תוספת אם למורה אב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת אם למורה אב: 1. התביעה שבפני עניינה עתירתו של התובע לתשלום "תוספת אם" המוענקת לאם עובדת הוראה, בהתאם להסכמים הקיבוציים שנחתמו בין ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים והסתדרות המורים בישראל לבין מדינת ישראל. הרקע העובדתי 2. התובע הינו מורה במערכת החינוך היסודי, בעל וותק של כ- 15 שנים והיקף משרתו 80%. התובע נשוי ואב לשתי בנות. האחת ילידת 11.12.93 והשניה ילידת 4.2.97. אשתו של התובע עובדת בחברת יהלומים בימים א' - ה' בין השעות 9:00 - 16:00 לפחות. במקום עבודתה של אשת התובע אין זכות לקיצור יום העבודה ולא ניתנת כל תוספת כספית למי שהוא הורה לילדים. טענות הצדדים 3. לטענת התובע, עובדת הוראה בהיקף משרה זהה להיקף משרתו שהינה אם לילדים עד גיל 14 מקבלת "תוספת אם" בגובה 10% משכרה. המדינהאינה משלמת תוספת זו לאב עובד הוראה, דבר המהווה אפליה על פי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד. התובע מבסס זכאותו על פסק הדין בעניין עב' 300301/97 אברהם סעדון נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 30.9.01) (להלן "עניין סעדון") בו נקבע, כי אי הענקת הזכות לרכיבים "תוספת אם" ו"תוספת מעונות" לגברים המועסקים במשרה זהה והינם אבות לילדים בגילאים הרלוונטיים, מהווה אפליה אסורה וכי יש להשוות בין תנאי עובדי הוראה אבות לבין תנאי עובדות הוראה אמהות באופן שגם העובדים-אבות יקבלו את התוספות האמורות. בנוסף, לטענתו, בעניין סעדון הסכימה המדינה כי "תוספת האם" ו"תוספת מעונות" הינן "זכות הורית" כהגדרתה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות") ואין היא יכולה כיום לטעון אחרת. התובע טען בנוסף לזכאותו של עובד הוראה לזכויות נשוא התביעה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו - 1996 (להלן:"חוק שכר שווה לעובדת ולעובד"). מכל מקום, על פי הנטען, בעניין סעדון נקבע כי גם אם התוספות האמורות חלות רק על אימהות עובדות ונכנסות בגדר הוראת סעיף 13 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, העוסק בהטבות בקשר ללידה או הורות, אין בכך כדי לקבוע כי הזכות מוגנת מפני חוקים אחרים כגון חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק שוויון הזדמנויות. לטענת התובע, המדינה הגישה ערעור לבית הדין הארצי על פסק הדין בעניין סעדון ומשכה את הערעור, ומשכך מדובר בפסק דין חלוט התקף כלפי כולי עלמא. על פי הנטען, המדינה אף הוציאה חוזר עם הוראת ביצוע אך לא טרחה ליישם ולשלם את הזכויות שנקבעו בפסק הדין לעובדי הוראה אבות.   בסיכומיו טען התובע כי אין נפקא מינה באם "תוספת האם" הינה זכות כספית או זכות לקיצור שבוע העבודה בפועל. לטענתו, פסק הדין בעניין סעדון לא קבע כי הזכות לקבל "תוספת אם" עניינה בקיצור שבוע העבודה בלבד, להבדיל מקבלת ההטבה כתוספת כספית. כמו כן, לטענתו, מאחר ולא ניתן לתת זכות לקיצור שבוע עבודה באופן רטרואקטיבי, יש לחייב את המדינה בתשלום הזכות כהטבה כספית. התובע מסתמך לעניין זה אף על פסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 1039/00 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' מנחם יהב, (פסק דין מיום 13.8.02) (להלן: "עניין יהב"), פסק הדין בעניין ע"ע 1155/02 מדינת ישראל נ' אלכסנדר מוסקלנקו, (פסק דין מיום 31.8.03) (להלן: "עניין מוסקלנקו") ופסק הדין בעניין עב 570/05 לוי שלמה ואח' נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 19.8.08) (להלן:"עניין שלמה לוי"), בכולם נקבע כי "זכות שבהורות" הינה זכות הניתנת לתא המשפחתי ולא זכות יתר המוענקת לעובדת. לאור האמור טען התובע כי אי תשלום "תוספת האם" למורה אב חרף עמידתו בתנאים הנקובים בהסכמים הקיבוציים (היותו אב לילדים עד גיל 14 ועבודתו בהיקף משרה של בין 79% - 140%) נעוץ אך ורק במינו ונעדר כל בסיס והצדקה ועל כן מהווה אפליה פסולה מחמת מין. משכך, עתר התובע לחייב את המדינה בתשלום "תוספת אם" שלא שולמה לו רטרואקטיבית מיום 1.9.00, אשר שיעורה עומד, נכון