קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורים מנהל גן אירועים: 1. התביעה שבפנינו עניינה עתירתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, שכר עבודה, הפרשי שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, פרמיות, תגמולי מילואים, פדיון חופשה, דמי הבראה, תגמולים והפרשי תגמולים, הפרשות לפנסיה, דמי נסיעות ותשלום פיצויים כלליים בגין הפרת חוזה עבודה. בדיון שהתקיים ביום 10.12.06 בפני כב' השופטת גילצר-כץ גובשה הסכמה אשר ניתן לה תוקף של פסק דין חלקי, לפיה הנתבעים ישלמו לתובע פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת בסך 176,679 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.10.04 ועד למועד התשלום בפועל, כאשר תשלום זה מותנה בהכרעת בית משפט השלום בראשל"צ בתיק ת.א. 2495/04, בשאלה האם ביצע התובע מעשה גניבה בתקופת עבודתו אצל הנתבעים. כן הוסכם כי לא תעלה במסגרת ההליך בפני בית הדין כל ראיה בהקשר לגניבה הנטענת. משכך, מתייתר הדיון בתביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. 2. הנתבעת 1 - פרדס גן חיים (1996) בע"מ, הנה חברה פרטית אשר עסקה, בין היתר, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, בניהול והפעלה של גן אירועים.   הנתבעת 2 - דורון בר און-שף בבית בע"מ, הנה חברה פרטית, בבעלות עקיפה של הנתבע 3 (דרך חברה אחרת) אשר עסקה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, בשירותי קייטרינג (להלן - גם "חברת הקייטרינג").   הנתבע 3, מר דורון בר און, הנו הבעלים ומנהל הנתבעות 1 ו - 2. הנתבעת 4, הגב' ענת בר און, הנה אשתו של הנתבע 3 וניהלה בפועל, יחד עמו, את הנתבעות 1 ו - 2.   התובע, מר X X ורעייתו, הכירו את הנתבעים 3 ו- 4 על רקע הקשר המקצועי בין עסקי הקייטרינג שניהלו האחרונים לבין גן האירועים שנוהל על ידי התובע. הכרות זו הפכה לחברות. עקב נקיטת הליכי פירוק כנגד החברה שבבעלות התובע ורעייתו וכן הליכי כינוס נכסים ופשיטת רגל כנגדם באופן אישי, הוסכם, על רקע החברות בין הצדדים, שהנתבעים יפעילו את גן האירועים עד אשר ענייניו הכספיים של התובע יוסדרו, כאשר אופן חלוקת הרווחים ותשלום ההוצאות הכרוכות בהפעלת גן האירועים שנויים במחלוקת. התובע ורעייתו הועסקו על ידי הנתבעות 1 ו- 2, בכפוף למחלוקת בדבר מועד ותקופת העסקתם. 3. לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים לאור יחסי החברות ביניהם, כי לשם הצלת השקעותיהם של התובע ורעייתו בגן האירועים (למעלה מ- 350,000$ לטענתו), ישכרו הנתבעים 3 ו- 4 את גן האירועים לעשר שנים נוספות ויפעילו אותו, כאשר התובע ורעייתו ימשיכו להיות בעלי העניין בגן האירועים והם אלה שיממנו את ההשקעות העתידיות, ככל שתידרשנה, כאשר כל רווח שייצבר יהיה שייך לתובע ולרעייתו. כמו כן, הוסכם שהנתבעים יעסיקו את התובע כמנהל בפועל של הגן. על פי הנטען, הכוונה היתה שעם הסדרת ענייניהם הכספיים יוחזר גן האירועים לבעלות התובע ואשתו ובמועד זה אמורים היו הצדדים לערוך התחשבנות באשר למשכורות והפרשי השכר להם היו זכאים השניים בגין עבודתם עבור הנתבעים. התובע טען כי הנתבעים 3 ו- 4 ניהלו את הנתבעות 1 ו- 2 ואת עסקיהם הפרטיים ללא כל חציצה בין הגופים המשפטיים ותוך הוצאת חשבוניות פיקטיביות מחברה אחת לרעותה, קבלת כספים המגיעים לחברות לחשבונותיהם הפרטיים, העסקת עובד בחברה אחת והוצאת תלושי שכר מחברה שניה וכד'. כמו כן, לטענתו, הנתבעים 2-4 עשו כל שניתן כדי לרוקן את הנתבעת 1 מנכסיה למקרה שיהיה עליהם להעביר את מניותיה לתובע ולרעייתו. משכך, לטענתו, יש להורות על הרמת מסך בין הנתבעים, לקבוע כי לנתבעים 3 ו- 4 אחריות אישית כלפיו ולחייבם בכל סכום שייפסק לזכותו ביחד ולחוד עם הנתבעות 1 ו- 2. לטענת התובע, על מערכת היחסים בינו לבין הנתבעים חל ההסכם הקיבוצי הכללי בסקציית אולמות השמחות הן מן הטעם שהנתבעת 1 ו/או הנתבעים חברים בארגון בעלי האולמות והן על פי צו ההרחבה בענף אולמות לחתונות. התובע טען כי הוא הועסק על ידי הנתבעים בגן האירועים החל מחודש 03/96 ועד לפיטוריו ביום 28.10.03. לטענת התובע, בכדי לנסות ולהיפטר ממנו, ביום 8.7.03 או בסמוך לכך הודיע לו הנתבע 3 כי הוא חושד בו באחריות לאי סדרים כספיים והוציא אותו לחופשה כפויה, תוך שניסה לכפות עליו הסדר כספי ביחס להשקעותיו בגן האירועים. ביום 28.10.03 נשלחה לתובע "הודעת פיטורין" שהתקבלה אצלו, לטענתו, ביום 29.10.04. לטענת התובע, על אף שהחל לעבוד בחודש 03/96 עד לחודש 6/97 לא קיבל כל שכר, כאשר הסכים להסדר זה רק משום שהיה בעל עניין בגן והיה לו אינטרס שלא להעמיס הוצאות על הפעילות השוטפת של גן האירועים. לטענתו, בתקופה זו עמד שכרו על סך של 8,600 ש"ח ברוטו כאשר שכר זה נקבע על ידו. התובע טען כי החל מחודש 6/97 ועד לחודש 6/03 קיבל משכורות מגן האירועים אולם גם במהלך תקופה זו לא קיבל את כל משכורותיו. לטענת התובע, בחודש אוגוסט 98' הועלתה משכורתו והועמדה על סך של 16,472 ש"ח, אף זאת בהתאם לקביעתו שלו, ובחודש מרץ 99' הופחתה משכורתו לדרישת הנתבעים 3 ו- 4 והועמדה על סך של 15,000 ש"ח. בנוסף, לטענת התובע, ביום 1.7.00 הוסכם בין הצדדים כי ישולמו לו פרמיות מהנתבעת 2 עבור שיווק האירועים בנתבעת 1 ושיווק שירותי הקייטרינג של הנתבעת 2 בגן האירועים ובגנים אחרים. בפועל קיבל התובע, לטענתו, את הפרמיות באמצעות הנפקת תלושי שכר על שם רעייתו והחל מחודש 05/01 הועברו לתובע רק חלק מהפרמיות להן היה זכאי באמצעות הנפקת תלושי שכר על שם בנו, הראל X, אשר מעולם לא עבד עבור מי מהנתבעים. לאחר מכן שילמו לו הנתבעים פעמיים בלבד פרמיות באמצעות שיקים של לקוחות וקבלות כפולות. התובע טען כי הנתבעים שילמו לו את הפרמיות שהגיעו לו עד אירוע מס' 62 בלבד בשנת 2001 וכי על כן זכאי הוא ליתרת הפרמיות בסך 136,996 ש"ח או 63,012 ש"ח (בניכוי 76,988 ש"ח ששולמו לו). לטענת התובע, בשנה האחרונה לעבודתו בפועל, מיום 1.7.02 ועד ליום 30.6.03 היה זכאי לקבלת פרמיות בשיעור נומינלי של 52,600 ש"ח, היינו ממוצע חודשי של 4,383 ש"ח. התובע טען כי משכורתו הקבועה בחודש 06/03 היתה בשיעור 15,069 ש"ח ובצירוף הפרמיה הממוצעת עמדה משכורתו על סך של 19,452 ש"ח, אשר היא המשכורת הקובעת לצורך חישוב זכויותיו. עוד טען התובע כי המשכורת האחרונה ששולמה לו היתה עבור חודש יוני 03' בעוד בפועל הוא זכאי למלוא משכורותיו עד למועד פיטוריו - יום 28.10.03. התובע טען כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום הפרשי השכר בין המשכורת לה היה זכאי לבין המשכורת ששולמה לו בפועל וכן בתשלום משכורותיו מחודש 06/03 ועד לפיטוריו בתוספת הפרמיה שנמנעה ממנו עקב הוצאתו לחופשה כפויה ובסך הכל 747,224 ש"ח, על פי הפירוט בנספח ה' לכתב התביעה. עוד טען התובע כי עבד שעות