קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קידום מרצים באוניברסיטה: 1. מבוא עניינה של התביעה שבפנינו הוא ההחלטה, שלא לפתוח בהליכי קידום לתובעת לדרגת מרצה בכיר ובעקבות כך סיום עבודתה. הליכים אלו נמשכו כשנה בין 2002 ל-2003, תוך שבמקביל התנהלו דיונים בבית דין זה שיפורטו בהמשך. התביעה נשוא תיק זה הוגשה ב-2006 ובה ביקשה התובעת לחזור לעבודתה, ו/או לערוך לה דיון מחדש בעניין פתיחת הליכי הקידום, וכן לפסוק לה שכר מאז שהפסיקה לעבוד ועד שתוחזר לעבודתה, או פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עוגמת נפש, אובדן זכויות ועוד בסך כמיליון ₪. 2. השביל בו נצעד בדרך להכרעתנו יכלול את הרקע העובדתי, פרוט ההליכים שהתקיימו בבית הדין, בחינת כללי התערבות של בית הדין בהחלטות מוסדות אקדמיים, הבאת סעיפי תקנון הנתבעת, סמכויות הגופים השונים הפועלים בהתאם לתקנון, בחינת החלטת ועדת המינויים המחלקתית, ביחס לתובעת ומועמדים אחרים, כיצד נוהל השימוע, וההליכים שהתקיימו מעבר להחלטת ראש המחלקה שלא לפתוח בהליכי קידום לתובעת. באם נמצא כי נפל פגם בפעילות הנתבעת, נפנה לפרק הסעדים ונבחן מה הולם את הנסיבות שהונחו בפנינו. נטעים כבר עתה, כי אין בכוונתנו להתייחס לכל טענה שהביאה התובעת, שכן אלו פרושות לעייפה על עשרות עמודים, בתיק זה, ובחרנו להתמקד בעיקריות שבהן. עוד נציין כי את טענות הצדדים נביא בכל פרק בהתאם לסוגיות, שבחרנו להתייחס אליהן. 3. רקע עובדתי א. התובעת הינה בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב. ב. הנתבעת הינה מוסד מוכר להשכלה גבוהה. ג. התובעת החלה עבודתה בנתבעת כמורה מן החוץ ב- 1.11.93. החל מ- 1996 קיבלה התובעת דרגת מרצה מן המנין ושימשה כמרצה להיסטוריה של עם ישראל בעת העתיקה במחלקה להיסטוריה, וזאת לפי כתב מינוי לשנתיים. ד. מינוייה של התובעת הוארך ביום 25.3.98 בשנתיים נוספות עד 30.9.00 (מש/2). (סימון הנספחים בסעיף זה מתייחס לכתבי הטענות בבש"א 2312/02 - להלן "הבקשה הראשונה"). בתאריך 9.5.00, הוארך מינויה של התובעת בשנה עד 30.9.01 (מש/4) ובתאריך 4.9.01 הוארך מינויה של התובעת עד 30.9.02 (מש/7). במכתב הארכת המינוי האחרון צויין ע"י נשיא האוניברסיטה דאז, פרופ' אבישי ברוורמן, כי מינוי זה הינו חריג ולא תינתן הארכה בתום התקופה הנ"ל. ה. בתאריך 12.8.01, הודיע ראש מחלקת היסטוריה דאז, פרופ' אורמן ז"ל (להלן: "אורמן"), לחברי סגל המחלקה, על בחירת מוסדות המחלקה וביניהם ועדת מינויים מסלולית של תולדות עם ישראל המונה חמישה חברים (נספח ז' לתצהיר התובעת). ו. במהלך חודש ינואר 2002, פנה אורמן לתובעת והודיע לה, כי יש בכוונתו לפעול לקידומה לדרגת מרצה בכיר. לצורך כך נתבקשה התובעת להכין קורות חיים וצילומים של פרסומים מהשנים האחרונות. ז. במהלך חודש פברואר 2002, הודיע אורמן לתובעת, כי הוחלט, שלא לפתוח בהליכים להעלאתה בדרגה. ח. התובעת קיבלה בתאריך 4.2.02, מכתב על סיום עבודתה, עליו חתומה הגב' לבנה אלוש, מנהלת מחלקת משאבי אנוש - סגל אקדמאי. ט. התובעת פנתה בכתב לאורמן ב- 15.2.02 וב- 8.3.02 בדרישה לפעול באורח מידי לפתיחת ההליכים להעלאתה בדרגה (נספחים י'-י"א לתצהיר התובעת). י. פרופ' אורמן כתב לתובעת ביום 10.3.02, כי ועדת המינויים של המסלול לתולדות עם ישראל בהרכב של 11 איש, החליטה בקוורום של 10 נוכחים, שלא לפתוח בהליכים ולהפסיק העסקתה בסוף השנה האקדמאית הנוכחית (נספח י"א לתצהיר התובעת). יא. בתאריך 7.3.02, פנתה התובעת לועדת התאום שתפקידה לבחון ביצוע נאות של התקנון בכל הנוגע לאי חידוש חוזה של חברי סגל (סעיף 8.3.4.3 לתקנון האקדמאי). בשורה של מכתבים (נספחים י"ז עד כ' לתצהיר התובעת) פרטה התובעת את השגותיה בקשר להרכב הועדה , סמכותה, הסבר בקשר למצבו העדכני של ספרה, קורות חיים ועוד. יב. ועדת התאום התכנסה, שמעה את טענות התובעת, תוך שנאמר לה מפורשות, כי לא ידונו פרסומיה וספרה, כמו גם שאלת ניגוד העניינים של אורמן. עוד נאמר לתובעת, כי הועדה תבחן, רק אם פיטוריה נעשו בהתאם לתקנון. יג. התובעת קיבלה ביום 23.6.02, מכתב מאת דיקן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ' אבישי הניק, לפיו ועדת התאום מצאה, שההחלטה שלא לפתוח בהליכים התקבלה כדין ועל כן הוא מקבל את המלצת הועדה בעניין זה (נספח כ"א לתצהיר התובעת). יד. בתאריך 26.6.02 המליצו שלושה פרופסורים מן המנין בפני הדיקן על פתיחת הליכים להעלאתה בדרגה של התובעת. (נספח כ"ב לתצהיר התובעת). הדיקאן, פרופ' הניק, דחה את פניית שלושת הפרופסורים וציין, כי אין מקום להתערב ולפעול בניגוד להחלטת המחלקה (נספח כ"ג לתצהיר התובעת). טו. בתאריך 5.8.02 הגישה התובעת כנגד הנתבעת, בקשה למתן צו מניעה זמני, לפיו תימנע הנתבעת מלפטר את התובעת וזאת עד לסיום ההליכים להעלאת התובעת לדרגת מרצה בכיר, בהתאם לתקנון הנתבעת (בש"א 2392/02, עב 1994/02). טז. בתאריך 12.1.03, קבע בית הדין, כי דין