קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת פסילת חוות דעת בגלל תחום ההתמחות של הרופא: 1. התובעים טוענים לקיומה של רשלנות רפואית מצד הנתבעים, אשר גרמה לתובעת מס' 1 (להלן - "התובעת") לנזקי גוף. לכתב התביעה צורפה חוות-דעתו של פרופ' דני ויינשטיין, ממחלקת נשים ויולדות בבית החולים הדסה עין כרם. חוות דעת זו מתייחסת הן לנושא ההתרשלות הנטענת והן לנכויותיה של התובעת. על-פי חוות-דעת זו הנכויות נגרמו בשל ניתוח קיצור המעי הדק עם הפרעות קשות (80 אחוז), בשל דלקת כרונית קשה של שלפוחית השתן (50 אחוז), בשל מצב קשה של אנמיה כרונית (75 אחוז), בשל ספיגה ירודה של המעי (40 אחוז), בשל הפרעות ניכרות בדרכי העיכול ומצב כללי ירוד (40 אחוז) ובשל עקרות עקב פגיעה בלתי הפיכה באנדומטריום (30 אחוז). כפי שיפורט להלן, נראה שהתובעים מכירים בכך שחלק זה של חוות הדעת, שעניינו הערכת הנכויות, אינו מבסס כראוי את טענותיהם בנדון. מטעם הנתבעים הוגשה חוות-דעתו של פרופ' עמי פישמן, מומחה למיילדות וגניקולוגיה. בחוות-דעת זו יש התייחסות מסוימת להערכת הנכויות הכלולה בחוות-דעתו של פרופ' ויינשטיין, ועיקרה דיון בשאלת החבות וההתרשלות הנטענת. בקדם המשפט מיום 9.3.09 ביקש בא-כוח התובעים ארכה להגשת חוות-דעת בעניין הנזק והקשר שבינו לבין הטיפולים שקיבלה התובעת אצל הנתבעים. בקשה זו נענתה בחיוב וביום 10.6.09 הגישו התובעים את חוות-דעתו של ד"ר אלכס לוין, מומחה ברפואת משפחה. על-פי חוות-דעת זו, נכויותיה של התובעת הן כדלהלן: תסמונת חוסר ספיגה עם אנמיה וירידה במשקל (15 אחוז), מצב לאחר ניתוח מעיים עם הפרעות ניכרות של מערכת העיכול ומצב כללי ירוד (10 אחוז), דלקת כרונית בשלפוחית השתן עם תכיפות בהטלת השתן ואי שליטה בסוגרים ושלפוחית במצוקה קשה (10 אחוז) ואנמיה כרונית עם תגובה לא מספקת לטיפול (10 אחוז). 2. בתגובה לצירופה של חוות-דעת זו ע"י התובעים, ביקשו הנתבעים כי בית המשפט יתעלם מחוות-הדעת האמורה ויורה לתובעים להגיש חוות-דעת של מומחים בתחומים הרפואיים הרלבנטיים לנכויות הנטענות ע"י התובעת. בבקשה נטען כי ד"ר לוין חיווה דעתו ביחס לנכויות התובעת הנוגעות לתחומי האורולוגיה, הגסטרו-אנטרולוגיה וכלי הדם; אלא שד"ר לוין הוא מומחה ברפואת משפחה ולא בתחומים הנטענים האמורים. לפיכך, נטען, כי "אין לקבל את חוות-הדעת באשר זו נערכה על-ידי מי שהינו, בכל הכבוד, חסר מומחיות בשאלות הנזק נשוא כתב התביעה". הנתבעים מוסיפים, כי בהתחשב בנסיבות אלה, אין הם נדרשים להגיש חוות-דעת נגדית בנושא הנזקים בטרם תוגש חוות-דעת כדין על-ידי התובעים. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי חוות-הדעת פגומה גם מכיוון שהמומחה נסמך על בדיקות שנערכו בידי אחרים. יצוין מיד לענין טענה זו, כי אין בה כל ממש, שהרי מומחה יכול להתייחס בחוות-דעתו לממצאים רפואיים העולים מבדיקות שלא הוא עצמו ערך, ואשר על תוצאותיהן הוא למד מהחומר הרפואי המוצג לו. 3. התובעים השיבו לבקשת הנתבעים וציינו כי בהיותו של ד"ר לוין מומחה ברפואת משפחה, הרי שבידו להעריך את הנכויות והדבר מצוי בתחום מומחיותו. התובעים מוסיפים, כי בית המשפט הוא זה שיעריך בסופו של דבר את משקל חוות-הדעת, אך אין מקום לפסלה כבר בשלב הנוכחי רק מכיוון שהיא נערכה על-ידי מומחה ברפואת המשפחה ולא על-ידי המומחים בתחומי הנכויות הספציפיים. הנתבעים מוסיפים ומציינים, כי הנתבעים כלל לא המציאו חוות-דעת לגבי הנכות ובהיעדר חוות-דעת כאמור אין הם יכולים לטעון טענות שברפואה. הנתבעים הגיבו לתשובה ובתגובתם זו היפנו להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בבש"א 13424/05 (ת.