נוספות רבות, אולם בידיו רישומים של השעות הנוספות שביצע רק החל מחודש ינואר 2002 ועל כן, צמצם תביעתו לגמול שעות נוספות לתקופה שמחודש ינואר 2002 ועד להוצאתו לחופשה הכפויה (פירוט השעות הנוספות צורף כנספח טז לתצהירו). בסך הכל העמיד תביעתו ברכיב זה על סך של 242,672 ש"ח. יצויין כי הסכום הנתבע בגין עבודה בשעות נוספות נכלל בסכום הנתבע בגין הפרשי השכר והפרמיות. עוד טען התובע כי על אף ששירת במילואים כשעה - שעה וחצי ביום והשלים את שעות העבודה בימים בהם נעדר, לא קיבל לידיו את תגמולי המילואים שנגבו על ידי הנתבעת 1. על כן, לטענתו, הוא זכאי להשבת תגמולי המילואים המגיעים לו בסך של 41,656 ש"ח. בנוסף טען התובע כי במהלך תקופת עבודתו בנתבעת ניצל 69 ימי חופשה בלבד, כאשר הנתבעים רשמו רישומים פיקטיביים בתלושי השכר בדבר מועדי יציאתו לחופשה וניצול ימי חופשה על ידו. על כן, לטענתו, זכאי הוא לתשלום פדיון יתרת ימי החופשה אשר עמדו לזכותו עם מועד סיום העסקתו בסך של 27,429 ש"ח. עוד טען התובע לזכאותו לתשלום דמי הבראה בגין השנים 1996-2000 בסך של 12,336 ש"ח. בנוסף טען התובע כי הנתבעים סרבו לשחרר לזכותו את הכספים שנצברו על שמו בקופת התגמולים ב"כלל חברה לביטוח בע"מ" וכי על כן יש לחייבם לעשות כן. כמו כן, לטענתו, הנתבעים לא הפרישו עבורו לקופת הגמל את מלוא הסכומים בהתאם למשכורתו הכוללת פרמיות. על כן, עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 44,154 ש"ח על חשבון התגמולים, בין אם על ידי מתן הוראה לחברת הביטוח ובין אם על ידי תשלום הסכום בפועל לידיו. בנוסף טען התובע לזכאותו לתשלום פדיון חופשה מוגדל בסך של 55,259 ש"ח על פי הוראות ההסכם הקיבוצי. כן טען התובע לזכאותו להפרשות לקרן פנסיה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בסך של 161,247 ש"ח (בהתאם לטבלה שבנספח יד לכתב התביעה). בנוסף, טען התובע לזכאותו להחזרי נסיעות בסך 36,063 ש"ח. עוד טען התובע כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה העבודה שהיה בין הצדדים ובגין הפרת חובת תום הלב על ידי הנתבעים, בין היתר בגין העובדה שהנתבעים רימו ועשקו אותו והעלילו עליו עלילות שווא, והכל בסך של 200,000 ש"ח. 4. לטענת הנתבעים, עם נקיטת הליכי פשיטת הרגל כנגד התובע ורעייתו הגיעו הצדדים להבנה כי הנתבעים 3 ו- 4 יפעילו את גן האירועים ובכך ישמרו את המקום ואת ערכו, וכאשר ענייניו של התובע יוסדרו (תוך כשנה, עפ"י הערכתו שלו), הוא ישוב להפעיל את גן האירועים, לאחר שיחזיר לנתבעים 3 ו- 4 את ההוצאות שהיו כרוכות בהפעלת הגן ואת השקעותיהם במקום. הנתבעים טענו כי לאחר שהנתבעת 1 החלה להפעיל את גן האירועים המשיך התובע בטיפול בנושא רישוי העסק שטרם הוסדר ובניהולו בפועל של גן האירועים. באותה עת התובע לא היה אמור לקבל שכר מהנתבעים שכן הצדדים צפו כי אחרי פרק זמן של כשנה ישוב התובע להפעיל את גן האירועים ולתובע היה אינטרס "לשמר" את גן האירועים ואת ערכו עד להשבתו לידיו. לטענת הנתבעים, הנתבעים 3 ו- 4 הקדישו את כל מרצם לחברת הקייטרינג והותירו את גן האירועים וניהולו בידיו של התובע. על פי הנטען, בשנים הראשונות ערך גן האירועים כ- 20-30 אירועים בשנה ומצבו הכלכלי של הגן היה קשה. בתחילת שנת 99' התמנה מר עופר צוריאל, אחיה של הנתבעת 4 כמנכ"ל הנתבעת 1 וזה העביר את פעילות ראיית החשבון וניהול החשבונות של החברה מידי רו"ח הקיים (רו"ח קמיל) לידי מנהל החשבונות מר ארז כהן ולידי רו"ח משה אשרת. או אז התברר לנתבעים כי התובע ניצל את האמון המוחלט שניתן בו ומשך לעצמו ואף לרעייתו משכורות באמצעות שיקים שהיו בידיו. לטענת הנתבעים, בשנת 2000 ניתן צו סגירה מחודש לגן האירועים ופעילותו הצטמצמה אף יותר, ומשכך, העסיקו הנתבעים את התובע בחברת הקייטרינג. התובע קיבל שכר מחברת הקייטרינג אך העסקתו בנתבעת 1 לא בוטלה כליל. בשנת 2000, לאחר שבוטלו צווי כינוס הנכסים שניתנו כנגד התובע ורעייתו, התקיים מו"מ בינם לבין הנתבעים 3 ו- 4 לעניין השבת השקעותיהם של הנתבעים על ידי התובע וחזרתו של התובע להפעלת גן האירועים. התובע לא עמד בסיכומים שהושגו ולא שילם לנתבעים כל סכום שהוא. מנכ"ל הנתבעת דאז סיים עבודתו בשנת 2002 והנתבע 3 מינה עצמו לתפקיד המנכ"ל. בעקבות אי סדרים שנתגלו בחשבונותיה של הנתבעת 1 הוחלט בתחילת שנת 2003 לשכור את שירותיו של חוקר פרטי. בעקבות תוצאות חקירת החוקר הפרטי הוזמן התובע לבירור דחוף וביום 8.7.03 הושעתה עבודתו של התובע בנתבעת 1 לאלתר. לטענת הנתבעים, ממועד זה הפסיק התובע לעבוד והפסיק לקבל שכר. כעבור מספר חודשים, משנוכחו הנתבעים כי התובע לא עמד בהבטחותיו להחזיר את הכספים שלכאורה גנב, הוגשה כנגדו תלונה למשטרה ונשלחה לו הודעת פיטורים פורמלית וזמן קצר לאחר מכן הגישה הנתבעת 1 תביעה כנגד התובע ורעייתו לבית משפט השלום בראשל"צ בגין הגניבה הנטענת. לטענת הנתבעים, כל התשלומים להם היה זכאי התובע בגין התקופות בהן הועסק על ידי הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2 שולמו לו. בשלב מסויים, מאחר וגן האירועים כמעט ולא היה פעיל, הועסק התובע על ידי הנתבעת 2בכדי לסייע לו במצבו הכלכלי הקשה ולאחר חודש 05/01 שוב הועסק באופן מלא על ידי הנתבעת 1, כך שממועד זה ממילא לא היה זכאי עוד לתשלום פרמיות. הנתבעות טוענות כי לא היה כל עירוב בין עסקיהן של הנתבעת 1 והנתבעת 2 וכי בכל שלב, היתה ברורה לתובע זהות מעסיקתו וכל הסכומים להם היה זכאי שולמו לו. עוד טענו כי שילמו כספים גם לרעייתו של התובע ולבנו לבקשתו, כמחווה של רצון טוב ומתוך נסיון לסייע בידו. הנתבעים טוענים כי תחילה לא היתה כל כוונה להעסיק את התובע על ידי מי מהנתבעים וכי התובע "גבה" לעצמו שכר במרמה שלא בידיעת הנתבעים, כך שאין להם הנתונים המלאים בדבר הסכומים שגבה לעצמו. לטענת הנתבעים, ההסכם הקיבוצי אינו חל על הנתבעות, על התובע או על עובדים מסוגו, ומשכך אין התובע זכאי לכל זכות מכוח ההסכם הקיבוצי. בנוסף, לטענתם, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951 אינו חל על התובע בהיותו עובד בתפקיד הנהלה ובתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי ועובד שתנאי עבודתו ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד פיקוח על שעות עבודתו. יתרה מכך, על פי הנטען, התובע אינו זכאי לגמול שעות נוספות משממילא גן האירועים פעל באופן חלקי והתובע לא נדרש לעבוד בשעות נוספות. כמו כן, לטענת הנתבעים, התובע מעולם לא הציג בפני מי מהם פירוט של שעות נוספות בהן עבד ומעולם לא דרש גמול עבודה בשעות נוספות. עוד טענו הנתבעים כי למיטב ידיעתם, התובע לא עבד בימים בהם שירת במילואים. כמו כן, לטענתם, נושא תגמולי המילואים נוהל על פי דין ולתובע שולם שכרו גם במועדים בהם שהה בשירות מילואים. לטענת הנתבעים, לתובע שולמו כל הסכומים להם היה זכאי בגין פדיון חופשה ובשלב מסויים שולם לו פדיון חופשה מדי חודש, כחלק משכרו. הנתבעים טוענים כי התובע מעולם לא הציג בפניהם את טבלת ימי החופשה שערך ומעולם לא דרש כל תשלום בגין חופשה. עוד נטען כי לתובע שולמו כל הכספים להם היה זכאי בגין דמי הבראה. גם בעניין זה, לטענת הנתבעים, לא העלה התובע כל טענה במהלך עבודתו ולא דרש כל תשלום. מכל מקום, על פי הנטען, תביעת התובע לדמי הבראה בגין התקופה שטרם יום 8.7.01 התיישנה. עוד טענו הנתבעים להתיישנות לגבי כל הסכומים הנתבעים בגין התקופה שעד ליום 27.10.97. בנוסף טענו הנתבעים כי התובע הוא שעשק ורימה אותם ומשכך אין הוא זכאי לכל פיצוי שהוא בגין הפרת חוזה העבודה. תצהירים ועדויות 5. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית וחקירתו נשמעה בפנינו. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע 3, מר דורון בר-און, הבעלים ומנהל הנתבעות 1 ו - 2 ותצהירה של הגב' עינת בוצר, יועצת מס וחשבונאית מוסמכת אשר טיפלה בהנהלת החשבונות של הנתבעת 1 החל משנת 2001. כן הוגשו מטעם הנתבעים תעודות עובד ציבור של נציגת המוסד לביטוח לאומי ושל נציג שירות התעסוקה. דיון והכרעה הרמת מסך 6. התובע טען כי הנתבעים 3 ו- 4 ניהלו את הנתבעת 1 והנתבעת 2 ואת עסקיהם הפרטיים ללא כל חציצה בין הגופים המשפטיים, תוך הוצאת חשבוניות פיקטיביות מחברה אחת לרעותה, קבלת כספים המגיעים לחברות לחשבונותיהם הפרטיים, העסקתו בחברה אחת ותשלום שכרו מחברה אחרת ותשלום משכורות בגין עבודתו לרעייתו ולבנו. כן טען התובע כי ההתקשרות העסקית ובמסגרתה ההתקשרות להעסקתו בגן האירועים נעשתה מול הנתבעים 3 ו- 4 באופן אישי. בנוסף טען התובע כי הנתבעים 2-4 עשו כל שיכלו כדי לרוקן את הנתבעת 1 מנכסיה למקרה שיאלצו להעביר מניותיה לתובע ולרעייתו. לאור האמור, טען התובע כי יש "להרים מסך" בין הנתבעים 3 ו- 4 לנתבעות 1 ו- 2 ולחייב את כל הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום מלוא סכום התביעה. הנתבעים טענו כי העסקת התובע על ידי הנתבעת 1 והעסקתו על ידי הנתבעת 2 היו נפרדות זו מזו וכי לא הוצגה אף לא ראשית ראיה להעסקת התובע על ידי הנתבעים 3 או 4. עוד טענו הנתבעים כי כל טענות התובע בדבר הוראות שקיבל מהם מהוות נסיון לשייך להם את גניבותיו וכי כל הפעולות היו פעולותיו ותרגיליו תוך ניצול מערכת היחסים שהיתה בינו לבין הנתבעים והאמון שאלו רחשו לתובע.   7. על פי ההלכה הפסוקה, אישיותה המשפטית העצמאית של כל חברה מבוססת על קיומו של "מסך" החוצץ בינה לבין בעלי מניותיה ומנהליה. מטרתו של מסך זה להפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי המניות בה, וזאת, על מנת לאפשר חיי מסחר ומשק תXים: "חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תXים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כ"ז (1) 345, 350 (1994).    בהתאם לכך, הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חבות לבעלי המניות ומנהלים בחברה תעשה במקרים חריגים ביותר ומטעמים מיוחדים, לאחר חקירה ודרישה בעובדות ובנסיבות של כל מקרה, ובתום בחינה מדוקדקת של ההשלכות הנובעות מכך (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש , 17.2.2002).   בדיני העבודה מתבצעת הרמת בזהירות הראויה, ורק מקום בו שוכנע בית הדין בדבר קיומה של פעילות שלא בתום לב או בכוונה לפגוע בזכויותיהם של העובדים של תאגיד, וכן מקום בו זהות העסק המאוגד מתחלף חדשות לבקרים, אך מנהלו של העסק הוא אותו המעסיק (ר' בהרחבה: מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14 עמ' 22 והאסמכתאות שם). 8. מהעדויות והראיות שהובאו בפנינו עולה כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 מרבית תקופת העסקתו וכי מחודש 08/00 ועד לשנת 2001 הועסק גם על ידי הנתבעת 2 (ר' נספחים מג'- מה' לתצהיר הנתבע 3), אולם שכרו המשיך להשתלם לו בתקופה זו מהנתבעת 1. התובע לא הציג כל ראיה לטענתו בדבר העסקתו הישירה על ידי הנתבעים 3 ו- 4. 9. טענות התובע בדבר הוצאת חשבוניות פיקטיביות, קבלת כספים לחשבונותיהם הפרטיים, נסיונות הנתבעים לרוקן את הנתבעת 1 מנכסיה, גביית כספים במזומן מלקוחות וכו' - לא הוכחו בכל אופן שהוא. יצויין כי דווקא התובע הודה בהפקדת שיקים של לקוחות לחשבונו הפרטי (אם כי לטענתו הדבר נעשה בהוראת הנתבע 3). באשר להוצאת תלושי משכורת על שם רעייתו של התובע ובנו, שוכנענו בטענת הנתבעים לפיה הדבר נעשה לבקשת התובע, כאשר גם מהגיונם של הדברים, לא ברור מה היה הרווח לנתבעים מתשלום כאמור. משכך, משהדבר נעשה לבקשת וביוזמת התובע, מבלי להפחית כהוא זה מאי תXות המעשה, לא ראינו בכך עילה להרמת מסך בין הנתבעים 3 ו- 4 לבין החברות. 10. משכך, אין לחייב את הנתבעים 3 ו- 4 באופן אישי לשאת בזכויות התובע ככל שיקבעו בפסק דין זה. עם זאת, משלא הוכחה בפנינו באופן ברור ההפרדה בין העסקת התובע באמצעות הנתבעת 1 לבין העסקתו בנתבעת 2, קובעים אנו כי יש לראות בנתבעת 1 ובנתבעת 2 מעסיקות במשותף, האחראיות ביחד ולחוד לתשלום זכויותיו של התובע, ככל שאלו ייפסקו לטובתו. תחולתו של ההסכם הקיבוצי בסקציית אולמות השמחות על הצדדים 11. התובע טוען לחלות ההסכם הקיבוצי הכללי בסקציית אולמות השמחות על מערכת היחסים בינו לבין הנתבעים הן מן הטעם שהנתבעת 1 ו/או הנתבעים חברים בארגון בעלי האולמות והן על פי צו ההרחבה בענף האולמות לחתונות. הנתבעים טענו כי הנתבעת 1 אינה חברה בסקציית בעלי אולמות השמחות והאירועים כך שההסכם הקיבוצי אינו חל עליה. כן טענו הנתבעים כי צו ההרחבה בענף אולמות לחתונות מחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי אך ורק על "אולמות לחתונות ומסיבות למיניהן" ולא על גני אירועים (שפועלים באופן עונתי), וכי טרם הורחבו הוראותיו של ההסכם הקיבוצי המאוחר יותר (משנת 1996) אשר כלל גם גני אירועים בהגדרת "אולם" ומשכך צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי אינם חלים על גן האירועים אשר נוהל על ידי הנתבעת 1. עוד טענו הנתבעים כי ההסכם הקיבוצי אינו יכול לחול על הנתבעת 2, שהנה חברת קייטרינג. 