ליום הגשת התביעה על כ- 40,800 ש"ח. כן עתר התובע להורות לנתבעת לשלם לו "תוספת אם" מיום מתן פסק הדין ועד ליום 4.2.2011, מועד בו ימלאו לבתו הקטנה 14 שנים. 4. לטענת המדינה, פסק הדין בעניין סעדון או כל פס"ד אחר לצורך העניין, אינו מעלה עילת תביעה, ודאי עת מדובר בפסק דין אשר התובע לא היה צד לו. עוד טענה המדינה כי "תוספת אם" משמעה הזכות להקטנת היקף המשרה של עובדות הוראה הזכאיות לתוספת ואינה זכאות לתשלום כספי. לעמדת המדינה, התוספת הכספית המדינה אינה נכללת ברשימה המופיעה בסעיף 4(ב) לחוק שוויון הזדמנויות ואינה מוגדרת כ"זכות הורית" ומשכך, אין היא נתונה "גם לעובד המועסק במקום עבודה שבו נוהגים תנאי עבודה כאמור". לפיכך, לטענתה, אין לתובע זכות לקבלת "תוספת אם" ואין תביעתו מגלה עילה. בנוסף טענה המדינה כי טענת התובע בדבר אפלייתו לעומת עובדות הוראה אינה מגלה עילה לאור הוראותיו של סעיף 3(ב) לחוק שוויון הזדמנויות הקובע כי "אין בחוק זה כדי לגרוע מזכות יתר המוענקת לעובדת לפי חיקוק, לפי הסכם קיבוצי או לפי חוזה עבודה, ואין רואים זכות כזו כהפליה". לעמדת הנתבעת, "תוספת האם" הינה זכות יתר המוענקת לעובדת בלבד. באשר לטענת התובע כי זכאותו לקבלת התוספת הינה אף מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, טענה המדינה, כי תכליתו של חוק זה היא למנוע הפלייתן של נשים ואין הוא בא להגן על גברים. לטענתה, התובע אינו יכול להסתמך על הוראות חוק זה שכן סעיף 13 לחוק קבע באופן מפורש: "הטבה הניתנת לעובד, בקשר להולדה או להורות, לא תילקח בחשבון לעניין חוק זה". לעמדת המדינה, "תוספת אם" מהווה הטבה בקשר להורות לעניין סעיף 13 לחוק זה. לטענת המדינה, הפרשנות אשר ניתנה בעניין סעדון להוראות החוק השונות אינה מוסכמת עליה ואינה מחייבת את בית הדין. בנוסף טענה המדינה בסיכומיה כי אשתו של התובע מועסקת במשרה חלקית וכי במקרה כזה אין מקום להעניק זכאות ליום עבודה מקוצר גם לבן הזוג. כן טענה המדינה בסיכומיה כי החל משנה"ל תשס"ח מועסק התובע בתכנית "אופק חדש" במסגרתה בוטלה תוספת האם ובמקומה הונהג קיצור בפועל של יום העבודה, כך שממילא התובע אינו זכאי עוד ממועד זה לתוספת הכספית הנתבעת. לחילופין טענה המדינה כי אפילו הזכות הנתבעת היתה "זכות הורית", בית הדין הארצי לא קבע תחולה למפרע של הפרשנות שנקבעה בעניין מוסקלנקו, ועל כן, לכל היותר קיימת לתובע זכות לקבלת התוספת מיום מתן פסק הדין ואילך. עוד טענה המדינה כי התובע השתהה שיהוי רב בתביעתו והציג מצג במהלך שנות עבודתו כי לא קיימת לו זכות זו והמדינה שינתה מצבה לרעה בהסתמך על מצג זה. כמו כן נטען כי כעניין שבמדיניות ציבורית ואינטרס הכלל, אין להטיל על המדינה חיוב בגין שנים עברו שייתכן ויהא בעל השלכות רחבות היקף על כלל עובדי שירות המדינה ועל כלל אזרחי המדינה. לסיום טענה המדינה בסיכומיה כי בהתאם להוראות תקנון שירות עובדי ההוראה, תוספת האם מחושבת על בסיס השכר המשולב בלבד, ובהתאם לתלוש השכר שצירף התובע לכתב התביעה עומדת התוספת על סך של 356 ש"ח ולא 600 ש"ח, כנטען על ידי התובע. 5. בסיכומי התשובה הוסיף התובע וטען כי טענת המדינה לפיה סעיף 3 לחוק שוויון הזדמנויות חל על התוספת הנתבעת נדונה כבר בעניין סעדון ונדחתה ונקבע בו מפורשות כי "זכות שבהורות" היא זכות שניתנת לתא המשפחה כיחידה כוללת ולא לאישה עובדת. פסק הדין בעניין לוי שלמה אימץ את שנקבע בעניין סעדון וקבע כי אין מדובר ב"זכות המוענקת לעובדת" ומשכך לא חל עליה סעיף 3(ב) לחוק שוויון הזדמנויות. בנוסף טען התובע כי המדינה אינה יכולה לטעון כי הפרשנות שניתנה בעניין סעדון להוראות החוק השונות אינה מוסכמת עליה ואינה מחייבת. המדינה משכה את ערעורה ובכך קיבלה על עצמה את הקביעות שבפסק הדין. באשר לטענות המדינה הנוגעות לסעיף 4(ב) לחוק שוויון הזדמנויות, טען התובע כי הן בעניין סעדון והן בעניין שלמה לוי פורשה הזכות ההורית כזכות לה שתי פנים - זכות לקיצור משרה וזכות לקבלת הטבה כספית. עוד טען התובע כי אין כל זכר בחוק שוויון הזדמנויות לדרישה שאשת עובד ההוראה תהיה מועסקת במשרה מלאה כנטען על ידי