א. 1564/99) קגסקי נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 26.10.05). התובעים, מבלי ליטול רשות, מצאו לנכון להגיב לתגובה אף כי לא עומדת להם הזכות לעשות כן. בתגובה זו חוזרים התובעים, בעיקרו של דבר, על הטענות שנטענו בתשובתם. 4. דין הבקשה להידחות. הסוגיה שהעלו הנתבעים אינה סוגיה של קבילות אלא של משקל. יתרה מכך, בשלב זה של ההליך מדובר בסוגיה דיונית באופיה, וענייננו למעשה בשאלה האם יצאו התובעים ידי חובתם בכך שצרפו לכתב התביעה את חוות-דעתו של ד"ר לוין לעניין נכויותיה של התובעת. על-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), כאשר בעל דין רוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו עליו לצרף לכתב טענותיו "תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה". ודוק, על-פי התקנות אין כלל חובה לצרף לכתב הטענות חוות-דעת של "מומחה רפואי" דווקא, כמשמעות מונח זה בתקנה 125 לתקנות, ודי בחוות-דעת של "מומחה סתם". על-פי תקנה 125 לתקנות, המונח "מומחה" כולל גם רופא "סתם" (שאינו מומחה), כמו גם "מומחה רפואי". דהיינו - מהבחינה הדיונית הצרופה התובעים אפילו לא נדרשים לצרף לכתב טענותיהם חוות-דעת של רופא הנושא בתואר מומחה. קל וחומר שאין הם נדרשים לצרף דווקא חוות דעת של מומחה בתחום מסויים. להבחנה זו בין המונחים ומשמעויותיה ראו החלטתה המפורטת ומאירת העיניים של כב' השופטת א' אפעל-גבאי בבש"א (מחוזי-י-ם) 2576/03, 2517/03 (ת.א. 2471/00) קופת חולים של ההסתדרות הכללית בא"י נ' נאצר (החלטה מיום 23.10.03). מכאן, שעל-מנת לעבור את הסף הנדרש לצורך הגשת כתבי טענות ערוכים כהלכה, די בצירוף חוות-דעת של רופא "סתם", אפילו אינו מומחה, ובמצב זה ברי כי אין כל מקום לטענה בדבר תחום מומחיותו הפורמאלי של אותו רופא. 5. ואולם, גם מעבר להיבט הדיוני הצרוף, אין כל מקום לפסול מראש חוות-דעת רפואית, שניתנה על-ידי מומחה רפואי בתחום מסוים, רק על יסוד הטענה שהיא מתייחסת לסוגיות רפואיות שאינן מצויות באופן מובהק בתחום המומחיות שלו. כמובן שמבחינת בעל הדין המציג את אותה חוות-דעת יש יתרון ברור בהגשת חוות-דעתו של המומחה הטוב ביותר שרכש מומחיות ספציפית בתחום הרפואי בו מדובר; ואולם, כפי שנפסק לא אחת, לא תמיד ניתן לסווג סוגיות רפואיות ולשייכן באופן בלעדי לקטגוריה מסוימת. הרפואה, כמו תחומים מדעים אחרים, הפכה לרב תחומית ותחום אחד משיק למשנהו. קיימים גם ענפי רפואה אינטר-דיסציפלינאריים, שלמומחים בהם, מעצם טבעם של אותם ענפים, תפיסת רוחב, או מבט-על, כמו רפואת משפחה, רפואה פנימית, או רפואה שיקומית. מאידך גיסא, ההתמחות גם נעשית צרה יותר ויותר ולא יהא מוצדק לחייב בעל דין להגיש חוות דעת של מומחה בתחום ההתמחות הספציפי הנוגע לעניין הנדון. האם, למשל, כאשר טענת בעל הדין נוגעת לתחום התמחות ספציפי כמו אורתופדיה של כף היד, תפסל על הסף חוות דעת של אורתופד שאינו מומחה בתחום ספציפי זה? משום כך נפסק בבית המשפט העליון בע"א 676/88 חונדיאשוילי נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ, , כי כאשר נוירולוג (ולא פסיכיאטר) חיווה דעתו בדבר נכותו הנפשית של הנפגע, לא היה בכך כדי להצדיק את קביעת בית המשפט שלא הובאו בפניו ראיות בדבר הנזק הנפשי. בית המשפט, מפי כב' השופט (כתוארו אז) אור, פסק כדלהלן: "ברי, שבדרך-כלל, כשמתבקש צד להוכיח נכות בשטח רפואי מסוים, ראוי שחוות הדעת בקשר לכך תינתן על ידי רופא מומחה באותו שטח רפואי ( ... ). הרפואה כוללת ענפים שונים, ולכל ענף דרושה התמחות מיוחדת. בדרך כלל, רק מי שמומחה באותו שטח רפואי הינו בעל מטען הידע והניסיון הנדרשים כדי לאבחן מצבו של חולה באותו שטח ולקבוע אם נותרה לו נכות באותו שטח רפואי. בהתאם לכך גם קיימות