12. ככלל, הנטל להוכחת חלותם של הסכמים קיבוציים ו/או הוראות הנוגעות ליחסי עבודה על הצדדים, מוטל על הטוען לחלותם. בענייננו, התובע לא הוכיח כי הנתבעת 1 חברה בארגון מעבידים החתום על ההסכם הקיבוצי הכללי בסקציית אולמות השמחות. בדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו הציג אמנם התובע כרטיס חבר של "פרדס גן-חיים אולמות" בהתאחדות הסוחרים הכללית (ת/21). אולם, משהשם המופיע על גבי כרטיס החבר הוא "פרדס גן חיים אולמות", שם שאינו תואם את שם הנתבעת 1 ומאידך, כפי הנראה, תואם את השם בו עשו התובע ורעייתו שימוש החל משנת 91' וטרם פשיטת הרגל שלהם (ר' דברי ב"כ התובע, עו"ד גולני, עמ' 32, ש' 11-16) לא ניתן להסיק בבירור כי הנתבעת 1 חברה בהתאחדות הסוחרים ומשכך לא ניתן לקבוע כי הוראות ההסכם הקיבוצי חלות עליה.   13. התובע אף לא הוכיח חלותו של צו ההרחבה בענף האולמות לחתונות על יחסי העבודה בנתבעת 1. צו ההרחבה מחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על "כל העובדים בישראל באולמות לחתונות ומסיבות למיניהן" ולא על עובדים בגני אירועים וטרם ניתן צו הרחבה להחלת ההסכם הקיבוצי משנת 1996 (אשר כלל גם אירועים בהגדרת "אולם"), על מעבידים שאינם חתומים עליו. יתרה מכך, ברי כי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות על הנתבעת 2, שהנה חברת קייטרינג ואף לא על הנתבעים 3 ו- 4 שהינם אנשים פרטיים. משכך, לא הוכחה תחולתו של ההסכם הקיבוצי הכללי בסקציית אולמות השמחות ו/או צו ההרחבה בענף אולמות לחתונות על הצדדים בענייננו. שכר עבודה והפרשי שכר 14. התובע טען כי על אף שעבד עבור הנתבעים מחודש 03/96 ועד ליום 28.10.03, מחודש 03/96 ועד לחודש 6/97 לא שולם לו שכר כלל, בין החודשים 06/97 - 06/03 שולם לו שכר אולם לא באופן מלא, ומחודש 07/03 ועד למועד פיטוריו ביום 28.10.03 לא שולם לו שכר כלל. התובע טען כי בתקופה שמחודש 03/96 - 06/97 עמד שכרו על סך של 8,600 ש"ח ברוטו כאשר שכר זה נקבע על ידו, כי בחודש אוגוסט 98' הועלתה משכורתו והועמדה על סך של 16,472 ש"ח, אף זאת בהתאם לקביעתו שלו, וכי בחודש מרץ 99' הופחתה משכורתו לדרישת הנתבעים 3 ו- 4 והועמדה על סך של 15,000 ש"ח. התובע פירט בנספח ה' לכתב תביעתו את הסכומים הנתבעים בגין אי תשלום השכר בחודשים 03/96 - 05/97, 01/98 - 07/98, 07/03 - 10/03 ואת הפרשי השכר בחודשים בהם שולם לו שכרו אולם, לטענתו, לא במלואו. כן כלל התובע בטבלה המפורטת בנספח ה' לכתב התביעה את הסכומים הנתבעים בגין עבודתו הנטענת בשעות נוספות, תביעה אליה נתייחס בנפרד בסעיף הבא בפסק הדין. 15. ראשית יצויין כי משתביעת התובע הוגשה ביום 27.10.04 הרי שחלה התיישנות על תביעת התובע לשכר והפרשי שכר לגבי התקופה שקדמה ליום 27.10.97. 16. יתרה מכך, כעולה מגרסת התובע עצמו, הוא זה שקבע לעצמו את משכורתו עד לחודש 03/99 והוא זה שהחליט שלא לשלם לעצמו שכר עד לחודש 06/97 שכן היה בעל עניין בגן והיה לו אינטרס שלא להעמיס הוצאות על הפעילות השוטפת של הגן (ר' סעיף 32א. לכתב התביעה). כשנשאל על כך התובע בחקירתו השיב: "ש. ז"א ישבת עם עצמך וקבעת שכר? ת. אנחנו מדברים על 97, הגן שלי. ההכנסות של הגן אפשרו למשוך שכר. עד אז לא משכתי שכר במשך 15 חודש. ש. התייעצת עם בר און לפני שקבעת? ת. הגן היה שלי." (עמ' 21, ש' 24-29). ובהמשך - "ש. כשקבעת שכר מתי התחלת לשלם לעצמך? ת. ביוני 97. ... ש. 8/98 העלת את השכר ל- 16,472 ש"ח - את זה גם קבעת לעצמך? ת. כן" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 3-10). הנתבע 3 העיד לעניין זה כי התובע כלל לא היה אמור לקבל שכר באותה עת מהנתבעים לאור ציפיית הצדדים שלאחר כשנה, ישוב התובע להפעיל את גן האירועים ועם זאת "בדיעבד, התברר לנו, כי על דעת עצמו בלבד - משך לעצמו X "שכר" מיוני 1997 (וכן העניק שכר לX אשתו בתקופה מסויימת)..." (ס' 18 לתצהירו). 17. מהעדויות עולה, אפוא, כי התובע, בהיותו לשיטתו הבעלים של הגן, קבע לעצמו עם תחילת העסקתו שכר ובהמשך (חודש 8/98) העלה לעצמו את השכר מבלי שהדבר סוכם עם מי מהנתבעים. כמו כן, כעולה מהעדויות, הסיכום בין הצדדים היה שבתקופה הראשונה להעסקתו לא ישולם לתובע שכר, מתוך הבנה שתוך זמן קצר יחזור הגן לבעלותו, אולם התובע החליט לשלם לעצמו שכר החל מחודש יוני 97', כפי הנראה ללא ידיעת הנתבעים. התובע נהג בגן האירועים, לכל הפחות עד לחודש 3/99, מנהג בעלים. הוא שקבע את שכרו והוא שהחליט שלא לשלם לעצמו שכר בתקופה שעד לחודש 06/97 מתוך אינטרס מובהק שלו שלא להעמיס הוצאות על הגן. משכך, לא ראינו כל עילה לחייב את הנתבעים בגין תשלום שכר לתקופה זו, שבה התובע הוא הוא שמנע מעצמו תשלום שכר, כבעלים. התובע טען אמנם כי על פי הסיכום בין הצדדים אמורה היתה להיערך התחשבנות עם העברת הגן חזרה לידיו בכל הנוגע למשכורותיו ולמשכורות רעייתו, אולם לא הוצגה בפנינו כל ראיה לסיכום כאמור. משכך, לא הוכח כי התובע היה זכאי לשכר בתקופה שעד לחודש 06/97. 18. על פי הטבלה בנספח ה' לכתב התביעה, מחודש 06/97 ועד מחצית חודש 12/97 קיבל התובע שכר (בחודשים 06/97 - 07/97 - שכר בגובה 8,600 ש"ח, בחודשים 08/97 - 11/97 שכר בגובה 8,806 ש"ח ובחודש 12/97 מחצית שכר בגובה 4,403 ש"ח). ממחצית חודש 12/97 ועד לחודש 7/98 לא קיבל התובע שכר כלל ותבע תשלום שכרו בגין תקופה זו. עם זאת, כעולה מתעודת עובד הציבור שהומצאה על ידי המוסד לביטוח לאומי, התובע קיבל דמי אבטלה עד לחודש 11/96 וכן החל ממחצית חודש 12/97 ועד לחודש 07/98, התקופה בה כנטען על ידו, לא קיבל שכר מהנתבעת 1. בניגוד לנטען על ידי התובע, נתונים אלו לא נסתרו במסמך שהגיש מטעם המוסד לביטוח לאומי (מוצג ת/1). כשנשאל התובע לגבי עניין זה השיב: "ש. אתה תובע שכר בין היתר עבור חודשים דצמבר 97' עד יולי 98' וחודשים בשנת 96' עד 11/96 שלפי תעודות עובד ציבור שקבלנו היית מובטל באותה תקופה? ת. חתמתי אבטלה ועבדתי כרגיל. ... יש לך תלושי שכר על התקופות שעבדת כרגיל? ת. אם אני חותם אבטלה אני לא יכול להוציא תלושי שכר. ש. נדרשת להצהיר שאתה לא עובד לקבל דמי אבטלה? ת. לפני מי? ש. ביטוח לאומי, שירות התעסוקה? ת. לא זוכר אם בטפסים של לשכת התעסוקה יש תצהיר כזה. אם היה צריך אני מניח שחתמתי. ש. התייצבת מדי שבוע בשירות התעסוקה? ת. כן" (עמ' 28, ש' 2-13). 19. מטרת דמי אבטלה היא ליתן לאדם תחליף פרנסה למחייתו בתקופה שאינו עובד. אין כוונת המחוקק ליתן מקור הכנסה למי שאינו מובטל. קיימת אמנם זכאות לקבלת דמי אבטלה במקביל לקבלת הכנסה מעבודה, אולם על מקבל ההכנסה להצהיר על הכנסתו. ודאי שאין אפשרות לקבל דמי אבטלה מלאים (תוך הצהרה על היותו של אדם מובטל) ומאוחר יותר לדרוש תשלום משכורת מלאה בגין תקופת ה"אבטלה", כביכול. התובע אף הגדיל לעשות ואישר בעדותו כי בתקופה זו לא הוציא תלושי שכר באופן מכוון, מש"חתם" אבטלה. ברי כי בית הדין לא יתן ידו להתנהלות זו של התובע, בנסיון לקבל כספים שלא כדין מהמוסד לביטוח לאומי במקביל לקבלת משכורת מלאה מהנתבעים. משכך, נדחית התביעה לשכר בגין החודשים 12/97 - 7/98. 20. כמפורט בטבלה שבנספח ה' לכתב התביעה, בתקופה שמחודש 08/98 ועד לחודש 06/03 (מלבד בחודש 02/99) שולמה לתובע משכורת אולם לא במלואה ובגין תקופה זו תבע התובע הפרשי שכר. על פי עדויות הצדדים והראיות שהובאו בפנינו, בשנים אלו (ולכל הפחות בשנים 2000-2003) התובע הוא שהעביר להנהלת החשבונות את כל הנתונים הנוגעים לשכר העובדים וגם את הנתונים הנוגעים לשכרו לתנאיו הסוציאלים. 