קצבת זקנה לבעל רישיון לישיבת קבע בישראל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת זקנה לבעל רישיון לישיבת קבע בישראל: 1. התובעים, בני שתי משפחות, המתגוררים כולם ביישוב ביר-עונה קיבלו רישיון לישיבת קבע בישראל החל מיוני 2004 וזאת על פי פסק הדין שניתן בבג"צ 699/98. כמו כן הוענקה להם תעודת זהות. התובעים הגישו תביעות לקצבת זקנה מהנתבע ב - 1.1.04 ותביעות אלו זו נדחו לפי סעיף 240(א)(2)(א) לחוק מהטעם שהתובעים נהיו תושבים ומבוטחים לפי החוק לראשונה לאחר הגעתם לגיל 60. 2. שתי התביעות הוגשו על ידי התובעים לאחר שתביעות דומות של תובעים אחרים הוגשו לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בשנים 2004 ו-2005. הדיון בתביעות אלו אוחד בתחילה עם התיקים הותיקים שכן התנהל, ניסיון הידברות אשר לא צלח. ביום 13.12.06 ניתנה החלטת הנשיאה (כתוארה אז) הש' רונית רוזנפלד להקפיא הדיון בתיקים אלו עד הכרעה בתיקים האחרים. לאחר שניתן פסק הדין בתיק עפאנה (בל' 11131/04) התקיים דיון מוקדם בפני הש' רוזנפלד ביום 21.2.08 בו נקבעו הפלוגתאות בתיק זה וכן נקבעו עובדות מוסכמות. 3. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת כפי שהן עולות מהמסמכים בתיק ונוסחו באופן חלקי במסגרת הדיון המוקדם הם: התובעים הגישו עתירה לבג"צ בתיק 699/98, בו ניתן פסק דין בחודש 6/05. בפסק הדין נקבע כדלקמן: " טוענים העותרים, כי כל אותם עותרים שקיבלו תושבות קבע בעקבות העתירות, זכאים כי תושבותם תחשב כאילו הוענקה בשנת 1967. נפקותה העיקרית של טענה זו, לשיטת העותרים, היא בהיקף הזכאות לתגמולי ביטוח לאומי שהעותרים עשויים להיות זכאים להם, בהנחה שהיו תושבים כבר מאז 1967, ולא ממועד הענקת התושבות בפועל (שנת 2004). בעניין זה הצהיר בפנינו בא-כוח המשיבים (ביום 29.3.2005 ), כי מבחינת משרד הפנים, העותרים שקיבלו רשיונות לישיבת קבע "זכאים לתושבות כדין משנת 1967"; וכך אנו קובעים. אשר לטענותיהם של העותרים כלפי המוסד לביטוח לאומי - המוסד כלל לא הופיע כמשיב בעתירות אלה, ואין מקום שנורה בעניין זה במסגרתן. על העותרים (שזכו בתושבות) להביא טענותיהם בפני הגורמים המוסמכים במוסד לביטוח לאומי. בבחינת הסוגיה, תעמוד לפני אותם גורמים עמדת משרד הפנים, אותה אימצו בפסק דין זה. אם יבקשו העותרים להשיג על קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניין - פתוחה דרכם לעשות כן בדרכים הקבועות בדין". ב. התובעים קיבלו תעודת זהות ישראלית ומוכרים כתושבי ישראל מחודש 6/04. בטרם מתן פסק הדין ניתן צו ביניים לפיו הוענקו לתובעים אשרות שהייה שנתיות מתחדשות עד לסיום הדיון בעתירה. ג. לתובע מס' 1 מלאו 60 שנים בשנת 1996 (יליד 2.11.36). ד. לתובעת מס' 2 מלאו 60 שנים בשנת 2005 (ילידת 13.7.45). ה. לתובע מס' 3 מלאו 60 שנים בשנת 1997 (יליד 1957). ו. לתובעת מס' 4 מלאו 60 שנים בשנת 2002 (ילידת 18.9.42). ז. הוסכם על הצדדים במסגרת העובדות המוסכמות כי המועד הקובע לענין סעיף 405 לחוק הביטוח הלאומי, הוא פברואר 2004. ח. התובעים לא הגישו ראיות להוכחה מתי הגישו בקשתם לקביעת תושבותם למשרד הפנים. יאמר כי בעת עריכות המוסכמות והפלוגתאות על ידי הש' רוזנפלד בדיון, לא נקבעו מוסכמות לגבי גיל התובעים, ככל הנראה עקב