבעת 1 ונתבעים 4-5 היו חברי ועד בתקופה הרלוונטית, אך כלל לא הוברר בפנינו הקשר המדויק של נתבע 3 לנתבעת. יצויין כי ב"כ הנתבע הודיע בדיון בפני כב' הרשמת פיינשטיין כבר מיום 27.11.05 ביחס לנתבע 3 כי "אין מחלוקת שהנתבע הוא לא חבר העמותה. הרב ששון מיוצג על ידי, אבל אין לו תפקיד רשמי בעמותה, הוא פשוט התנדב פעם פעמיים לתת הרצאות." (פרוטוקול עמ' 1 ש' 10-11). באותו דיון אמר ב"כ התובעת כי יצרף לתצהיר תדפיס של העמותה (שם, ש' 13). התובעת בעדותה טענה בכלליות ביחס לנתבעים 2-5, כי מדובר ב"כל האנשים של העמותה" ואמרה כי ראתה זאת בתיקה של העמותה ברשם העמותות, אך לא הביאה לתימוכין כל תדפיס של רשם העמותות או מסמך אחר (פרוטוקול עמ' 9 ש' 21-22). לא מצאנו כל צידוק להרמת המסך המבוקשת ואנו סבורים כי לא הייתה ראויה מלכתחילה, באשר לא נטענה טענה מבוססת כלשהי ביחס לתרמית או שימוש לרעה מצד נתבעים 2-5 ובודאי שלא הוכחה. אדרבה, מהראיות שנשמעו בפנינו לא עלתה כל מעורבות אישית של נתבעים 3-5 בהליך הפיטורין, כאשר ביחס לנתבע 2 אשר כתב את מכתב הפיטורין, הרי, כפי שנפרט להלן, עולה כי הליך הפיטורים התנהל מטעמים ענייניים לחלוטין. מכל האמור לעיל, יוצא, כי אין מקום להרמת מסך כלפי נתבעים 2-5 והתביעה כלפיהם נדחית. חוקיות הפיטורים התובעת טענה ביחס לשני גורמים שונים כגורמים לפיטוריה: על רקע הריונה ועל רקע סירובה לחתום על חוזה ההעסקה. מנגד הנתבעת 1 טענה כי לא זה ולא זה עמדו בבסיס ההחלטה בדבר פיטורי התובעת, כי אם סיבות ענייניות ביחס להתנהלותה הבעייתית של התובעת כמחנכת בכיתתה. נקדים ונאמר כי כפי שנראה להלן גרסתה של הנתבעת סבירה והגיונית יותר והיא מתיישבת היטב עם המצב העובדתי כעולה מהעדויות והתצהירים שהוגשו בפנינו. פיטורים על רקע סירוב לוותר על זכויות בדצמבר 2004 מחנכת כיתה ח' בבית הספר של הנתבעת 1 נאלצה להפסיק עבודתה מסיבות רפואיות והנתבעת 1 קבלה את התובעת לעבודה במילוי מקום, בידיעה שהיא בהריון, לתקופה קצובה של מילוי מקום עד ללידה (שמועדה המשוער היה לאחר חג הפסח, במאי 2005) (סעיף 2 לתצהיר התובעת, סעיף 1 לתצהיר מר דלאל). כעבור שבועיים הוגש לתובעת חוזה העבודה והיא סרבה לחתום עליו, מאחר שלדבריה הוא שולל זכויות לפי משפט המגן המגיעות לה. בעלה של התובעת פנה לנתבעת 1 במכתב מפורט בו כינה את החוזה חוזה עבדות ופירט טענותיו. לטענת התובעת זה הגורם לפיטוריה במועד 6.3.05. לטעמנו, קשה לקשור בין הסירוב לחתום לבין הפיטורים לאור פרק הזמן המשמעותי שביניהם. פיטורי התובעת אירעו כחודשיים וחצי לאחר שנתברר לנתבעת 1 ולמר דלאל הפער בין ציפיות הצדדים ביחס לחוזה. ההיגיון מחייב שלו היה קשר בין הפיטורים למחלוקת הדבר היה קורה בסמיכות זמנים קרובה יותר. אין היגיון תעסוקתי בהותרת התובעת כעובדת למשך חודשיים וחצי נוספים לאחר שנתברר כי היא מסרבת לחוזה העבודה כפי שהוצע על ידי הנתבעת 1 ואז לפטרה בשל כך - באשר אם אמנם הייתה זו סיבת הפיטורים סביר להניח כי היו מפטרים אותה מהר ככל שניתן בכדי לא להאריך לשווא את תקופת העבודה הנתונה במחלוקת. כפי שיבואר בהמשך, שוכנענו כי בפועל סיבת הפיטורים לא הייתה סירובה של התובעת לחתום על חוזה העבודה. אמנם, מר דלאל העיד כי הדבר