21. הנתבע 3 הצהיר לעניין זה כי "גם בשלבים שלאחר מכן (הכוונה היא לאחר השנים 96'-97') X היה מתנהל באופן ישיר אף מול מנהלי החשבונות של פרדס גן חיים ומפרט את אופן התשלום וסכומו, תוך שהוא פונה אליהם גם בענין תביעות שהיו לו" (סעיף 84 לתצהיר הנתבע 3). גם עינת בוצר, מנהלת החשבונות של הנתבעת החל משנת 2001, העידה כי את ההוראות בנוגע לשכר התובע ויתר העובדים קיבלה מהתובע עצמו וכדבריה - "כל מה שקשור לשכר את ההנחיות וההוראות הייתי מקבלת מX לגבי שכרו ושכר העובדים בכל מה שקשור לפרדס" (עמ' 47, ש' 35-37). כמו כן, לתצהיר הנתבע 3 צורפו העתקי הנחיות שנתן התובע בשנים 2000-2003 להנהלת החשבונות באשר לתשלום שכרו וזכויותיו ותשלום שכר וזכויות יתר העובדים בגן (נספחים מט', נא' לתצהיר הנתבע 3). 22. התובע אישר כי הוא העביר את הנתונים להנהלת החשבונות וכי על פי הנתונים שהעביר הוצאו המשכורות לו ולעובדים: "ש. איך היה מתנהל ההליך של הוצאת תלושי שכר וקבלת שיקים למשכורות? ת. הייתי מדווח להנהלת חשבונות חודש בחודשו. הנהלת החשבונות היתה מכינה את השיקים והתלושים ובעל זכות חתימה היה חותם על השיקים. ... ש. אני מפנה לנספח מט' לתצהיר בר און - זה היה הנוהל שלפיו הוצאו משכורות? ת. זה דיווחים שלי להכנת משכורות להנהלת החשבונות בתקופות שונות, אך לא כולם כאן." (עמ' 23, ש' 15-17, ש' 31-34). עוד אישר התובע כי ככל שעלה על טעויות של הנהלת החשבונות פנה אליהם לתיקונן: ש. לפעמים היו טעויות לגישתך בהנהלת החשבונות? ת. היו טעויות בנושאים שונים. ש. כשהיו לדעתך טעויות בנושאי הבראה, חופש או שכר, פנית להנהלת החשבונות? ת. ככל שעליתי על הטעויות האלה - פניתי. לא הקדשתי לזה חשיבות רבה מדי" (עמ' 23, ש' 37 - עמ' 24, ש' 6). כשנשאל התובע באם פנה להנהלת החשבונות בטענה שלא שולמו לו זכויותיו במלואן השיב כי אין פניות בכתב, אולם לטענתו דיבר עמם טלפונית לא מעט (עמ' 24, ש' 25-28). 23. מהעדויות עולה אפוא כי שכר התובע וזכויותיו הנלוות שולמו לו בהתאם לדיווחים שהעביר הוא עצמו. כן עלה מהעדויות כי התובע היה בקשר מתמיד עם הנהלת החשבונות וכי כשגילה טעויות כלשהן בהנהלת החשבונות, היה פונה אליהם לתיקון הטעות. התובע לא הציג כל פניה בכתב להנהלת החשבונות או למי מהנתבעים בדרישה לתשלום ההפרשים המפורטים בנספח ה' לכתב התביעה ואף לא הוכיח כי פנה טלפונית בנוגע להפרשים אלו. מששכרו של התובע שולם לו בהתאם לדיווחיו שלו ומשלא הוכח כי התובע הלין על חסרים בשכר ששולם לו במהלך עבודתו, לא מצאנו לנכון להיעתר לתביעתו לתשלום הפרשי שכר בתקופה הנדונה. 24. התובע עתר בתביעתו גם לתשלום שכרו בגין החודשים 07/03 - 10/03. אין חולק כי החל מיום 8.7.03 לא הגיע עוד התובע לעבודה וזאת לאחר שביום 7.7.03 התקיימה שיחה בינו לבין הנתבע 3 במהלכה הודיע לו הנתבע 3 כי הוא חושד בו במעשה גניבה. כמו כן, אין חולק כי ביום 28.10.03 הוצאה לתובע "הודעת פיטורין" (נספח ד' לכתב התביעה). התובע טען כי הוצא ביום 8.7.03 ל"חופשה כפויה" של מספר חודשים בתואנות שווא וכי על כן זכאי הוא לשכרו המלא בגין תקופה זו. הנתבעים טענו כי למעשה התובע פוטר כבר בחודש 07/03 וכי הודעת הפיטורים הפורמלית נמסרה לו ביום 28.10.03 רק משום שביקש שהות להשיב את הכספים שגנב לטענתם. 25. מתמליל השיחה שהתקיימה ביום 7.7.03 (נספח ט' לתצהיר הנתבע 3) עולה כי התובע אכן הוצא במועד זה לחופשה, אם כי לא צויין באם מדובר בחופשה בתשלום או בחופשה ללא תשלום. כמו כן עולה מהתמליל כי הכוונה היתה להוציא את התובע לחופשה בת 4-5 ימים, אולם בפועל, חופשה זו נמשכה עד לסוף חודש אוקטובר, המועד בו הוצאה "הודעת הפיטורים". מבלי להידרש לסוגיית הגניבה הנטענת, מהתמליל עולה כי התובע ביקש להחזיר את הכספים המדוברים עד לסוף חודש אוקטובר (ר' עמ' 15 לתמליל), דבר המחזק את גרסת הנתבעים בדבר דחיית הוצאת הודעת הפיטורים הפורמלית עד לסוף חודש אוקטובר בכדי לאפשר לתובע להחזיר את הכספים, אולם תוך כוונה לסיים את העסקתו לאלתר. על הכוונה לסיים את העסקת התובע כבר במועד זה ניתן גם ללמוד מכך שהתובע התבקש במעמד קיום השיחה להשאיר את התיקים, הטלפון הנייד והרכב (ר' עמ' 21 לתמליל). מכל מקום, אין חולק כי מיום 8.7.03 ואילך לא עבד עוד התובע עבור הנתבעים ולא קיבל שכר. יתרה מכך, מתעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק מטעם המוסד לביטוח לאומי עולה כי כבר בחודשים 09/03 - 10/03 קיבל התובע דמי אבטלה. יצויין כי בהודעת הפיטורים מיום 28.10.03 פורטה השתלשלות העניינים אשר הובילה לפיטורים, תוך שהובהר בהודעה כי עבודת התובע הופסקה כבר ביום 8.7.03 וכי בשל המגעים שנוהלו בין הצדדים להחזרת הכספים על ידי התובע, הוסכם להמתין עם הגשת התלונה למשטרה ועם העלאת הרקע לפיטורים על הכתב עד למועד כתיבתה. 26. לפיכך, על אף שהודעת הפיטורים הרשמית הוצאה רק ביום 28.10.03, נראה כי כוונת הנתבעים היתה לסיים את העסקת התובע כבר ביום 8.7.03. מכל מקום, אף אם נקרא לתקופה זו "חופשה" כטענת התובע, ברי כי החל מיום 8.7.03 לא עבד עוד התובע עבור הנתבעים, כאשר עוד יום קודם לכן נדרש להחזיר את התיקים, הטלפון הנייד והרכב, ובחודש 09/03 כבר קיבל דמי אבטלה מהמל"ל. נראה, אפוא, כי "השהיית" הוצאת מכתב הפיטורים נועדה לאפשר לתובע להגיע להסדר כספי עם הנתבעים, לבקשתו, כפי שעולה מתמליל השיחה. משכך, אף אם הודעת הפיטורים הרשמית הוצאה ביום 28.10.03 אין אנו סבורים כי התובע זכאי לשכר כלשהו בגין התקופה שמיום 8.7.03 ועד ליום 28.10.03. 27. לאור כל האמור לעיל, התביעה לשכר עבודה ולהפרשי שכר נדחית במלואה. פרמיות 28. התובע טען בנוסף לזכאותו לתשלום פרמיות שלא שולמו לו בהתאם להסכם מיום 2.8.00 (נספח ג' לכתב התביעה). התובע פירט את הסכומים הנתבעים בגין רכיב זה בטבלה (נספח ו' לכתב התביעה). התובע העמיד תביעתו בגין רכיב זה על סך של 136,996 ש"ח כאשר בטבלה פירט את הסכומים הנתבעים בגין כל תקופה: עד ליום 30.6.01 תבע עמלות בסך 22,355 ש"ח, בגין התקופה שבין 30.6.02 - 1.7.01 תבע עמלות בסך 59,377 ש"ח ובגין התקופה שבין 1.7.02 - 30.6.03 תבע עמלות בסך 55,265 ש"ח. כן טען התובע לזכאותו לעמלות בסך 18,420 ש"ח בגין ארבעת חודשי החופשה הכפויה. 29. נקדים ונציין כי שמקבענו שהתובע לא היה זכאי לשכר בתקופת החופשה הכפויה, ממילא אין הוא זכאי בגין תקופה זו לתשלום פרמיות. באשר לתביעה לפרמיות בגין יתר התקופות - התובע לא עמד בנטל להוכיח באופן ברור מהם האירועים בגינם לא שולמה לו פרמיה ומהו הסכום הנתבע בגינם. 