המדינה, וכי מכל מקום, על פי אישור המעביד שהגישה אשת התובע, היא מועסקת במשרה מלאה. באשר לטענות המדינה הנוגעות לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד טען התובע כי בעניין סעדון כבר נקבע כי גם אם התוספות האמורות חלות רק כלפי אמהות עובדות, הן מוגנות גם באמצעות הוראות חוקים אחרים כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק שוויון הזדמנויות. באשר למועד זכאותו לתשלום התוספת טען התובע כי המועד הנכון הנו מועד הולדתו של הילד הראשון, ובעניינו, יום 11.12.93 ולכל המאוחר, מועד הנתנו של פסק הדין בעניין סעדון. התובע טען כי המדינה אינה יכולה לטעון לשיהוי ומניעות שכן כפי שהעיד, הוא פנה מספר פעמים לממונים בדרישה לקבלת תוספת האם. כמו כן טען התובע כי המדינה לא הוכיחה כי שינתה מצבה לרעה וכי מכל מקום היה עליה לדאוג לתקצוב ממועד מתן פסק הדין בעניין סעדון. התובע טען כי תביעתו בכל הנוגע לעבר, אינה יכולה אלא להיות תביעה כספית. באשר לתחשיב שערך טען התובע כי הוסיף לתחשיבו תוספות שהנן שכר לכל דבר ועניין (תגבור הוראה, הסכם מסגרת 87, תוספת חינוך, גמול השתלמות וכו'). לטענתו, המדינה לא הביאה כל תחשיב נגדי ומשכך, לא השכילה לסתור את חישוביו. תצהירים ועדויות 6. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר עדות ראשית של אשתו, הגב' אורנה שטרנליב. התובע ואשתו נחקרו על תצהיריהם במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני. דיון והכרעה המסגרת ההסכמית והנורמטיבית 7. זכותה של עובדת הוראה (אם) לקבל "תוספת אם" בשיעור 10% מקורה בהסכמים הקיבוציים אשר המדינה צד להם. תוספת האם עוגנה לראשונה בהסכם קיבוצי מיום 15.05.89 (להלן: "הסכם 89'") אשר קבע: 6.5 "מורה אם" - חישוב משכורתה של "מורה אם" יהיה כדלקמן: 6.5.1 "מורה אם" המועסקת בין 79 ל-90 אחוז משרה, תקבל החל מ-1.9.89 תוספת של 10% לשכרה המשולב. 6.5.2 "מורה אם" המועסקת בין 91 ל-100 אחוז משרה - תקבל החל מ-1.9.89 השלמה לשכר המשולב שלה לגובה 100% משרה. 6.5.3 "גננת מורה אם" במשרה מלאה תהא זכאית להעדר מעבודתה עד 3 ש"ש אם נמצא לה מילוי מקום באישור הפיקוח. הסדר זה יבוצע בשלבים במהלך של חמש שנים החל משנת הלימודים תש"ן ועד שנה"ל תשנ"ד (כולל). בשנת תש"ן ההסדר יחול על מכסה של 800 גננות. ועדה משותפת לצדדים הנוגעים בדבר תקבע את נוהלי ההפעלה של ההסדר. בהסכם קיבוצי שנחתם בין הצדדים ביום 11.05.93 (להלן: "הסכם 93") נקבע בסעיף 17: 17. עו"ה-אם עו"ה - אם שתעבוד מעל ל-90% משרה (עד 140%) לפי דרישת המעסיק, תקבל תוספת בשיעור 10% וזאת בתחולה מ-1.9.93. ההוראות הנוגעות ל"תוספת אם" רוכזו בפרק 1.13 לתקנון שירות עובדי ההוראה בו נאמר: "משכורתה של עובדת הוראה שהיא אם לילד עד גיל 14 (להלן "עובדת הוראה אם") העובדת במשרה של 79% לפחות תוגדל בצורה הבאה: ... החל מה- 1.9.93 "עובדת הוראה אם" העובדת מעל 79% משרה לפי דרישת המעסיק, תקבל תוספת בשיעור 10% לשכרה המשולב וזאת בתנאי שסך הכול שכרה, כולל התוספת בשיעור של 10%, לא יעלה על 150% משרה..."   8. סעיף 4 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 3 מיום 21.6.95) קובע:   "4. (א) זכאית עובדת, בהתאם לתנאי העבודה הנהוגים במקום עבודתה, לזכות בקשר להורות, תהא זכות זו נתונה גם לעובד המועסק במקום עבודה שבו נהוגים תנאי עבודה כאמור, אם התקיים בו אחד מאלה: (1) בת זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה כאמור בסעיף קטן (ב)(1) או (2) או שלא השתמשה בזכות כאמור בסעיף קטן (ב)(3) או (4). (2) הילד נמצא בהחזקתו הבלעדית. (ב) בסעיף זה, 'זכות בקשר להורות' - אחד מאלה:   (1) היעדרות מעבודה בשל מחלת הילד; (2) יום עבודה מקוצר בשל היות העובדת אם לילד; (3) זכות להשתמש בשירותי מעון שהמעביד מעמיד לרשות ילדי העובדים; (4) השתתפות המעביד בעלות החזקתו של הילד במעון".   סעיף 3(ב) לחוק שוויון הזדמנויות קובע: "אין בחוק זה כדי לגרוע מזכות יתר המוענקת לעובדת לפי חיקוק, לפי הסכם קיבוצי או לפי חוזה עבודה, ואין רואים זכות כזו כהפליה". 