גרם לו להבין כי לא ייתכנו יחסי עבודה ארוכים עם התובעת בשל חילוקי הדעות בנדון, אולם הדבר לא גרם לו לפטר את התובעת בטרם לידתה, כאשר דובר בתקופה קצרה ממילא, זאת בשל שיקול חינוכי של אי החלפת מורות בכיתה שגם כך סבלה מתחלופה גבוהה: ת. ההתכתבות היתה בדצמבר, שבועיים אחרי שהתחילה לעבוד. כשהגשתי לה את החוזה הוא (בעלה של התובעת) הגיש לי מכתב מפורט שזה חוזה עבדות, ושזה פשע. מכל זה הבנו שאין עם מי לדבר. ש. ובכל זאת המשכתם להעסיק אותה. למה. ת. אמרנו, סוף כל סוף היא ממלאת מקום. הכיתה עברה משברים, למה לעשות משבר אחר משבר, כשתיגמר התקופה, עד פסח, נסיים את זה בטובה וגמרנו. אם היא לא מקבלת את תנאי העבודה פה, אני במילא לא יכול להחזיק אותה בכוח. אמרנו, נגמר בשלום. אבל גם את זה לא יכולנו לעשות. הדברים התפתחו, שכל יום הייתי עסוק בכיתה הזאת. (פרוטוקול עמ' 18 סיפא, עמ' 19 רישא). (ההוספה אינה במקור, א.א.) מכל מקום, בענייננו אין ספק לטעמנו כי הפיטורים לא היו על רקע זה, ולכן לא נדרשנו להכריע בסוגיה זו. פיטורים על רקע הריון טענה נוספת של התובעת ביחס לאי חוקיותם של פיטוריה מושתתת על היותם בעודה בהריון. כבר אמרנו כי בשל תקופת עבודתה הקצרה של התובעת בבית הספר, קרוב לשלושה חודשים, לא חל עליה סעיף 9 לחוק חוק עבודת נשים התשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים"), החל לפי לשונו, על מי שעבדה באותו מקום מעל ששה חודשים (ע"ע 1353/02 מרגלית אפלבוים נ' ניצה הולצמן פד"ע לט 495 (2004); פרופ' רות בן ישראל, שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב', 671 (1998)). על כן למעשה לא היה צורך בקבלת היתר לפיטורי התובעת. לאור זאת קבענו בהחלטתנו מיום 21.5.2007 כי התביעה כנגד הממונה לפי חוק עבודת נשים נדחית על הסף. נמצא אפוא כי התובעת אינה זכאית להגנה המיוחדת שמעניק המחוקק לעובדת בהריון כנגד פיטורים, אף אם הם ללא קשר להריון, בדמות הצורך בבחינת עניינה על ידי הממונה לחוק עבודת נשים. עם זאת, עדיין יש לבחון האם לגופו של ענין היה קשר פסול בין הפיטורים לעובדת היות התובעת בהריון באותו מועד. אין חולק כי פיטורים על רקע הריון אף אם לא חל חוק עבודת נשים אינם חוקיים. בחינת המצג העובדתי שנפרש בפנינו מעלה כי לא מניה ולא מקצתיה - הריונה של התובעת ולידתה הצפויה כלל לא עמדו ביסוד ההחלטה לפטרה. אין חולק כי הנתבעת 1 קיבלה את התובעת לעבודה בידיעה שהיא בהיריון ותעבוד עד ללידה. ברי אם כן כי פיטורי התובעת לאחר שלושה חודשים לא באו על רקע הריונה, אשר היה ידוע עוד בעת הקבלה לעבודה. התרשמותנו היא כי אין קשר בין הריונה של התובעת לפיטוריה. פסקי הדין שצירף ב"כ התובעת לסיכומי התובעת מתייחסים לפיטורים שנגרמו בשל הריונה של העובדת ואינם רלוונטיים לענייננו, מה גם שבנדון דנן לא מדובר בפיטורים שלאחר תום תקופת ששת החודשים כאמור ואף לא בסמוך מאוד לה כבפסקי הדין המאוזכרים. פיטורים ענייניים כאמור העידו בפנינו ביחס לעבודתה של התובעת כמחנכת בתקופתה הרלוונטית הוריהן של שתי תלמידות והמנהלת החינוכית גברת פיירמן. מר דלאל עצמו העיד כי בענין זה סמך על גברת פיירמן ולאור תלונות ההורים וזה היה הבסיס להחלטתו באשר לפיטורים, כאשר הקשר שלו