הבקשה (בשא 2392/02) להתקבל באופן שפיטורי התובעת בוטלו. על הנתבעת היה לדאוג, כי ועדת המינויים המחלקתית, או במידת הצורך, פורום הקבועים יתכנס וידון מחדש בעניינה של התובעת. עוד נקבע, כי התובעת תזומן לועדה ותטען טענותיה ולאחר מכן תחליט הועדה, אם יש מקום להמליץ בפני פרופ' אורמן אם יש מקום לפתוח בהליכים לקידום התובעת. מכאן ואילך, ההפנייה היא לנספחים שצורפו לבש"א 1683/03. (להלן: "הבקשה השניה") (העתק ההחלטה צורף כנספח י"א לבקשה). יז. הנתבעת הזמינה את התובעת לשימוע ביום 11.3.03 (העתק ההזמנה צורף כנספח כ"ד לבקשה). יח. בתאריך 11.3.03, התובעת השמיעה את טענותיה בפני פורום הבכירים הקבועים / ועדת מינויים מסלולית במחלקה להיסטוריה (להלן: "הועדה") (פרוטוקול השימוע צורף כנספח כ"ב לבקשה). יט. בתאריך 13.3.03, כתב אורמן לתובעת, כי הועדה החליטה ברוב דעות, שלא להמליץ על פתיחת הליכים לקידומה לדרגת מרצה בכיר. הועדה מצאה, כי תרומתה המדעית של התובעת למחלקה בשנות עבודתה באוניברסיטה, ומשקלם הסגולי של מאמריה, אינם מצדיקים פתיחת הליכי קידום. בנוסף, ציינה הועדה, כי בחלוף שנה מאז נערך אחרון בועדת המינויים בעניין התובעת, לא הוגש כתב יד מלא של ספרה של התובעת או חוזה לפרסומו. אורמן החליט לקבל את המלצת הועדה ולא להורות על פתיחת הליכי קידום (העתק המכתב צורף כנספח כ"ב 4 לבקשה). כ. בתאריך 24.3.03 הודיעה הגב' לבנה אלוש, מנהלת מחלקת משאבי אנוש בנתבעת לתובעת, כי לאור החלטת ראש המחלקה להיסטוריה, שלא לפתוח בהליכים לקידומה לדרגת מרצה בכיר, תופסק עבודתה באוניברסיטה החל מיום 25.3.03 (העתק המכתב צורף כנספח כ"ב 8 לבקשה). 4. בתאריך 6.11.03 דחה בית הדין את הבקשה השניה של התובעת. לא נמצאו פגמים באופן ניהול השימוע, לא התקבלה טענת התובעת, כי לועדת המינויים המחלקתית אין סמכות לדון באיכותם המדעית של פרסומים שמוגשים לה, וכן לא נמצא פגם בהחלטת ראש המחלקה, או הרקטור שלא לפתוח בהליכים. 5. התובעת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה השניה לבית הדין הארצי, וזו נדחתה. 6. תביעת התובעת שהוגשה יחד עם בקשתה השניה, נמחקה מחוסר מעש ביום 20.3.05 (ע"ב 1703/03). 7. ב- 22.8.06, הוגשה התביעה בשנית ע"י התובעת והסעדים המופיעים בה, הם אלו שפורטו ברישא של פסק דין זה. עוד נציין, כי התובעת עתרה לגילוי מסמכים שונים בשלבי הדיון המקדמיים, תוך כדי שלב הראיות, ולאחריו. במסגרת הליכים אלו, התובעת קיבלה לעיונה את פרוטוקול שתי הישיבות שדנו בעניינה. 8. הכרעה הליכי קידום במוסד אקדמי נמצאים ברגיל בתחום המומחיות של המוסד האקדמי. לכל מוסד אקדמי כללים וקריטריונים לקידום, אשר נעשים במסגרת החופש האקדמי המוקנה לו. חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958 קובע, בסעיף 15 שכותרתו חופש פעולה: "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל עניניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו." 9. מכאן לומדים אנו, כי החופש האקדמי חל על קביעת תוכנית הלימודים, על החומר הנלמד, על נושאי מחקר כמו גם על מינויים אקדמיים. עמד על כך השופט חיים כהן בבג"צ מס' 175/71 פסטיבל למוסיקה אבו-גוש קרית יערים, אגודה רשומה נגד שר החינוך והתרבות ומשרד החינוך והתרבות (פ"ד כה(2) 821). "החופש האקדמי" נתון למוסד של מדע, והוא החופש "לכלכל עניניו האקדמיים והמינהליים.... כטוב בעיניו", ועניניו האקדמיים והמינהליים כוללים "קביעת תכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית. חינוכית או משקית אחרת" (סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958). קביעת תכנית המחקר וההוראה היא, על-כן, רשות היחיד של המוסד, וכן נקיטת כל פעולה מדעית וחינוכית אחרת - ומי שמתיימר להטיל על המוסד סנקציה כל שהיא בשל קביעת תכנית מחקר או הוראה זו או אחרת או בשל נקיטת פעולה מדעית או חינוכית פלונית, פוגע בחופש האקדמי." השופטת נילי ארד הדגישה, בעניין קיסר (עע 001185/04 ברע 1157/04 אוניברסיטת בר-אילן - ד"ר צמח קיסר וחיים שטרן ואחרים - טרם פורסם) את מהותו וחשיבותו של החופש האקדמי: "החופש האקדמי הוא מאבני הרֹאשָה של המחקר האקדמי ומוסדותיו, כמוהו כעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, חופש הדעה והמצפון וחופש הדיבור והביטוי." הנשיא צבי בר ניב התייחס להיקפו של החופש האקדמי (דב"ע מב/63-3 ד"ר אילן רחום - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע יג, 412, 417): "חופש אקדמי" שני פנים לו: הפן האחד - במישור היחסים של המוסד להשכלה גבוהה לבין הרשות, כפי שזה מוצא את ביטויו בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח - 1958, היינו היותו "בן-חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו", לרבות מינוי מורים והעלאתם בדרגה". "חופש" זה פועל במישור המשפט הפומבי ולא במישור זכויות הפרט - זכויות המורה ביחסיו עם המוסד להשכלה