9. בשנים האחרונות הגיעו לפתחי בתי הדין לעבודה מספר מקרים במסגרתם נדרשו בתי הדין לשאלת מהותן של "זכויות הוריות" והאופן בו יש להחילן, לאור הוראות החוקים השונים. בשנת 2001 הוגשה תביעה על ידי מר אברהם סעדון לבית הדין האזורי בב"ש (עב' 300301/97 אברהם סעדון נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 30.9.01)) במסגרתה עתר לקבל "תוספת אם" ו"תוספת מעונות", זכויות אשר הוענקו עד לאותו מועד לאימהות בלבד.   בית הדין (כב' השופט אייל אברהמי) בחן את עניינו של מר סעדון וקבע כי הזכויות הנדונות נכנסות בגדר "זכות הורית", כאשר תוספת המעונות נכנסת בגדר סעיף 4(ב)(4) לחוק שוויון הזדמנויות ואילו תוספת השכר כלולה בסעיף 4(ב)(2) לחוק שוויון הזדמנויות.   10. בשאלה כלפי מי חלה הזכות ההורית קבע בית הדין:   "מטרת החוק היא: "להעמיק את תפיסת ההורות כתפקידם של שני בני הזוג ולאפשר לכל אחד מהם, לפי רצונם, לנצל את הזכויות בקשר ליום עבודה מקוצר, שימוש בשירותי מעון לילדים..." (הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 2) (הוראות שונות), תשנ"ד-1994, בעמ' 559 לדברי ההסבר). ניתן לראות כי הזכויות מכוח הדין הקשורות להורות נתונות לכלל התא המשפחתי, כאשר אחד משני ההורים יכול לממשה, ואין כל עניין לתתה רק לאם. אף במקרה דידן אנו עוסקים בזכויות שבהורות שעניינן מתן תוספת מעונות ותוספת למשכורת. כפי שעולה מהחקיקה ומההסכמים הקיבוציים החלים בעניין זה, הזכאים לקבל זכויות אלו הם: (א) מורה שהיא אם - מכוח סעיף 163 להסכם הקיבוצי. (ב) אלמן או גרוש שילדיו אצלו - מכוח סעיף 62 ד' להסכם הקיבוצי. (ג) מורה שהוא אב, כאשר אשתו לא מנצלת את זכותה האמורה - מכוח סעיף 4(א) לחוק שוויון ההזדמנויות. ניתן לראות כי אף כאן הכוונה ליתן הזכות פעם אחת לתא המשפחתי. אין עניין לתת את הזכות אך רק למורה-אם, ובתנאים מסוימים הן ניתנות גם למורה-אב. כאמור לעיל, תכלית החקיקה העומדת ביסוד חוק שוויון ההזדמנויות היא לאפשר זכות שבהורות לתא המשפחתי כיחידה אחת על-מנת להעמיק את תפיסת ההורות כתפקידם של שני בני-הזוג, לכן הפרשנות שיש להעדיף היא הפרשנות המתאימה לתכלית זו, היא הפרשנות השנייה - זו של בא-כוח התובע, ולא פרשנותו של בא-כוח הנתבעת." (פסקה 7 לפסק הדין). (ההדגשות אינן במקור).   לאור האמור נקבע בפסק הדין כי אי הענקת זכות ל"תוספת מעונות" ולתוספת השכר לתובע מהווה הפליה פסולה.   11. בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין ע"ע (ארצי) 1039/00 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' מנחם יהב (פסק דין מיום 13.8.02), נדונה תביעתו של שוטר במשטרת ישראל אשר ביקש להחיל לגביו זכות לעבודה ביום עבודה מקוצר, אשר ניתנה לנשים אימהות במקום עבודתו. בית הדין הארצי, ציטט מדברי ההסבר להצעת חוק שוויון הזדמנויות ומדברי ההסבר לתיקון החוק וקבע:   "מדברים אלה עולה בבירור כי תכלית החקיקה היתה ליצור שוויון בין בני הזוג במעמדם כהורה עובד ולאפשר להם לנצל את הזכויות הקיימות במקום העבודה, לפי רצונם. ירצו בני הזוג תנצל האשה את הזכויות; ירצו, יעשה כן הבעל. אין בדברים אלה כל התייחסות למעמדה של בת הזוג כעובדת שכירה או כעצמאית או למקור ולהיקף זכויותיה. ... בהיבט אחר, נועד סעיף 4 לחוק ליצור שוויון בין בני זוג בתפקידם כהורים. הוראת החוק מכוונת לאפשר לבני הזוג לחלק ביניהם בצורה גמישה יותר את נטל גידול הילדים. שוויון זה נועד בעיקר לצד הנשי שבתא המשפחתי. בת הזוג נתפסת בתודעתנו כמי שעליה מוטל עול כבד יותר בכל הקשור לגידול ילדים קטנים. ראיה שכזו מגבילה את בת הזוג למקומות עבודה המעניקים תנאים נוחים יותר לאם המטפלת בילדיה ומקשה עליה להשתלב במקומות עבודה "תובעניים" יותר וכתוצאה מכך מקשה עליה להגשים את מלוא פוטנציאל הכישורים הגלום בה. סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה נועד להתגבר - ולו במקצת - על מציאות זו." (פסקאות 9, 13 לפסק הדין).   