עם התובעת לא נגע לאיכות עבודתה (פרוטוקול עמ' 19 ש' 20-28). התרשמנו מהתצהירים והעדויות שנשמעו בפנינו כי התובעת לא התאימה כמורה לכיתה אליה שובצה בנתבעת וחוסר ההתאמה הוביל למצב קשה וחמור של פגיעה בתלמידות. נדגיש כי אין אנו קובעים דבר ביחס למקצועיותה של התובעת כמורה באופן כללי, כי אם אך בתקופה הרלוונטית ביחס לתלמידותיה בכיתה הספציפית לאור העדויות שנשמעו בפנינו. ביחס לכך אמנם מחד הנתבעים הצביעו על כי התובעת לא עסקה במקצועה בשנה וחצי שלפני התקופה הרלוונטית וכן לאחר מכן (פרוטוקול עמ' 6), אך מאידך התובעת מצידה ציינה כי היא בעלת ותק של 9 שנות הוראה והציגה המלצות בנוגע לעבודתה (נספח א לתצהירה, ת/1) - ולמעשה אין אנו נצרכים לקבוע דבר באשר לכישוריה של התובעת כמורה באופן כללי, אלא רק בהתייחס לכיתה הרלוונטית בתקופה הרלוונטית. כך העידה גברת פיירמן באשר למצב ששרר בכיתה בתקופה הרלוונטית: פנו אלי אמהות ואמרו שהמצב של הבנות מחמיר מבחינת מצב הרוח. הן לא רוצות לבוא לביה"ס, והאמהות צריכות לשלוח אותן בכוח. הן נמצאות במאבק בלתי פוסק ביניהן לבין המחנכת. נכנסתי, והיא לא היתה. דיברתי עם הבנות. עוד לא הספקתי לומר 3 משפטים בקשר למשמעת. אחת הבנות השקטות ביותר בכיתה פרצה בבכי (רות פולק). לא הפסיקה. ניסיתי לדובב אותה, לא הצלחתי. היא רק בכתה. הכיתה כולה היתה במתח. הבנות באו להתלונן, באתי לנסות לסדר. היה לנו ארוע נוסף כמו פעילות ט"ו בשבט. נכנסתי לכיתה וראיתי את המורה פועלת עם 2-3 תלמידות והשאר מחוץ לפעילות, בעונשים בלי הפסקה. האמהות הגיעו בבקשת עזרה, הצילו, הבנות לא יכולות להמשיך כך. בתעודות חל המשבר הגדול ביותר. לשאלת ביה"ד, הלא חתמת על התעודה, אם הן כל כך נוראיות, למה לא חשבת יחד עם המורה, האם חתמת בלי לדבר על זה, אשיב, חתמתי כי התעודות היו חודש אחרי שהגעתי לעבודה, והייתי חייבת לתת אמון. זה מסובך מיד לדעת הכל. כשהאמהות התלוננו אמרתי להן, נבדוק את העניין. ראיתי שקצר התקשורת גדול כל כך, לא היה עם מי לדבר. המורה היתה תקועה בענין שלה, שהתלמידות כאלה קשות וגרועות. (פרוטוקול עמ' 13) גברת ניסים, אמה של אפרת ניסים, תלמידה בכיתתה של התובעת באותה תקופה, אמרה בתצהירה כי בתקופה זו הייתה בתם במצבי רוח ירודים וללא שמחת חיים, כאשר הדבר לא היה בתקופה שלפני כן, ואילו לאחר עזיבת התובעת חל שיפור בהישגים ושמחת החיים חזרה. גב' ניסים הדגישה בעדותה שהדבר היה רק בתקופה זו וכי בתה שיתפה אותה בקשייה בבית הספר (פרוטוקול עמ' 15 בסוף). גברת ניסים העידה כי ניסתה לפנות לתובעת לשוחח עימה אך התרשמה כי אין טעם לדבר עם התובעת בשל אופיה ה"קר": ש. למה לא דיברת עם המחנכת. ת. ראיתי את הטיפוס, שאין עם מי לדבר. ש. היתה פגישת היכרות ביניכן, התרשמת שהיא אדם קר, וכתוצאה מזה, כשלבת שלך היה קושי בלימודים לא ראית לנכון לפנות אליה. ת. נכון. לבתי לא היו בעיות לימודיות. היא תלמידה טובה. (פרוטוקול עמ' 16 ש' 13-17) מר זית, אביה של תהילה זית, הצהיר כי הייתה זו תקופה קשה לבתו, שנפגעה מאוד. לדבריו, בתו ספרה לו כי התובעת קוראת לה "ליצנית", "תינוקית" "ו-"בכיינית" או אומרת לה "נמאס לי ממך" וכן הענישה אותה הרבה והוציאה אותה מהכיתה, כאשר לאט לאט חלה התדרדרות במצבה של בתו והיא הסתגרה בתוך עצמה. גם אם אמנם מדובר בתהליך הקשור בעיקרו לבת ולא תלוי רק בתובעת, הרי שנראה שלזהות המורה ואופיה הייתה השפעה על הילדה, כפי שהעיד אביה שגם בהמשך, מורה שהייתה קשה עם הילדה גרמה לה להשבר. (פרוטוקול עמ' 15 ש' 2-3) (ההוספה אינה במקור, א.