גבוהה. הפן השני פועל במישור היחסים שבין המוסד להשכלה גבוהה לבין חבר הסגל, בכל הנוגע לפעולות הוראה ומחקר. ישירות אין פן זה עומד לדיון. במסגרת "חופש הפעולה" שחוק המועצה להשכלה גבוהה מבטיח למוסד להשכלה גבוהה בא, כאמור, גם "מינוי מורים והעלאתם בדרגה". בקביעת "נורמות" בעניינים אלה אין לפרט מעמד, כך שלטענותיו של המערער נגד ה"תקנות והתקנונים" - הקיפוח שבהם עת מדובר בחברי סגל שטרם הגיעו לדרגה של "מרצה בכיר" - אין מקום מבחינת המשפט, ומבחינה זאת לא היה מקום לטענת המערער כי נפגע החופש האקדמי. רק בעקיפין, יש "מעמד" לפרט בכל הנוגע לנורמות בעניין "מינוי מורים והעלאתם בדרגה" שנקבעו על-ידי המוסד להשכלה גבוהה, וזה במידה שאלה הפכו ל"תנאי מכללא" של חוזה העבודה האישי או לחלק מהסכם קיבוצי שחל עליו." 10. אשר להתערבות בתי המשפט בשיקולים של קידום אקדמיים, מצאנו בעניין תהילה לסמן, את עמדת השופטת ברק: "ערכאה שיפוטית לא מתערבת בשיקולים של קידום אקדמי. עם זאת ברי שאין לאמר שערכאה שיפוטית לא תתערב בשום מקרה בעניינים אקדמיים, מינויים, קידום וכיוצא באלו. ביקורת שיפוטית קיימת מקום שנטענת טענה של אי תקינות פעולת הגוף המחליט לגבי הערכאה השיפוטית. ההתערבות היא אותה התערבות שמתערבת ערכאה שיפוטית בשיקול דעתו של המינהל. לא יתכן מצב בו לא תהא כל ביקורת שיפוטית על פעילות זו. אך הביקורת מצטמצמת לתקינות הפעלת שיקול הדעת. (ע"ע (ארצי) 1006/02, ד"ר תהילה לסמן (גרוס) נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ, פס"ד מיום 13.12.06 עמ' 14). עמד על כך גם השופט אהרן ברק בהתייחסו לסעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 הקובע: "חוזה שלפיו ינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט." (ע"א 838/87 רחל שני ואחרים נגד אוניברסיטת תל-אביב ופרופסור פול וקסלר, יו"ר החוג לבלשנות אנגלית, פ”ד מב(2), 380, 382): ...כל שבא סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי) לקבוע הוא, שבית המשפט לא יתערב בשיקול-דעת מקצועי הקשור למתן ציון, תואר ופרס. אין בהוראה זו כדי להסיר מאופי היחסים בין סטודנט לבין אוניברסיטה את מהותם החוזית, ואין בו כדי לחסום דיון משפטי, במקום שהשאלה הדורשת הכרעה אינה נוגעת לשיקול-דעת מקצועי, כמו במקרה שלפנינו, שבו השאלה הרלוואנטית היא, מיהו האורגן המוסמך באוניברסיטה לקבלתן של החלטות אלו או אחרות. אכן, סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו אלא ביטוי לרעיון המקובל במשפט המינהלי, כי בית המשפט אינו מתערב בשיקול-דעת מקצועי ואינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של הרשויות המוסמכות בשיקול-דעת שלו. אין בהוראה זו כדי לאפשר לאורגנים אוניברסיטאים לפעול ללא סמכות, ואין בהוראה כדי לאפשר שרירות, הפליה או פגמים אחרים הפוגעים בשיקול הדעת של רשות מקצועית מחליטה. והשופטת ארד ציינה בעניין קיסר הנ"ל: ... "החופש האקדמי" אינו מילת קסם הדוחה מלפניה את הגשמתם של עיקרי הצדק הטבעי ומימוש זכויות שבדין, כשם ש"ביטחון המדינה" ו"הסדר הציבורי" אינם שוללים תחולתם של ערכי יסוד (בג"ץ 680/88 שניצר ואח' נ' הצנזור הצבאי הראשי ואח', פ"ד מב(4) 617, 628). ברי, שתכליתו של החופש האקדמי אינה למנוע את זכות העיון מאדם הרואה עצמו נפגע מהחלטתה של ועדה אקדמית. בה במידה, לא נועד החופש האקדמי ליתן היתר לקיומם של דיונים חסויים, נסתרים מעין כל. אף אין מטרתו למנוע את זכות הטיעון מהעובד, או את קיומה של הביקורת השיפוטית על החלטותיה,..." 11. לסיכום נקודה זו נציין, כי סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה וסעיף 33 לחוק החוזים, מותירים שיקול דעת נרחב למוסד האקדמי בתום ההערכה המקצועית. יחד עם זאת, על המוסד האקדמי לנהוג לפי כללי המשפט המנהלי, כללי צדק טבעי, בהגינות ובתום לב. על יסוד כללים אלו נבחן את טענות התובעת בשים לב לפועלה של הנתבעת. 12. הליכי קידום באקדמיה כל מוסד אקדמי מוסמך להתקין לעצמו תקנון אקדמי ולקבוע בו את דרך המינויים הקידומים והענקת הדרגות האקדמיות. זהו חלק מחופש הפעולה האקדמי המוקנה למוסדות אקדמיים בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה. ארבע הדרגות האקדמיות העיקריות הקיימות בכל מוסד להשכלה גבוהה בארץ הן: מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור . תנאי לקבלת קביעות במוסד אקדמי הוא קבלת דרגת "מרצה בכיר". ללא דרגה זו - אין לחבר הסגל קביעות והעסקתו מסתיימת (סעיפים 9-12 לתצהירו של פרופ' פינגר). המרכיב העיקרי - בקידום של חבר סגל הוא יכולתו המחקרית, שמוצאת ביטוייה בדרך כלל בפרסומים - מאמרים וספרים. מספר הפרסומים, איכותם, המקום בו התפרסמו ועוד, מהווים שיקולים הנלקחים בחשבון ע"י הגורמים המחליטים בענין הקידום. 