בית הדין הארצי קבע כי הפרשנות הנכונה של סעיף 4 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה היא שעובד אשר במקום עבודתו קיים הסדר המעניק לעובדת באותו מקום עבודה "זכות בקשר להורות" כמפורט בסעיף 4 (ב) לחוק, יהיה זכאי לנצל זכות זו אם אשתו עובדת, לרבות עובדת עצמאית, ובמקום עבודתה אין היא מקבלת בפועל את אותה זכות.   12. בפסק דין אחר של בית הדין הארצי, בעניין ע"ע 1155/02 מדינת ישראל נ' אלכסנדר מוסקלנקו, (פסק דין מיום 31.8.03), נדונה זכותו של שוטר, אב לילד מתחת לגיל 13, לסיים את יום עבודתו שעה אחת קודם, זכות המוענקת לשוטרות אימהות. כב' הנשיא אדלר קבע בדעת רוב, כי העובד זכאי לקבל זכות זו בשני תנאים:   "...ישנם שני תנאים חיוביים שצריכים להתקיים כדי שהעובד יקבל הזכות הנדונה: התנאי האחד, שבמקום עבודתו של העובד, עובדת זכאית לזכות; התנאי השני, בת-הזוג של העובד צריכה לעבוד כדי שהוא יקבל הזכות. לעומת זאת, ישנו תנאי שלילי, שאם בת-זוגו של העובד זכאית לזכות ומנצלת אותה, אין העובד יכול לקבל הזכות, וזאת כדי למנוע מזוג לקבל הזכות פעמיים."   13. בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית הדין האזורי בחיפה (כב' השופטת מ. פריימן) בעניין עב 570/05 לוי שלמה ואח' נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 19.8.08), נדונו תביעותיהם של עובדי הוראה אבות לקבל "תוספת אם" ו"תוספת מעונות" המוענקות לאמהות עובדות הוראה. בית הדין סקר את שנפסק בעניין סעדון, בעניין יהב ובעניין מוסקלנקו וכן את הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וקבע כי התוספת הכספית נופלת בגדרו של סעיף 4(ב)(2) לחוק שוויון הזדמנויות ומהווה "זכות הורית" ומשכך, גם גברים אבות זכאים לה ככל שזכאיות לה אמהות נשים. יישום הדין על ענייננו 14. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, את הוראות ההסכמים הקיבוציים, החוקים ואת הפסיקה שהוזכרה לעיל הגעתי אף אני למסקנה כי "תוספת האם", בין אם מדובר בזכות לקיצור משרה ובין אם מדובר בזכות לקבלת הטבה כספית, הינה "זכות הורית" אשר התובע, זכאי לה, באותה מידה בה זכאית לתוספת עובדת הוראה אם. 15. המדינה העלתה בענייננו טיעונים שכבר נדונו ונדחו על ידי בתי הדין בעניין סעדון ובעניין שלמה לוי, אשר גם בהם נתבעה הזכות ל"תוספת אם". כאמור, המדינה טענה כי "תוספת האם" הינה זכות להקטנת היקף משרה ולא זכות לתוספת כספית וכי אף אם מדובר בתוספת כספית, הרי שאין היא נופלת בגדר "זכות הורית" לפי חוק שוויון הזדמנויות ועל כן, התובע אינו זכאי לקבלה. בעניין סעדון קבע בית הדין כי הן "תוספת האם" והן "תוספת המעונות" הינן "זכות הורית" וכי לזכות זו שתי פנים - הן זכות לקיצור המשרה והן זכות לקבלת "תוספת שכר": "מוסכם על כל הצדדים כי הזכויות הנדונות בתובענה זו נכנסות בגדר זכות הורית. ואכן, אלו הן זכויות שמותנות בהורות על ילדים, הניתנות על-מנת לאפשר טיפול בילדים ובד בבד להישאר בשוק העבודה. מעבר לכך, הזכויות הנדונות נכנסות בגדריו של הסעיף המצוטט לעיל, כאשר תוספת המעונות נכנסת בגדר סעיף 4(ב)(4) לחוק שוויון ההזדמנויות ואילו תוספת השכר כלולה בסעיף 4(ב)(2) לחוק שוויון ההזדמנויות". (ההדגשה אינה במקור, מ"ל). גם בעניין שלמה לוי קבע בית הדין כי מתן תוספת כספית נכנסת אף היא בגדר סעיף 4(ב)(2) לחוק שוויון הזדמנויות ומהווה "זכות הורית". בדונו בשאלה אם מדובר בזכות לקיצור משרה או בזכות לקבלת הטבה כספית קובע בית הדין: "הוכח בפנינו כי בפועל, שתי פנים היו לתוספת ההורית. האחד, קיצור למעשה של שבוע העבודה והאחר, קבלת הטבה כספית... הטבה הניתנת במטרה לעודד יציאה לעבודה של הורים לילדים קטנים יכול שתהיה על דרך הטבה כספית ולאו דווקא על דרך קיצור יום העבודה. ... מטרת מתן הטבה כלכלית יכול שתהיה מושגת על דרך מתן תוספת שכר אולם לא רק בכך. המטרה יכולה להיות מושגת גם במתן אפשרות בחירה להורה לצאת מהעבודה מוקדם יותר ובכך לחסוך, לשם הדוגמא, הוצאה כספית עבור שירותיה של מטפלת. דומה הדבר במידת מה למתן ההטבה בנושא המעונות, הניתנת אם בעין ואם בתמורה כספית ושתיהן נכללות בגדר "זכות הורית" לפי סעיף 4. המטרה היא אותה מטרה כבענייננו- סיוע בטיפול בילדים בפועל על מנת לאפשר ולעודד את היציאה לעבודה, או מתן סיוע כספי לשם השגת אותה המטרה." 