א.). נציין כי גב' פיירמן התייחסה בתצהירה ועדותה לבנות נוספות - רבקה מוזס (תצהירה של אמה, גב' מוזס, נמשך) ורות פולק. מנגד, התובעת הכחישה באופן גורף את הטענות, לא זכרה מקרים מיוחדים ובעייתיים שהעידו עליהם ההורים וגב' פיירמן וטענה כי לא נאמר לה דבר: ת. לא אמרו לי. היתה עבודה מצויינת, עבדתי בכיתה, לא היתה שום תלונה. לא שום דבר נגד ולא שום דבר בעד. כשעשינו פרוייקטים שונים בכיתה היו תמיד שבחים והערות טובות. לא היה שום דבר נגדי. פרוטוקול עמ' 7) התרשמנו כי יש דברים בגו וכי אכן המצב בכיתה בזמן היות התובעת מחנכת לא היה תקין. עדויות ההורים היו אמינות וניכר כי יצאו מלב כואב. לא מדובר במקרה יחיד של ילדה "בעייתית" בעלת קשיי התנהגות אלא במקרים חוזרים ונשנים של בנות שונות, בכיתה קטנה בת שמונה בנות, כאשר התמונה העולה היא כי בתקופה קצרה הגיעה כמחצית הכיתה המדוברת תחת שבטה של התובעת למצב בעייתי מבחינה חינוכית ורגשית, תופעה שהשתנתה לאחר עזיבתה. נציין כי התובעת פוטרה בתום תקופת ניסיון של שלושה חודשים. מר דלאל העיד בענין תקופת הניסיון כך: ת. בכל חוזה עבודה, כל מורה חדשה, ב-3 החודשים הראשונים שלה, מתקבלת על תקן נסיון בלבד. היות שגם אנחנו לא מכירים את המורה. הראיון לא תמיד משקף. מנסים 3 חודשים, בהם כל צד בוחן את שיתוף הפעולה עם השני. ש. בהנחה שהתובעת היתה חותמת על הסכם העבודה הזה, היא היתה נכנסת למסלול השתכרות לפי זה, והיתה נכנסת ל-3 חודשי נסיון, בסופם היית מחליט אם היא נשארת או לא. ת. נכון. ש. ואם היית מרוצה ממנה, היתה נשארת. ת. כן. (פרוטוקול עמ' 18 ש' 7-14) בתקופת הניסיון די בקיומו של ספק סביר לאי ההתאמה לתפקיד כדי להביא לקביעה כי העובד לא הצליח בתקופת הניסיון. משנוצר הרושם במהלך תקופת הניסיון שהתובעת נכשלה בעבודתה - כשל חינוכי, ככל הנראה במישור יחסי האנוש שרקמה התובעת עם תלמידותיה - לא הייתה הנתבעת חייבת להמשיך ולהעסיקה. מדובר בענין של הערכה והתרשמות של הממונה על התובעת, המנהלת החינוכית גברת פיירמן, במסגרת תפקידה, אשר הגיעה למסקנה בדבר אי התאמתה של התובעת לתפקיד לאור שיחותיה עם התובעת, תלונות ההורים והתרשמותה מתגובת התלמידות. משכך, אנו קובעים כי הפיטורים היו ענייניים ביחס לתפקודה של התובעת כמחנכת ולא על רקע סירובה לחתום על חוזה העבודה (סיבה שאף היא עשויה במקרים מתאימים להיות לגיטימית לפיטורים) או מחמת הריונה של התובעת. אולם, התרשמנו כי בהליך הפיטורים נפל פגם מחמת אי מתן זכות טיעון או שימוע לתובעת. לתובעת נתנה הודעה מוקדמת על פיטוריה של שלושה ימים בהתאם לסעיף 3 חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, כאשר מכתב הפיטורים ניתן לה ביום 2.3.05 ביחס לפיטוריה מיום 6.3.05. אולם לא נעשתה עימה שיחת שימוע בנוגע לסיבות לפיטוריה עובר לפיטורים. גב' פיירמן העידה כי שוחחה עם התובעת כשלוש פעמים בנושאי משמעת ותעודות, אשר היו ביוזמת התובעת שבקשה גיבוי בענייני משמעת וענישת תלמידות, אך לא שיתפה אותה בתלונות ההורים או בדברים שעלו לאחר חלוקת התעודות: ש. לגבי תוכן הדברים שקרו אחרי כן (אחרי חלוקת התעודות, שבה הסתמכה על התובעת וחתמה כמופיע בציטוט עדותה לעיל), לא היה כבר שיח בינך לבין התובעת. לא דיברת איתה על זה. ת. נכון. (פרוטוקול עמ' 13 ש' 3-5) (ההוספה שלי, א.