30. התובע טען בכתב התביעה כי הפרמיות שהגיעו לו עד לאירוע מס' 62 שולמו לו (באמצעות תשלום משכורת לרעייתו ומאוחר יותר באמצעות תשלום משכורת לבנו). בחקירתו הודה התובע כי שולמו לו פרמיות עד לאירוע 75 אבל לא באופן מלא וכי התשלום האחרון היה באפריל 02' (ר' עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 24-27). על פי מכתב סיום ההעסקה של רעיית התובע (נספח נ' לתצהיר הנתבע 3) ביום 31.5.01 הסתיימה העסקתה בנתבעת 2 ועל גבי מכתב סיום העבודה אישר התובע ביום 17.7.01 כי שולמו לה כל הסכומים המגיעים לה, בין היתר גם בגין עמלות, עמלות אשר לטענת התובע שולמו לו בגין עבודתו שלו בנתבעת 2. על אף האמור, חלק מתביעתו של התובע מתייחסת גם לתקופה שעד ליום 30.6.01. 31. בנוסף, התובע הציג במהלך חקירתו רשימת אירועים (מוצג ת/4) ואת הפרמיות הנתבעות בגינם, הן לגבי כל ארוע והן במצטבר. הסכום לתשלום על פי הפירוט במוצג ת/4 הוא 126,500 ש"ח - סכום אשר אינו תואם את סכום התביעה על פי כתב התביעה. בנוסף פירט התובע במוצג ת/4 אירועים נוספים בגינם זכאי הוא לטענתו לתשלום פרמיה בסך 24,000 ש"ח אשר לא נכללו בכתב התביעה. בסיכומיו תבע התובע גם סכום זה וזאת מבלי שביקש וממילא מבלי שהותר לו לתקן את כתב התביעה. 32. יתרה מכך, התובע הודה כי קיבל סכומים שונים ישירות מהלקוחות על חשבון תשלום פרמיות. על פי הנטען, סכומים אלו נתבעים מהתובע במסגרת התביעה שמתנהלת בבית משפט השלום אולם אין באפשרותנו להתעלם מכך שהתובע הודה כי קיבל סכום לא מבוטל (97,688 ש"ח) ע"ח רכיב הפרמיות הנתבע בפני בית הדין. 33. כלל הוא כי המוציא מחברו - עליו הראיה. לאור הגרסאות השונות של התובע הן באשר לאירועים בגינם לא שולמו לו פרמיות והן באשר לסכומי הפרמיות שלא שולמו לו, אין באפשרותנו לקבוע ממצא ברור וודאי כי נותר חוב לזכותו בגין אי תשלום פרמיות ואם כן - מהו שיעורו. 34. משכך, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. גמול עבודה בשעות נוספות 35. התובע טען כי עבד שעות נוספות רבות וכי לא קיבל גמול עבור עבודתו בשעות נוספות כאמור. עם זאת, התובע הגביל תביעתו לגמול שעות נוספות לתקופה שמחודש ינואר 2002 ועד לחודש 07/03 משטען כי בידיו רישומים של השעות הנוספות שביצע רק בתקופה זו (פירוט השעות הנוספות צורף כנספח טז לתצהירו). הנתבעים טענו כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951 אינו חל על התובע בהיותו עובד בתפקיד הנהלה ובתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי וכן עובד שתנאי עבודתו ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד פיקוח על שעות עבודתו. כן טענו הנתבעים כי התובע אינו זכאי לגמול שעות נוספות משממילא גן האירועים פעל באופן חלקי והתובע לא נדרש לעבוד בשעות נוספות. כמו כן, לטענתם, התובע מעולם לא הציג בפני מי מהם פירוט של שעות נוספות בהן עבד ומעולם לא דרש גמול עבודה בשעות נוספות. 36. סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951 קובע כדלקמן: "(א) חוק זה אינו חל על העבדתם של: (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". 37. אין כל ספק כי בעניינו של התובע נתקיים החריג הקבוע בסעיף, היינו כי התובע עבד בתפקיד "הנהלה" ו/או בתפקיד הדורש "מידה מיוחדת של אמון אישי" וכי על כן, הוראות החוק אינן חלות עליו והוא אינו זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות. 38. ראשית, כפי שהוכח בפנינו, התובע שימש במשך מרבית תקופת עבודתו כמנהל גן האירועים בפועל, הוא שקבע את שכרו ואת שכר העובדים והוא שקבע את שעות עבודתו. כשנשאל התובע לעניין שעות עבודתו השיב: "ש. כשאתה אומר הגן שלי ואני נהלתי אותו מי קבע את שעות עבודתך בגן? ת. אני" (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 17-18). התובע נהג, גם לעדותו, מנהג בעלים בגן. כעולה מהעדויות, בשנת 99' מונה לנתבעת 1 מנכ"ל - מר עופר צוריאל ובתחילת שנת 2002 מינה עצמו הנתבע 3 למנכ"ל הנתבעת 1. לא יכולה להיות מחלוקת כי מינוי מנכ"ל לגן צמצם את סמכויותיו של התובע, אולם מהעדויות עולה כי גם בתקופה זו שימש התובע כמנהל בכיר בגן והתובע לא טען ואף לא הוכיח כי שעות עבודתו נקבעו על ידי גורם אחר מלבדו. כך למשל כשנחקר התובע בעניין תביעתו לתשלום תגמולי מילואים בשנת 2002, טען התובע כי השלים את שעות העבודה שהחסיר בעקבות היעדרויותיו ומאוחר יותר העיד כי לא בהכרח השלים אם לא התאפשר, כך שלמעשה הוא זה שהמשיך לקבוע את שעות עבודתו (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 13-18, 36-38). כמו כן, כשהותקן שעון נוכחות בגן במהלך שנת 2003, הבהיר התובע כי זה לא נועד לחול עליו וכי לא נדרש ולא החתים בשעון הנוכחות: "ש. כשהתXו בגן שעון נוכחות בתקופה מסויימת האם חתמת? ת. לא התבקשתי. השעון לא היה מיועד לי אלא למלצרים. זה היה ב- 4/03 לא קודם לכן" (עמ' 24, ש' 20-22). 39. אולם אף לו נקבל את טענת התובע לפיה בשנים בגינן נתבע גמול השעות הנוספות (2002-2003) לא שימש עוד בתפקיד החורג מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, לא מצאנו כי התובע עמד בנטל להוכיח את השעות הנוספות בהן עבד. הלכה פסוקה היא כי התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה ע"פ אומדנה דדינא, או לפי עקרונות של שכר ראוי. המבקש גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד שעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד, על מנת שביה"ד יוכל לפסוק סכם קצוב (דב"ע לב/32-3 בר אדון ואח' נ' פרוימוביץ, פד"ע ד, 39). עם השנים הוגמש נטל הראיה החל על העובד ונקבע כי עובד יהיה זכאי לגמול שעות נוספות כאשר מוכחת מתכונת עבודה קבועה, הכוללת שעות נוספות.   40. בענייננו, ביסס התובע תביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות על טבלה שערך של השעות בהן עבד (נספח טז' לכתב התביעה), אלא שלא שוכנענו כי ניתן לקבל את תביעת התובע על בסיס טבלה זו. בראש ובראשונה, מדובר בטבלה "שנערכה בסמוך להגשת התביעה" (ר' עדות התובע, עמ' 31, ש' 20-21) ולא בזמן אמת. כמו כן, השעות הנקובות בטבלה כשעות התחלת העבודה וסיומה הינן בכל הימים שעות "עגולות". התובע נשאל לגבי ענין זה והשיב כי הגיע ועזב את העבודה בשעות עגולות, דבר אשר ברי כי אינו סביר ובהמשך טען כי בטבלאות "אקסל" לא ניתן להגדיר מספרים מתמטיים וכי על כן השעות הנקובות בטבלה הינן תמיד שעות "עגולות" (עמ' 31, ש' 20-23). השעות הנקובות בטבלה אינן משקפות, אפוא, במדוייק את השעות בהן עבד התובע, גם על פי עדותו שלו. זאת ועוד, בתצהירו הצהיר התובע כי "בימים בהם התקיימו בגן אירועים עבדתי משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעה 02:00 - 03:00 שלמחרת היום" (ס' 87 לתצהירו). עם זאת, עיון בפירוט השעות המופיע בנספח טז' לכתב התביעה מעלה כי אין בנמצא אף לא מועד אחד בו נרשם כי התובע סיים עבודתו בשעות אלו. יתרה מכך, הסכומים החודשיים הנתבעים בגין גמול העבודה בשעות נוספות הינם גבוהים מאוד במרבית החודשים ולעיתים אף עולים על שכרו החודשי של התובע. 