16. הדברים יפים גם בעניינו של התובע בפני. פרשנות בתי הדין בעניין סעדון ובעניין שלמה לוי באשר ל"זכות הורית" ככוללת גם זכות לתוספת שכר מקובלת עלי ועל כן טענות המדינה בעניין זה נדחות. 17. טענה נוספת שהעלתה המדינה בענייננו לפיה אי הענקת הזכות לתובע אינה מהווה הפליה לאור הוראותיו של סעיף 3(ב) לחוק שוויון הזדמנויות נדונה אף היא בעניין סעדון ובעניין שלמה לוי. בעניין סעדון בחן כב' השופט אברהמי את טענת המדינה וקבע: "בא - כוח המדינהטוען כי הזכויות ההוריות דידן נכנסות לגדרו של סעיף 3(ב) לחוק שוויון ההזדמנויות. כאמור לעיל, זכות שבהורות היא זכות שניתנת לתא המשפחה כיחידה כוללת (לעתים לאב כאמור ולא לאם) ולא לאישה עובדת, לכן הזכות הנדונה אינה נכנסת בגדר "זכות המוענקת לעובדת" כלשון הסעיף, ולכן אין הסעיף חל על המקרה דנן." קביעת בית הדין בעניין סעדון אומצה גם בפסק הדין בעניין שלמה לוי והיא מקובלת אף עלי בענייננו. 18. גם הטענה כי התובע אינו יכול להסתמך בתביעתו על הוראות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד נדונה בעניין סעדון ונקבע בו כי גם אם התוספות האמורות היו חלות רק לגבי אמהות עובדות ובכך מוצאות ביטויין בהוראת סעיף 13 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, הרי "לא היה בכך כדי לקבוע כי היא מוגנת מפני הוראות חוקים אחרים (כמו חוק יסוד כבוד האדם וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה) הקובעים את החובה לנהוג בדרך של שוויון מהותי, ומכוחם הוגשה התביעה דידן" (פסקה 9 לפסק הדין). קביעה זו נכונה אף בענייננו. 19. טענה נוספת שהעלתה המדינה בענייננו היא כי הפרשנות שניתנה בעניין סעדון להוראות החוק השונות אינה מוסכמת על משרד החינוך וממילא אינה מחייבת. אינני מקבלת טענה זו. כאמור, המדינה ערערה על פסק הדין בעניין סעדון ומשכה את ערעורה. בכך הביעה הלכה למעשה עמדתה כי קיבלה על עצמה את קביעותיו.   20. אין חולק כי "זכות הורית" מותנית בכך שבת הזוג עובדת ואינה זכאית לזכות בקשר להורות במקום עבודתה.   בעניין מוסקלנקו קבע כב' הנשיא אדלר לעניין זה:   "בסיכום - בהתאם לפירוש המוצע ישנם שני תנאים חיובים שצריכים להתקיים כדי שהעובד יקבל הזכות: התנאי האחד - במקום עבודתו של העובד, עובדת זכאית לזכות; התנאי השני - בת הזוג של העובד צריכה לעבוד כדי שהוא יקבל הזכות. לעומת זאת, ישנו תנאי שלילי, שאם בת זוגו של העובד זכאית לזכות ומנצלת אותה, אין העובד יכול לקבל הזכות, וזאת כדי למנוע מזוג לקבל הזכות פעמיים." 21. עם זאת, אין כל אזכור בחוק ואף אין כל התייחסות בפסיקה לדרישה כי אשת העובד תעבוד במשרה מלאה, על מנת שהעובד יהיה זכאי לתוספת, כנטען על ידי המדינה.    מאחר ואין כל מגבלה על זכאות עובדת הוראה אם לתוספת גם אם בעלה עובד במשרה חלקית, הרי אין מקום להבחין בין עובד הוראה-אב לעובדת הוראה-אם אף לעניין זה. 22. מטרתו של חוק שוויון הזדמנויות הינה "להבטיח איסור אפליה" ולשמור על עקרון השוויון.    בפסיקת בית הדין הארצי בעניין יהב התייחס לכך כב' הש' צור:   "בבואנו לפרש הוראה מהוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, יש לתת את הדעת לכך שאין מדובר בחוק רגיל ממשפט העבודה המגן או מתחומי הביטוח הסוציאלי. מדובר בחוק שבא להגשים את אחד מעקרונות היסוד של כל שיטה משפטית במדינה מתוקנת, והוא עקרון השוויון. כיום עיקרון זה הוא על-חוקי ומעוגן, בין היתר, בהוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [3], בעמ' 426-423). חוק שכזה יש לפרש בראייה רחבה, מתוך מגמה להעניק לעקרון השוויון ביטוי מרבי. יותר מכך, יש לפרש חוק שכזה באופן שלא ייפגע עקרון השוויון. לדעתי, על רקע כל הדברים שנאמרו עד עתה, במקרה של הוראת חוק הסובלת פירוש מצמצם ופירוש מרחיב, יש לנקוט אותו פירוש המגשים את עקרון השוויון בצורה הרחבה יותר." (פסקה 11 לפסק הדין .ההדגשות אינן במקור, מ.ל.). 23. אין חולק כי בשנים הרלוונטיות לתביעה הועסק התובע בהיקף משרה של 80%, היינו מעל ל- 79% משרה ומתחת ל- 140% משרה. כמו כן, אין חולק כי התובע הינו אב לשתי בנות, האחת ילידת 11.12.93 והשניה, ילידת 4.2.97. בנוסף, בהתאם לעדות התובע ואשתו ולפי אישור שהציגה ממעסיקה, חברת יהלומי ש.