א.) גם ההורים לא פנו לתובעת בבירורים, אם מחמת התרשמות גב' ניסים מאופיה הקר של התובעת כדלעיל ואם מאחר שנוח היה להם יותר לפנות לגב' פיירמן (פרוטוקול עמ' 12 ש' 10-14). כמו כן העיד מר דלאל כי לא רצה לפגוע בתובעת ועל כן לא מצא לנכון להעלות את הטענות בפניה ובמכתב הפיטורים שהוצא לה, שנוסחו היה כנוסח הרגיל של מכתבי הפיטורים של הנתבעת ולפיו הנתבעת מודה לה על תרומתה לעבודה ומאחלת לה ברכה (פרוטוקול עמ' 18). כמובא לעיל, התובעת העידה כי לא ידעה כי היו תלונות נגדה וסברה כי הנתבעת הייתה מרוצה ממנה ביחס לאיכות עבודתה וכי היא פוטרה ממניעים חיצוניים בלבד. יתירה מכך, היא העידה כי לדעתה תלונות ההורים נולדו על רקע הסכסוך המשפטי: ת. לא היה ולא נברא. זה לא סגנון הדיבור שלי. אני לא עובדת ולא מדברת בצורה כזו. כל הדברים האלה הם שקר. גם אם בן אדם מקבל מכתב פיטורין, כל הדברים האלה באו אחר כך, כתוצאה מהמשפט, שהוא הלך וביקר (צ"ל ביקש) מהאנשים את הדברים. במכתב לא היו שום טענות. (פרוטוקול עמ' 9 בסוף) (ההוספה אינה במקור, א.א.) אף כי איננו סבורים כך והעדים היו מהימנים עלינו, בעינינו זה מצב בעייתי כאשר עובד איננו מודע לטענות נגדו שגרמו לפיטוריו. אמנם, התובעת הייתה בתקופת ניסיון - ואף מדובר בענין שבאופי ובהתאמה שאותו קשה לשנות (ובודאי שבתוך פרק זמן כה קצר) - אך בכל זאת ראוי היה כי תנתן לתובעת הזכות לנסות לשנות את דרכיה ולתקן את מערכת היחסים עם התלמידות או לפחות להגיב על הטענות שהועלו כנגדה מבלי שידעה על כך. נוצר מצב אבסורדי בו התובעת סבורה הייתה כי התנהלותה כמחנכת הייתה טובה ופיטוריה נחתו עליה כרעם ביום בהיר, מאחר שלא נוהלה איתה שיחה ממוקדת וגלויה באשר לאי שביעות הרצון הימנה עובר לפיטוריה. נציין כי הפער בין המצג שהציגו הצדדים הוא כה גדול שעולה התהייה הכיצד אמנם לא שמה התובעת ליבה כמחנכת למצב הבעייתי בכיתתה, אך עדיין אין הדבר פוטר את הנתבעת מלהעלות הדבר בשימוע לתובעת. משכך אנו קובעים כי נפל פגם בהליך הפיטורים מחמת אי מתן זכות שימוע, אך מדובר בפגם שמשקלו איננו רב באופן יחסי, לאור הנסיבות. פגם זה של אי מתן זכות טיעון אינו מאיין אוטומטית את הפיטורים אלא זהו פגם שבעטיו ההליך ניתן לביטול, שכן אף אם התובעת פוטרה שלא באופן הרצוי והראוי, הרי שפיטוריה אינם בטלים (Void) אלא הם בגדר ניתנים לביטול (Voidable). כעולה מהאמור לעיל, במקרה זה אין מקום והצדקה לבטל את פיטורי התובעת. התרופה לכך תהא אפוא במתן פיצויים בגין נזק שאינו ממוני כפי שיבואר בהמשך דברינו. לאור כל האמור לעיל שוכנענו כי אין המדובר בפיטורים שנגרמו בשל הריונה של התובעת או אפילו היו ב"קשר" עם היותה בהיריון, כי אם מטעמים ענייניים של טובת התלמידות. משכך, אנו קובעים כי בפיטורים אכן נפל פגם אלא שזה אינו מצדיק את ביטולם (בכפוף