13. על חברי הסגל האקדמאי בנתבעת חל התקנון האקדמאי המסדיר בין היתר את הליכי הקידום וההעלאה בדרגה של חברי הסגל האקדמאי (להלן: "התקנון") (נספח א' לתצהירו של פרופ' פינגר). בהתאם לתקנון, הליכי קידום בדרגה וקביעות, נפתחים ע"י אחד מאלה (סעיף 7.3): 1. ראש היחידה האקדמאית. 2. הרקטור. 3. הדיקאן. (פתיחת ההליכים ע"י הדיקן יכולה להיות גם על-פי בקשת שלושה פרופסורים מן המניין). ההמלצה מועברת לועדת המשנה הפקולטטית למינויים והעלאות. באם מוצאת הועדה, כי ההמלצות מצדיקות המשך ההליכים, מועברות ההמלצות לועדת המינויים העליונה (סעיף 7.4 לתקנון). ועדת המשנה גם מוסמכת לבדוק מיוזמתה את רשימת חברי הסגל שלא הועלו בדרגה במשך 6 השנים ולהחליט אם יש מקום לפתוח בהליכים (סעיף 7.4.7 לתקנון). 14. בפקולטה למדעי הרוח והחברה, אשר אליה שייכת המחלקה להיסטוריה בה התובעת עבדה, קיים תקנון אקדמאי ספציפי, לפיו בכל מחלקה תוקם ועדת מינויים אשר תעסוק בשאלות הקשורות בגיוס מורים למחלקה, קידום מורים, הענקת קביעות והארכת עבודה (סעיף 8.3.6.5.5. לתקנון אשר הינו פרק בתקנון האקדמאי הכללי של האוניברסיטה). ועדת המינויים מתמנית ע"י חברי המחלקה ומורכבת מלפחות שלושה חברי מחלקה קבועים ומראש המחלקה (סעיף 8.3.6.5.6 לתקנון). תפקידה של ועדת המינויים הוא לגבש המלצה, אשר אמורה לשמש את ראש המחלקה בהפעלת סמכותו לקבל החלטה בענין פתיחת הליכי קידום בדרגה. 15. בתאריך 31.10.00, התקיימה ישיבת חברי הסגל במסלול תולדות עם ישראל בה נקבע, כי החלטות בנוגע לפתיחת הליכים למרצה בכיר וקביעות במחלקה יתקבלו בפורום של כל החברים הקבועים (נספח ח' לתצהיר התובעת בבקשה הראשונה). 16. עוד נזכיר כי הנתבעת הגישה פרק מתוך התקנון של האוניברסיטה העברית העוסק במינויים והעלאות בדרגה (נ/2), ובו מצאנו בסעיפים 15 עד 30 כי על ועדה תחומית להכין דו"ח על מועמד אשר בו יוחלט על קידום או הפסקת עבודה. דו"ח זה עובר לדיקן שאם הוא סבור שיש לפתוח בהליכים לקידום עליו לערוך משאל חיצוני. זאת בשונה מועדת המינויים המחלקתית בנתבעת, שכל תפקידה הוא לייעץ ולהמליץ לראש המחלקה ולא להחליט על קידום מועמד. יוצא אפוא, כי ההוראות הנוגעות להליכי קידום אינן אחידות בכל מוסד אקדמי והן אף יכולות להיות שונות במספר פקולטות, באותו מוסד אקדמי. דברים אלו נובעים מהאוטונומיה היחידתית המוענקת לפקולטות, מתוך הבנה שלכל תחום מחקר מאפיינים יחודיים, שיש בהם כדי להשפיע על הליכי הקידום במסגרתו. חיזוק לכך מצאנו בעדויותיהם של עדי התובעת ובהם, פרופ' דורוון מנדלס מהאוניברסיטה העברית, אשר אישר כי ההליכים האקדמיים באוניברסיטאות שונים ובאוניברסיטת תל אביב קיימים ניואנסים משמעותיים (עמ' 27 שורות 14-18). פרופ' יוחנן גליקר מאוניברסיטת תל אביב הכיר בכך, כי בנתבעת קיים נוהג אחר בקשר להליכי הקידום בשונה מאוניברסיטאות שהוא מכיר (עמ' 28-29). 17. סמכויותיה של ועדת המינויים המחלקתית על פי התקנון של הנתבעת, ראש המחלקה רשאי להחליט אם להמליץ על פתיחת הליכים קידום בדרגה לחבר סגל. על פי תקנון הפקולטה, תפקיד ועדת המינויים המחלקתית, הוא לסייע לראש המחלקה בקבלת ההחלטה, ע"י גיבוש המלצות. כזכור, ועדת המינויים המחלקתית אינה יוזמת הליכי קידום אלא רק ממליצה. 18. התובעת טוענת, כי ועדת המינויים אינה מוסמכת לדון באיכות פרסומי המועמד אלא אך ורק במספרם. על איכות הפרסומים הועדה צריכה ללמוד ממומחים חיצוניים אליהם יש לפנות. הסיבה לכך היא שחברי ועדת המינויים אינם בקיאים בתחומי המחקר של המועמד, ועל כן אינם מסוגלים לחוות דעה מוסמכת על איכות פרסומיו. כך גם לא נעשה בענין התובעת, כאשר אף אחד מהחברים בועדה לא הכיר את תחום המחקר המסויים שלה שהוא בתחום המשנה והתלמוד, ובהעדר חוות דעת מעמיקה לתחום מחקרה של התובעת, לא ניתן היה לקבל החלטה מושכלת בעניינה. 19. בנקודה זו חשוב להבהיר, כי את הצורך בקבלת חוות דעת חיצונית, יש לבחון, בין השאר, על פי התפקיד של הגוף. כאשר מדובר בגוף שכל תכליתו היא להמליץ, ספק בעינינו אם יש צורך בשלב מקדמי זה בקבלת חוות דעת חיצונית. לעומת זאת, כאשר מדובר בגוף שמחליט על פתיחת הליכי קידום, יש ויש מקום לקבל חוות דעת כאלו. בענייננו, מדובר בגוף הגרעיני שבתוכו עובד המועמד, ולו יש את ההיכרות הראשית האישית והמקצועית עם המועמד. גוף כזה אשר רק ממליץ, אינו זקוק לגורמי חוץ שיסייעו בהחלטתו. ברוח זו העיד דיקן הפקולטה, פרופ' פינגר. הפנייה לקבלת חוות דעת חיצונית נעשית כאשר אחד הגורמים המוסמכים מחליט לפתוח בהליכי קידום וזה מועבר לועדת משנה פקולטטית (סעיף 46 לתצהירו, עמ' 46 שורות 23-28). כך גם העיד פרופ' טד פראם - ראש המחלקה להיסטוריה (עמ' 71 שורות 23-25). עוד מקובלת עלינו גישת פרופ' פינגר לפיה במחלקה להיסטוריה יש מספיק ידע לצורך הערכה ראשונית של המועמד (עמ' 47 שורות 3-12). 20. מנגד, עדויותיהם של הפרופסורים מנדלס וגלוקר לפיהן יש לקבל חוות דעת חיצונית כאשר אדם מועמד לקביעות, צריכות להיבחן בין היתר גם על פי התקנון שקיים בכל אוניברסיטה, בה עובדים עדים אלו. כך ראינו כי הגוף שמחליט אם לפתוח בהליכי קידום באוניברסיטה העברית הוא ועדה תחומית. בנתבעת אחד מהמוסמכים לפתוח בהליכי קידום הוא ראש המחלקה. אבל יש לזכור כי הדיון בו מדובר הוא בשלב של ההמלצה - בו דנה ועדת המינויים המחלקתית. 