השמטה ועל כן נקבעו אלו להלן על בסיס המסמכים שבתביעה. עיקר טענות התובעים כעולה מסיכומיהם: משקבע ביהמ"ש העליון בפסק הדין כי התובעים תושבי ישראל כדין עוד משנת 1967, הם זכאים לכל הזכויות הנובעות מכך. בהסתמך על פס"ד עב"ל 1372/04 מג'נון נ. המוסד לביטוח לאומי , יש לקבוע כי אישור משרד הפנים על מעמדם של התובעים הוא בר תוקף ומשנקבע כי הם תושבים משנת 1967 , הם היו תושבים עוד טרם מלאו להם 60 שנה ולכן זכאים לקצבאות הזקנה. משהנתבע חולק על החלטת משרד הפנים עליו להציג ראיות לסתור את קביעת משרד הפנים ומשלא עשה כן, עליו לקבל את תביעת התובעים. מאחר וההכרה בתושבות התובעים היא בדיעבד, אמורים לחול הוראות סעיף 405 לחוק עפ"י דברי ההסבר להצעת החוק, שכן הוראה זו באה לקבוע רק את מועד תחילת התשלום לגמלה לתובעים. יש לאבחן עניינם של התובעים מפס"ד עפאנה, שכן בענין עפאנה לא היתה קביעה פוזיטיבית של בית המשפט העליון בדבר תושבות כדין. על כן בנסיבות אלו אין התובעים זקוקים להוראת סעיף 405 לחוק להוכחת תושבותם כדין בישראל. עיקר טענות הנתבע משהוסכם ע"י הצדדים כי המועד הקובע לענין סעיף 405 לחוק הינו 2/04 מתייתר הצורך להתדיין בשאלת הראיות שמכוחן ניתנה תעודת הזהות ויש לדחות את התביעה לפי סעיף 405, שכן התובעים לא היו בני 60 במועד הקובע. מטרת סעיף 405 היא הסדרת נושא תשלום גמלאות למי שתושבותו הוכרה בדיעבד, כפי שנעשה עם התובעים ולכן יש לבחון עניינם על פי הוראת סעיף 405 . למרות הסכמת הצדדים על המועד הקובע 2/04 , ולחלופין, משלא הוגשו ראיות ע"י התובעים, המועד המוקדם ביותר בו מתועדת פנית התובעים להסדרת מעמדם הוא הגשת הבג"צ ב 2/98, ולכן מאחר והתובעים הגיעו לגיל 60 ב - 1996 - 1997 אין הם זכאים לקצבת זקנה שכן לא היו תושבים עת הגיעם לגיל 60. קבלת טענת התובעים כי יש להכיר בהם כתושבים משנת 1967 לפי הבג"צ כמוה כריקון הוראת סעיף 405 מתוכן. לכן יש לבחון את עניינם של התובעים לפי הפרשנות שניתנה לסעיף 405 הן בפס"ד עפאנה והן בפס"ד דאר סאלם אחלאם. בנוסף, ולחילופין נטען כי הבג"צ בפסיקתו לא הכריע וקבע שהתובעים היו תושבי ישראל משנת 1967 , אלא ציטט את הודעת משרד הפנים כי מבחינתם התובעים שקיבלו רשיון קבוע זכאים לתושבות מ - 1967. בקביעה זו אין משום קביעה לתושבות אלא כזכאות לתושבות בלבד. זאת ועוד, עובר לקבלת רשיונות ישיבת הקבע של התובעים ישבו הם ללא רשיון וללא היתר ולפיכך דינם כדין אדם השוהה שלא כחוק. משבג"צ פסק בעתירה כי אין בהחלטתו משום קביעה בכל הנוגע למוסד לביטוח לאומי, יש לדחות את טענת התובעים כאילו הכרעת בג"צ מחייבת את הנתבע כתושבים אלא כ"זכאים לתושבות". ההכרעה 8. המסגרת המשפטית הוראות החוק הרלבנטיות העומדות בבסיס הכרעתינו המשפטית הן סעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין התשכ"ה - 1965, הקובע: "(א) בחוק זה, תושב - מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי השראת עולה או על פי רשיון לישיבת קבע". בסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952, נקבע "(א) מי שאיננו אזרח ישראלי תהיה כניסתו לישראל על פי השראת עולה או על פי אשרה לפי חוק זה. סעיף 405 לחוק הביטוח הלאומי קובע כך: "על אף הוראות כל דין, ניתנו לאדם אשרה ורשיון לישיבת קבע בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לא תשולם לו גימלה לפי חוק זה בעד התקופה שקדמה ליום שבו המציא למשרד הפנים את הראיות שמכוחן ניתנו לו האשרה והרשיון האמורים, אף אם התקופה כאמור היתה לפני יום 1/1/03". 