לפיצוי בגין אי מתן זכות טיעון כאמור) ולפיכך אנו דוחים את התביעה בנוגע לסעד ההצהרתי בדבר בטלות הפיטורים. לאור המסקנה אליה הגענו אין התובעת זכאית לתשלום שכר עבודה מיום פיטוריה עד מועד הלידה וממועד הלידה עד 45 יום לאחר הלידה (וממילא כמובן שאינה זכאית לפיצויי הלנת שכר) והתביעה נדחית אפוא ברכיבים אלה. כמו כן כפועל יוצא דין תביעת התובעת לתשלום בסך משכורת חודשית בגין חלף הודעה מוקדמת לפי 30 יום (בהסתמך על ותקה של התובעת לו הייתה מועסקת עד 45 לאחר הלידה) להדחות. פיצוי בגין נזק לא ממוני התובעת תבעה פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני (בגין עגמת נפש, כאב וסבל, אובדן הזדמנויות, אובדן קידום מקצועי, ציפיה והסתמכות) וכן פיצויים לדוגמא או פיצויים סטאטוטוריים ללא הוכחת נזק, מחמת פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים ולחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988. לאור האמור לעיל ברי כי פיטוריה של התובעת היו על רקע ענייני ביחס לתפקודה כמורה ולא מחמת הריונה ולפיכך אין מקום לפסוק לה פיצויים לדוגמא או פיצויים ללא הוכחת נזק לפי חוקים אלה, משהנתבעת לא פעלה בניגוד להם עת פיטרה את התובעת. התביעה ברכיבים אלה נדחית אפוא. בנוגע לפיצויים בגין נזק שאינו ממוני, מקובל כי בתביעות שמקורן ביחסי עבודה, פסיקת פיצויים על נזק שאינו ממוני, תעשה במשורה ובריסון. ההלכה היא כי רק במקרים קשים וחריגים ייפסק פיצוי בגין עגמת נפש (ר' דב"ע נג/99-3 משרד החינוך, מדינת ישראל נ' דוד מצגר פד"ע כ"ו 563). כמו כן, סכום הפיצויים נגזר מהיקף הזכות שנפגעה. בענייננו, התובעת פוטרה לאחר שלושה חודשי עבודה (שהינם בגדר תקופה סבירה של ניסיון והיכרות הדדית), בתקופה שנועדה למילוי מקום זמני וקצר, לאחר מערכת יחסים בעייתית עם תלמידותיה (להן מחויבת הנתבעת בראש ובראשונה) כפי שפורט לעיל. אמנם סביר להניח שפיטורי התובעת בהיותה בהריון מתקדם גרמו לה לעגמת נפש, אך לא מדובר במקרה קשה וחריג. נציין כי התובעת לא הוכיחה כי אובדן ההזדמנויות והקידום נבע מהפיטורים (שהקדימו בחודש וחצי את סיום ההעסקה על פי החוזה) ולא מהתנהלות התובעת בעבודתה ולאחר מכן, משלא שבה לעסוק במקצועה כמורה בשים לב לכך שאף זמן מה קודם לתקופה הרלוונטית לא עבדה כמורה (פרוטוקול עמ' 6). עם זאת, בשל הפגם שנפל בהליך הפיטורים כאמור לעיל אנו פוסקים לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני מחמת עגמת נפש בשל אי מתן זכות שימוע בטרם הפיטורים, זאת בשים לב לתקופת העבודה שעבדה התובעת ולתקופת העבודה שהייתה צפויה לה, שהינן קצרות יחסית, בשיעור של משכורת חודשית, (כולל החזר הקיצוץ ותוספות כדלהלן) בסך 3,867 ₪. פדיון ימי חופשה התובעת תבעה יתרת פדיון ימי חופשה בגין 7 ימים שלא שולמו לה, 165 ₪ ליום, בסך 1,160 ₪ (סעיף 37 לכתב התביעה). הנתבע טען כי התובעת קיבלה בפועל חופשה שאף גדולה מהמגיע לה, מכיוון ששולמו לה 6 ימים בחופשת החנוכה, בעוד היא זכאית רק ל- 0.83 * 3 ימים (סעיף 42 לכתב ההגנה). התובעת לא ציינה בבירור ביחס לאיזו תקופה היא מונה את שבעת הימים בשלהם נתבע פדיון ימי חופשה, אך נראה שמדובר בתקופה שלאחר הפיטורים, לגביה תבעה התובעת תשלום