21. כפי שקבענו בעבר, אין זה סביר כי ועדת מינויים מחלקתית הכוללת חבורה מכובדת של מלומדים, תתכנס רק כדי לערוך ספירה של פרסומים. ברור לנו, כי לא רק כמות הפרסומים נבחנת אלא גם איכותם המדעית. על טיב הפרסומים יכולים חברי המחלקה, בה עובדת התובעת, לחוות דעה, גם אם תחום המומחיות הצר של התובעת אינו ידוע להם, מתחום עיסוקם. כאמור, אין אנו פוסלים את הצורך בקבלת חוות דעת חיצונית. אך אנו סבורים כי מקומו של צורך זה הוא בשלב הבא, ואי קבלתו בשלב הדיון בועדת המינויים המחלקתית הוא במסגרת מתחם הסבירות של שיקול הדעת האקדמי. 22. מעמדו של הספר שהציגה התובעת אין מחלוקת בין הצדדים, כי במחלקה להיסטוריה קיים נוהג לפיו, תנאי לפתיחה בהליכי קידום לדרגת מרצה בכיר, הוא בין השאר, פרסום ספר אחד לפחות. כך מצאנו בתצהיר של פרופ' אורמן ז"ל - שהיה ראש המחלקה להיסטוריה ותצהירו צורף לתגובה לבקשה הראשונה. בתצהיר מיום 10.10.02 (צורף כחלק מנספח א' לסיכומי הנתבעת): ... "במהלך השנים האחרונות, כל חבר סגל אקדמי שקיבל דרגת מרצה בכיר, נדרש לפחות לפרסום ספר אחד ולעיתים יותר ... בכתיבת ספר, מוכיח המועמד את עצמאותו האקדמית ואת יכולת המחקר העצמאית שלו... עוד יש לציין, כי מאמרים או ספרים שלא עברו שיפוט - אינם בעלי משקל כלשהו בהליכי קידום בדרגה של חבר סגל. כל פרסום אקדמי של חבר סגל מחוייב לעבור שיפוט אצל מומחים בתחום. מומחים אלו יכולים לתת הערות שיביאו לכך שהמאמר (או הספר) ישתנה מקצה לקצה, ויכולים אף להחליט שהמאמר (או הספר) אינו ראוי לפרסום. 23. מי שלימים החליף את אורמן בתפקידו כראש מחלקה, פרופ' טד פראם, חזר על הצורך בהצגת ספר כתנאי לקידום והוסיף, כי כך גם הובהר לו כאשר התקבל לנתבעת ב-1993. למיטב הידוע לפרופ' פראם, בתקופה שקדמה לכך, קידום מועמד ללא ספר אחד לפחות, נעשה במקרים חריגים, כאשר מדובר היה במי שפרסם מחקרים רבים; או שהוכיח הצטיינות או חדשנות. כך היה בעניינה של פרופ' אילנה לוריא שקודמה בשנת 1976 לדרגת מרצה בכיר, עוד בטרם התבססה הדרישה לפרסום ספר. מאז לא התקבל למחלקה, חבר סגל ללא ספר אחד לפחות (סעיפים 1-8 לתצהיר פרופ' פראם). 24. ליבה של המחלוקת בין הצדדים נטוע בשאלה באיזה מצב היתה ספרה של התובעת אותו הגישה לעיון ועדת המינויים המחלקתית, והאם השלב בו היה מצוי הספר, היה שונה ממצבם של ספרים שהגישו מועמדים אחרים וקודמו. 25. אין חולק, כי לתובעת אין ולא היה חוזה חתום להוצאת ספרה. בתצהיר שצורף לתגובה לבקשה הראשונה ובא בעקבות הישיבה הראשונה בה נדון עניינה של התובעת, מציין אורמן בסעיפים 48-49, כי טענתה של התובעת לפיה קיבלה התחייבות מהוצאת הספרים "שפילד" להוצאת ספרה, מלמדת כי הספר טרם אושר סופית ע"י המערכת, נדרשים בו שינויים, הוספת פרקים ושיפוט מחודש ועל כן, לא ניתן להתרשם ממנו כספר שהתקבל לפרסום בנוסח סופי. פראם בתצהירו בתיק הנדון, מתייחס גם הוא לאותו מסמך - מכתב של פרופ' פיליפ דיויס בדוא"ל מיום 3.10.02 (נספח י"ג לתצהירו) - לפיו טרם התקבלה המלצה של עורך הסדרה, ויש צורך בשינויים וביקורת סופית בטרם יומצא חוזה. 26. התובעת טוענת כי היו בידיה שדרי דוא"ל מההוצאה מיום 24.2.03 ו- 28.2.03 (נספח מ"ח לתצהיר התובעת). אולם גם מהם ניתן להבין כי החוזה בדרך, והוא יתקבל תוך כמה שבועות; כפי שאנו יודעים היום, חוזה לא התקבל לא לאחר מספר שבועות, חודשים או שנים. מכל מקום, לתובעת לא היה חוזה חתום להוצאת הספר במעמד הישיבה השנייה בה נערך לתובעת שימוע. 27. התובעת טוענת, כי הופלתה לרעה שכן, בעניינם של מרצים אחרים, נהגה הנתבעת באופן שונה. התובעת כיוונה לעמיתיה אמנון רז ודב גרא. בעניינו של רז, מסתמכת התובעת על עדותו של פראם, בה חזר בו מהאמור בתצהיר בו נאמר, כי במועד בו הוחלט לפתוח לאמנון רז בהליכים כבר התקבל ספרו לדפוס. התובעת בנתה תילי תילים של ניתוחים אולם אנו מבקשים להיצמד לדברי פראם בחקירתו הנגדית בהתייחסו לספרו של רז: "ש. בעצם, מה שאתה אומר לנו, אי אפשר פעם לדעת עד שהספר לא יצא בדפוס ת. לא, שהמו"ל כותב מכתב שבו הוא אומר שכתב היד המלא עבר שיפוט אקדמי, ומוכן להדפיס אותו כמות שהוא, לא מבקש שינויים אלא עריכה אקדמאית - אם יש חוזה חתום אז אפשר להתקדם. ש. ואתה חושב שזה היה המצב אצל ד"ר אמנון רז ת. אני חושב שאצלו היה כתב יד מלא, אכן עבר קריאה ושיפוט והתחייבות מטעם המו"ל להוציא את הספר... (עמ' 64 לפרוטוקול ש' 19-25). "ת. אני הבנתי שמה שהיה בידנו כשישבנו וגם כשקידמו אותו בהעלאה בדרגה היה ספר שהיה מקובל אצל המו"ל. זה שהספר ישב על המדף זה אפשר לו לעשות תיקונים." (עמ' 64 לפרוטוקול ש' 11-12). "...