הוראות חוק הדורשות קיום תנאים בדבר שנות ניסיון ועמידה בבחינות, כדי לעסוק בענפי רפואה מסוימים. עם זאת, אין לשכוח שלכל רופא השכלה וידיעה כללית בענפי הרפואה השונים, ולעיתים יכול רופא כללי, או רופא אשר התמחותו בשטח רפואי אחד, לחוות דעתו גם בשטח אשר יש לו בו ידע, אפילו אין בידו תעודת מומחה לעסוק באותו שטח רפואי. השאלה אם יש לו הידע המספיק באותו שטח רפואי, ובאיזה מידה ניתן לסמוך על חוות דעתו, עניין הוא לבית המשפט לענות בו. וכמו בכל עניין בו נדרשת הוכחה במשפט אזרחי, על בית המשפט לשקול ולהחליט אם די בראיות הרפואיות שבאו בפניו על מנת לשכנע במידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי בדבר קיומו של ממצא רפואי לו טוען מי מהצדדים שבפניו" (סעיף 8 לפסק הדין, ההדגשה הוספה). ודוק - השאלה שלפנינו שונה מהשאלה האם ראוי שבית משפט ימנה מומחה מטעמו שאין לו מומחיות מיוחדת בתחום הנדרש, כאשר מדובר, למשל, בהליך לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (לעניין זה ראו: רע"א 3816/96 אבו ג'ודה ג'מלאת נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, , החלטה מיום 30.1.97). ענייננו אינו במומחה מטעם בית משפט, אלא במומחה מטעם בעל דין, אשר נוטל על עצמו סיכונים מסוימים כשהוא מחליט להציג מטעמו חוות דעת שניתנה על ידי מומחה שאין לו מומחיות מיוחדת בשטח מוגדר, כמו רופא משפחה או רופא שיקומי. הסיכון הוא שלחוות דעת זו יינתן פחות משקל מלחוות דעת של מומחה בתחום הספציפי, אם כי הדבר אינו הכרחי, ובכל מקרה המשקל ייקבע רק בסיום ההליך לרקע מכלול הראיות. יתכן שבמקרים קיצוניים, כאשר מוגשת חוות דעת רפואית עליה חתום רופא שעל פני הדברים ניסיונו הרפואי, או מומחיותו, הם בתחום שאין לו כל נגיעה לנושא חוות הדעת, ניתן יהיה לקבוע שמגיש חוות הדעת לא עמד בחובה לצרף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית שיש בה כדי "להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו" (תקנה 127 לתקנות). במקרה דנן אין זה כך. 6. אינני מתעלם מהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בבש"א 13424/05 עליה הסתמכו הנתבעים, אלא שאין בה כדי לשנות מעמדתי. ראשית, גם בהחלטה זו נקבע, לגבי טענה דומה לטענת הנתבעים דנן, כי אין מדובר בשאלה של קבילות אלא של רלבנטיות. במקרה דנן, אולי במובחן מהמקרה שנדון שם, לא ניתן לשלול על הסף את הרלבנטיות של חוות דעתו של רופא מומחה ברפואת משפחה בכל הנוגע להערכת דרגות נכות (במובחן, למשל, מעמדת מומחה ברפואת משפחה באשר לטענת רשלנות רפואית במהלך ניתוח). שנית, ככל שההחלטה הנ"ל משמיעה לנו כי במקרה כמו המקרה דנן על בית המשפט להתעלם מחוות דעתו של ד"ר לוין ולקבוע כי התובעים כלל לא הציגו חוות דעת לעניין הנזק, לצערי אינני יכול להסכים לאמור בה, שלטעמי סותר את ההלכה הפסוקה כמפורט בע"א 676/88 הנ"ל. שלישית, ההחלטה שניתנה בבש"א 13424/05 הנ"ל, כפי שהיא מופיעה במאגרי פסקי הדין של "נבו" של "דינים" ושל "תקדין", נחזית, על פניה, להיות טיוטה בלבד, שלא הושלמה ולא ברור כיצד מצאה דרכה למאגרים, וגם מבחינה זו לא ניתן להתבסס עליה. לסיום עניין זה יוער עוד, כי הנתבעים לא נהגו כראוי כאשר לא היפנו לאסמכתא זו בבקשה עצמה והזכירו אותה לראשונה רק בתגובתם לתשובה. 7. התוצאה היא שהבקשה נדחית. מבלי להביע כל דעה באשר למשקל חוות-הדעת של ד"ר לוין, אין מקום להתעלם ממנה או לפסלה על הסף ואין מקום לקבוע שהתובעים לא עמדו בחובתם לצרף לכתב תביעתם חוות דעת רפואית לעניין נכויותיה ונזקיה של התובעת. 8. הנתבעים רשאים להגיש חוות דעת נגדית, אם ברצונם בכך, עד ליום 1.9.09. רפואהפסילת מומחהפסילת חוות דעתחוות דעת