שכר, כאשר תביעתה ברכיב זה נדחתה כדלעיל, כך שיש לדחות התביעה אף בנוגע לפדיון ימי חופשה המתייחסים לתקופה זו. הפרשי שכר לאור חילוקי הדעות התובעת והנתבעת לא חתמו על חוזה העבודה ולפיכך שולם לה שכרה כשל מורה קבועה כדלהלן, ולא על פי תקופת ניסיון כבחוזה. כעולה מהתלושים (נ/1) השכר המשולב של התובעת היה 2221.58 ש"ח, כאשר הבסיס לתשלום לשעה היה 40.38 ₪. כן שולמו לתובעת תוספת 2001 (3%), טלפון, גמול חינוך, ביגוד, נסיעות והבראה. מנגד נעשתה "הפחתת קיצוץ" (11%) בשכרה של התובעת כאמור בסך 494 ₪ לחודש 12/04 ו-324 ₪ לחודשים 1-2 בשנת 2005. הצדדים לא הבהירו בפנינו מהו אחוז חלקיות משרתה של התובעת. הנתבע טען כי עבדה 15 ש"ש (ראה סעיף 40 לכתב ההגנה). בתלושים מופיעים נתונים שונים ביחס לחלקיות המשרה: כך בחודשים 1-3 2005 נכתב כי חלקיות משרתה היא 0.35 ובחודש 12/04 נכתבה חלקיות משרה של 0.54. הנתבע טען כי האמור בתלוש 12/04 בטעות יסודו (לפי חישוב של 30 ש"ש חלף 15 ש"ש). כן ניתן לראות כי ממשכורתה של התובעת קוזזו הפרשים בחודש 1/05. אולם, ברי כי התובעת לא עבדה רק 35% משרה, כעולה מהשכר ששולם לה. משלא הובאו בפנינו נתונים נוספים, נדרשנו לנתונים באתר הסתדרות המורים מהם עולה כי משרת מחנכת בעל יסודי, כולל חט"ב, היא 24 ש"ש, כאשר למחנכת נחשבות 3 ש"ש נוספות על השעות שעבדה בפועל (חוזרי מנכ"ל מב/4, מז/1). יוצא אם כן שהתובעת עבדה 15 ש"ש, קרי: 18 ש"ש, שהן 75% משרה ממשרת מחנכת. ב"כ התובעת העמיד את השכר המגיע לתובעת לטענתה, בהודעת הכימות, על סך של 4,143 ₪, על פי החישוב הבא: "לפי בסיס בדוגמא כאמור: שכר משולב 3,240.21 ₪ ועוד תגבור הוראה בסך של 113.90 אג' (כך במקור, כנראה צ"ל ₪, א.א.) ועוד 98.52 ₪ 3% תוספת שכר ועוד 10% גמול חינוך כיתה בסך של 349.65 ₪ ועוד 4.8% גמול השתלמות בשיעור של 167.83 ₪ ועוד 129.28 ₪ הסכם מסגרת (90% מ 143.65 ₪) ובסה"כ סך של 4,143.28 ₪". התובעת תומכת יתדותיה בחישוב המופיע בחוברת הסתדרות המורים אוקטובר-נובמבר 2003 כרך ע"ח גליון 10-11, עמ' 26-28. אולם, אף לדברי התובעת חישוב זה הינו אך דוגמא, ולא מתבסס על ותקה ודרגתה (מורה בכירה בדרגה 07 עם ותק של 9 שנים, כעולה מנספח א לכתב התביעה) וחלקיות משרתה (75% כאמור). מנגד טען הנתבע כי התובעת קבלה מעבר למגיע לה, כפי שעולה מחקירתה הנגדית: ש. בתחשיב שערכנו בהתאם לשכר שקיבלת, מתברר ששולם לך 43.8 ₪ (צ"ל: 40.38) לשעה. לפי הדרגה, הוותיק, מילוי מקום, אפילו יותר ממה שהיית צריכה לקבל. ת. אני לא חשבת שכר. ש. אבל הגשת תביעה. טענת שקיבלת פחות ממה שהיית צריכה לקבל. ת. המשכורת לא שולמה עפ"י מגזר עובדי הוראה. אני רגילה לעבוד דרך משרד החינוך. יש פירוט של משרד החינוך על פיו משלמים. ש. זה תקף גם למילוי מקום. ת. כן. הייתי גם ממלאת מקום הרבה פעמים. (פרוטוקול עמ' 10 בסוף) (ההוספה שלי, א.