41. לאור האמור, משהטבלה נערכה בסמוך להגשת התביעה ולא בזמן אמת, משהשעות הנקובות בה אינן תואמות במדוייק את השעות בהן עבד בפועל, משהטבלה סותרת את עדותו באשר לשעות סיום עבודתו ומשמדובר בסכומים בלתי הגיוניים אשר עולים לעיתים על משכורתו החודשית של התובע, לא מצאנו כי ניתן לבסס את תביעת התובע לתשלום שעות נוספות על טבלה זו. התובע לא הציג כל נתון אחר לביסוס תביעתו ועל כן אנו קובעים כי התובע לא השכיל להוכיח את מספר השעות הנוספות בהן עבד אם בכלל ואף לא מתכונת העסקה קבועה. 42. משכך, התביעה לתשלום גמול שעות נוספות - נדחית. תגמולי מילואים 43. התובע טען כי במסגרת שירותו במילואים היה עליו להרצות כשעה - שעה וחצי ביום, כאשר לטענתו בימים בהם שירת במילואים עבד כרגיל והשלים את שעות עבודתו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות. התובע צירף אישור מרוכז מהמל"ל באשר למועדי שירותו במילואים ובאשר לתגמולים שהתקבלו בגין שירותו כאמור (נספח ז' לכתב התביעה). לטענת התובע, הנתבעים גבו לעצמם את תגמולי המילואים בגין שירותו ועל כן יש לחייבם להשיב לו הסכומים שקיבלו מהמל"ל ובסך הכל 41,656 ש"ח. 44. בחקירתו נשאל התובע באשר לשעות בהן הרצה והשיב כי אם היה מרצה רק לבנים שעות ההרצאה היו ב- 8:15 או ב- 9:00 וכי אם היה מרצה גם לבנות שעות ההרצאה היו ב- 8:00 וב- 9:00 וב- 9:45 היה מסיים (עמ' 29, ש' 22-24). התובע נשאל במהלך חקירתו על מספר מועדים בהם לטענתו שירת במילואים, כאשר מחקירתו עלה כי במועדים אלו הצהיר על שעות עבודה אשר אינן מתיישבות עם שעות הרצאתו או שאינן מתיישבות עם טענתו בדבר השלמת שעות העבודה אותן החסיר. כך למשל נשאל התובע על יום 1.7.02 בו על פי אישור המל"ל שירת במילואים והשיב כי שעות עבודתו באותו יום היו מ- 8:00 בבוקר ועד 12 בלילה. ברי כי שעות עבודתו הנטענות אינן מתיישבות עם שירותו במילואים ביום זה. בנוסף נשאל התובע מתי השלים את שעות העבודה בתאריכים ספציפים בחודש אוקטובר 02' בהם שירת במילואים ועבד שעות ספורות בלבד, והשיב: "לא בהכרח השלמתי אם לא התאפשר..." (עמ' 30, ש' 25 - עמ' 31, ש' 5). טענתו של התובע בדבר השלמת שעות העבודה בכל הימים בהם שירת במילואים הוכחה, אפוא, כלא נכונה. 45. בנוסף, התובע לא הצביע על כל פניה שלו להנהלת החשבונות או למי מהנתבעים בדרישה לתשלום תגמולי המילואים במהלך תקופת עבודתו. יצויין כי התובע עצמו ציין כי רשאי היה לפנות למל"ל ישירות ולבקש את התגמולים אולם נמנע מלעשות כן בכדי שבקופת הנתבעת 1 יהיו די כספים לניהולה השוטף, וזאת כמובן מתוך אינטרס אישי שלו. 46. לאור האמור, משלתובע שולם שכרו כרגיל גם בחודשים בהם נעדר לצורך שירות במילואים ומשלא הוכח כי התובע השלים, כגרסתו, את שעות העבודה בימים בהם שירת במילואים - לא הוכחה זכאותו להשבת תגמולי המילואים שהועברו לנתבעת 1. 47. אשר על כן, התביעה לתשלום תגמולי המילואים שנגבו על ידי הנתבעת 1 - נדחית. פדיון חופשה 48. התובע טען כי במהלך כל שנות עבודתו אצל הנתבעים ניצל סך הכל 69 ימי חופשה. לטענתו, לא יצא כלל לחופשה אלא בעת שיצא לחופשות בחו"ל ולשם הוכחת התקופות בהן שהה בחו"ל צירף פלט של משרד הפנים (ר' עדותו, עמ' 22, ש' 1-11, נ/2). הנתבעים טענו כי לתובע שולמו כל הסכומים להם היה זכאי בגין פדיון ימי חופשה. 49. כידוע, נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד מוטל על המעביד. מעיון בתלושי השכר של התובע (נספח נד לתצהיר הנתבע 3) עולה כי עד לחודש 3/99 קיבל התובע רק "שכר יסוד", כי החל מחודש 3/99 ועד לחודש 05/01 קיבל התובע מדי חודש בחודשו תשלום בגין "חופש" וכי החל משנת 2002 נרשמה בתלושי השכר שלו יתרת ימי החופשה וניצולה, כאשר על פי תלוש השכר האחרון שלו (לחודש 06/03) נותרה לזכותו יתרה של 0.02 ימי חופשה. כפי שפורט לעיל בפרק התביעה לתשלום שכר עבודה והפרשי שכר, עד לחודש 3/99 נהג התובע בגן האירועים מנהג בעלים וקבע לעצמו את השכר (כאשר לטענת הנתבעים כלל לא ידעו כי התובע משך לעצמו שכר בחלק מתקופה זו) כך שהוא זה שצריך היה לנהל פנקס חופשה לעובדי הנתבעת 1, לרבות לעצמו, ו/או לציין את הנתונים לגבי חופשותיו בתלושי השכר. בחודשים 3/99 - 05/01 שולם לתובע כאמור רכיב "חופש" בשכרו. התובע אישר כי קיבל בשנים 99' - 00' תשלום על ימי חופש אולם לטענתו קיזז את התשלום או שמדובר היה בזקיפה פיקטיבית (עמ' 33, ש' 1-19). טענות אלו דורשות הוכחה. 50. מעבר לאמור, התובע טען כי רישומי החופשה בתלושי השכר היו רישומים פיקטיביים. עם זאת, כפי שפורט לעיל, התובע הוא שהעביר להנהלת החשבונות את הנתונים בדבר שכרו וזכויותיו הסוציאליות כאשר על פי עדותה של הגב' בוצר, רישום החופשה השנתית של התובע נעשה על פי הנתונים שהתובע עצמו העביר לה מדי חודש (ר' עדותה, עמ' 52, ש' 34 - עמ' 53, ש' 8). 51. מהאמור עולה כי למעט בחודשים 06/01 - 12/01 בהם לא שולם לתובע רכיב "חופש" בשכרו ולא הוצגו בפנינו כל נתונים באשר לניצול חופש על ידי התובע, יתר הנתונים שהוצגו בפנינו מעידים כי לתובע שולמו דמי חופשה עד לחודש 05/01 וכי החל מחודש 01/02 נוצלו ימי החופשה שנצברו לזכות התובע במלואם. אשר על כן, לכל היותר זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה בגין החודשים 06/01 - 12/01, היינו בגין 7 חודשים. 52. משבתלושי השכר מופיעים מספר תאריכי התחלת עבודה לגבי התובע, יעשה החישוב לפי תאריך התחלת עבודת התובע כנטען על ידו - חודש 03/96. בהתאם למועד התחלת עבודתו, החודשים 06/01 - 12/01 היו בשנת עבודתו השישית של התובע ועל כן בגין שנה זו היה זכאי התובע, בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, ל- 18 ימי חופשה. עבור 7 חודשי עבודה בשנת עבודתו השישית זכאי היה התובע ל- 10.5 ימי חופשה. משכורתו של התובע בחודשים האמורים עמדה על סך של 10,000 ש"ח ומשכך, זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה בסך של 4,773 ש"ח (10.5 ימים X 10,000/22 ש"ח), נכון למועד סיום ההעסקה. 53. תביעת התובע לפדיון חופשה מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי נדחית, משקבענו כי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות על יחסי העבודה בין הצדדים. דמי הבראה 54. התובע טען כי לא שולמו לו דמי הבראה במלואם במהלך שנות העסקתו והעמיד תביעתו ברכיב זה על סך של 12,336 ש"ח בהתאם לפירוט המופיע בטבלה שבנספח י' לכתב התביעה. הנתבעים טענו כי לתובע שולמו מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי. 55. על פי צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, עובד שהשלים שנת עבודה אצל מעביד זכאי לקצובת הבראה.   הזכאות לתשלום דמי הבראה לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד הינה לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת העבודה.   הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה מוטל על המעביד.   56. אין חולק כי התובע עבד בנתבעת 1 יותר משנה ומשכך, עם סיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו. מעיון בתלושי השכר של התובע (נספח נד' לתצהיר הנתבע 3) עולה כי בחודש 06/02 שולמו לתובע דמי הבראה בסך 2,107 ש"ח (7 ימים X 301 ש"ח) והתובע אישר קבלת תשלום זה. כמו כן, מעיון בתלושים עולה כי עד לחודש 05/01 שולמו לתובע מדי חודש בחודשו דמי הבראה בסך 108 ש"ח, כך שדמי ההבראה ששולמו לתובע בחודש 06/02 שולמו לו בגין השנה שהסתיימה במועד זה (מחודש 06/01 ועד לחודש 06/02). 57. העסקת התובע בפועל הסתיימה בחודש 07/03, כאשר מעיון בתלושי השכר עולה כי לתובע לא שולמו דמי הבראה מחודש 06/02 ואילך. הנתבעים טענו אמנם כי לתובע שולמו מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי אולם טענתם זו אינה נתמכת בכל ראיה שהיא, כאשר מתלושי השכר עולה כי לתובע לא שולמו דמי הבראה בגין השנה האחרונה להעסקתו. 58. אשר על כן, זכאי התובע לתשלום פדיון דמי הבראה בגין השנה האחרונה להעסקתו בסך של2,142 ש"ח (7 ימים X 306 ש"ח), נכון למועד סיום ההעסקה. תגמולים והפרשי תגמולים 59. התובע עתר בתביעתו להורות לנתבעים לשחרר לזכותו את הכספים שנצברו לו בקופת התגמולים בחברת הביטוח "כלל". כן טען התובע כי הנתבעים לא הפרישו לקופת הגמל את מלוא הכספים המגיעים לו, שכן היה עליהם להפריש עבורו גם מהפרמיות שהיו אמורות להיות משולמות לו וגם מהמשכורות והפרמיות להם היה זכאי לטענתו מיום השעייתו ועד למועד פיטוריו (חודשים 7/03 - 10/03). הנתבעים טענו כי התובע משך כספים מחלק מהקופות שנפתחו עבורו בנתבעת 1 וכי גם את הכספים שנצברו בקופה שנפתחה לו בגין העבודה בנתבעת 2 משך. באשר לתביעה להפרשת כספים גם מהפרמיות והשכר והפרמיות בתקופת השעיית התובע, טענו הנתבעים כי משלא היה זכאי התובע לפרמיות הנתבעות ולשכר ופרמיות בתקופת השעייתו - אין הוא זכאי לתשלום כל סכום שהוא ברכיב זה. 60. מנספח נה' לתצהיר הנתבע 3 עולה כי לחברת הביטוח ניתנה הנחייה להעביר לטובת התובע את כל הסכומים שנצברו לזכותו בקרן שנפתחה לו בתקופת עבודתו בנתבעת 2. באשר לקופות שנפתחו לתובע בגין עבודתו בנתבעת 1, הנתבעים צירפו פירוט של הכספים שנצברו בקופות אלו (נספח נה' לתצהיר הנתבע 3) אולם מהמסמכים שצורפו לא עולה כי ניתנה הנחייה לשחרור הכספים הנ"ל לטובת התובע. לפיכך, ככל שלא ניתנה הוראה כאמור לשחרור הכספים המצויים בקרנות ע"ש התובע עד ליום מתן פסק דין זה - תתן הנתבעת 1 הוראה כאמור תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה. 61. באשר לכספים הנתבעים בגין אי ההפרשה מסכום הפרמיות, משקבענו כי לא הוכחה זכאות התובע לפרמיות הנתבעות, ברי כי אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין אי ההפרשה לקופה מסכומים אלו והתביעה ברכיב זה נדחית. באשר לכספים הנתבעים בגין אי ההפרשה מהפרמיות והשכר אשר לטענת התובע היה זכאי להם בתקופת השעייתו, משקבענו כי התובע לא היה זכאי לשכר ו/או פרמיות בתקופה זו, ברי כי אינו זכאי לפיצוי בגין אי ההפרשה לקופה מסכומים אלו. משכך, גם תביעה זו נדחית. הפרשות לפנסיה 62. התביעה לתשלום הפרשות לפנסיה הינה מכוח ההסכם הקיבוצי. משקבענו כי לא הוכחה תחולתו של ההסכם הקיבוצי על יחסי העבודה בין הצדדים, הרי שלא הוכחה זכאות התובע להפרשות לקרן פנסיה. משכך, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. דמי נסיעות 63. אף התביעה לתשלום דמי נסיעות הינה מכוח ההסכם הקיבוצי. משלא הוכחה תחולתו של ההסכם הקיבוצי על יחסי העבודה בין הצדדים, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. פיצויים כלליים בגין הפרת חוזה עבודה 64. בכתב התביעה תבע התובע תשלום פיצויים בסך 200,000 ש"ח בגין "הפרת חוזה העבודה שהיה בין הצדדים ובגין העובדה שהנתבעים לא זו בלבד שלא קיימו את חובת תום הלב אלא שהם רימו את התובע, עשקו אותו והעלילו עליו עלילות שווא". בסיכומיו הוסיף התובע כי התביעה לפיצויים היא גם בגין גזל גן האירועים שהיה שייך לו לאחר שהשקיע בו מאמצים וכספים רבים. 65. התובע טען לאורך ההליך כולו כי השקיע בגן האירועים 350,000$ אולם לא צירף כל ראיה לאימות סכום זה ואף לא הוכיח מהו, אם בכלל, הנזק שנגרם לו בעקבות התנהלות הנתבעים. באשר לטענה בדבר הפרת חוזה העבודה, לא מצאנו כי היה בפיטוריו של התובע, על רקע משבר האמון בין הצדדים, וזאת מבלי להיכנס לסוגיית הגניבה הנטענת אשר תדון על ידי ערכאות אחרות, כדי להוות הפרת חוזה עבודה. גם לא מצאנו כל ביסוס לטענות התובע בדבר הפרת חובת תום הלב מצד הנתבעים, תוך שאלו רימו אותו, עשקו אותו והעלילו עליו עלילות שווא. טענות אלו יובהרו בפסיקתם של הערכאות האחרות בהם תידון סוגיית הגניבה. 66. מעבר לאמור, התובע נקב בסכום של 200,000 ש"ח כפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה מבלי שביסס סכום זה בכל אופן שהוא. כשנשאל לגבי אופן תחשיב הפיצוי הנתבע השיב: "ש. אתה תובע פיצויים של 200,000 ש"ח איך הגעת לתחשיב? ת. ...לשאלתך - סתם. זה נראה לי תשלום הולם" (עמ' 38 לפרוטוקול, 9-13). 67. לאור האמור, משלא הוכח כי הנתבעים הפרו את חוזה העבודה עם התובע או פעלו בחוסר תום לב ומשהתובע העמיד תביעתו לפיצוי בגין הפרת החוזה על סכום של 200,000 ש"ח מבלי לבסס את סכום תביעתו וכלשונו "סתם" כך - התביעה ברכיב זה נדחית. סוף דבר 68. התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 נדחית ברובה המכריע, למעט לעניין רכיב פדיון דמי הבראה ופדיון חופשה. בהתאם לכך, ישלמו הנתבעות 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהן את הסכומים הבאים: א. סך של 4,773 ש"ח בגין פדיון חופשה. ב. סך של 2,142 ש"ח בגין פדיון דמי הבראה. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העסקת התובע בפועל (8.7.03) ועד למועד התשלום המלא לתובע.   בנוסף, ככל שלא ניתנה הוראה לשחרור הכספים המצויים בקרנות ע"ש התובע עד ליום מתן פסק דין זה - תתן הנתבעת 1 הוראה בכתב כאמור תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, בהעתק במישרין לב"כ התובע. 69. התביעות כנגד הנתבעים 3 ו- 4 נדחות במלואן. 70. הואיל ורובה המכריע של התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 נדחתה והתקבלה בשני רכיבים בלבד, בסכום המהווה חלק מזערי מסכומה של התביעה והואיל והתביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 נדחתה במלואה - ישא התובע בשכ"ט עו"ד לטובת הנתבעים 3 ו-4, בסך של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. 71. תשלום אגרה נדחית, ככל שחל, יחול על התובע.פיצוייםאולם / גן אירועיםפיטוריםפיצויי פיטורים