9. הפסיקה עסקה רבות בסעיפי החוק שפורטו לעיל, ואשר רלבנטים לפסיקתנו בפסק דין זה ופסק הדין המנחה בענייננו הוא פסק דין דאר סאלם אחלאם הקובע כדלקמן: "הוראתו של סעיף 405 לחוק מתייחדת בתנאי התגברות מכוחו גוברות ההוראות שבאותו סעיף "על אף הוראות כל דין". מכוחו של תנאי ההתגברות מותנית הקניית הזכות לגמלה בהכרה בתושבות, כאשר הזכאות לגמלה אינה בעלת תוקף רטרואקטיבי כי אם פרופקטיבי בלבד. ונבאר: לפי שנקבע בסעיף 405 לחוק מותנית הזכאות לגמלה בהכרה בתושבות קבע של מבקש הגמלה, ומועד תשלום הגמלה הינו ממועד ההכרה בתושבות הקבע למן ה"יום שבו המציא [המבקש] למשרד הפנים את הראיות שמכוחן ניתנו לו האשרה והרישיון האמורים" ואילך... תכלית הוראות של סעיף 405 מצאה ביטויה בדברי ההסבר להצעת החוק [5] בהם נאמר כך: "הכרה באדם כתושב ישראל בדיעבד עשויה להביא לתשלום גמלאות מן המוסד לביטוח לאומי בדיעבד, בעד תקופות ארוכות, אף שמטרת הגמלאות האמורות הוא מתן מענה לצרכים שוטפים. לפיכך, מוצע לקבוע כי לא תשולם לאדם שהוכר כתושב ישראל בדיעבד גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי אלא בעד התקופה שתחילתה במועד שבו הגיש למשרד הפנים את הראיות שמכוחן הוכר כתושב ישראל". בפרשת מוברק עווד עמד השופט א' ברק על ההבחנה שיש לעשות בין ההיבט הקונסטיטוטיבי של רישיון לישיבת קבע "... המעמיד את הזכות לישיבת הקבע" לבין אופיו הדקלרטיבי של אותו רישיון "המבטא את המציאות של ישיבת הקבע". כפועל יוצא ממהותה זו של ה"תושבות", אף רישיון הקבע הוא "יצור כלאיים" ושני פנים לו: הפן הדקלראטיבי והפן הקונסטיטוטיבי. הפן הדקלראטיבי של הרשיון לישיבת קבע מבטא את ההכרה הרטרואקטיבית במצב שהיה קיים קודם למתן הרישיון ומבוסס על ההכרה בעובדת ישיבתו הממושכת של העותר בישראל. מהותו של הפן הדקלראטיבי הינה, איפוא בהצהרה על עצם מתן הרישיון, כפי שנאמר בבג"צ 699/98: "מבחינת משרד הפנים, העותרים שקיבלו רישיונות לישיבת קבע 'זכאים לתושבות כדין משנת 1967' וכך אנו קובעים". שונה ממנו הפן הקונסטיטוטיבי של הרישיון לישיבת קבע שכן כאן יש יצירת סטטוס הנובע מהכרה בתושבות קבע, על כל הזכויות הנובעות ממעמד חדש זה .משקלו של הפן הקונסטיטוטיבי הוא, איפוא, המכריע בקביעת מעמדו של מבקש הרישיון וזכויותיו. תחולתה הפרוספקטיבית של הזכות לגמלה, כפי שנקבעה בסעיף 405 לחוק, הולמת את הוראות הדין המכיר בתוקפן הפרוספקטיבי של זכויות שהוכרו בדיעבד, כדי "למנוע מצב של זהות כפולה של אדם בזמן נתון..." הנה כי כן, על בסיס הכרה קונסטיטוטיבית בדיעבד בתושבות קבע, מורה סעיף 405 לחוק הביטוח הלאומי, על תחולתן הפרוספקטיבית של זכויות המבוטח לגמלה ממועד המצאת המסמכים למשר הפנים להוכחת זכותו של המבוטח לרישיון ישיבת קבע". 