א.) אכן, מהתלושים עולה כי לתובעת שולם שכר של 40.38 ₪ לשעה. אולם, לפי טבלת השכר המפורסמת באתר הסתדרות המורים לפי ויתקה של התובעת (9 שנים) ודרגתה (מורה בכירה 07) השכר המשולב המגיע לה הינו 3,953.55 ₪, כאשר לפי חלקיות משרה של 75%, מדובר בסך של 2,965 ₪, לעומת השכר המשולב ששולם לה שעמד על 2,221.58 ₪. מעיון ברכיבים הנדרשים לעומת אלה ששולמו לתובעת עולה כי בפועל שולמו לה תוספת שכר 3% (תוספת 2001, לפי הסכם שכר מ-18.12.01) אך זאת כאחוז מהשכר המשולב בסך 2,221.58 ₪. גמול חינוך, אשר אמור לעמוד על 10% מהשכר, (סעיף 3 להסכם השכר הקיבוצי מיום 10.7.02) שולם בסך קבוע של 378.77 ₪, ולא כאחוז מהשכר. לא שולמו לתובעת התוספות של תגבור הוראה והסכם מסגרת. לא הובאה בפנינו ולו ראשית ראיה כי לתובעת מגיע גמול השתלמות ובאיזה שיעור ומשכך זכאותה לגמול השתלמות לא הוכחה בפנינו. משכך התובעת זכאית לתוספות הבאות: שכר משולב בסך 2,965 ₪ לעומת 2,221.58 ₪. הפרש בסך: 743 ₪. גמול חינוך שולם לכאורה ביתר בסך 378.77 ₪, לעומת 316 ₪. הפרש בסך: 63- ₪. תוספת 2001 בסך 88.95 ₪ חלף 66.65 ₪. הפרש בסך: 22 ₪. תגבור הוראה בסך 107 ₪ (142.79 ₪ * 75% משרה). הסכם מסגרת בסך 119 ₪ (158.80 ₪ * 75% משרה). עבור 3 חודשים ו-3 ימים זכאית אפוא התובעת לתשלומים אלה בסך 2877 ₪. כמו כן החזר הפחתת הקיצוץ בסך (324 ₪*3) 972 ₪. הנתבעת תשלם אפוא לתובעת הפרשי שכר בסך 3849 ₪. הלנת שכר התובעת תבעה פיצוי בגין הלנת שכרה כדלהלן: שכר עבודה לחודש 1/05 בסך 2439 ₪ ששולם בשיק מיום 10.4.2005 חלף מועד נדחה 3.3.2005, שכר עבודה לחודש 2/05 בסך 2,615 ₪ ששולם בשיק ליום 1.4.05 וכן בגין הפחתות הקיצוצים בסך 1142 ₪. התביעה הוגשה ביום 20.4.05, כך שאין התיישנות. הנתבעת הודתה למעשה כי חלק משכרה של התובעת הולן, ותלתה את הדבר בקשייה הכספיים הכבדים, כאשר המוסד אף עמד על סכנת סגירה (סעיפים 33-39 לכתב ההגנה, עדות מר דלאל פרוטוקול עמ' 19 סיפא, עמ' 20 רישא). מנגד, הצביעה הנתבעת על כי שיק לחודש מרץ 2005 על סך 366 ₪ המתין לתובעת במשרדי הנתבעת והמזכירה אף התקשרה אליה ליידעה אך זו לא באה לקחתו. התובעת אמרה כי לא זכור לה שיק זה (פרוטוקול עמ' 10 ש' 8-15). כמו כן, בהעדר חוזה חתום בין הצדדים הואיל והתובעת סירבה לחתום על חוזה העבודה הסטנדרטי של הנתבעת, דבר שנתגלה כשבועיים לאחר תחילת עבודתה, נתגלעה מחלוקת אמיתית לפי אילו קריטריונים ישולם שכרה והאם החוזה מחייב. יש לשים לב כי לתובעת שולם לתובעת סכום גבוה לשעה כדלעיל. בנוסף יש לזכור כי מדובר בעובדת שרק נקלטה במערכת, לתקופת ניסיון וסביר כי גם ההתארגנות לקליטתה גרמה לעיכוב במשכורתה. בנסיבות אלה, ולאור תקופת הזמן הקצרה וכן המחלוקת האמיתית שבין הצדדים, בהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אנו מפחיתים את הפיצוי ומעמידים אותו על סך של ריבית של 10% עבור 5,000 ₪ ל-30 יום בלבד, סך הכל 500 ש"ח. סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובעת תוך 30 יום את הסכומים הבאים: א. פיצויים בגין נזק לא ממוני 3,867 ₪ ב. הפרשי שכר 3,849 ₪ ג. פיצויי הלנת שכר 500 ₪ סכומים אלה ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין, מהיום ועד התשלום בפועל. מאחר שהתביעה נדחתה ברובה ובשים לב להתנהלות התובעת בתיק זה, לרבות הגשת התביעה כנגד נתבעים 2-5 ללא כל צידוק, הגשת מספר כתבי תביעה מתוקנים ועריכת כימות באיחור וכן התמשכות מוגזמת ומיותרת בהליכי הדיון, תשלם התובעת הוצאות בסך 4,000 ₪ לנתבעים 2-5.דיני חינוךהריוןפיטורים בהריוןפיטוריםמורים