ש. האם הוא הראה לכם חוזה ת. אני לא ראיתי חוזה משפטי ש. עד כמה שידוע לנו היה מכתב של פרופ' בונפיל שהספר יתקבל לדפוס" (עמ' 64 לפרוטוקול ש' 29-31). "...ת. ראיתי מכתב מפרופ' ראובן בונפיל שהספר התקבל בסדרת איטליה שמוציאה הוצאת מגנס, ואכן עבר שיפוט אקדמי." (עמ' 65 לפרוטוקול ש' 1-2). פראם הרחיב בעדותו על סוגיות השיפוט האקדמי של ספר וחילק זאת לשיפוט ראשוני שנעשה ע"י המערכת של המוציא לאור לבין שיפוט אנונימי שהמערכת שולחת לאנשים חיצוניים. כדי להגיע לשלב פרסום הספר הוא חייב לעבור שיפוט אנונימי (עמ' 74-75). התובעת טוענת כי דברים אלו הופיעו לראשונה בחקירתו הנגדית של פראם ומשנים את גרסתו הראשונית. לטעמנו, אין בכך כדי לשנות את העובדה, כי התובעת לא החזיקה במסמך המעיד כי ספרה עבר שיפוט סופי וכי היא לא מחזיקה בהתחייבות של מוציא לאור להוציא את הספר, כפי שהיה במקרה של רז. מקובלת עלינו גרסתו של פראם, כי לאחר שקיים אישור של המו"ל ולאחר שהספר עבר שיפוט, יתכנו בו שינויים נוספים כתוצאה מתיקונים ועדכונים, שלעיתים מתחייבים מחלוף הזמן. זמן זה יכול להשתרע על תקופה של מספר שנים עד הוצאת הספר בדפוס (עמ' 64). 28. באשר לדב גרא, ציין פראם בתצהירו בסעיף 12.1, כי במועד הדיון של ועדת המינויים המחלקתית בשאלת קידומו של ד"ר גרא, ספרו כבר פורסם. הספר התקבל לפרסום ב- 21.2.97 ואילו תהליכי ההעלאה בדרגה החלו בחודש אפריל 98'. התובעת טוענת, כי לגרא ניתן שבתון על מנת להשלים את הספר וזאת מבלי שהוכח כי היו לו השגים חריגים כטענת הנתבעת. לעומת זאת, לתובעת לא ניתנה הזדמנות דומה. אלא שהמסמכים שהתובעת צרפה לתצהירה מראים אחרת: כרקע לקבלתה לעבודה בנתבעת בשנת 1995 כתבו פרופ' אורמן ובן זאב מכתב לחברי המסלול לתולדות עם ישראל והמליצו בחום על התובעת תוך שציינו בסעיף 6 כי רשימת הפרסומים של התובעת כוללת ספר על הנשיאות בארץ בישראל בתקופת המשנה והתלמוד, שיתקבל לדפוס ונמצא בשלבי הכנה מתקדמים (נספח ג). באותו אופן כתבו אורמן בן זאב ובן שלום לראש מחלקת יסטוריה ב- 15.1.96 וחזרו וציינו כי ספרה של התובעת נמצא בשלבי הכנה מתקדמים (נספח ד' לתצהיר). על רקע זה התכוונה המחלקה לקדם את התובעת לתפקיד מרצה בכירה, כאשר ראש מחלקת היסטוריה - פרופ' שלמון כתב ב- 2.3.00 לדיקן הפקולטה כי הוחלט להאריך את מינוי התובעת בשנה נוספת (נספח ד' לתצהיר פראם). שנה לאחר מכן ב- 21.6.01 כותב פרופ' שלמון לדיקן הפקולטה, כי התובעת נכנסת לשנתה השישית, ויש לו סיבה טובה להאמין שהיא תועלה בדרגה לאחר שספרה יופיע בדפוס (נספח ז' לתצהיר פראם). 29. מכאן, שלתובעת ניתנו אין ספור ארכות להשלמת ספרה, כאשר מינוייה מוארך מדי שנה על בסיס הציפיה כי ספרה יהיה מוכן לפרסום, שעה שעד היום הדבר לא נעשה. מכאן, שלא ניתן לראות במקרהו של גרא דומה לעניין התובעת, אשר מאז 1995 ועד 2003 לא התקבל ספרה לפרסום ע"י הוצאה כלשהי. 30. כמות המאמרים שהתובעת פרסמה מאז קידומה האחרון. החלק הארי של הפרסומים הנלקחים בחשבון כאשר נשקל קידומו של מועמד, הם המאמרים שפורסמו ועברו שיפוט אקדמי מאז הקידום האחרון. בקורות החיים, שהתובעת הגישה (נספח א' לתצהיר פראם), סומנו בכוכבית המאמרים והספר שהופיעו מאז הקידום האחרון: כך הופיעו ארבעה מאמרים שפורסמו, שלושה מאמרים שעומדים להתפרסם אך נשפטו כנדרש וספרה של התובעת. מעיון בקורות החיים שהתובעת הגישה טרם קודמה לדרגת מרצה בשנת 1996 (נספח נ/1) עולה, כי שניים מן המאמרים השפיטים, שסומנו כמאמרים חדשים מאז הקידום האחרון (מאמרים 6 ו-7 בעמ' 5 לנספח א לתצהיר פראם), הופיעו כבר בקורות חיים משנת 1996 והם כבר שימשו לקידום התובעת. בחקירתה הנגדית, התובעת הסבירה, כי נאמר לה בעל פה ששני המאמרים לא נלקחו בחשבון. התובעת הניחה שפרופ' אורמן אמר לה אבל לא היתה בטוחה בכך (עמ' 9-10). כך או כך מטעם התובעת העיד פרופ' אלישע קמרון אשר ציין כי היעד הכמותי הדרוש לקידום מרצה הוא פרסום עשרה מאמרים מאז הקידום האחרון (עמ' 32 שורות 18-30). פחות מכך לא היה עוזר למועמד לצלוח את ועדת הפקולטה בועדה המקצועית או בועדה העליונה (עמ' 33 שורות 12-13). 31. כאשר מונים את מספר המאמרים של התובעת שלא נלקחו בחשבון בקידום הקודם מגיעים לחמישה. מעמדו של הספר שלא פורסם, ויש מחלוקת אם הוא נשפט כנדרש, אינו מוסיף לרשימה זו פרסום שיכול להילקח בחשבון ועל כן ולפחות מבחינת מספר הפרסומים יוצא אפוא שלתובעת לא היה די כדי להצדיק את קידומה. אף אם היינו מוסיפים את שני המאמרים, שלטענת התובעת, לא נלקחו בחשבון בקידום האחרון, לא היה בהם די, לסייע לתובעת, לפי שיטתו של פרופ' קמרון - שהוא עד מטעם התובעת, שכן, אין חולק שלתובעת לא היו עשרה מאמרים מאז הקידום האחרון. 32. על יסוד כל האמור לעיל הוכח הבסיס למכתבו של פרופ' אורמן לתובעת מיום 13.3.03 (נספח מ"ט לתצהיר התובעת), לפיו קיבל את המלצת ועדת המינויים המחלקתית שלא להמליץ על פתיחת הליכים לקידום התובעת. על פי המכתב הועדה מצאה, כי תרומת המדעית של התובעת למחלקה, ומשקלם הסגולי של מאמריה, לא הצדיקו פתיחת הליכי קידום. כמו כן, לא הוגש כתב יד מלא של ספרה של התובעת וחוזה לפרסומו. 