10. התובעים טוענים כי לא עומדת בפני בית הדין הכרעה על פי סעיף 405 לחוק, שכן משאישר הבג"צ בפסק דינו מיום 11/6/05 את הצהרת משרד הפנים כי התובעים זכאים לתושבות כדין משנת 1967, הרי שדי בכך כדי לבסס את הטענה כי התובעים היו תושבים לפני הגיעם לגיל 60 ובשל כך זכאים הם לקיצבת זיקנה. עוד טוענים התובעים בעניין זה כי הנתבע משחולק הוא על תושבותם של התובעים, עליו הנטל להוכיח שלא היו תושבים ומשלא הביא ראיות לסתור, עליו לקבל את החלטת הבג"צ כפי שהיא. 11. אין בידנו לקבל טענה זו של התובעים. דווקא בשל העובדה כי בהרבה מהמקרים לא הנתבע הוא זה הקובע את תושבות התובעים אלא משרד הפנים ו/או החלטות שיפוטיות אחרות של בית המשפט המחוזי ביושבו כבית משפט מנהלי, או פסקי דין של בג"צ, פסקי דין אלה הם הקובעים באשר לתובעים את הפן הדקלרטיבי בלבד לעניין מעמדם כתושבים. במפורש ולא בכדי, קבע הבג"צ בפסק דינו, כפי שפרטנו בהרחבה לעיל, כי באשר לטענות שיש לתובעים כנגד המוסד לביטוח לאומי עליהם להפנותם בתביעות כנגד המוסד והערכאות המוסמכות באשר לקביעת זכיותיהם על פי חוק הביטוח הלאומי. פסיקת בג"צ זו מאשררת ומוכיחה כי אין האמור בפסיקת הבג"צ בעניין התובעים כדי לגבור על הוראות ספציפיות של חוק הביטוח הלאומי. 12. עוד יואר, כי המוסד אינו יוצא כנגד פסיקת בג"צ כפי שטוענים התובעים, אלא טוען ובצדק כי בעניינם של התובעים יש להחיל את הוראות סעיף 405 לחוק והפסיקה בעניינו. על כן, אין בידנו לקבל טיעון התובעים כי משפסק הבג"צ כי התובעים תושבים משנת 1967, בהסתמך על הצהרת משרד הפנים, יש לראות בהם כזכאים באופן אוטומטי לקיצבת זיקנה, מאחר והגיעו לגיל 60 בהיותם תושבים, אלא, הקביעה באשר לזכויותיהם לקבל גמלאות על פי חוק הביטוח הלאומי, תהיה בהתבסס על הוראת סעיף 405 והפרשנות שניתנה לה, כפי שפרטנו בהרחבה בסעיף 9 לעיל. 13. משקבענו כי סעיף 405 והפסיקה בענייננו הם אלו החלים בעניינם של התובעים הרי שלכאורה משנקבע במוסכמות כי המועד הקובע לעניין סעיף 405 הוא 2/04 הרי שדין תביעות התובעים 1,3,4 להדחות, שכן הגיעו לגיל 60 לאחר המועד הקובע וכך גם טוען המוסד בעניינם. אולם, אף כאן עלינו ליתן את הדעת לפרשנות הרחבה שנתנה הפסיקה לסעיף 405 במצורף לעובדות הדלות שהובאו בפניינו על ידי התובעים, ובהתעלם ממוסכמה 5 עליה הסכימו התובעים בדיון המוקדם. אין חולק כי התובעים לא הציגו בפנינו כל ראיות מתי פנו לראשונה למשרד הפנים, כך שברי הוא כי יש לייחס את המועד הקרוב ביותר בו הביאו התובעים ראיות לשם קביעת תושבתם, אם המועד בו הוגש הבג"צ ואליו צורפו הראיות בעניין הזה. על כן המועד הקבוע מבחינת התובעים על פי הקבוע בסעיף 405, הוא שנת 1998, מועד הגשת הבג"צ. 14. יוצא איפוא, מניתוח העובדות כפי שפורטו בסעיף 2 לפסק דין זה, כי התובעים 1 ו - 3, מלאו להם 60 שנה עוד בשנת 1996, בטרם הגשת הבג"צ, ולפיכך אין הם זכאים לקיצבת זיקנה. התובעת 2, הגישה תביעתה בשנת 2004 עוד בטרם מלאו לה 60, על כן בדין נדחתה תביעתה באותו מועד. מאחר ובמועד פסק דין זה התובעת 2 היא כבר בת 60, וככל שהגישה תביעתה בשנית, זכאית היא לגמלת זיקנה. באשר לתובעת מס' 4 - משמלאו לה 60 בשנת 2002 וכן משהגישה תביעתה לנתבע במועד, ולאחר שנקבעה תושבותה הרי שזכאית היא לקיצבת זיקנה החל מ 11/03, שכן תביעתה הוגשה ב 11/04. 15. סוף דבר: לאור כל קביעותינו דלעיל נדחות תביעות התובעים 1,2,3 ואילו תביעת התובעת 4 מתקבלת. בנסיבות תוצאות פסק דין זה - אין צו להוצאות. אשרה (ויזה)משרד הפניםקצבת זקנהרשיון ישיבת קבע