קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז בגין יתרת חוב בחשבון בנק של חברה בפירוק: מונחת בפני מחלוקת משפטית שהתגלעה בין מפרק חברת ה.ח סלומון חומרי בניין בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה) לבין בנק הפועלים. ליבת המחלוקת נעוצה בשאלת היקפה ומידת פרישתה של זכות קיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, ולמעשה, האם עמד הבנק בתנאי של "עסקים הדדיים", כפרשנותו בהלכה הפסוקה. העובדות הרלוונטיות להכרעה הינן פשוטות, ואינן שנויות במחלוקת כלשהי. עניין לנו, בשני חובות נגדיים שנוצרו בין הצדדים, וזאת בנסיבות הבאות. האחד: חוב החברה לבנק שמקורו ביתרת חובה בחשבון שניהלה אצלו, בסניפו שבעיר לוד - קרי, חבות שנוצרה במסגרת יחסי בנק לקוח. האחר: במסגרת יחסים עסקיים בין החברה לבין צד שלישי, מסר האחרון לחברה שיקים שלו שחוללו. החברה פנתה, בתגובה, להוצאה לפועל, ובמסגרת זו הוטל עיקול על חשבונו של אותו צד ג', שנוהל בסניף נס-ציונה של בנק הפועלים. אלא (ועובדה זו נקבעה בפסק-דין, שהפך חלוט לאחר שערעור הבנק בנדון נדחה), שהבנק התרשל, והניח ללקוחו לפעול בחשבון חרף בעיקול. אי לכך, נקבע באותם פסקי-דין, כי הבנק יחוב בחובו הפסוק של אותו צד ג' כלפי החברה. לאור האמור לעיל, הגיב הבנק בהודעת קיזוז; המפרק חולק על זכות הקיזוז ואינו מכיר בה, ומכאן הבקשות שהגישו הצדדים בעניין זה - כל אחד בנפרד - ואשר החלטתי לדון ולהכריע בהן במאוחד. הסוגיה המשפטית העומדת על הפרק הינה, היקפה של זכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, והאם היא "לוכדת", בתוכה את שני החיובים נשוא המחלוקת שבפני. זאת, כאשר התנאי לקיזוז, עליו חלוקים הצדדים, הינו תנאי ההדדיות, והוא בלבד. זכות הקיזוז אל מול חברה חדלת פרעון, כפי שפורשה בפסיקה, וכפי שטוען הבנק בצדק, נועדה בעיקרה כדי למנוע מצב בלתי-צודק, בו מחד-גיסא תובע מפרק מחייב של חברה חדלת פרעון לשלם את מלוא חובו, ולעומת זאת, קם מולו עקרון השיוויון ומונע ממנו לתבוע חוב נגדי, אלא בדרך המסורבלת של הגשת תביעת חוב, ממנה יצמח לו בדרך-כלל אך ורק דיבידנד חלקי. כדי למנוע מצב בלתי-צודק זה, או למצער לצמצם את מספר המקרים בו הוא חל, התיר המחוקק לחרוג מהעקרונות הרגילים של חדלות פרעון, ולבצע התחשבנות וקיזוז בין הצדדים, הכל בתנאים הקוגנטיים והמפורטים שבסעיף 74. אלא מאי? שיקול זה, חרף חשיבותו הרבה, אינו חסר גבולות ואינו "עומד בחלל הריק"; המחוקק מצא לנכון, וזאת שלא בכדי, להגבילו בשורה של תנאים קוגנטיים, אשר אחד מהם דורש כי תתקיים "הדדיות" בין החובות המקוזזים זה מול זה. קרי, הדין דורש כי בין שני החובות הנגדיים תהיה זיקה מהותית, וזאת מעבר לכך כי הם קיימים בין אותם צדדים. במילים אחרות; לא די בעצם העובדה, כי פלוני חב לאלמוני חוב א', ואלמוני חב לפלוני חוב ב', אלא נדרש קשר מהותי, אמיתי, בין