33. האם פיטורי התובעת נעשו על מנת להעביר את התקן שלה למדור אחר במחלקה? התובעת טענה, כי פיטוריה נבעו בין השאר גם משיקולים זרים, הכרוכים בניוד התקן שלה למדור העת החדשה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, כך שניתן היה להסדיר את מעמד המרצים הצעירים שקודמו וקיבלו קביעות כמו ד"ר רז וד"ר זלקין. בעניין זה מקובלת עלינו גירסת דיקאן הפקולטה פרופ' פינגר, שהסביר כי העברת תקנים ממדור למדור היא פררוגטיבה של הנהלת המחלקה (עמ' 42 שורות 9-14). התקן אינו שייך לאדם, אלא ליחידה ואם הוא מתפנה ניתן להעבירו ממחלקה למחלקה (עמ' 42 שורות 17-23). אורמן סיפר בתצהירו (סעיפים 44-46), כי לאחר קבלת ההחלטה שלא ליזום הליכי קידום לתובעת, החל לפנות למועמדים שיאיישו את התקן, אך לא מצא כאלו. לכן, הוסכם בין המדורים כי התקן יושאל בשנה"ל תשס"ב ממדור העת העתיקה למדור העת החדשה, וזאת עד לפרישת פרופ' שלמון בתום אותה שנה (שלמון כיהן במדור העת החדשה). בתקן של העת החדשה כיהן ד"ר זלקין, ובמקביל התקיים מכרז לתקן של מרצה במדור העת העתיקה לתקופת משנה ותלמוד, בו זכה ד"ר טרופר, המכהן בתפקיד עד היום. מאחר ופרופ' שלמון עיכב פרישתו, העמיד הרקטור לרשות המחלקה תקציב גישור לקליטת חבר סגל נוסף עד לפרישת שלמון והחזרת התקן למדור העת העתיקה. (סעיף 45.4 לתצהירו של פרופ' פראם). 34. בעלה של התובעת, ד"ר זאב רובין, פירט בתצהירו שיחה שהיתה לו עם פרופ' אורמן ז"ל, בה הוסבר לו כי כך או כך תסיים התובעת את עבודתה בשל הרצון להעביר את התקן שלה למדור העת החדשה. מעבר לכך כי מדובר בעדות על דברים של מי שאינו עוד בין החיים (פרופ' אורמן), מתקשים אנו שלא לתת להם משקל כלשהו כאשר רובין הודה בחקירתו הנגדית, כי דברי אורמן היו ידועים לו בעת הדיונים בבקשה הראשונה והשניה, ובכל זאת לא חשף אותם אז (עמ' 38 שורות 3-23). דווקא בהליכים אלו כאשר פרופ' אורמן היה בחיים, בחר רובין שלא להזכיר את הדברים באופן שאורמן יכול היה להתעמת איתם. מכאן שלדברי רובין על אורמן, אין כל משקל וגם מבחינה זו לא מצאנו פסול בהעברת התקנים שהוכח כי נעשתה באופן זמני ולא משיקולים זרים. 35. האופן בו נוהל השימוע לתובעת היו טענות למכביר על הדרך בה נוהל השימוע: הוא לא נוהל בלב פתוח, לא נטען כי קיימת בעיה במערכת היחסים בין התובעת למרצים האחרים כפי שצויין בהליך זה, לא נאמר לה כי חסר שיפוט אנונימי של ספרה, לא הוצגו בפני חברי הפורום שדרים עדכניים לגבי מצב הספר, לא נקראו קורות החיים העדכניים של התובעת המכילים מאמרים נוספים, הפרוטוקול שנוהל אינו משקף את שהתקיים בפועל, לא נמסרו לחברי הפורום מכתבי תמיכה של מרצים ותנאי השימוע היו קשים. 36. במרבית הטענות דנו במסגרת הבקשה השניה ולא מצאנו בהן ממש. התובעת קיבלה הזמנה לשימוע ובה צויין כי הועדה תדון בשאלת הפתיחה בהליכי קידום לתובעת וכי השיקולים שבגינם הועדה שוקלת שלא לפתוח בהליכי קידום פורטו בתצהירו של אורמן שצורף לבקשה הראשונה. (ההזמנה צורפה כנספח י"א לתצהיר פראם). צויין כי בתצהירו של אורמן אוזכרה התחושה של חברי הסגל, כי התובעת הוליכה אותם שולל בטענה, כי ספרה הושלם. עוד צויין כי התברר לחברים כי הספר כולו עדיין לא עבר שיפוט (סעיף 23-25 לתצהיר). המסמכים החדשים, שעוסקים בספרה של התובעת, אם הוצגו וזכו להתייחסות, או לא זכו להתייחסות, אינם משנים את שנאמר בהם, לפיו אין לתובעת חוזה עם מוציא לאור. לא מצאנו פגם בכך שמכתבי המלצה של חברי סגל לא הובאו בפני הועדה, ומקובלת עלינו עדותו של פרופ' פראם לפיה, מכתבים כאלו שהם מוזמנים, לא יכולים לבוא בפני הועדה, שכן הם מהווים פתח להפעלת לחץ על חברי הועדה (עמ' 58 שורות 14, עמ' 59 שורה 1). למען סבר את האוזן, פרופ' אלישע קמרון, שכתב בחום על התובעת (מכתבו צורף לתצהירו), יחד עם פרופ' סיון ופרופ' לוריא, התבטא בחריפות רבה על חברי הועדה במסגרת חקירתו הנגדית. כינויים כמו "לא הגון", "רשע","טיפש", "צבוע", מלמדים עד כמה משמשים במכתבי המלצה אינטרסים שונים ולכן לא ראוי כי יבואו בפני הועדה (חקירתו הנגדית של פרופ' קמרון - עמ' 34-35). כמו כן, מכתבים אלו יכולים לבוא ובאו בפני הגופים האחרים כמו הדיקן, הרקטור אבל כאמור לא בפני חברי המחלקה. לתובעת ניתנה הזדמנות נרחבת להביא דבריה באריכות במשך כשעה, כך גם נוהל פרוטוקול שמופיעים בו עיקרי הדברים. אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה השימוע לא נוהל בפתיחות; ברור כי חברי הועדה הכירו את ענין התובעת, אך הדבר לא מחייב כי ישמש לרעת התובעת. בפועל, כפי שהתברר, שניים מחברי הועדה שינו דעתם לטובת התובעת ותמכו בפתיחת הליכי קידום. גם התנאים הפיזיים הירודים של החדר בו היה השימוע, הוסברו בכך שהיה צורך בחדר בו ניתן יהיה לסגור אותו ולא כשאר החדרים שהם פתוחים במהותם ולא היו מאפשרים