מ.א בע"מ, אשת התובע עובדת בימים א' - ה' בין השעות 9:00 - 16:00. זאת ועוד, במקום העבודה של אשת התובע לא קיימת זכות להפחתה של שעות עבודה ואין כל תוספת כספית עבור ילדים (ר' אישור מעסיקה של אשת התובע מיום 1.9.08). בנסיבות המתוארות לעיל, לו היה מדובר בעובדת הוראה אם ולא בעובד הוראה אב, הרי שלא היתה מחלוקת בדבר עמידתה בקריטריונים לקבלת "תוספת האם". 24. אי הענקת הזכות ל"תוספת אם" לתובע, רק בשל היותו עובד הוראה אב, סותרת את עקרון השוויון ומהווה הפליה פסולה. כמו כן, אי הענקת הזכות לתובע עומדת בניגוד לתכלית החקיקה והפסיקה לאפשר זכות שבהורות לתא המשפחתי כיחידה אחת וליתן לבני הזוג לחלק ביניהם את נטל ההורות באופן הנראה להם לנכון. משכך, הגשמת תכלית החקיקה והפסיקה היא הענקת הזכאות לתשלום "תוספת אם" גם לתובע, כפי שזכאית לה עובדת הוראה אם.    25. לאור קביעתי כי התובע זכאי לתשלום התוספת, יש לבחון ממתי קמה לו זכאות זו. התובע טען כי יש להחיל לגביו את הזכות ממועד הולדתה של בתו הראשונה, יום 11.12.93 ולכל המאוחר, מועד הנתנו של פסק הדין בעניין סעדון.  המדינה טענה כי לכל היותר, קיימת לתובע זכות לקבלת התוספת מיום מתן פסק הדין ואילך, בין היתר בשל השיהוי הרב שבתביעתו ומטעמים תקציביים. 26. הלכה היא כי:   "כאשר ערכאה שיפוטית קובעת הלכה, תוקפה של זו, בדרך כלל, הוא למפרע: פרופ' ברק 'חקיקה שיפוטית' משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 25, 51. לשון אחר, ההחלטה המפרשת הוראת חוק היא מעצם טיבה וטבעה דקלרטיבית. פעולתה איננה רק מכאן ולהבא, אלא היא בגדר הצהרה על מובנו של דבר החקיקה מאז ומעולם. משמעות הדבר היא, שיש להתייחס לפירוש שקבעה ההלכה... כאל פירוש, שהיה קיים למן חקיקתו... זה כוחה של ההלכה הפסוקה אך זו גם חולשתה, שכן היא פוגעת בציפיות של אלה שפעלו על סמך הפירוש הקודם..." (ר' בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא (1) 469, 480).   עם זאת, על פי גישתו של כב' הנשיא ברק:   "...גם על-פי גישה זו ניתן לשופט שיקול-דעת להכריע בשאלת תחולתה בזמן של ההלכה השיפוטית. על כך נאמר: "הרטרואקטיביות היא תוצאת לוואי מקובלת אך לא הכרחית... הטיעונים בעדה ונגדה הם עצמם טיעונים של מדיניות שיפוטית. על כן, מקום שמטעמים שונים של מדיניות שיפוטית רצויה חקיקה שיפוטית, אך המכשול העיקרי הוא התוקף למפרע שניתן לה כרגיל, ניתן לנקוט עמדה של תוקף פרוספקטיבי" (א' ברק "חקיקה שיפוטית" [10], בעמ' 74-73).   27. בפסק הדין בעניין שלמה לוי נקבע כי יש להחיל על התובעים את הזכאות ל"תוספת אם" מיום מתן פסק הדין בעניין סעדון, יום 30.9.01.   קביעה זו ישימה ונכונה לטעמי גם בעניינו של התובע בפני, מהטעמים שיובהרו להלן. 28. כפי שפורט בהרחבה לעיל, בפסק הדין בעניין סעדון נקבע כי האבחנה בין גברים ונשים לעניין תשלום "תוספת אם" הינה הפליה אסורה. על אף קביעה זו, המדינה לא פעלה לתיקון המצב ולהסרת ההפליה האסורה. התובע טען כי בעקבות פסק הדין בעניין סעדון ופסק הדין בעניין מוסקלנקו יצא חוזר ביצוע לתשלום תוספת אם גם למורים גברים. החוזר האמור לא הובא בפני. עם זאת, בפסק הדין בעניין שלמה לוי צוטטה הנחיה שהוציא משרד החינוך בתאריך 23.12.2001 לגזברי המחוזות שנוסחה הינו:   "בעקבות פסק דין הצהרתי שניתן בבית הדין לעבודה בבאר שבע נקבע כי עובד הוראה (גבר) אשר ברשותו ילד עד גיל 14 ו/או ילד עד גיל 5 זכאי לתוספת "אם" בגין הילד עד גיל 14 ותוספת מעונות בגין הילד עד גיל 5 בתנאי שאשתו אינה מקבלת במקום עבודתה תוספות אלו, כל שכן אישה שאינה עובדת. עובדי הוראה (גברים) שהצהירו שנשותיהם אינן עובדות זכאים לתוספות אלו בתנאי שיש להם ילדים בגילאים הרלוונטיים. עובדי הוראה שנשותיהם עובדות ועונים לקריטריונים הנ"ל חייבים להמציא אישור ממקום עבודתה של האישה שאינה מקבלת תוספות אלו. נוהל מפורט ישלח בהמשך." (ההדגשה אינה במקור, מ"ל). כמו כן, כמפורט בפסק הדין בעניין שלמה לוי, בתאריך 18.03.04, נשלח חוזר נוסף לגזברי המחוזות, בו צויין, כי עניין "תוספת "אם" הוכרע בבית הדין לעבודה ולכן גם גברים אשר עונים לקריטריונים זכאים לקבל "תוספת אם". על פי המפורט בפסק הדין, בפועל לא נעשה כל שינוי אופרטיבי שכן, העניין הועבר לנציבות שירות המדינה לצורך קבלת הנחיות.    