אותם חובות. סעיף 74, המתייחס לאמור לעיל במפורש, מונה מספר סוגים של יחסים הדדיים המצמיחים את זכות הקיזוז, וזאת כאשר - בהתאם להלכה הפסוקה - הסוג הרחב ביותר מביניהם הינו "עסקים הדדיים". חשיבותה של נקודה זו רבה, ומן הראוי לחזור ולהבהיר אותה טרם אגש לבחינת פרשנות המושג "עסקים ההדדיים". עצם קיומן המפורש של אותן מסגרות יחסים כתנאי לזכות קיזוז, מבהיר אף כי "מן ההן, ניתן להבין אף את הלאו" - קיימים אף קיימים מצבים, בהם חובות נגדיים עומדים בין אותם צדדים, אך אין הם נופלים למסגרת ההדדיות, אף לרחבה ביותר מבין הזיקות המנויות בדין. שהרי אם לא כן, לא היה כל טעם בדרישת ההדדיות בסעיף, והמחוקק לא היה נוקב בו כלל, כך שדי היה בעצם המצב של חיובים נגדיים בין אותם צדדים (כל עוד הם עומדים בתנאיו האחרים של סעיף 74, שהינם מחוץ למסגרת הדיון הנוכחי). אולם, משבחר המחוקק לציין את דרישת ההדדיות, יש לכבד את רצונו, ולהמנע מפרשנות מלאכותית וגורפת, לפיה כל צמד חיובים נגדיים נופל למעשה למסגרת "עסקים הדדיים" - דבר המרוקן למעשה את התנאי מתוכן. לאור עקרון זה, יש להבין את הדרך בה פירש בית המשפט העליון את התנאי דנן במסגרת ע"א 4316/90 הספקה נ' אגרא. שם, נוסח המבחן על-ידי השאלה, האם ניתן לראות את החיובים הנגדיים כנובעים ממערכת עסקית אחת, על כל המשתמע מכך (והאם היו הצדדים יכולים, באורח סביר, להתייחס אליה ככזו). אכן, עניין לנו בפרשנות תכליתית של הסעיף, הנמנעת מהחלה גורפת של ההדדיות על כל שני חיובים נגדיים באשר הם, ובעיקר לא במקום בו אין קשר או זיקה אמיתית כלשהי ביניהם, מלבד הזהות בין שני הצדדים לניסיון הקיזוז; מגמה זו, יש לכבד ולשמור על דלת אמותיה, וכך אעשה במסגרת החלטתי זו. בית המשפט העליון, שב ויישם מבחן זה אף בע"א 7954/03 אמדאוס נ' הבנק למסחר. חרף העובדה, כי אותה הלכה עשויה להביא תוצאות בעייתיות מאד במספר מקרים (הנוגעים לשאלת "המועד הקובע" להפעלת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, אשר אינה עומדת על הפרק בעניין שבפני). אלא, שבכל הנוגע לשאלת ההדדיות, הרי הישום שנעשה בעניין אמדאוס הינו פשוט וברור, ומהווה המשך ישיר לכוונתה ולמהותה של הלכת אגרא. באותו עניין, נקבע כי אם וכאשר בנק מנהל עבור לקוח תיק ניירות ערך, הרי שתתכן זיקה מהותית בין חוב אחד, הנובע מיתרת חובה של הלקוח לבנק במסגרת הקשר העסקי ביניהם, לבין חוב אחר, הנובע מנזק לכאורה שגרם הבנק ללקוח, כאשר נמנע מעשיית פעולות חיוניות באותו תיק ניירות ערך. זאת, באשר שני החובות אכן נוצרו בדלת אמותיה של אותה מסגרת עסקית, שעניינה ניהולו וקיומו של תיק ניירות הערך. במקרה שבפני, מצטט הבנק את הפסיקה בעניין אמדאוס, ומבקש כי אפסוק באותה דרך. אלא מאי? די בעיון בסיסי בנסיבות המקרה, בכדי להבהיר כי הן שונות בתכלית מנסיבות פרשת אמדאוס. בענייננו, נוצר חוב אחד במסגרת הרגילה של יחסי