דיון דיסקרטי בענין התובעת. מכאן, שלא מצאנו באופן בו נוהל השימוע פגם כלשהו והוא נוהל כדין. 37. הליכים נוספים לאחר החלטת ועדת המינויים המחלקתית כפי שהראינו קודם, הליכי קידום יכולים להיפתח ע"י ראש המחלקה הרקטור והדיקאן. ראש המחלקה - אורמן - אימץ את המלצת חברי הועדה והודיע לתובעת על סיום עבודתה. התובעת טוענת, כי הדיקן והרקטור נמנעו מלפתוח בהליכי קידום לתובעת למרות פניות של שלושה פרופסורים אליהם מבלי שהתעורר אצלם חשד, כי מדובר בהחלטה בלתי הוגנת ובלתי ראויה. נהיר לנו, כי בהתאם לסעיפים 7.3.4 ו- 7.3.6 לתקנון הרקטור והדיקאן רשאים לפתוח בהליכי קידום למועמד במקביל לראש המחלקה. על הדיקאן והרקטור להתייעץ עם ראש המחלקה ולשמוע דעתו, ורק במידה והשתכנעו כי עליהם לקבל החלטה שונה מזו שנתקבלה ע"י ראש המחלקה, יעשה שימוש בסמכותם ויפתחו הליכים למועמד. ניתוח סעיפי התקנון מלמד, כי עיקרון העל נותן משקל מכריע לעמדת המחלקה, שכן עם חבריה אמור המועמד לעבוד יומיומית, והם אלו שעומדים על כישורי המועמד מקרוב. בדרך זו הלכו הדיקאן והרקטורים פינגר וויינבלט, אשר בחרו לא להתערב באוטונומיה של המחלקה. זהו חלק מהחופש האקדמי שבית הדין אינו מתערב בו, כאשר הונח לדעתו המסד כי לא מדובר בשיקולים זרים, אפלייה או חוסר תום לב. 38. התובעת פנתה גם ל"ועדת התאום" הפועלת בהתאם לסעיף 8.3.4.3 לתקנון. הועדה משמשת מעין ועדת ערעורים על החלטות הנוגעות לקידום ושנפלו בהם פגמים תקנוניים. ועדת התאום מורכבת משלושה חברי סגל קבועים ממחלקות שונות בפקולטה ואף אחד אינו בעל נגיעה למחלקה להיסטוריה. (העתק פניית התובעת לחברי ועדת התאום צורפו כנספחים ל"ז עד מ' לתצהיר התובעת). הועדה התכנסה פעמיים ובתאריך 28.2.02, קבעה, כי לא מצאה בהחלטת ועדת המינויים הפרה של התקנון (דו"ח הועדה צורף כנספח נת/10 לכתב ההגנה). בנסיבות אלו, ההליכים של אורגני הנתבעת ובהם הדיקאן, הרקטורים וועדת התאום נעשו כדין ואין מקום להתערב בהם. 39. הסעדים לאחר שקבענו כי לא נפל פגם בהחלטה של אי פתיחה בהליכי קידום לתובעת ובעקבות כך לסיים את עבודתה בנתבעת, נדחות בזאת תביעותיה לבטל את פיטוריה, לקיים דיון מחודש בעניינה, לשלם לה פיצוי בגין אובדן שכרה, פנסיה, תנאים נילווים, עוגמת נפש ועוד. עוד טענה התובעת כי נגרם לה נזק עצום כתוצאה מטיפולה הכושל של הנתבעת בעניין שמירת רצף זכויות הפנסיה בעקבות מעברה מאוניברסיטת תל אביב לנתבעת. באוניברסיטת תל אביב התובעת היתה זכאית לפנסיה תקציבית ואילו אצל הנתבעת לפנסיה צוברת. על הנתבעת היה לדאוג כי עניינה של התובעת יובא בפני ועדת חריגים והיא לא עשתה כן. התובעת העמידה את רכיב זה על 300,000 ₪. בעניין זה, יש להקדים ולומר כי התובעת לא הוכיחה ולו בראשית ראיה את נזקה ועל כן די בכך כדי לדחות ראש נזק זה על הסף. בנוסף, הגב' לבנה אלוש, המשמשת כמנהלת מחלקת משאבי אנוש של סגל אקדמי בנתבעת, ציינה בתצהירה בעמ' 6, כי כבר ב- 29.3.98, הובא לידיעת התובעת כי לא ניתן לבצע הסדרי רציפות זכויות לעמיתים חדשים שהיו מבוטחים קודם לכן בפנסיה תקציבית (עותק מכתב הנתבעת לאוניברסיטת תל אביב שהנתבעת היתה מכותבת לו - צורף כנספח ט"ו לתצהיר אלוש). עם סיום עבודתה של התובעת בנתבעת, פנתה הגב' אלוש לאוניברסיטת תל אביב, וביקשה את המשך טיפולם בנושא הפיצויים והפנסיה בהתאם להסכם רציפות הזכויות (המכתב מיום 7.4.03 צורף כנספח ט"ז לתצהיר אלוש). בכך, ניתן לראות כי הנתבעת קיימה את חובותיה כלפי התובעת, שהיתה מודעת לאי קיום הסדר הרציפות כבר ב-1998. 40. יחד עם זאת, סבורים אנו כי התובעת זכאית להודעה מוקדמת כפי שזכאי לה כל עובד שמפוטר. הודעת הפיטורים הראשונה שניתנה לתובעת היתה כשישה חודשים לפני תום תקופת המינוי. הודעת הפיטורים בוטלה ע"י בית הדין ובעקבות השימוע הוחלט בשנית על פיטורי התובעת. פיטורים אלו לא מבטלים את זכותה של התובעת לקבלת הודעה מוקדמת כדין. בהתאם לתקנון אין התובעת זכאית להודעה מוקדמת בתום 6 חודשים אשר זכאים לה רק מי שעניינו נדון בועדת המינויים העליונה ולא נתנה לו קביעות (סעיף 7.2.5 לתקנון). על כן, משמכתב הפסקת העבודה הוצא ביום 24.3.03 (נספח כ"ז לכתב התביעה), והוא מציין כי סיום העבודה הוא ב-25.3.03, לא ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת בת כחודש והיא זכאית לחלף הודעה מוקדמת. בהתאם למשכורת הקובעת המופיעה בטופס 161 (נספח ז' לתצהיר אלוש), זכאית התובעת לסך של 11,728 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 25.3.03 ועד התשלום בפועל. 41. סוף דבר התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם בהחלטה שלא לפתוח בהליכי קידום, המצדיק את התערבות בית הדין. בנסיבות אלו, כל תביעות התובעת נדחות למעט התביעה לחלף הודעה מוקדמת כאמור בסעיף 40. בהתחשב בנסיבותיה האישיות של התובעת, לא מצאנו מקום לחייבה בהוצאות למרות שהיה מקום לכך ובסכומים נכבדים, לולא כן. קידום עבודה