לא יכולה אפוא להיות מחלוקת, כי החל ממתן פסק הדין בעניין סעדון, המדינה ידעה כי יש להעניק למורים גברים העונים לקריטריונים "תוספת אם" ולא עשתה כן. 29. התובע העיד כי פנה מספר פעמים למנהלות הקודמות עמן עבד ולהסתדרות המורים בעניין התוספת אולם נאמר לו שקצרה ידם (ר' ס' 8 לתצהירו, עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 25-28). משכך, התובע פעל עוד קודם להגשת התביעה לקבלת התוספת והמדינה אינה יכולה לטעון לשיהוי ולמניעות. יצויין כי גם אם סברה המדינה כי התוספת הראויה הינה "קיצור שבוע העבודה" ולא תוספת כספית - יכלה לאפשר למורים גברים (ובכללם התובע) לקצר את משרתם. התובע הצהיר כי מעולם לא הוצע לו לעבוד פחות שעות ולקבל משכורת לפי היקף משרתו הפורמלי (ר' סעיף 7 לתצהירו).   30. לסיכום, בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, המועד הראוי להחלת הזכאות לתוספת הינו, אפוא, מיום מתן פסק הדין בעניין סעדון, היינו, יום 30.9.01. 31. התובע ערך את תחשיב התוספת המגיעה לו רטרואקטיבית לפי תלוש המשכורת שצורף לכתב התביעה וטען כי סכום התוספת עומד על סך של 600 ש"ח לחודש. המדינה טענה כי בהתאם לתקנון שירות עובדי ההוראה, תוספת האם מחושבת על בסיס השכר המשולב בלבד ועל כן עומדת על סך של 356 ש"ח בלבד לחודש. עיון בתקנון שירות עובדי ההוראה מעלה כי אכן "תוספת האם" הנה "תוספת בשיעור 10% לשכרה המשולב". בהתאם לתלוש השכר היחיד שהוצג לתיק, שכרו המשולב של התובע לחודש 4/06 היה 3560.6 ש"ח ומשכך גובה "תוספת האם" לה זכאי התובע הינה 356.06 ש"ח לחודש. 32. המדינה טענה בנוסף כי החל משנה"ל תשס"ח התובע מועסק במסגרת תכנית "אופק חדש" בה בוטלה תוספת האם ומקומה הונהג קיצור בפועל של יום העבודה. עם זאת, המדינה לא הציגה כל ראיה המאמתת את ביטול תוספת האם במסגרת התכנית הנטענת ומכל מקום, משלא טענה ואף לא הוכיחה כי לתובע הוצע לקצר את יום עבודתו, הרי שברי כי גם בשנה זו לא קיבל התובע את "הזכות ההורית", בין אם כזכות לקיצור יום העבודה ובין אם כזכות להטבה כספית. 33. אשר על כן אני קובעת כי יש לחייב את המדינה בתשלום "תוספת אם" בסך 356.06 ש"ח לחודש מיום 30.9.01 ועד ליום מתן פסק הדין, היינו, סך של 33,470 ש"ח (356.06 ש"ח X 94 חודשים). כמו כן אני קובעת כי התובע זכאי ל"תוספת אם", בין אם באמצעות קיצור יום העבודה ובין אם באמצעות תשלום תוספת שכר בשיעור 10% משכרו המשולב, מיום מתן פסק הדין ועד למלאת בתו השניה 14 שנה, בכפוף לעמידתו בתנאים המזכים, ככל עובדת הוראה אם.   סוף דבר 34. התביעה מתקבלת. 35. בהתאם, תשלם המדינה לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, "תוספת אם" בסך של 33,470 ש"ח (356.06 ש"ח X 94 חודשים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך ממוצע 1.9.05 ועד למועד התשלום בפועל לתובע. כמו כן ניתן בזאת פסק דין הצהרתי הקובע כי התובע זכאי ל"תוספת אם", בין אם באמצעות קיצור יום העבודה ובין אם באמצעות תשלום תוספת שכר, מיום מתן פסק הדין ועד למלאת בתו השניה 14 שנה (4.2.2011), בכפוף לעמידתו בתנאים המזכים, ככל עובדת הוראה אם. 36. המדינה תישא בשכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך של 6,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע. בפסיקת ההוצאות כאמור נלקח בחשבון כי טענות המדינה כפי שהועלו בהליך זה כבר נדונו ונדחו פעם אחר פעם בפסיקת בתי הדין לעבודה. בשולי פסק הדין : ההוכחות בתביעה נשמעו בפני כראש המותב, בהיעדר נציגי ציבור (ראה החלטה בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 24.9.08). לפיכך ניתן פסק הדין על ידי ראש המותב בלבד. (ראה: דב"ע נו/2-2 לוג'יק בע"מ נ' וולנשטיין, פד"ע כט 560).תוספות שכרדיני חינוךמורים