בנק-לקוח, אלא שהחוב הנגדי נראה כמנותק לחלוטין מאותה מסגרת, באשר לא נוצר, ואין כל קשר אמיתי בינו לבין מסגרת יחסי בנק-לקוח בין בנק הפועלים לחברה בפירוק. לכל היותר, ניתן לגרוס כי אותו חוב נוצר במסגרת העסקית של יחסי בנק-לקוח בין בנק הפועלים לבין חברה אחרת (ואשר בה התערבה לשכת ההוצאה לפועל), צד ג' אשר הקשר היחיד שלו לחברה שבפירוק, הינה כי מסר לה, במסגרת עסקית נפרדת ושונה לגמרי, שיקים משל עצמו, ואלו חוללו. בכך, נבדל המקרה דנן מפרשת אמדאוס, שם חבותו הנזיקית כביכול של הבנק היתה, במובהק, בקשר לאותו תיק ניירות ערך שניהל בעבור הצד הנגדי לנסיון הקיזוז. נקל לראות, כי ה"זהות" (קרי, העובדה כי הן החשבון ביתרת חובה, והן חשבונו של אותו צד שלישי נוהלו באותו בנק), נראית על-פניה כפרי מקריות צרופה. באותה מידה עצמה, יכול היה הצד השלישי לנהל את חשבונו בבנק אחר. זאת, בלא שהיה משתנה דבר במערכת יחסי בנק-לקוח שניהלה החברה בפירוק עם בנק הפועלים. התוצאה היא, כי פרשנות שיפוטית אשר תקרא למצב זה "עסקים הדדיים", לא רק שהיא מלאכותית (באשר הדדיות - איין, אף לפי הפרשנות המינימליסטית ביותר של המושג). פרשנות שכזו, תייתר למעשה את עצם הסייג הדורש הדדיות בקיזוז אגב חדלות פרעון, ותהפוך אותו לאות מתה - שהרי, אם קשר מקרי שכזה די בו בכדי להקים "עסקים הדדיים", הרי שדין דומה יחול על כל שני חיובים נגדיים בין אותם צדדים, יהא מקורם כאשר יהא. לפי פרשנות זו, די בכך כי חברה מקיימת יחסי בנק-לקוח עם בנק, בכדי להפוך כל עסק שהיא שהיא מנהלת מול צד ג' ל"הדדי" כלפי הבנק, גם אם אין לו כל מעורבות אמיתית באותה עסקה. לכך, לא אוכל ליתן ידי. בשולי הדברים יוער; יתכן מאד כי שיקול דומה עמד אף לנגד עיניו של כב' סגן הנשיא הנדל, אשר דן ודחה את ערעורו של הבנק על חיובו לשלם לחברה בפירוק בגין העיקול שלא כובד. זאת, באשר סגן הנשיא דחה את ערעור הבנק והורה לו לשלם כספים, בפועל ובלא סייג, וזאת חרף העובדה כי טענת הקיזוז של הבנק הועלתה מבעוד מועד והונחה בפניו, בעת שכתב את החלטתו בנושא הערעור. אכן, סגן הנשיא לא דן במפורש בסוגיית הקיזוז, אולם יתכן וסבר, כי האורח בו חייב את הבנק לשלם כספים חרף העלאתה, משמעו דחייה במשתמע של הטענה - דבר המקים כנגד הבנק אף מחסום דיוני בדמות מעשה בי-דין. אלא, שנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להוסיף ולהעמיק בסוגיה זו, וניתן בנסיבות המקרה להותירה בצריך עיון. סוף דבר; דין עמדת הבנק להדחות, ודין עמדת המפרק להתקבל. בנסיבות המקרה, נוכח סירובו המתמשך של הבנק לשלם כספים בהם חויב כדין, והאורח בו - עקב התנהלותו - התמשך העניין ודרש שרשרת של התדיינויות משפטיות, ישא הבנק בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך דין בסך 50,000₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוב בחשבוןחשבון בנקבנקקיזוזפירוק חברהחוב